ארכיון יומי: 25 בינואר 2017


Jean-Louis Miège LA BOURGEOISIE JUIVE DU MAROC AU XIXE SIECLE Rupture ou continuité

judaisme-dafrique-du-nord

Ce n'est bien que variété supérieure de la catégorie des dhimmi. Et ce que la volonté du Prince a fait, le caprice du Prince peut le défaire.

Les disgrâces ne se comptent pas, qui précipitent de la faveur et de la fortune au cachot où à la mort. Romanelli exprime parfaitement ce caractère de dépendance à l'égard du roi: 'tant que le Roi s'en sert, ils sont pareils à ces rares ustensiles auxquels le vulgaire qui ne sait pas les manier se brûle dès qu'il y touche, mais il suffit que le Roi les écarte pour qu'ils soient perdus pour toujours… Si haut que soit leur situation, l'abîme reste toujours sous leurs pieds; ils savent qu'il suffit d'une parole du Souverain pour qu'ils y soient engouffrés… l'exécution, l'exil, l'expropriation, les châtiments de toutes sortes, tel est le sort ordinaire de cette classe de gens qu'on appelle communément dans le Maghreb du nom de 'Sahab es Soltan'. Michaux-Bellaire le constatait en étudiant le passé du Gharb, soulignant la fin tragique dans l'histoire, de certains Negidim: 'Il est rare que cette prospérité dure plus de deux ou trois générations; le plus souvent la fortune ne se prolonge pas au-delà de la vie de celui qui la créé'.

La richesse est fantasque et vagabonde car elle ne repose sur aucun statut juridique: celui de Dhimmi, à la fois précis et vague, ne protège pas contre l'arbitraire. Les plus illustres ne sont le plus souvent que parvenus portés provisoirement sur le devant de la scène, jamais à l'abri des revers de faveur s'ils ne sont pas juifs étrangers ou juifs andalous aux liens de familles noués en Europe. La Gibraltarisation, qui jouera un tel rôle plus tard, n'est recours, au XVIIIe siècle, que pour quelques uns. Et recours doublement fragile comme l'a récemment souliginé Madame Magalie Morsy.

La résidence dans la place n'est accordée qu'a titre temporaire, et toujours soumise à révocation. Le jeu de la politique anglaise, la jalousie d'autres commerçants, les représailles parfois sur les familles restées au Maroc entraînent une insécurité contraire aux lentes ascensions. A cette insécurité n'échappent même pas les agents consulaires ou employés des rares consulats qu'entretient une Europe à la fois ignorante et insensible aux affaires du Maroc et prompte à s'exagérer sa puissance. Ecoutons encore Romanelli 'c'est un pays totalement soustrait à l'attention de tous les peuples européens les Juifs eux mêmes ne connaissent rien à leurs coreligionnaires qui y résident. L'échange du commerce avec l'Europe se réduit à trois ou quatre commerçants juifs établis à Mogador…'

Dix exemples rappellent cette précarité, de Salomon Nahmias, commerçant de Salé pris comme interprète par l'envoyé britannique John Sollicoffe dans son ambassade à la cour en 1733 et néanmoins exécuté; à Salomon Hasan représentant de l'Espagne à Tétouan et exécuté dans d'horribles conditions en 1790.

Une classe est constituée par son nombre, son assiette, la conscience enfin qu'elle a de former un ensemble spécifique. Dans ces trois domaines, une transformation va se manifester au XIXe siècle, faisant total contraste avec la situation antérieure.

1) Le fait essentiel c'est la sécurité à la fois mieux assurée et pour un nombre beaucoup plus grand de juifs. Avec cette sécurité intervient la capitalisation jusque là de tenure précaire et irrévocable. Les trois decennies du milieu du siècle — des années 1835aux années 1865 — qui marquent l'ouverture commerciale du Maroc sont décisives et plus spécialement l'époque du règne de Sidi Mohammed. La multiplication de consuls et leur vigilance accrue, le nouveau statut des juifs dans les principaux états européens, l'augmentation des échanges et de la population étrangère des ports; tout fait garantie indirecte.

Mais surtout, corollaire de ces transformations, s'affirme et s'étend la protection étrangère. La question de la protection mériterait en elle- même une réflexion nouvelle. Constatons ici que le juif—jusque là protégé d'un musulman devient désormais protégé européen. Tout en gardant ses fidélités ataviques le voici introduit dans une nouvelle dimension historique.

La sécurité est la 'qualité bourgeoise' essentielle, celle dont procède les autres vertus. Elle apparaît et de plus en plus affirmée comme le facteur d'ascension en même temps qu'élément de distenciation par rapport aux non-protégés. Ainsi, à Tétouan, en 1864, lorsque le Comité du Mellah entre en conflict avec le Pacha, sur ses 12 membres, 8 qui sont protégés ne sont pas inquiétés, les 4 autres sont arrêtés et jetés en prison.

Le nombre des protégés s'accroît non seulement en fonction du nombre d'Européens mais de l'élargissement de leurs activités et du laxisme de la plupart des Consuls. A Mogador, en 1882 pour 18 commerçants européens on compte 95 protégés. Sans doute ne faut-il pas exagérer l'ampleur numérique de cette protection officielle. Dans les années 1878-80, à la veille de la Conférence de Madrid, on en compte, pour tout le Maroc, environ 7 à 800 dont environ 25% sont des juifs ce qui représente quelques 150 à 200 chefs de familles. Mais l'influence de la protection s'étend au delà des seuls protégés. Elle s'élargit, en fait, à la famille entière, couvre efficacement employés et associés. Les documents invitent à multiplier par 15 ou 20 les chiffres officiels; ainsi seraient concernés quelques 3 à 4000 personnes; environ 3% de la population juive du pays.

Aux protégés s'ajoutent bientôt les naturalisés. La permission de sortie accordée aux juifs en 1858 a amplifié un mouvement développé dans les deux ou trois décennies antérieures. On signale un peu partout sur la côte ceux qui reviennent d'Algérie avec un passeport français, ceux qui sont de retour d'Amérique Latine avec un passeport brésilien^ ceux, enfin, qui viennent de Gibraltar et sont considérés comme anglais. La place de Gibraltar joue un rôle essentiel dans la première moitié du siècle et jusqu'aux années 1875 dans cette première 'réhispanisation' et anglicisation des juifs marocains. Son statut de port franc, le libéralisme croissant des autorités reflet de celui de Londres en font la place refuge par excellence. On s'y précipite en cas de guerre ou de troubles—en 1844 en 1859 surtout — et les enfants nés dans la place ont automatiquement la nationalité anglaise. Lors des événements de 1859, 4 à 5000 juifs s'y sont réfugiés, certains y demeurent, y font souche avant d'envoyer des parents s'occuper de leurs affaires marocaines. Si la ville comptait 680 juifs en 1791 elle en avait 1625 en 1844 dont 1385 nés à Gibraltar, la plupart de parents marocains. 2151 enfin sont recensés en 1862 représentant 14% de la population civile.

יחס דבדו – משפחת בן עוויזר – אליהו רפאל מרציאנו

 

משפחת בן עוויזריחס דבדו 15

משפחה נכבדה מוזכרת בתעודה החשובה של השר״ר הרב אברהם מרציאנו זצ״ל. בני המשפחה יצאו מדברו במאה התשע עשרה לעיר תאזא ולעיר פאס, ומשום לערים טיטוואן וטנגייר.

האשל הגדול, מעוז ומגדול, אילן ששרשיו מרובים, ראש גולת אריאל, תם וישר, אבונא הראשון, הסבא הקדמון, חסידא קדישא, הרב משה מרציאנו זלה״ה הוליד: דוד.

גברא רבא, ראש על ארץ רבא, סבא רבא, בן איש חיל רב פעלים, גזבר נאמן, נגיד מיומן, הצדיק ר׳ דוד הוליד: אלעזי־ (הנק׳ עוויזר), יעקב (הנק׳ עקד), בן (הנק׳ לשגר), אברהם (הנק׳ ביבי), דוד (הנק׳ עלוגא), וכן שני בנים שלא נודע שמם.

פרי צדיק עץ חיים, גזע ישישים, זקן ונשוא פנים, מתהלך בתומו צדיק ר׳ אלעזר (הנק׳ עוויזר) הניח ברכה: מרדכי, יוסף.

המרוחם, ישר ועניו, מאושר בכל ענייניו, מתהלך בתומד צדיק, ר׳ מרדכי הנז׳ הניח ברכה: אהרן, דוד.

אין בידינו פרטים על בני הצדיק ר׳ אהרן הנז׳ (בניו התגוררו בעיר תאזא).

המרוחם העניו, חי מיגיע כפיו, מתהלך בתומו, הצדיק ר׳ דוד הניח: מרדכי, פריחא, צלטאנא, מרים.

המנוח צדיק תמים, משכים ומעריב, עושה צדקות, הצדיק ר׳ מרדכי הוליד: דוד, דינה, רחל, חסיבא, מזל טוב.

איש צדיק תמים, בן איש חיל, מקבציאל, גומל חסדים, הצדיק ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: שמואל.

המנוח, עניו ושפל ברך, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ שמואל הנז׳ הניח ברכה: יוסף.

השם הטוב, טוב לה׳ וטוב לבריות, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ יוסף הניח ברכה: שמואל.

המרוחם, נבון וחכם, גזבר נאמן, חבר ועד קהל קדוש פאס, רב טוב לבית ישראל, ביתו פתוח לרווחה, הצדיק ר׳ שמואל הוליד: ר׳ פנחס, ציון, יוסף, סעידא, אליס.

הזקן הכשר, איש ספר עורך ומגיה, איש חינוך, ידיו רב לו בספר תורת ה׳, הצדיק הרב פנחס הוליד: אליהו, יצחק, שמואל, אסתר, חנה, מרים, זקלין, מרסל.

המנוח הצדיק ר׳ ציון הנד נפטר בלא זרע ב״מ.

המרוחם, מתהלך בתומו, חי מיגיע כפיו, גומל חסדים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יוסף הנד הוליד: שמואל, ציון, אווה.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

המעבר למדינה לא היה קל כל עיקר. עקירת אדם מביתו וממשפחתו לא היתה דבר שבשיגרה, בפרט בימים ההם שבהם לא היה מוכר מושג הניידות החברתית או הסביבתית שלא בדרך כיבוש. יחד עם מוחמד היגרו (מכאן ששנת 622 נחשבת לשנת ההיג'רה} רעיו ומאמיניו הקרובים, אלה שקראנו להם הזצחאבה, ושנועדו לתהילת עולם בהמשך דרכם. הם גם הרכיבו את השורה, המועצה, אשר ייעצה למוחמד והיתה לעזר לידו, וממנה יצאו גם כמה מחזורים מיורשיו, כגון אבו-בכר (המכונה ״הצדיק״), שהיה גם אבי עאישה, אשתו הצעירה והאהובה של מוחמד; עלי – בן דודו וחתנו מאז שנשא את בתו פאטמה; ועומר, גדול מייסדי האימפריה האסלאמית. חוץ מן הכבודה נשואת הפנים הזאת, היו לא מעט מתושבי מדינה שהתאסלמו ותמכו במוחמד, והם נקראו האנצאר (תומכים), שם שמוסב עד היום באורח סמלי לתומכי קבוצות אסלאמיות, בדרך כלל יסודניות, כמו אנצאר אל-אסלאם על גבול עיראק-איראן, שמובלעתם חוסלה על-ידי האמריקנים בתחילת מלחמת עיראק ב-2003 ומשם הם נפוצו לכל עבר. בעוד אשר האנצאר גם כן הגיעו לנקודות זכות בחסדי תמיכתם בנביא האסלאם, האחרים, שהיססו או פסחו על שתי הסעיפים, כונו בשם גנאי אל-מונאפיקון (הצבועים – אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר). במקומות שונים באסלאם היסודני בימינו, התומכים והמתנגדים לזרמים אלה ולשיטות האלימות שלהם, ממויינים עדיין בטרמינולוגיה ההיא, עם כל ההסברים והפרשנויות הנלווים. המושג היג'רה עצמו, מילה שגורה ופשוטה כביכול, הפכה אף היא לטעונה משמעות עבור כמה מגדולי היסודנים האסלאמיים בדורנו. כי המעבר ממצב נרדף למצב שליט, לא נראה על ידם רק כהתגוננות, הישרדות או שיפור תנאי הקיום, אלא כאקט רצוני של מוחמד להגר מן הסביבה הג'אהלית של מכה, לבנות סביבה מוסלמית למהדרין, ולהשתמש בה כמקפצה לכבוש את ארצות הג'אהיליה ולהכניע אותן.

