ארכיון יומי: 10 באפריל 2016


היהודים במרוקו השריפית-כיבוש סודאן

כיבוש סודאןהיהודים במרוקו השריפית

אל-מנצור, שהושפע בקבלות הפנים שלו מגינוני הטקס המזרחיים, שאל מן התורכים את ארגונו הצבאי. הוא אפילו הפקיד בידיהם את אימון צבאו, שהיה יציר כלאיים של מתאסלמים, אנדלוסים, כושים, קאבלים ועותומנים שעברו למחנהו. את מלחמת סודאן הפקיד בידי גדוד, שהיה מורכב כמעט לחלוטין ממתאסלמים ומנוצרים.

מאז המירו המוראבטים את דת נסיכיה העכו״מיים של גאנה ואיסלמו את המעמדות השליטים של סודאן המערבית (במאה הי״א), נתהדקו הקשרים בין מרוקו וארצות הכושים. השליטים המאנדינגים של ניז'ר עלית קיימו יחסים דיפלומטיים קבועים והחליפו מתנות עם הסולטנים. כשבאו תחתיהם הסונגוא של ניז׳ר עלית (שלהי המאה הט״ו), קיימה מרוקו משלוח מלומדים ומיסיונרים. בימי שושלת אסקיה דה-גאו – 1591-1493 היכתה התרבות המגרבית שורש בערים אואלאטה, טימבוקטו, דז׳נה וגאו.

כיבושה האכזרי של סודאן בידי אל-מנצור שם קץ למגעים מתוך שלום והרס את מדינות הכושים. תאוות הבצע היא שהניעה אותו. השולטן חמד את מכרות המלח של טגאצה (150 ק״מ צפונית ממכרות המלח של תאודני כיום), משם שאב קיסר גאו את רוב משאביו. הוא החל בכך בכבשו, ב-1581, את נווי המדבר גורארה ותואת ובאלצו, ב-583 1, את סולטן בורנו להתפלל בשמו. שנים מספר לאחר מכן, לקראת 1586, תבע מאיסחאק אסקיה, מלך סודאן, ״מתקל״ זהב כמס על המלח שניכרה בטגאצה להקבלת קרן מלחמה למען צבאות האיסלאם. זו לא היתה אלא אמתלה גרידא, שכן מרוקו חייתה בעת ההיא בשלום עם שכניה. האמת היא, שאל-מנצור היה זקוק לכסף, אבל אולי גם רצה להקים ח׳ליפות מערבית, אשר בראשותו של צאצא הנביא תוכל ברבות הימים להתחרות בחליפות העותומנית. מלך סודאן סירב. אל-מנצור, שגמור היה עמו לשבור את התנגדותו, כינס את מועצתו והציג את העובדות. בניגוד לציפייתו נתקל בהתנגדות עזה, שכן אנשיו סברו כי המלחמה אינה צודקת ומסוכנת. אבל הוא הצליח להשתיק את יריביו והעניין יושב על-פי רצונו.

הנתקיים אז מבצע צבאי ראשון ? טקסט מוזר ומעורפל של ״כרוניקה אנונימית של השושלת הסעדית״ נותן מקום לשער זאת. על-פי התעודה הזאת שלח אל-מנצור לסודאן, בעקבות מרידה, גדוד חיילים מורדים וציווה על מורה הדרך לנטשם בלב המדבר. איש אחד בלבד ניצל בדרך נס. כלום אין זו הגירסה הרשמית או הבלתי-רשמית על שואה, שבאה עקב מבצע שלא הוכן כהלכה?

אם כך ואם כך, המתאסלם הספרדי ז׳ודר קיבל ב-1590 את הפיקוד על חיל בן 3000 איש בקירוב, מתאסלמים ברובם, שהוטל עליהם לתקוף את סודאן מן המדבר. הוא יצא לדרך בשלהי חודש אוקטובר והגיע לניז׳ר מקץ 135 ימי הליכה, בהשאירו בדרך לפחות מחצית אנשיו. אש המוסקטים ובהלת הבהמות, שהציב הצבא הסונגואי בסוללה, הכריעו עד מהרה את 20.000 הכושים, התלושים בחניתות, חרבות ואלות (21 בבלארס 1591). מאוכזב מתנאיה הלא-נוחים של גאו התיישב ז׳ודר בטימבוקטו, שנשארה מכאן ואילך בירת הפחוות. הוא היה מסכים בחפץ-לב לשוב למראכש, עם 100.000 מטבעות זהב ו-1000 העבדים שהציע אסקיה לשולטן, אבל אל-מנצור ראה בהצעות אלה משום עלבון והחליף את הפחה במתאסלם אחר, מחמוד זרגון, שמינהו בחכמתו לסגנו וליועצו הראשי.

זרגון ניסה לשקם את הנלדינה הסונגואית, אבל לקח חלק, במו ידיו, בביזה ובטבח, שהיו מעשיו היחידים של מימשל המתאסלמים הידוע לנו. יורשיו רוששו את הארץ בעושק ובחיסול האריסטוקרטיה האינטלקטואלית והדתית , שמפני השפעתה חששו. מ-1612 הפקירה מרוקו את סודאן לחיל הכיבוש. החיילים נעשו שודדים והפחה הנבחר – מנהיג כנופיה. מ-1612 עד 1660 היו 21 פחוות. מ-1660 עד 1750 – 128. קצתם לא משלו אלא שעות ספורות עד שנרצחו בידי יריביהם. הספרדים נשאו להם נשים סודאניות והתערבו קמעה-קמעה באוכלוסיה. צאצאיהם, ה״זורקים״ (כדורים) (ה״ארמה״) היוו מעין אצולה, שהתנשאה על הכושים טהורי הדם. עד היום הם בולטים בתבונתם, ברוחם הסמכותית והלוחמת, בעושרם ובנקיון בתיהם. הם כוללים נכבדים, צאצאי ה״רומי״ ממראכש, בורגנים, בני הכורעים של פאס, המון העם ומעמד תחתון, המורכב מממזרים. הללו אינם עוסקים אלא במקצוע הסנדלרות. טמיעתם באוכלוסיה הכושית גוברת משנה לשנה.

לדברי בני דורו היו הרווחים שהפיק אל-מנצור מסודאן גדולים. אל-איפראני טוען, כי קיבל אבקת זהב רבה כל-כך, ״שלא שילם עוד לפקידיו אלא במתכת טהורה ובדינרים כבדים.״ 1400 פטישים שימשו יום-יום לטביעת מטבעותיו של השולטן. האנגלי לורנס מדוק, שליח חברה מסחרית במראבש, ראה בבואן של שלושים פרדות טעונות זהב. הדוקאטים המרוקנים נחשבו מאד בעיני הסוחרים האנגלים, שניסו לייצאם במירמה, בגלל טיבם המעולה. אולם ייתכן שאל-מנצור היה מעוניין להוליך שולל את המרוקנים ואת הזרים כאחת בדבר שיעור משאביו. הפולשים לא יכלו מעולם לנצל במישרין את מכרות הזהב של סודאן, המרוחקים יותר מדי מגאו. הזהב שקיבל השולטן בא, בראשונה, מהחרמות שנעשו אצל נכבדי טימבוקטו, ולאחר מכן – מעיסקות שנוהלו על-ידי ״שליחי המלך״, הממונים על ניצול מכרות המלח של תאודני. ייתכן כי עושרה האגדי של סודאן לא הגיע מעולם לכדי ערכם של דמי הכופר הפורטוגליים, שהעניקו לאל-מנצור את כינויו ״הזהוב״. תוצאה ודאית יותר של כיבוש סונגואה וטימבוקטו היתה הרס הסחר הסודאני, שקיעתה האינטלקטואלית של טימבוקטו ונסיגת האיסלאם בניזיר התיכון -תהליך שנשלם רק בשלהי הכלאה הי״ח, בהשפעת הטוקולרים.

