מורשת יהדות מרוקו

יהדות מרוקו – יששכר בן עמי

הפתיחה האופיינית ביותר היא: ״מעשה בימי״ החוזרת ששים ושבע פעמים בכל הספר וכל הסיפורים למשל הקשורים לר׳ חיים פינטו מתחילים כך. תשע־עשרה פעמים יש לנו ענין עם ״מעשה על יהודי פלוני״(ללא שם) ובהרבה מקרים הוא ממשיך על עור יהודי אחר וכך יוצא שיש לנו מעין צמדים ״י בסיפורים. תופעה זו אינה בהחלט מקרית מפני שכשהוא מזכיר את דוד המלך  במרכז הסיפור הוא ממשיך בעוד שני סיפורים הקשורים אליו. אותו דבר קיים ביחס לשלמה  ר׳ חיים בן עטר, ר׳ דוד בן ברוך, אבן עזרא, מערת אופראן, וכר… ענין זה נכון לא רק לגבי האדם אלא גם ביחס למקום. העורך מביא סיפור שעלילתו נתרחשה במרקש (סיפור מם׳ 30) ושהיא קשורה לר׳ פינטו ומיד אחרי זה (סיפור מס׳ 31) הוא מביא סיפור אנונימי הקשור לעיר זו. מופיע סיפור (מם׳ 70) שבמרכזו עומד חג הפסח. הסיפור שאחריו גם קשור לחג הפסח. יהודי לווה מגוי ואינו מחזיר לו(סיפור מס׳ 47 ו־48).

לפעמים כולל סיפור אחד למעשה שני סיפורים עצמאיים שאין קשר ביניהם מבחינת ההתרחשות. בסיפור מס׳, למשל, קוראים אנו על ר׳ חיים פינטו שהיה רעב בהיותו ילד. פעם בא אביו שמת מזמן בחלום לרב העיר והוכיח אותו על כך שהוא משאיר את בנו ברעב. אגב הסיפור, הוזכרו שנותרו איזה ארבעה קברות באגדיר שהשלטונות לא העבירו למקום אחר וביניהם זה של ר׳ כליפא (חכם אחר) ואז בא סיפור עצמאי על ר׳ כליפא. כאמור, רוב הסיפורים קשורים לניסים שנעשו על־ידי קדושים אבל אנו מוצאים עוד סוג של סיפורים אפולוגיטיים הבאים להסביר למשל למה אדם נקרא בן־ניגרו [= בן כושי] (סיפור מס׳ 66) או בן־שבת (סיפור מס׳ 52).

הסיפורים מלווים נאיביות ותמימות הנוגעות ללב. מלך ספרד והמלכה מגרשים את היהודים מארצם (סיפור מס׳ 37). בחופזם שוכחים אברהם זאבארו ורעיתו את בנם היחידי. המלך והמלכה שעברו בשכונת היהודים שומעים תינוק בוכה (כמו הסיפור עם משה בתיבה) ואז המלכה אומרת למלך ״לנו יש ארבעה ילדים, זה יהיה החמישי״. והמלך עונה: ״מה שתרצי יהיה… גדלו אותו ואהבו אותו יותר מילדיהם…״. בגין העריכה המאוחרת של הספר חדרו לא מעט מלים צרפתיות.

ג.  הגיבורים שבספר

הצדיק הנמצא במרכז הערצתם של יהודי מיגדור, שם הוא קבור, הוא ללא ספק ר׳ חיים פינטו, גיבור הקובץ. רק 24% מהסיפורים מוקדשים לו. יחד עם בני המשפחה האחוז מגיע ל־30%. מה דינם של שאר הסיפורים ? כדאי לציין שחח מגיבורים בודדים שזוכים לכמה סיפורים הרוב הגדול מוזכר פעם אחת. יש לנו כ־70 גיבורים המופיעים רק פעם אחת. הרוב הגדול מגיבורים אלה הם דמויות של רבנים יהודים ממרוקו אבל יש לנו גם דמויות שמחה למרחב תרבותי זה כגון שם בן נוח, אהרון ומשה, ר׳ ישראל נג׳ארה, מהרש״א, ר׳ יהודי הנשיא, סעדיה גאון וכר… כדאי לציין סיפור מענין על אלכסנדר מוקדון, שהוא כאן יהודי עשיר המגן על היהודים נגד הקיסר. זאת ועוד. הוא מתפלל לה׳ ומבקש ממנו לעשות נס למען היהודים וכך היה.

יש מספר דמויות בודדות של גיבורים לא־יהודים כגון מלכי ספרד, איטליה והודו. כמובן שהמוסלמים מיוצגים לרוב: השולטאן, בעלי שררה (קאדי), עשירים וכו'… יש גם שלושה סיפורים מענינים מאוד על שדים וכן שניים על בני משה. מי הם בני משה אלה ? אין לנו פרטים מתוך הסיפורים, אבל לפי מסורת של יהודי מרוקו אלה יהודים מבני דודו של משה, שעדיין חיים בחברה סגורה והבאים לעזור מידי פעם ליהודים בעת צרה.

קשה כמובן מתוך ה״שבחים״ למיניהם להעלות דמות היסטורית של גיבוריהם וכך במידת־מה גם ביחס לר׳ חיים פינטו. מתוך הסיפורים אנו שומעים על מעשיו היומיומיים, עיסוקיו, ניסיו. חלק בודאי של ה״שבחים״ המסופרים עליו אפשר למצוא גם אצל צדיקים אחרים. מכל מקום שפע הפרטים שיש לנו בסיפורים מאפשרים לנו לשחזר דמות מענינת זו.ד.  חיי הצדיק ומשפחתו

ר׳ חיים פינטו הוא ענק השולט בכוחות הטבע. במשפט שהתקיים בין עני ועשיר, כשהעשיר הגיש שטר מזוייף ואי־אפשר היה להוכיח דבר־מה, הצדיק גורם לכך שהאותיות נמחקות מעצמן באופן פלאי כסימן שהשטר מזוייף. הוא מסוגל לא רק להוריד גשמים כשהם אינם יורדים אלא הוא מופיע כמעין נביא. הוא רואה שסיבת עצירת הגשמים היא שאדם נשוי חוטא עם אשת נשואה. האיש מכחיש ואז הוא מת על המקום. הוא פוקד על השדים המת­ערבים בחיי אנוש וגורמים להפרעות. שד שגרם לשבירת כד נאלץ לפי מצוות החכם לשלם פיצויים ליהודי. שני מזיקים באים כדי לקחת נשמת אדם אחד והוא מונע זאת מהם. כשצריך להעניש מישהוא, הוא שולח בלילה מלאכים המכים אותו.

יחד עם זה יש לו דמות אנושית מאוד. לבו של ר׳ חיים פינטו פתוח לעניים ולנזקקים. כל יום שני וחמישי הוא אוסף בעצמו צדקה ומחלקה לעניים. דבר זה נודע לנו תוך כדי ניסיונו לבטל גזירת מוות שנגזרה על עשיר מפני שהוא אינו נותן צדקה וכידוע ״צדקה תציל ממוות״, אבל היהודי מסרב לתת ומת בו ביום.

הוא מכניס אורחים ובחג הפסח, בליל הסדר הוא עושה הכל על ־מנת להחזיר שמחה לאדם שבכה על מר גורלו. הוא כל כך מקובל שאפילו גויים, שני מוסלמים, לוקחים אותו כמתווך (סיפור מס׳ 11). הוא קשוב לבעיות הקטנות של האנשים ומסייע להם בדרכי מסחר. הוא אינו נוטר טינה וגם אחרי שפוגעים בו, הוא סולח אם מתנצלים.

דאגתו לבני המשפחה היא גדולה ודאגה זו אינה נפסקת. גם לאחר שהוא נפטר. נכדז, שלא היה במצב כלכלי טוב בא לבקרו ומבקש ממנו עזרה.'הוא עוזר לו מיד. כשהבת שלו מתאלמנת, וכן יורדת מנכסיה, ולא מרגישה נוח אצל אחיה, היא מתפללת אליו שיעזור לה ויביא לה חתן, והיא בת שישים וחמש. אחיה לועגים לה אבל היא מאמינה באביה ואכן מליסבון הרחוקה, אדם בשם מור יוסף מרגיש שחונקים אותו שלוש פעמים, וכשהוא שואל לפשר התופעה נאמר לו: לך למוגדור ושאל אודות שרה בת ר׳ חיים פינטו והתחתן אתה ולא תמות. וכך הוא עושה. ידו על העליונה גם בתחרות שיש לו עם רב מארץ־ישראל. פעם הם נפגשו ור׳ פינטו נפגע מהתנהגותו והוא מוכיחו. שניהם מקללים אחד את השני והרב מא׳׳י נפטר והוא רק חלה זמן מה.

כשהוא לומד בחדרו, אין להפריע לו. הוא לרוב לומד עם אליהו הנביא או איזה נביא אחר. וכשפעם הבת עולה אליו, כמעט והיא מתה. יחד עם זאת, עם כל הכבוד שרוחשים לו יש ולפעמים ממרים את פיו. פעם ביקש מעוזרו ללכת לשחוט לו עוף וזה מתעצל ואז הוא מאחל לו חצי יום רע וחצי יום טוב וכך קורה לו באמת.

יחס עוין זה גם הוא לפעמים מנת חלקם של בני משפחתו. כשבנו, ר׳ הדאן הולך ללוות רב אחר (סוחר) על מנת לכבדו, האחרון פוגע בו. ר׳ הדאן מתפלל שאחת הספינות עם הסחורות שלו תטבע וכך קרה. אפילו אדם פשוט, אופה, מרשה לעצמו לזלזל בבן הצדיק הוא קובע לו יום כדי לאפות לו מצות וכשהוא בא, הוא כבר נתן את מקומו למישהוא אחר. גם כאן המאפיה עולה בלהבות.

התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים

גורם שלילי אתר, שהשפיע על עבודת הוועד הפועל בירושלים, היתה אי־ הפעלתו של הוועד הפועל בסלוניקי מסיבות שאינן ברורות. רק שניים משבעת חבריו (אברהם רקנטי ודוד פלורינטין) התגוררו בעיר זו, ואלה לא טרחו לזמן את שאר החברים לישיבות ולא השיבו במשך תקופה ארוכה על המכתבים שנשלחו אליהם מירושלים. גם כאשר נוצר קשר כל שהוא עם החברים, הוא הסתכם בהבטחות להתחלת הפעולה ובמתן תרוצים לאי־השתתפות בעבודה.

אברהם רקנטי, מזכיר הוועד הפועל המרכזי בסלוניקי, טען בתחילה, שלא ידע על דבר המכתבים, ששלחו חברי הוועד הפועל בירושלים לפלורינטין. כמו כן הטיל ספק ביכולתו למלא את תפקידו, מאחר והתכונן לעלות לארץ־ישראל. כעבור יותר משנתיים פירסם רקנטי גירסה שונה. בגילוי דעת, שראה אור בעיתון וינאי, הודיע על התפטרותו מחברותו בוועד הפועל של ההתאחדות בגולה, משום שזה לא קיבל מן הוועד הפועל בירושלים שום עזרה חומרית ומוסרית. יתורה מזו; הוועד האחרון לא נקט— לטענתו— שום צעדים כדי להגשים את התוכנית שנקבעה בוינה בדבר עבודה תרבותית בקרב הספרדים בגולה, שרקנטי ראה בה את התפקיד העיקרי של ההתאחדות. הדחף האחרון להתפטרות היה הסכסוך בין ארגונים ספרדיים אחדים בגולה לבין הוועד הפועל בירושלים בענין התזכיר שנשלח לשאול מיזאן.

במחצית שנת תרפ״ו/1926 נרשמה ההתאחדות במשרד מושל מחוז ירושלים (ומספרה: 3939/401) ובקיץ תרפ״ז/1927 נקבעו התקנות הסופיות, שכללו את ציון שם המוסד, מטרותיו, מוסדות ההתאחדות, הרכבם, תפקידיהם וסדרי בחירתם. בפרק השני — שכותרתו: ״המטרות שלשמן נוסדה ההתאחדות״ — נמנות עשרים־וחמש מטרות, שעיקרן הוא פעילות ציונית וחברתית בקרב הקהילות הספרדיות במסגרת ההסתדרות הציונית, פעילות חינוכית ותרבותית בגולה, הגברת עליית יהודי המזרח, סיוע בקליטתם, מתן תעסוקה להם, הכשרת קבוצות להתיישבות חקלאית והקמת מושבים ספרדים, השתתפות במגביות לפיתוח הארץ ויישובה וביחוד הגדלת התרומות לקרנות הלאומיות, ייסוד וניהול מוסדות אשראי לסיוע חומרי לבעלי־מלאכה וסוחרים, שיגור משלחות תעמולה לגולה כדי להסביר את רעיון ההתאחדות, הקמת לשכת מודיעין למסירת מידע על התנאים הכלכליים בארץ, ייסוד מוסדות־חסד ספרדים וביסוס הקיימים, סיוע להוצאה לאור של פירסומים על יהודי ספרד בארץ ובעולם; ההתאחדות תהיה מוסד מתווך ומפשר בין ארגונים ספרדים ומנהל משא־ומתן בשם היהודים הספרדים עם המוסדות הציוניים והאחרים.״

בשנים הראשונות יסדה ההתאחדות כמה סניפים בארץ־ישראל: תל־אביב, יפו, חיפה וצפת, ובעולם — בירות, דמשק, חלב, קאהיר, אלכסנדריה, בלגרד, סראייבו, מונסטיר, ניש, סקופיה, פוליפופולי, וינה, פריז, מנצ׳סטר, ניו־יורק ורוצ׳סטר, וכן באמריקה הלטינית — ארגנטינה, אורוגוואי, ברזיל, פרו, צ׳ילי וקובה.

מקורות ההכנסה של ההתאחדות באו מתרומות של יחידים ומקהילות וממוסדות בארץ ובגולה. ההתאחדות קיבלה פחות מעשירית התקציב שהובטח: לה בוועידת וינה, והרי על־פי התקנות, מחצית התקציב השנתי חייבת לבוא מן הגולה. הלק נכבד מן ההוצאות מימן הנשיא פיג׳וטו מכיסו שלו (לרבות מתן הלוואה מן הקרן שלו באגודת ״אחווה״) ובסיוע בתו מרים נחום, שקיימה מספר נשפים, אשר הכנסותיהם הוקדשו לטובת ההתאחדות. פרט לסיוע הפרטי של פיג׳וטו ולהשתדלותו (בעיקר בקהילת מנצ׳סטר), כל ההכנסות האחרות לא היו קבועות ובטוחות. בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים ירדו ההכנסות מתרומות במידה ניכרת מחמת המשבר הכלכלי העולמי, והתארגנותו של ועד פועל מרכזי

הערת המחבר : הקביעה באחת מדו״חות ההתאחדות, שהיו לה סניפים בכל ערי ארץ־ישראל, אינה נכונה. ראה : דו״ח ההתאחדות תרפ״ד—תרפ״ז, עמי 5 — שמ/א״ס 5. לעניין המשלחות בארץ־ישראל — ראה גם להלן, העי 50. נציגי ההתאחדות לא הצליחו לעניין את הציבור הספרדי בטבריה ולהקים שם סניף. בעוד שביתר הערים קיימו אסיפות פומביות, הסתפקו בטבריה בקיום אסיפה מצומצמת בלבד, שמשתתפיה המקומיים טענו, שתוצאות ההתאחדות הן ״ההתפרדות וההתפוררות״, ושמלחמה נגד קיפוח חייבת להעשות בכל הדרכים האפשריות, רק לא על־ידי הסתדרות מיוחדת של יהודים מעדה מסוימת — הארץ (תל־אביב), כ״ט תשרי תרפ״ז (י אוקי 1926). נראה שהסניפים לא היו מבוססים. בעוד שגאון התרשם בסוף שנת תרפ״ו (1926), שהרעיון שהונח ביסוד ההתאחדות מקובל באהדה על־ידי כולם, וכי חוגים ספרדים שונים הצטרפו אליה כדי לעזור לה בתפקידיה המרובים, צייר יוסף א׳ שלוש כעבור למעלה משנה תמונה הפוכה. הוא טען, שבארץ־ישראל לא נכנם להתאחדות הספרדים אלא חלק קטן— דאר היום (ירושלים), י״ב אלול תרפ״ו, כ״ז חשון תרפ״ח (22 אוג׳ 1926, 22 נוב׳ 1927 ; הארץ (תל־אביב), י״ד אלול תרפ״ו (24 אוג׳ 1926).

קטע נדיר של ר' דוד בוזגלו ע"ה ותלמידיו- 1952- יונה עד אנה תלכי