ההיג׳רה היתה גם סמל להתחלה חדשה עבור מוחמד, חצי-האי ערב והערבים שבו, משעה שהיא בישרה את תחילתו של האסלאם וסופה של הגא׳היליה. אשר על כן, שנת 622, לפי הלוח הירחי, נחשבת לתחילת מניין השנים המוסלמי, ממש כפי שהספירה הנוצרית נמדדת מלידתו של ישוע. אלא שבהיות הלוח המוסלמי בלתי מותאם ללוח השמשי, חגי האסלאם ומועדיו נעים סביב כל השנה, והשנה המוסלמית הנה בה 360 יום קבועים (30 כפול 12), ללא עיבור או התאמה. לכן, נזקקים ללוחות סינכרוניים לחישוב התאמתם של תאריכים נוצריים למוסלמיים, שהרי תוספת מכנית של 622 שנה לחישוב תאריכים כלליים איננה מספקת. בז׳רגון של היסודנים הקשוחים, היג׳רה הפכה לאנטי-תזה ולאנטי-דוט לג׳אהיליה. אם קצה נפשך באווירה ג׳אהילית מחניקה, כפי שלדידם המצב ברוב מדינות האסלאם כיום, אזי כל שיש לעשותו הוא להגר ממנה, פיזית ממש, כמעשה הנביא, או כמעשה אנצאר אל-אסלאם או אנשי אל-קאעידה, ולתקוף אותה מבחוץ עד להכנעתה, או להגר ממנה נפשית, כפי שהאחים המוסלמים במצרים עושים, ולהמתין לשעת כושר כדי לשוב ולהסתער על החברה שבשוליה הם חיים. קבוצה קיצונית כזו במצרים בשנות ה-70, שהתהדרה בשם ״קבוצת התכפיר וההגירה״, משמע שהטילה בחברה את חטא הכפירה ודרשה להגר ממנה כתרופה, נלחמה במשטר עד שחוסלה. היא פשוט נטלה את דבריו כפשוטם של מנהיגם הנערץ סייד קוטב, ראש וראשון להוגים היסודנים החדשים, וביקשה לבצעם במציאות גם במחיר הקרבה עצמית ללא תוחלת. מכל מקום, לאחר ההיג׳רה והתארגנות מוחמד ואנשיו בשלטון העיר, ולאחר שהשיגרה החדשה התבססה על אספקת פתרונות אד-הוק לבעיות השעה על ידי התגלויות חדשות לבקרים, פנה מוחמד לשתי בעיות קרדינאליות שהטרידו אותו: שאלת היהודים במדינה, שהיו למיעוט בלתי נשלט למרות כל מאמציו לאלפם, וסוגיית מדיניות החוץ האגרסיבית מחוץ למדינה, שרק בה יכול היה לפרוץ את מעגליה הצרים של עירו ולפרוש כנפיים במרחב. חשבונו עם היהודים התארך, לאחר שחיסל את נוכחותם בעיר, ושולב במדיניות החוץ שלו. משמע, לא רק את מדינה רצה יודנריץ, אלא את כלל חצי-האי ערב, ולכך הוא החליט להתמסר בכל ליבו.

תחילה לסוגיה הפנימית, דהיינו להתנגשות בין מוחמד המהגר לבין יהודי המקום העשירים, הרבים והוותיקים. בבואו הוא מצא את נווה המדבר מיושב על-ידי חקלאים יהודים מגדלי תמרים, שהיו גם הם מאורגנים בשבטים והיוו את רוב האוכלוסייה. הגדולים בשבטיהם היו בנו קורייזה, בנו נדיר ובנו קאינוקע, שהראשונים שבהם כונו ״בני כוהנים״¡כאהנאן), אולי על שום ייחוסם בעת גלותם בימי בית שני. לצידם גרו במקום שתי קבוצות שבטים עובדי אלילים, אשר ישחקו תפקיד בולט בהיסטוריה האסלאמית לאחר מכן, והן: בנו עווס ובנו ח׳זרג' שעוד נשמע עליהן. בעבור המאבק בין קבוצות השבטים, שבו נקטו גם היהודים עמדה לצד זה או אחר, הוזמן מוחמד לתווך ולהשכין שלום במדינה; אך הואיל והיהודים לא נכללו ברובם בהסדרי השלום הללו, וגם לא נטלו חלק במשא ומתן שהביא את מוחמד לעיר, הם גם לא היו עתידים להיות מוגנים על ידם, למרות שיש רגליים לסברה כי עצם התאסלמותם של עובדי אלילים רבים עוד בטרם בוא מוחמד לעיר, ורבים עוד יותר לאחר בואו, היתה קשורה ביחסים התקינים ומלאי ההערכה ששררו בין היהודים לבין השבטים עובדי האלילים. התאסלמותם של הפגאנים, אם כן, היתה מעין קבלה של כמה מן הערכים והאמונות שהם קלטו משכניהם היהודים מזה מאות בשנים. אלא שבבוא מוחמד כשליט המוכר של העיר, מטבע הדברים היה שירצה בציותם של כלל תושביה, וככל שרב מספר תומכיו מבין הפגאנים שהתאסלמו( הׁאנצאר), כך גבר לחצו גם על היהודים, בעלי העמדות וההשפעה בעיר, שיסורו אף הם למשמעתו. והנה במקום שיילכו אחריו כפי שצפה, בפרט אחרי הוויתורים הרעיוניים מרחיקי הלכת שעשה למענם, הם הרבו ללעוג לו ולהקטין בערך נבואותיו וחידושיו, שלא ראו בהם יותר מאשר העלאת גרה של סיפורים, רעיונות והתגלויות תנ״כיים שהם היטיבו ממנו להכיר. אשר על כן, לבד מן האינטרסים הכלכליים הכבירים שהיו לו בהשתלטותו על נכסי היהודים הסוררים, לא עמדו בפני מוחמד אלא שלוש אפשרויות: האחת, לאסלם אותם תחת לחץ, מאחר שרובם דחו את חיזוריו לאסלום בדרכי נועם¡ השנייה, לברוח על נפשם למקומות אחרים בחצי-האי, שם תשיגם ידו מאוחר יותר; והשלישית, להכות אותם לפי חרב, במסע נקמה, שסופו בטבח שהאיסלאם נושא כחטוטרת על גבו מאז.

הספרים האישיים – הספריה – עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

הספרים האישייםעץ חיים-רבי חיים גאגין

הספריה

על־פי הספרים המוזכרים בספר ״עץ חיים נראה שהיתה לר׳ חיים ולחכמי הגירוש ספריה עשירה ומגוונת בפרשנות המקרא והתלמוד, בספרי הלכה ובספרי הגות. חלק חשוב ממנה היו אלה ספרים בכתבי־יד, מאחר שבתקופה זו טרם ראו אור הדפום. תשעה מן הספרים המוזכרים טרם הובאו לדפוס עד היום, ורובם אינם ידועים לנו ממקור אחר. נראה שלפחות חלק מספרים אלו נמצאו בפאס במספר עותקים, מאחר שהם מוזכרים ומצוטטים בידי ר׳ חיים וחכמי הגירוש. מהמגוון הרב של החיבורים המוזכרים מוכח העושר הספרותי הרב שהיה אז בפאס, שהרי מדובר בספרים הדנים בנושא אחד. אין זה ברור אם חיבורים אלה נמצאו בפאס לפני בוא המגורשים; ואם כן, הרי זה מוכיח על רמתם התרבותית־רוחנית של היהודים התושבים. או שמא הובאו מרבית הספרים בידי המגורשים, כמו שמצאנו אצל ר׳ יהודה חייט, אשר נתן במתנה לקהילת שישוואן מאתיים ספרים שהביא איתו בגירוש, כתמורה על ההוצאות שהוציאה הקהילה בפדיונו מידי המוסלמים, אשר העלילו עליו עלילות שוא. להלן רשימת החיבורים שעודם בכתובים הנזכרים ב״עץ חיים״.

מחזיק הבדק לר׳ אברהם הירחי מלוניל, נפטר בטולדו בשנת ד״א תתקע״ה (1215) בהקדמתו המליצית ל״ספר המנהיג״, מזכיר ר׳ אברהם את חיבורו ״מחזיק הבדק״, אך לא היה ידוע על קיומו של חיבור זה ממקורות אחרים. ב״עץ חיים״ הוא מוזכר מספר פעמים ׳». עד היום חיבור זה בחזקת אבוד. ר׳ ברוך טולידאנו  פירסם לראשונה הוכחות על קיומו. הוא הסתמך בין היתר על הציטוטים מתוך ״עץ חיים״, שהיה תחת ידו. אחד מהציטוטים מצא בהלכות שחיטה וטרפות לר׳ אברהם הירחי שבמוזיאון הבריטי בכתב־יד 8, אשר קטעים ממנו העתיק עבורו ד״ר משה שטייג־ שניידר. מזה הסיק שהלכות שחיטה וטרפות אלו הן חיבור ״מחזיק הבדק״ האבוד. יצחק רפאל פירסם הלכות אלו בשלמותן׳9 ומתוכן מתברר שאין זה חיבור ״מחזיק הבדק״, מאחר שנזכר בתוכן: ״והטעם כתבתי במחזיק בדק״ 10לכן מסיק רפאל 11שהלכות אלו אינן אלא חלק מ״ספר המנהיג״ שנשמט מגוף הספר, כשם שנשמטו ממנו הלכות רבות אחרות. ואילו ״מחזיק הבדק״ שאותו חיבר על הלכות טרפות, לפני שחיבר ״ספר המנהיג״, עדיין בחזקת אבוד. לפי שעה חיבור ״עץ חיים״ הוא המקור היחידי שממנו ידוע לנו על קיומו של ספר ״מחזיק הבדק״, מאחר שמובאת ממנו ציטטה ארוכה 12: ״אע״פ שכתבתי בכמה מקומות מספר זה הנקרא מחזיק הבדק הקצר והארוך…״ והמחבר חתום עליה, וקטע זה אינו בהלכות שחיטה וטריפות הנ״ל. תלמידי רבנו יונה לחולין, מוזכר ומצוטט בפסק חכמי הגירוש ובדברי ר׳ חיים גאגין 13. חיבור זה מוזכר גם בהלכות טרפות לד׳ דוד אבן יחיא 14, חיבור זה איננו יודעים היום על קיומו. בשנת תרל״א פירסם רנ״נ קורוניל ״משפטי הסכין ומשפטי בדיקת הריאה לרבינו יונה״13. כבר אז עירערו על ייחום משפטי בדיקת הריאה לרבנו יונה16. חיזוק לעירעורם מתקבל מהציטוטים ב״עץ חיים״ שאינם ב״משפטי הבדיקה״ הנ״ל.

הערת המחבר : שז״ח האלברשטאם, המגיד, טו (תרל״א), מס׳ 25, עמי 199 ; שם, כא (תרל״ז), מס׳ 8, עמי 77. הוא כותב שמחברו הוא ר׳ יצחק הקטן בר׳ דוד, החותם בקולופון של ״משפטי בדיקת הריאה״: ״וזה הוא מה שראיתי לחקור על דת הריאה ולבאר משפטיה אל החברים המקשיבים למצוא דברי חפץ ממני אני יצחק הקטן בר׳ דוד זלה״ה״. וכן מזכירים אותו הרשב״ץ, בחיבורו יבין שמועה, ליוורנו תק׳׳ד, סוף פרק ח (דף כא ע״א) ; וכן מזכירו בנו הרשב״ש, בתשובותיו סימן תכד. ״והר׳ יצחק הקטן ז״ל קרובנו הורה להתיר״, והעניין נמצא ב״משפטי בדיקת הריאה״.

פירוש הר״י אבוהב על טור יורה דעה״.

הלכות בדיקה לר׳ יוסף אלבו.

הלכות בדיקה לר׳ מתתיה [היצהר,]״.

 קונדריס ר׳ משה אבורביע«.

 קונדריס ר׳ שלמה [שמואל] בן אלעזר.

קונדרים ר׳ משה אלפראנג׳י

אין אנו יודעים על היקפם של חמשת החיבורים האחרונים, כי המצוטט מהם הוא מהלכות בדיקת הריאה, ואין זה ברור אם כללו רק דיני הריאה או כל הלכות טריפות; ייתכן שחלקם כללו גם דיני שחיטה.

שה תמים: לא נודעו לנו שם מחברו וזמנו. בקובץ כ״י הנמצא בספריית מונטיפיורי ומס׳ 4617, מצוטט הספר ״שה תמים״, וממנו משמע שזח ספר רב היקף, הכולל כל דיני איסור והיתר. הוא מוזכר שם סימן רפא, לעניין איסור שרצי המים; וסימן תה, לעניין ביצת עוף טמא שנתבשלה עם ביצים טהורות

תוספות: בפרק ח מצוטטים שני דיבורי תוספות שאינם בתוספות לפנינו. אחד מהם מצאתי בתוספות הרא״ש לחולין. מכיוון שהתוספות לחולין שלפנינו הם תוספות ר״א מטוך, ואילו תוספות הרא״ש לחולין מבוססות על תוספות ר׳׳ש משאנץ, ומאחר שמתוך שני דיבורי התוספות המצוטטים שאינן לפנינו נמצא אחד מהם בתוספות הרא״ש, הרי יש מקום לומר שהתוספות שהיו לפני ר״ח גאגין לחולין היו תוספות ר״ש משאנץ.

הספרייה הפרטית של אלי פילו – קו לקו. אסופת מאמרים

אסופת המאמרים המופיעה בקובץ זה מוקדשת לזכרו של חברנו רבי שאול אג'ייאני – זיו – ז"ל. המאמרים דנים בנושאים שהיו קרובים ללבו. ארץקו לקו ישראל ומורשת יהדות המגרב. כל מי שהתקרב לד' אמותיו הרגיש באהבתו והתלהבותו לנושאים האלה.

התלהבות שהייתה מפיחה בו רוח חיים. גם בימיו האחרונים בשוכבו על ערש דווי, לא חדל מלהתעניין ולטפל בנושאים אלה. מסיבה זו גרמו לו ביקורי עמיתיו בבית החולים קורת רוח, עידוד וחיזוק רב, ביודעו שאנשי בשורה הם לו. הדבר בלט לעיני בני ביתו שהיו ליד מיטתו, אשר ביקשו להרבות בביקורים אלו.

הוא יה בין המעוררים והתובעים להקמת מכון שיעסוק במורשת יהדות מרוקו, תולדותיה ויצירת חכמיה. כל מוסד שהיה קיים או קם ואמור לטפל בנושאים אלה, היה מעורר בלבו של שאול תקוות וציפיות גדולות.

בין הראשונים היה להציע את עזרתו ותרומתו, מידיעותיו הרבות בתחום זה, היה ניגש עם תוכניות רבות באמתחתו, אך תמיד היה חסר " השולחני לפורטם ", היודע להכיר ולהוקיר יהודי הנהנה מיגיע כפיו ועם זה מקדיש הרבה מזמנו וממרצו לעיון ולמחקר בעידוד, ידריך ויכוון.

הוא עצמו שקוד היה על לימודו, ובכל עתות הפנאי המשיך לעסוק בביתו בתחום זה, תוך אמונה שיבוא יום ויוגשמו חלומותיו. ואכן, יגעת ומצאת האמן – זכה להוסיף נדבך נוסף בחקר יהדות מרוקו ומורשתה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר