יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף

הד המזרח

שלוש סייע גם לביל״ויים הראשונים למצוא אדמות ליד חדרה, והשתמש ביחסים המצויינים שלו עם הדיירים הערבים כדי לפשר בקשיים שצצו בין אלו לבין הפעילים הצעירים, שלא היו מודעים לדקויות ולמורכבות של האוריינט. המהגרים שזה מקרוב באו נהנו גם מתמיכתו של יהודי מרוקני אחר, חיים אמזלג, נתין בריטי – הוא נולד בגיברלטר, והיה הקונסול הראשון של בריטניה הגדולה ביפו.

ב־1872 הקהילה המרוקנית-יהודית ביפו התחזקה, עם הגעתה של קבוצת סוחרים ורבנים ממרקש, בהנהגתו של הרב יצחק אסולין (1840 – 1912) אשר בנו משה (1876 – 1956) הקים בתל אביב שכונה הנושאת את שמו ״אהל משה״.

היהודים המרוקנים לא התגוררו ביפו בלבד. רבים, בייחוד בני מקנס, העיר משם יצאה ב-1860 שיירה שמנתה 300 איש, התיישבו בטבריה אשר עד מהרה כונתה ״מקנס הקטנה״. בעיר ישבו משפחות רבות שהידועות ביניהן היו טולדנו, בן קיקי, סבאג וברדוגו. בני העיר טטואן התקבצו בחיפה, ואילו בני רבאט ודרום מרוקו התיישבו הן ביפו והן בירושלים.

בירושלים, הקהילה היהודית המרוקנית שמנתה עד אז כמה עשרות משפחות ואנשים בודדים, בחלקם קשישים מאוד, נהנתה מהגעתו של רבי דויד בן סימון (1824 – 1880), המכונה ״צוף דבש״, בן למשפחה של סוחרים עשירים מרבאט. יהודי מרוקו בירושלים נמצאו אז במצב קריטי; הם ראו את עצמם כמקופחים מבחינת דמי החלוקה מצד עדות ספרד האחרות. הם ניסו ליצור לעצמם יישות עצמאית, ולשלוח שליחים משלהם למרוקו, דבר שהביא לתגובה נמרצת מצד הקהילה הרשמית אשר עירבה בעניין את הקונסולים של צרפת ושל בריטניה הגדולה, שפנו לשיטות הפחדה בכוח הזרוע. רבי דויד בן סימון, שנקרא לעזרה על ידי עדת ״המערביים״ בירושלים, הפעיל את השפעתו כדי לפשר בעניין ולהשיג מן הרשויות הכרה בקהילה המרוקנית, בנפרד מן הקהילה המזרחית, עם מנגנון משלה, ״ועד עדת המערבים״, הקיים עד עצם היום הזה.

הנימוק המכריע שסייע להשגת ה״ניתוק״ הזה, היה התחייבותו של דויד בן סימון להגביל את מתן דמי החלוקה לאלמנות, ליתומים, לתלמידי חכמים ולאביונים. האחרים ייאלצו להרוויח את מחייתם בתור חקלאים, בעלי- מלאכה או סוחרים זעירים.

תנאי המחיה של היהודים המרוקנים בירושלים השתפרו במידה ניכרת, אחרי שרבי דויד בן סימון החליט להושיב את הקהילה הזאת מחוץ לחומות העיר העתיקה, מחוץ לרובע היהודי המוזנח מבחינה תברואתית. במרחק של כמה מאות מטרים משער יפו הקים – יחד עם בני משפחות אבו שדיד ועמיאל, שכמותו באו מרבאט ־ את שכונת ״מחנה ישראל״, בה הושיבו את העניים ואת המהגרים החדשים בבניין שכיום שוכן בו ״המרכז העולמי ליהדות צפון אפריקה״.

ב-1875, יהודים ממוצא מרוקני היוו שליש מן התושבים היהודים בירושלים: 1,000 מתוך 3,400. עד 1909 חל גידול באוכלוסייה(ב-1882 היו 1,300 מרוקנים מתוך 6,000 יהודים), ולאחר מכן חלה ירידה, שבחלקה מוסברת על ידי תחילת הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו (2,200 מרוקנים מתוך 12,000 יהודים ב-1909, לא יותר מ-1,000 לאחר מכן). עד כדי כך שבשנת 1943, הביטאון של עדות המזרח ״הד המזרח״ כתב: ״אנו, בני עדות המזרח, עלולים להיעלם לחלוטין מארצנו, ולהיזכר בהיסטוריה של היישוב בתור אפיזודה חולפת בלבד.״

הייתה זו התוצאה של התמורה הניכרת שחלה בהגירה היהודית לארץ ישראל – שהפכה ברובה, שלא לומר כולה, לאירופית – בהשפעת הציונות המדינית. ההגירה היהודית ממרוקו כמעט פסקה עקב מלחמת העולם הראשונה, אך גם בגלל מיכשולים שרשויות הפרוטקטורט הציבו בפני היהודים המרוקנים, בייחוד אלו שרצו להגיע לארץ ישראל.

אין בכך כדי לומר, שהללו היו אדישים להולדתה של הציונות המדינית, אף כי אופיה הבלתי-דתי בוודאי זעזע והפתיע אותם. מה גם שהציונות המדינית הובאה למרוקו על ידי יהודים אירופים או בעלי מנהגים אירופיים, אשר התגוררו ביישובים במישור החוף המרוקני, ויחסיהם עם ההמונים היהודיים שב״מלאח״ או בפנים הארץ לא היו חמים ביותר. האגודה הציונית המרוקנית הראשונה, ״שערי ציון״, הוקמה בקיץ 1900 במוגאדור על ידי סוחר בשם מוזס לוגאסי, אשר התגורר במשך זמן רב באנגליה. לא היה חסר לו דמיון, לאיש, והוא הציע לתיאודור הרצל פרוייקט לדגל שעליו יופיעו השמש הזורחת ושבעה כוכבים, סמל ליום עבודה של שבע שעות שרצה להנהיג במדינה היהודית לכשתקום. מוזס לוגאסי, שהיו בידיו שני מנדאטים לקונגרס הציוני, בזכות דמי חבר שאסף, החליט בכל זאת שלא להגיע לקונגרס. הרופא היהודי רוסי מקהילת טטואן, שהקים את הקבוצה ״שיבת ציון״, אף הוא נמנע מכך.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
רשימת הנושאים באתר