חוץ ממטעני הזהב קיבל הסולטן שיירות של עבדים ושפחות. קרוב לוודאי כי גייס כושים לצבאו וכי הדבר השפיע על מולאי אסמאעיל להקים חיל משמר כושי.

פגיעות בחיי הדת יהודי מרוקו – אליעזר בשן

גם אם יהודי המיר- זכות החזקה של השוכרים על רכושו אינה פוקעתפגיעות בחיי הדת

יעב"ץ דן ביהודי שהיתה לו חזקה על שני בתים בחצר, בה היו ארבעה בתים 'ויצא מן הכלל !התאסלם) ומכרם לגוים ועכשו זכה בהם גוי אחד. בהמשך יש דיון על זכות החזקה של יהודי, וכן של אשה ובנה. המסקנה של החכם, כי זכות החזקה קיימת 'כדין חזקה שזוכים כל המחזיקים בנכסי גויים ׳. מסקנה זו בשנת תצ״א (1731) אושרה על ידי הדיינים ר' שלום אדרעי ור' אברהם בן עלאל ( ׳ מוצב״י,, ח״א, סי' קצא).

המתאסלמים לפי דיפלומט צרפתי

הקונסול הכללי של צרפת במרוקו בשנים 1785-1767  L.DE CHENIER) .. מתאר את המתאסלמים בפירוט: לדבריו, בין המאורים והיהודים המהווים את אוכלוסית האימפריה יש נוצרים שהתאסלמו. רבים מהם היו בעבר יהודים. אלה מתחתנים רק ביניהם לבין עצמם. כמו בספרד, נוצרי מקורי לא יסכים להשיא את בתו למתנצר חדש.

כך גם המוסלמים המקוריים. מספרן של משפחות יהודיות שהתאסלמו הן רבות ומכונות   Toornadis  [מהמלה הספרדית Tornadizo שפירושו מי שהמיר את דתו]. הם אינם מתחתנים עם מאורים, ומשמרים את מנהגיהם הישנים. הוא כתב כי מולאי אסמעיל אסף את ראשי היהודים במטרה לסחוט מהם כסף, ואמר להם: 'כלבים יהודים הזמנתי אתכם שתקחו את הכובע האדום ותתאסלמו'. הוא ידע שאלה שלא יתאסלמו ישלמו קנס להעשרת קופתו.

בעקבות עלילה כי יהודים ביזו את האסלאם

במחצית השנייה של המאה ה-18, בזמן שלטונו של הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה, התאסלמו בפאס כאלף יהודים. נוסף לרבים שנשחטו לאחר עלילה, כי יהודים ביזו את האסלאם. כך כתב דרומונד האי (36-37 .Drummond Hay,1848, pp )

בצורת בשנים 1781-1779

בשנים תקל״ט- תקמ״א (  1781-1779) היתה בצורת במרוקו, ויהודים רבים התאסלמו, כי כך חסכו תשלום מס גולגולת, ועשויים היו ליהנות מחלוקת מזון על ידי הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ( שלט בשנים  1790-1757).

בכותרת מעל קינה שחוברה על ידי ר' דוד בן חסין לרגל הרעב נאמר: 'קינה קוננתיה על רעב גדול שהיה בשנת תק"ם ותקמ״א ומתו כמה מאות בכל עיר מערי המערב והרבה בני אדם נשתמדו בעונותינו הרבים, ועל הזמן ההוא קוננתי קינה זו'. ר' יוסף בן נאיים כתב: 'בשנת תקט״ל (  1779) ליצירה לא היו גשמים והתחילו חצי רעב גדול ובשנת תק"מ (1780) בחורף היה רעב גדול

להלן קינתו של רבי דוד בן אהרן חסין מתוך ספרו " תהלה לדוד.

136 – חבל על הדין שתא

 קינה קוננתיה על רעב גדול שהיה בשנת ותקמ"א ומתו כמה מאות בכל עיר ועיר מערי המערב והרבה בני אדם נשתמדו בעוונותינו הרבים ועל הזמן ההוא קוננתי קינה זו. סימן אני דוד.

חבל הדין שתא / עבר עקתא רבתא

תלת דפרעתונא / חרבא כפנא ומותא

 

חבל…שתא – חבל על השנה הזאת

עבר עקתא רבא – עברה הצרה הגדולה

 

תלת דפורענותא – שלש פורענויות וכפי שמפרשן בהמשך. הביטוי במקורו מתייחס לשלושת השבועות שבין י"ז תמוז לט' באב

חרבא כפנא ומותא – חרב, רעב ומוות

אלה אלהין רבא / הוא אלהא מהימנא

חתים ורשים כתבא / רגז רעיא על ענא

דן עלמא לחיובא / אכריז ואתא כפנא

ידענא בחובינא / אזיל כספא מננא

אדבוקי אדבק בנא / שרא דעניותא

 

אלה אלהין רבא – אלהי האלהים הגדול

הוא אלהא מהימנא – הוא האל הנאמן

חתים ורשים כתבא – חתם ורשם ( חקק ) את הכתב ( הגזירה )

רגז…עאנא – רגז הרועה על הצאן, כלומר הקב"ה כועס על ישראל

דן עלמא לחיובא – דן את העולם לחובה

אכריז ואתא כפנא – הכריז ובא הרעבידענא בחובנא – ידענו בעוונותינו

אזיל כספא מננא – תם הכסף מאתנו

אידבוקי אידבק בנא – דבוק נדבק בנו

שרא דעניותא – שר הממונה על העניות

 

נפיחי כפן סגין / עולימא וגם סבא

נשין שפירן יאין / כמרגניתא טבא

הדרי אפתחי קרין / צוחין הב ! הב ! אבבא

אסיקו להו כיבא / כתעלא מבי כרבא

על ברא לא חס אבא / ואמא על ברתא

 

נפיחי כפן סגיין – נפוחי רעב רבים

עולימא וגם סבא – נערים וזקנים

נשין שפירין יאיין – נשים יפות ונאות

כמרגניתא טבא – כמרגלית טובה

הדרי אפתחין קריין – מחזרות על הפתחים וקוראות

צווחין…אבבא – צועקות תן תן על הדלת

אסיקו להו כיבא – העלו להם ( בשר ) חי

כתעלא מבי כרבא – כשועל מהאדמה, על פי יומא מג ע"ב ופירש רש"י כמו שמעלה השועל ברגליו כשדורס על שדה ניר, כלומר כמות קטנה

על…ברתא – על הבן לא חס האב והאם על בתה " שחייהם קודמים לחיי בניהם מחמת הרעב ( רש"י איכה ד, ג )

 

יאות למנא למבכי / יאות לן לאספודי

נתרו שני וככי / די קליקן זודי

להו ושלהו ברכי / דרבנן חסידי

מצדדי אצדודי / לבהון לאסעודי

סלוק נחות בכדי / נפל בבירא פתא

 

יאות…לאספידי – יאה לנו לבכות, יאה לנו להספיד

נתרו שני וככי – נשרו שיני.

ושלהו ברכי – ונתעייפו הברכיים על דרך ברכות ו ע"ב

מצדדי איצדודי – על פי יומא לז, מהלכים בצצדים

לבהון לאסעודי – לסעוד לבם ( מחפשות מזון )

סלוק…פתא – יורדים לבור לקחת משם פת שנפל וחוזרים ועולים

 

דוד קינה מבעי ליה / מצפרא ועד פניא

כד שמען אדניה קליה / באתחנניה רביא

עד אשתקיל מלוליה / סליק לצית שמיא

אכדין אלהא חייא / מלכא מלך מלכיא

לית מאן דחש לעניא / לאפוקי ליה רפתא

 

דוד …ליה – על פי ברכות ז ע"ב. ורמז לשמו

מצפרא ועד פנייא – מהבוקר ועד הערב

כד…קליה – כאשר שמעו אזניו

באתחנניא רביא – ילד מתחנן

עד אשתקיל מלוליה – עד שניטל ונדם דיבורו מרוב בכי

סליק לצית שמיא – עלה עד לב השמיים

לאפוקי ליה רפתא – להוציא לו לחם

 

וי ! וי ! אנן צוחינן / ולית מאן דמשגח בן

על מאי דחזו עינין / תינוקות של בית רבן

בשוקא אנון גנן / לנהמא חמיד לבן

על אפיהון שכיבן / רישן בצד דנבן

ודא לדא מקרבן / כלהו בחדא מחתא

 

וי….בן – אוי אוי אנו צועקים ואין מי ששם לב אלינו על פי ברכות כ ע"א

על..עינן – על מה שראו עינינו

תינוקות של בית רבן – על פי ברכות ה ע"א

בשוקא אינון גנן – ברחובות הם שוכבים

רישן בצד דנבן – ראשים לצד זנבות ( ראשים של אלה כנגד רגלים של אחרים )

ודא לדא מקרבן – וזה לזה מתקרבים

כלהו בחדא מחתא – כולם באריגה אחת ( רש,י ) על פי ברכות כד ע"א

 

דינן אפיק לנהורא / חן על מאנין תבירין

שתו כסא מרירא / טפלי ונשין וגברין

לכפנא עוד לא תקרא / לעד לדרי דרין

מני קדישין עירין / בשמיא אנון דירין

לעמך יהון אמרין / שבעא דנחמתא

 

דינען אפיק לנהורא – את דיננו הוצא לאור ! מתוך הסליחה " רחמנא "

חון…תבירין – רחם על כלים שבורים

שתו כסא מרירא – שתו את כוס המרורים

טפלי ונשין וגבורין – ילדים, נשים וגברים

לכפנא…תקרא – לרעב לא תקרא עוד

לעד לדרי דרין – לעד לדורי דורות

מני קדישין עירין – מנה צוה מלאכים קדושים

בשמייא אינון דיירין – הדרים בשמים

לעמך יהון אמרין – לעמך יאמרו

שבעא דנחמתא – שבע נחמות. על פי טור ושו"ע או"ח הלכות ר"ח סימן תכח סעיף ח. והם שבע ההפטרות שמפטירין בשבע שבתות שלאחר ט' באב ושעניינן נחמה וגאולה, וכנגד " תלתא דפורענותא, בטור 2 שבשירנו

בשירו של ר' שלמה חלואה מובעת תקוה משיחית בשנות הרעב בין השנים תקל״ט- תקמ״א ( 1781-1779 . יהודים רבים המירו בשנות הרעב במכנאס בין השנים תקל״ט- תקמ״ב (1782-1779) בימיו של הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ה-18. ב-1790 היתה מגפה בפאס, ולפי אומדן ניספו 65 אלף בני אדם.

הג'יהאד נגד ישראל-דימים בני חסות-בת יאור

 

בסעיף 9 נאמר:הדימים

המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשיחרור פלשתינה. מכאן שהוא האסטרטגיה הכוללת ולא שלב טאקטי בלבד…

חשיבותו של המאבק המזוין שוב הודגשה בסעיף 2 של ״חמש־עשרה ההחלטות״ של המועצה־הלאומית־הפלשתינאית, בכינוסה במרס 1977 בקאהיר. בהתאם לדיני הג׳האד, מקנה השתלטות על שטחים בכוח־הזרוע את מלוא הבעלות על הארץ לכובשים. רשאים הללו להרוג את התושבים, לגרשם, או לעשותם מס־עובד (לשעבר חלק מן הפַּיְאְ): מותר להחריב את מקומות הפולחן, או לאסור על שיפוצם ועל הקמת בניינים חדשים. קיצורו של דבר: אם המלחמה היא ג׳האד,הרי הכיבוש בכוח־ הזרוע מקנה לכובשים זכויות מוחלטות על נכבשים, ואילו חוזה של כניעה מחייב את המנצחים לקיים את התנאים שהוסכמו.

ממש כמו שבעבר נשאו המוסלמים ככלל באחריות לג׳האד, כך גם כל הערבים נדרשים להשתתף ככלל בג׳האד למען הערבים הפלשתינאים:

מנקודת־המבט הערבית, שיחרורה של פלשתינה הוא חובה לאומית קַוְּמִי), בנסיון להדיפת התוקפנות הציונית והאימפריאליסטית נגד המולדת הערבית ובמטרה להדיח את הציונות מפלשתינה. מלוא האחריות לכך מוטלת על האומה הערבית — עמים וממשלות כאחד — שחיל־החלוץ לה הוא העם הערבי הפלשתינאי. משמע שחייבת האומה הערבית לגייס את כל יכולתה הצבאית, האנושית, המוסרית והרוחנית כדי לקחת חלק פעיל, יחד עם העם הפלשתינאי, בשיחרורה של פלשתינה. חייבת היא, ובמיוחד בשלב המהפכה הפלשתינאית המזוינת, להציע ולספק לעם הפלשתינאי כל עזרה אפשרית וכל תמיכה חמרית ואנושית, ולהעמיד לרשותו את האמצעים והאפשרויות שבכוחם יוכל להמשיך במילוי תפקידו החלוצי במהפכה המזוינת, עד לשיחרור מולדתו. (אמנת אש״ף, סעיף 15).

הסעיפים 4, 9 ו־10 של חמש־עשרה החלטות אש״ף (קאהיר, 1977) חוזרים ומאשרים טיעון זה.

דיני הג׳האד אוסרים על טבח נקיים אך מתירים הם את שפיכת דמיהם של לוחמים, מורדים ואנשים מסוכנים. משעה שהמנוצחים מקבלים עליהם את דין המנצחים רשאים הם לחיות תחת חסותם כד׳ימים. הבחנה זו מופיעה גם באמנה הפלשתינאית: הציונים יומתו או יגורשו, אבל היהודים שיורשו להישאר ויקבלו עליהם את דיני הערבים ייסבלו.

מטרת הג׳האד היתה לשים קץ לעצמאות המדינית והצבאית של האומות הכופרות. כעבור זמן חנקה הד׳ימה גם את שאיפותיהם התרבותיות והחברתיות. סעיף 12 של ההסכם מיום 6 במאי 1970, שעליו חתמו כל הארגונים הפלשתינאיים המשתייכים לאש״ף, הציע קו דומה לזה:

לכן מטרתה של המהפכה הפלשתינאית לחסל את הישות הזאת [ישראל] בכל המישורים — המדיני, הצבאי, החברתי, האיגודי והתרבותי — ולשחרר את פלשתינה כליל.

הקריאה לג׳האד, שחזרה והושמעה ב־ 1981, מאשרת את הדבקות במושג זה וחושפת אחד משרשי הסיכסוך הישראלי־הערבי. הואיל והישראלים נחשבים בהכרח עדה דתית בלבד, ממילא אין לקבל את סגולותיהם כלאום: שטח־ארץ הקשור לתולדות עברם, מערכת חקיקה, לשון ותרבות משלהם.

תעודות

דברי משפטנים

  1. ג׳ האד

הג׳האד הוא מצוה שקיומה על־ידי אחדים יש בו כדי לפטור ממנה אחרים. אנו [המאלכּיים, אחת מארבע האסכולות בהלכה המוסלמית — המתרגם] גורסים כי מוטב לא לפתוח בפעולות־איבה עם האויב קודם שייקרא לקבל עליו את דת אללה, אלא אם כן הקדים האויב ותקף תחילה. הברירה לפניהם לקבל את דין האסלאם או לשלם את מס־הגולגולת (ג׳זיה), ואם אין — תוכרז עליהם מלחמה. את הג׳זיה אפשר לקבל מהם רק אם הם מחזיקים בשטח־ארץ שנוכל לאכוף עליו את חוקינו. אם אין לאל־ידינו להשיגם, אין לקבל מהם את הג׳זיה אלא אם כן יבואו אל תוך שטחנו. ואם אין — נילחם בהם. חטא גדול הוא לברוח מפני האויב אם שווה הוא למוסלמים במספרו או פחות מהם, אך אין איסור על כך אם רב הוא מהם. חובה היא להילחם באויב בראשות כל מנהיג, בין שהוא ירא־שמיים ובין שהוא חוטא. אין איסור על הריגת לא־ערבים שנלקחו בשבי, אך אין להמית איש לאחר שניתן לו אמאן(חסות). אין להפר הבטחות שניתנו להם. אין להמית נשים וטף, ויש להימנע מהריגת נזירים ורבנים, אלא אם כן לקחו חלק בקרב. גם נשים מותר להמית אם לקחו חלק בקרב. אמאן שנתן הדל במוסלמים חובה על [מוסלמים] אחרים לקיימו. גם נשים ועולי־ימים רשאים לתת אמאן אם משמעותו נהירה להם. אולם דעה אחרת גורסת כי יש לו תוקף רק אם אישרו האמאם. האמאם ישאיר לו חמישית מן השלל שלקחו המוסלמים במהלך המלחמה ואת ארבע החמישיות הנותרות יחלק בין אנשי־הצבא. מוטב שתיערך החלוקה על אדמת האויב.

אבן אבי זייד אל־קירוואני(נפי 966), אל־רסאלה, עמי 163

בקרב עדת המוסלמים מלחמת־המצוה היא מצוה של החוק הדתי, מפני שקריאת האסלאם להצטרף אליו כוללת ומקיפה והכל נדרשים להצטרף לאסלאם, בין מרצון ובין מאונס. לכן היו תפקידי הח׳ליפות והמלוכה באסלאם מאוחדים ביד אחת, כי המחזיק במשרה זו הקדיש את כוחו לשני התפקידים גם יחד. אבל הדתות האחרות, חוץ מן האסלאם, אין קריאתן להצטרף אליהן כוללת, ובהן אין מלחמת־המצוה מצוה דתית אלא לשם התגוננות בלבד. על כן בדתות אלו אין ההנהגה המדינית של המלוכה כלל מעניינו של האיש העומד בראש ענייני הדת. בדרך־מקרה הגיעה המלוכה לידי מי שהגיעה, ומטעם שאיננו דתי, כפי שחייבה הנאמנות השבטית, שמטבעה גלומה בה — כפי שכבר אמרנו — השאיפה למלוכה. שהרי בני הדתות הללו אינם מחויבים להתגבר על אומות אחרות, בדומה לבני עדת האסלאם, אלא הם נדרשים לקיים את דתם בקרב אנשיהם בלבד.

לפיכך יכלו בני־ישראל במשך ארבע־מאות שנים אחרי מות משה ויהושע שלא להתעניין בשום דבר מענייני המלוכה אלא לדאוג רק לקיום דתם. (עמי 168)

אחרי־כן נחלקו הנוצרים בדתם ובאמונותיהם בדבר המשיח והיו לכיתות ולאגודות, וכל כת ביקשה את תמיכתו של אחד ממלכי הארצות הנוצריות. במשך הדורות הופיעו בכל כת בנות־כיתות חדשות. לבסוף נתגבשו שלוש כיתות שהן כיתותיהם העיקריות (האחרות אינן ראויות לתשומת־לב), ואלו הן: המלכיתים, היעקוביתים והנסטוריאנים […] לדעתנו, אין כדאי לנו לזהם את דפי הספר הזה במסירת דעותיהם האפיקורסיות. ידועות הן היטב בכללותן. כולן כפירה הן. דבר זה נאמר במפורש בקוראן האציל. לא לנו להתדיין או להתווכח עמהם בדברים הללו. להם [הבחירה בין] קבלת דין האסלאם, תשלום מס־הגולגולת, או מיתה. (עמי 172 וגר)

אבךח׳לדון (נפי 1406), אקדמות למדע ההיסטוריה

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר