ארכיון יומי: 18 בינואר 2017


Meknes – Joseph Toledano Portrait d'une communaute juive marocaine

 

CHAPITRE I

MeknesFORMATION DU CENTRE DE TORAH

C'est en disparaissant que la communauté juive de Meknès fait son entrée dans l'Histoire écrite. La première mention dans les sources hébraïques de l'existence d'une communauté dans la ville est un bref passage de la lamen­tation sur les persécutions de la dynastie des Almohades (1130 1269־) qui ont failli mettre fin à la présence juive au Maghreb et en Andalousie. Dans son élégie sur la " lumière qui s'est éteinte au Maghreb ", écrite vers 1138, le grand poète espagnol rabbi Abraham Iben Ezra, la cite parmi les communau­tés d'Afrique du Nord et de l'Espagne musulmane victimes du fanatisme au nom de l'unicité d'Allah. Mais alors qu'il tresse des titres de gloire aux plus grandes communautés, il ne fait que mentionner celle Meknès, signe de son peu d'importance à l'époque :

Comment impuissants nous avons appris la destruction du Maghreb,

Comment sous nos larmes, a du ciel fondu le malheur sur l'Espagne …

 Pleurent mes yeux comme une fontaine sur la ville de Lucène,

Je raserai mes cheveux et pousserai des cris amers sur l'exil de Séville …

De désespoir, je pleure la communauté de Sijilmassa,

Ville de génies, d'érudits dont la lumière a été recouverte par les ténèbres

Qu'est devenue la communauté de Fès, anéantie en un jour ?,

 La ville de la Torah de la Mishna, de la Guémara et de la Kabala,

Où sont ses écoles où l'enseignement jamais ne connaissait de répit ?

 Où est le trésor de Tlemcen ? Sa splendeur s'est effondrée …

 J'élèverai la voix en gémissements amers sur Ceuta et Meknès

Un autre document de la guéniza du Caire, daté de 1148, mentionne également la communauté de Meknès comme l'une des dernières victimes de la fureur almohade.

Toutefois la présence juive dans la région était bien plus ancienne, sans que l'on dispose de beaucoup de renseignements sur son origine – Eretz Israël ou descendance de Berbères convertis au judaïsme ? Il est impossible dans ce cadre d'approfondir cette question. Cette présence est en tout cas attestée dès l'époque de la conquête romaine aux premiers siècles de l'ère chrétienne. Les fouilles archéologiques ont mis à jour dans la ville proche de Volubilis une sépulture avec une inscription en caractères hébraïques archaïques Noa fille de rabbi Matrona – qu'elle repose.

Modeste bourgade dans une région agricole particulièrement fertile, Meknès fut fondée à la fin du Xème siècle, non comme Fès ou Marrakech, par un sou­verain, ou comme capitale d'une dynastie, mais par des membres de la tribu berbère des Meknassa de la grande confrérie des Zénata en voie de sédenta­risation. L'excellent climat de ces hauts plateaux fertiles entre le majestueux massif montagneux isolé du Zerhoun au nord, et les derniers contreforts du Moyen Atlas au sud, ombragés, arrosés par l'oued Boufekrane et regorgeant de sources d'eau, avait séduit ces nomades venus des steppes orientales. Meknès-es-Zitoun ne fut longtemps qu'une confédération de trois petits villages sans remparts, dont l'un, celui de Taoura, peuplé par des artisans et commerçants juifs de vieille souche. A l'origine écrit rabbi Yossef Messas, en se basant sur des informateurs arabes contemporains, le nom de la ville était Méknaza (de kenz, trésor) du nom de la mère de son fondateur. Après sa mort, ses fils se divisèrent en deux clans. Le cadet, quitta les lieux pour fon­der une autre ville, Méknassa, près de Taza, qui ne devait pas tarder à tomber en ruines et à disparaître. L'aîné, eut un fils qu'il prénomma Méknas, qui donna son nom définitif à la ville.

Toutefois, selon une autre version plus fouillée, le nom de la ville serait d'ori­gine berbère tamazigh; dérivé de ameknas, le guerrier ou le combattant. D'ail­leurs les militants amazighs l'appellent plutôt Ameknas. Elle n'accéda au rang de ville qu'au siècle suivant. C'est semble -t -il autour de 1069, que conformé­ment à la pratique des dirigeants de la dynastie berbère des Almorávides, qui avaient coutume de construire des bastions pour stocker armes et denrées ali­mentaires destinées à leurs troupes, que fut édifiée près de ces villages, une ville fortifiée où s'installèrent les Juifs avec leurs compatriotes musulmans à l'intérieur des remparts. Originaires de la vallée du Drâa, les Almorávides – le nom vient du ribat, fortin isolé du reste du monde où s'étaient retirés les fondateurs de ce courant religieux – étaient les disciples du grand réformateur de l'islam, Abdallah Ibn Yassine, soucieux de restaurer la stricte orthodoxie sunnite, rejetant les jugements personnels et les interprétations allégoriques ou spirituelles au profit d'un formalisme rigide et d'un juridisme étroit. Son plus illustre disciple, Youssef Iben Tachfin (1060 -1107), parti du sud, entre­prit la conquête du nord du pays à partir de la nouvelle capitale dont il se dota, Marrakech. Dans sa marche sur Fès, conquise de haute lutte définitive­ment seulement en 1069, après un premier siège infructueux en 1063, Meknès s'était ralliée sans combat à la nouvelle dynastie qui la transforma en place forte. Fidèles au pacte de la dhimma strictement appliqué, bannissant la ten­tation de conversion de force à l'islam, les Almorávides permirent à la petite communauté qui s'enrichit de nouveaux apports, de survivre, sinon de pros­pérer – jusqu'au cataclysme almohade.

נוצריות־חדשות בסבך הלשכה הקדושה – אלווירה דה אזבדו מאה

נוצריות־חדשות בסבך הלשכה הקדושה

יהדות פורטוגל במוקד

יהדות פורטוגל במוקד

 אלווירה דה אזבדו מאה

מקובל לחשוב שהמסורת היהודית־נוצרית אחראית להפיכתה של האישה למשנית ברמות שונות, למן הרמה האישית ועד לרמה החברתית והתרבותית.

אין טעות גדולה מזו, ועל כן ראוי לחזור ולהבהיר: למעשה אין לא ביהדות ולא בנצרות תפיסות שליליות בהקשר לאישה, אלא בהתחשב בייחודה, המקנה לה משימות ותפקידים ייעודיים, כפי שאנו למדים מן התנ״ך, מן האוונגליון ומן התלמוד.

בכתבי אבות הכנסייה עולות לראשונה וריאציות מושגיות של היחס לאישה, כאשר הם מחדירים לנצרות הסתכלות אפלטונית, דהיינו פרספקטיבה דיכוטומית המייחסת לאישה שני פנים: של קדושה ושל שטנית. הנזירות, הגברית בעיקרה, וההערכה הרבה להינזרות, השפיעו על החברה הגברית והדתית של ימי הביניים לאמץ גישה של משיכה ודחייה כלפי האישה. זו נתפסה כקשורה במיוחד לסודות הגדולים של החיים – הלידה והמוות – ואלה העניקו לה הילה מסוימת של תעלומה בלתי נתפסת.

אגב, מאז יצירתו המפורסמת של אריסטו ״תולדות בעלי החיים״ ועד לתאולוגיה של ימי הביניים נחשבה האישה ליצור בלתי מושלם, לא גמור, ״זכר לקוי״, אשר לא נברא בצלם אלוהים.

כמהלך המאה הט״ז הסביר התאולוג פרי מרטין דה קסטניגה מדוע מרבית שליחי השטן היו נשים ולא גברים:

" ראשית – מפני שישו הרחיק אותן ממתן ברכות בכנסייתו, ומשום כך השטן העניק להן – להן יותר מאשר להם – את הסמכות למתן קללותיו.

שנית – מפני שהשטן מוליך אותן שולל ביתר קלות, כפי שנראה מכך שהאישה הייתה הראשונה שרומתה, והשטן ניצל אותה לצרכיו לפני שהשתמש בגבר.

 שלישית – מפני שהן יותר סקרניות לדעת ולבחון את הנסתרות, והן שואפות להיות מיוחדות בדעת, שמטבען מנועה מהן.

רביעית – מפני שהן נוטות לפטפוטים יותר מן הגברים, ושומרות על סודיות פחות מהם, וכך הן מלמדות את חברותיהן, דבר שגברים עושים פחות.

חמישית – מפני שהן נתונות יותר לכעס ולנקמה, ומכיוון שחסרים להן כוחות כדי לנקום באלה שעליהם הן כועסות, הן מחפשות ומבקשות מאת השטן נקמה ועזרה.

שישית – מפני שהכישופים שמבצעים הגברים מיוחסים למדע או לאומנות כלשהם, והעם קורא להם קוסמים ואינו קורא להם מכשפים.״

האישה נתפסת אפוא כאחד מסוכני השטן עלי אדמות, במקביל לעובדי האלילים, המוסלמים והיהודים.

התאולוג הכריזמתי בן העיר טרנטו, קרלוס דה בורומאו, בחיבורו שהיה ״רב־ המכר״ בין המדריכים לכמרי הווידוי בתקופתו, חזר פעמים אחדות על הסכנות האורבות לכמרים בווידוי הנשים, אשר היו האויב המושבע, ממנו פחד גם ההגמון פחד מוות.

לא ייפלא אם כן שבמהלך העידן המודרני נמשכה ההסתכלות הדיכוטומית על האישה: מפתה וסוכנת של השטן, אך בו זמנית – עם ההתפרצות המחודשת של פולחן מרים, אם ישו- גם מגלמת את היופי, התמימות, השבירות והחן.

הלשכה הקדושה, כבית הדין של האמונה, אינה יוצאת מכלל זה, והיא משחזרת סטראוטיפ שלפיו המין החלש, בגוף ובנפש, בהיותו מחוץ למסגרת המשפחתית הינו תלוי ישירות בחברה, כפי שאמנם היו היתומות והפילגשים; כך נאמר במדריך האינקוויזיטורים של אימריש־פניה (Eymerich-Pefla) 

״אדם הונה על ידי חוה, לא חוה על ידי אדם. חוה פיתתה את אדם. אי לכך, מן הצדק שאדם ישלוט עליה וימתן אותה, על מנת שלא תשוב ותיפול בחולשת מינה.

על האישה לכסות פניה ברעלה, מכיוון שאינה צלם אלוהים, ועל מנת להראות צייתנות לגבר. ומכיוון שהחטא בא לעולם דרכה, אל לה להיכנס לכנסייה בשיער גלוי, אלא רק מכוסה בצעיף.

ההגמון והכומר מייצגים את ישו. כאות כבוד למעלתם עליה להתכסות בכנסייה, כמו שהייתה מכסה עצמה בפני ישו, השופט העליון. לזכר החטא הקדמון עליה לשמור על כל סממני הכניעה.

כאות לכניעה עליה לגדל את שערה. אם תגזור אותו, תקולל. האל נתן לאישה את שער ראשה כדי שהיא תכסה אותו, כדי שתזכור את כניעתה… היא אינה רשאית ללמד, להעיד, להוכיח אמונה או לשפוט.

מיכאל אביטבול אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן

יהדות צפון אפריקה במאות יט-כ

את הביטוי היפה ביותר של רחשי ידידות זו ניתן למצוא במכתב התשובה של אל־טייב ן׳ אל־ימני לגב׳ מסעודה קורקוס — אלמנתו של שלמה קורקוס ב־1858 כאשר התערבה למען בניה בבעיה שנזכיר להלן:

אל מסעודה אשת ידידנו שלמה קורקוס, לעצם הענין: דעי לך כי הגיעני מכתבך והבנתי את מה שהזכרת בקשר לשני בנייך אברהם ויעקב. הירגעי אודותם, הרי שלנו הם ואין לנו בקרב היהודים יקרים משניהם. איך נשכחם ואביהם שלמה היה היקר ביהודים כולם בעבורנו. הוא הוקירנו ואהבנו ושירתנו בכל מאודו על אף גילו המופלג. אילו רק הסתפק במה שעשה למעננו בהיותנו באל־צוירה, דיינו: הוא נהג ברעות עמנו והפיג את עצבינו והיה אם מצאנו שמחים, שמח אתנו ואם מצאנו נעצבים התעצב כמונו. קרה גם שראינו אותו בוכה על מצבנו כשחלינו שם. כל פעם שראיתיו, רוויתי מנחת ופגה עצבותי. כיצד נשכח (את בנייך) ואת הנך אמם אשר אהבת את בני ביתנו והם אהבוך. את בעבורנו היקרה ביהודיות. בעניין מה שהזכרת אודות מחלתך, אין בכך כלום, אל תימנעי מלמסור לנו על מצבך. תמיד אני שואל על שלומך ואיני יודע אם מוסרים לך על כך או לא. זכותכם אצלנו גדולה מזכותו של כל יהודי אחר. כבר מחלתי ליעקב בעבורך והרי אין האדם מוכיח אלא את חברו והוא ידידנו ובן ידידנו. סוף. 17 למחרם הקדוש הפותח את שנת 1275.

ד. העזרה שהושיטו להם הפקידים המקומיים בגביית חובותיהם ובמסירת נתונים בעלי חשיבות מסחרית כמו התנודות במחירים המקומיים, מצב הדרכים, הביטחון השוטף וכיוצא באלה. מן הראוי לציין שיחסיהם הטובים של בני משפחת קורקוס עם אנשי השלטון לא מנעו בעדם מלהתקשר גם עם מספר גורמים העדינים למח׳זן. יהדותם, כלומר זרותם למערכת החברתית־שבטית הסובבת איפשרה להם לקיים רשת מסועפת של התקשרויות ונאמנויות מנוגדות אך משתלמות, עם גורמים שלא נמנו עם נאמני השלטון או קאידים לוקאליים, שהסירו מעליהם את עול השלטון המרכזי, ביניהם הקאידים מחמד או־ביחי ואל־מבארכ אנפלוס ממחוז חאחא, אך בעיקר השייח׳ים ממשפחת בירוק של מחוז ואדי נון, אשר דרכם עברו שיירות טמבוקטו ומאוריטאניה.

בזכות יחסים אלו, יכלו בני משפחת קורקוס, לספק אינפורמאציה למלך על המצב הפוליטי בדרום המדינה מצד אחד, ומצד שני, לשמש גם כמתווכים בין השלטון המרכזי לבין השייח׳ים הדרומיים, או בין הללו לבין כמה מעצמות אירופיות בדבר שחרורם של ימאים אירופיים שנתקעו בחוף אגאדיר ואף דרומה יותר.

כל הגורמים שמנינו איפשרו לתג׳אר היהודים בכלל, ולבני משפחת קורקוס בפרט, לעמוד בהצלחה במיבחן התחרות האירופית. הארכיונים באירופה משופעים בדו״חות של סוחרים צרפתים, בריטים, או בלגים, המתלוננים על שנאלצו לעזוב את המדינה בהפסדים גדולים לאחר שנוכחו לדעת שאי־אפשר להתמודד עם החברות היהודיות׳.

בהעדר כל סיכוי לנטרלם, ניסו הקונסולים ואנשי העסקים המערביים להתקרב אליהם ולשתפם בעסקיהם במרוקו. ואכן, כאשר ב־1863, החברה הימית פקה (Paquet) החלה להפעיל את קוויה בין מרוקו לצרפת, כמה סוחרים יהודים היו מבין הרוכשים הראשונים של מניותיה: קורקוס, אפריאט, עקוקה ואוחנה ממוגאדור וכן לסרי מרבאט.

מאוחר יותר, ב־1881 כאשר קבוצת האחים פרייר(Pereire) מפארים הקימה את הבנק הטראנס אטלנטי היא בחרה בבני משפחת קורקוס כנציגיה במראכש ובמוגארור.

עד לשנת 1857, רוב הנציגים הקונסולאריים של המעצמות נבחרו מבין הסוחרים היהודים בני המקום: י. סרויה מרבאט הוא בלבד ייצג ארבע מדינות: בריטניה, ארצות־הברית, ספרד ופורטוגל. ש. סומבל וי. בן דהאן ייצגו את צרפת בקאזבלאנקה, ור. מקנין וא. דלאונטה(שריקי) היו נציגיה במוגאדור: בטיטואן, היה י. בן־זקן סוכן קונסולארי של שוודיה, ובאספי, דלאונטה היה נציגה של סארדיניה.

מינויים אלה לא תמיד היו לרוחם של השלטונות המרוקאיים וזה היה הרקע לצינון היחסים שחל ב־1857 בין משפחת קורקוס והארמון, כאשר אברהם נתמנה לייצג את ארצות־הברית במוגאדור. רק לאחר חמש שנים נתן השולטאן את הסכמתו לכך עם חידוש המינוי לתפקיד תאג׳ר אל־שולטאן. זה היה הרקע להתערבותה של אלמנת שלמה קורקוס, התשובה החמה, שלה זכתה הגב׳ קורקוס, מראה כאמור עד כמה היו הדוקים היחסים בין ׳המשפחות הגדולות׳ היהודיות והמוסלמיות של הבורגנות המרוקאית. ידידות זו, שניתן להסבירה על רקע של שירות משותף בצלו של המח׳זן וכביטוי של אינטרסים משותפים וסולידאריות ׳מעמדית׳ משותפת, מתגלה בנסיבות שונות ורבות: שמחות משפחה או אבל, ביקורים הדדיים, חליפת מתנות, שרותים הדדיים וכיוצא באלה.

בלי כל קשר למצב הכללי של היהודים, לא הפריע הגורם הדתי כלל ליחסים ההדוקים שנרקמו בין ׳המשפחות הגדולות׳. מאידך, יחסים אלה אינם מצביעים על שום שינוי מהותי ביחס ליהודים ולמעמדם בחברה האיסלאמית מרוקאית. נביא לדוגמא מה שכותב המלך מולאי עבד אל־רחמאן לקונסול צרפת בטנג׳ה בשנת 1842:"

יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת מעאהדון. אשר קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מהחסות (ד׳מה)(…). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם, אם במדינתכם, היהודים הם שווים לכם אך אצלנו אין הדבר כך.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר