ארכיון יומי: 22 בינואר 2017


Histoire du Maroc -M.Terrasse

  1. histoire-du-marocLE RÉCIT DE SCYLAX

Le récit de Scylax, taxé de faux, n'est pourtant pas moins vraisemblable que le périple de Hannon ; qu'on en juge :

« De Carthage aux Colonnes d'Hercule, dans d'excellentes conditions de navigation, on compte sept jours et sept nuits… »

« La traversée, le long de la côte, des Colonnes d'Hercule au cap d'Hermès, dure deux jours. Du cap d'Hermès au cap Soloeis, elle en dure trois; du cap Soloeis à Cerné elle dure sept jours. Toute cette traversée des colonnes d'Hercule à Cerné est donc de douze jours. Pour ce qui est au delà de Cerné, on ne peut y parvenir à cause des bas fonds, de la vase et des algues. Ces algues sont larges d'une palme, pointues par en haut et piquantes. Les commerçants sont phéniciens; quand ils arrivent à Cerné, ils amarrent leurs vaisseaux ronds et dressent des tentes dans l'île. Ils déchargent leur cargaison et la transportent à terre dans de petites embarcations. Il y a là des Éthiopiens avec qui ils font des échanges. Ils échangent leurs marchandises contre des peaux de cerfs, de lions et de léopards, contre des peaux ou des défenses d'éléphants, contre des peaux d'animaux domestiques. Les Éthiopiens se parent de tatouages et boivent dans des coupes d'ivoire. Leurs femmes se parent de colliers d'ivoire… Ces Éthiopiens sont les hommes les plus grands que nous connaissions; leur taille dépasse quatre coudées; certains même atteignent cinq coudées. Ils portent la barbe et ont de beaux cheveux… Ils sont bons cavaliers, lancent le javelot, et sont bons archers. Ils se servent aussi de traits durcis au feu. Les commer­çants phéniciens leur apportent de l'onguent, de la pierre d'Égypte, des poteries attiques, des congés (grands récipients). On vend ces poteries à la fête des congés. Ces Éthiopiens mangent de la viande et boivent du lait, ils font beaucoup de vin de leurs vignes que les Phéni­ciens exportent. Ils ont aussi une grande ville où vont les vaisseaux des marchands phéniciens. Certains prétendent que ces Éthiopiens s'étendent de là jusqu'en Égypte sans interruption, que cette mer est continue et que la Libye est une péninsule. »

  1. LE COMMERCE MUET DE L'OR

Les Carthaginois racontent encore ceci : il y a en Libye, au delà des Colonnes d'Hercule un pays qu'habitent des hommes. Lorsque les Carthaginois arrivent chez ces peuplades, ils déchargent leurs marchandises, les rangent le long du rivage, puis remontent à bord et allument des feux pour faire voir la fumée. Lorsque les indigènes voient la fumée, ils viennent sur le bord de la mer, placent de l'or vis à vis des marchandises et s'éloignent. Les Carthaginois débarquent alors et vont se rendre compte : si l'or leur semble égal au prix des marchandises, ils le prennent et s'en vont, sinon ils remontent à bord et attendent. Alors les indigènes reviennent et ajoutent de l'or à celui qu'ils ont mis jusqu'à ce qu'ils soient d'accord. Ni les uns ni les autres ne sont malhonnêtes : les Carthaginois ne touchent pas à l'or tant qu'il ne leur paraît pas payer leurs marchandises et les indigènes ne touchent pas aux marchandises avant que les Carthaginois n'aient pris l'or.

אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה

אבי פיקאר

בנובמבר 1951 ,לאחר שלוש שנים של עלייה המונית, שונתה המדיניות והוחל ביישומה של עלייה סלקטיבית. במידה רבה הייתה זו חזרה מסוימת למדיניות שהייתה נהוגה בימי היישוב. מדינת ישראל והסוכנות היהודית לא יכלו להשיב את הגלגל לאחור. הלגיטימציה שניתנה לעלייה ההמונית ולתפיסת העולם שראתה בארץ ישראל ובמדינת ישראל את המקלט ליהודים נרדפים המשיכה לשלוט בכיפה. אבל במסגרת השיח הלגיטימי עדיין היו צעדים שאפשר היה לנקוט על מנת להגביל את היקף העלייה ולצמצמה. מדיניות העלייה הסלקטיבית קבעה שמארצות שבהן לא נשקפת סכנה ליהודים לא יוכלו לעלות יהודים שיהוו נטל על הכלכלה הישראלית.

בניסוח הפומבי של תקנות העלייה הסלקטיבית לא הושם דגש על מוצאם של העולים. לא היה אזכור לאכזבה מעולי ארצות האסלאם ולהשתלטותה של המורשת הקולוניאלית על האתוס הלאומי. לכאורה הייתה מדיניות העלייה הסלקטיבית חזרה לעבר רק בממד אחד – בניין מול הצלה. אולם בדיונים בסוכנות באה לידי ביטוי העובדה שמדובר כאן לא רק בקשיים הנובעים מהיקף העלייה, אלא גם באכזבה מההרכב העדתי שלה. מבחינה זו ציינה מדיניות העלייה הסלקטיבית נסיגה במידה מסוימת מהגישה המשלבת את יהודי ארצות האסלאם, וקבלתה של גישה מסתייגת.

הדבר בלט במיוחד בעת הדיון על מעבר לעלייה סלקטיבית וההכרעה עליה. הדיונים על מדיניות הסלקציה התמקדו במועמדים העיקריים לעלייה באותן שנים – מניתוח הפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות ניכר שמדיניות זו כמו  יהודי צפון אפריקה. 'נתפרה' עבורם. הקשר שבין מדיניות העלייה הסלקטיבית ליהודי ארצות האסלאם התבטא לא רק באזכורם במהלך הדיונים הרבים בהנהלת הסוכנות ובמוסד לתיאום (הוועדה המתאמת בין פעולות הסוכנות לבין פעולות הממשלה). מרגע שהחלה יישומה של מדיניות העלייה הסלקטיבית, בשלהי 1951 ,עיקר ההגבלות והפסילות של עולים היו בקרב יהודי צפון אפריקה, ובממדים קטנים יותר גם בקרב המועמדים לעלייה מהודו ומפרס.

כשנה לאחר ראשיתה של מדיניות העלייה הסלקטיבית נפתח מחדש הדיון בה. באותם ימים התברר שמדיניות זו, שנועדה להביא עולים צעירים ובריאים, נוחלת כישלון. ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, יצחק רפאל (הפועל המזרחי), כמו גם חברים נוספים בהנהלת הסוכנות, שאפו להביא לחידושה של העלייה נוכח הירידה המאגר העיקרי של יהודים שהיו מעוניינים בעלייה היה בצפון 38 הדרסטית בהיקפה. על אף שלא נשקפה 39 אפריקה. במרוקו חיו כ-250.000יהודים ובתוניסיה כ-130.000. להם סכנה, הם נתפסו כקהילות בעלות פוטנציאל גדול לעלייה, בעיקר לנוכח מצבן הכלכלי והחברתי.

הערות המחבר : 7 אבי פיקאר, 'ראשיתה של העליה הסלקטיבית בשנות החמישים', עיונים בתקומת ישראל, כרך 9 .394-338 'עמ), 1999) 38 בשנים 1949-1951 עלו 000,200 עולים בשנה, בממוצע. ב-1952 עלו 000,23 עולים. 39 מצבם של יהודי אלג'יריה היה שונה מאחר שהם היו בעלי אזרחות צרפתית החל מ- 1870 ,מתוקף צו כרמייה.

על מנת לאפשר למעוניינים בעלייה לממש את רצונם, היה צורך בהגמשה של הגבלות מדיניות העלייה הסלקטיבית. יצחק רפאל, שהיה ראש התומכים בהקלות, לא חשב שיש לבטל את הסלקציה אלא רק למתן אותה ולעבור לסלקציה על בסיס משפחתי. בחודשים הראשונים של 1953 התקיימו דיונים רבים בסוגיה זו. כנגד מחלקת העלייה, שראתה בחיוב את הגמשתה של הסלקציה, ניצבו מחלקת הקליטה של הסוכנות בראשות גיורא יוספטל ומשרד הבריאות הממשלתי. מנכ"ל משרד הבריאות, חיים שיבא, הוביל את המערכה. גופים ואישים אלה ראו בממדים הקטנים של העלייה ברכה; הפוגה שאפשרה להם להתמודד עם הדרישות והצרכים שהצטברו במהלך שנות העלייה ההמונית. גם אותם חוגים בחברה הישראלית שהסתייגו מיהודי ארצות האסלאם וחששו מעלייתה של הקהילה הגדולה בארצות האסלאם (יהדות מרוקו) ראו את הגבלות העלייה הסלקטיבית באופן חיובי.

ההכרעה במדיניות העלייה אמורה הייתה להתקבל בקרב מקבלי החלטות בהנהלת הסוכנות ובממשלה. אולם כמו במקרים אחרים, גם לדעת הקהל היה משקל חשוב בסוגיה זו. מחלקת העלייה ייחסה משקל ניכר לדעת הקהל ועקבה בדריכות אחר הפרסומים השונים בנוגע לעלייה. יצחק רפאל ראה בעיתונות כלי שכרסם בקונסנזוס בשאלת העלייה ונתן לגיטימציה לקולות הקוראים להגבלתה. הוא חשש שביטויים נוספים בגנות העלייה, ובעיקר בגנות מאגר העולים הגדול בצפון אפריקה, 'מכשירים את הקרקע להגבלות נוספות'

עיתון הארץ מילא כאן תפקיד מרכזי. הוא היה 'שופר החרדה הדמוגרפית החדשה. יצחק רפאל תיאר בציניות את המערכה שניהל הארץ נגד העלייה כ'מערכה קדושה, עד כדי מסירות נפש ממש'. כך למשל קבע מאמר מערכת של הארץ נחרצות שבוויכוח בין מחלקת העלייה למשרד הבריאות הצדק עם משרד הבריאות, ויש לנהוג בקפדנות יתרה בכל הנוגע לבדיקות רפואיות של העולים מצפון אפריקה. רפאל התלונן על כך שמשרד הבריאות הזין את העיתון בנתונים כוזבים. גם במשרד הבריאות התייחסו לעמדת העיתונות בכלל והארץ בפרט. בניגוד לרפאל, הביעו אנשי משרד הבריאות סיפוק מהקו שנקט העיתון והגדירו את מאמר המערכת הקונטרוברסלי כמאמר 'נבון וטוב'.

הערת המחבר : ההוכחה הטובה ביותר לחריגות עמדתו של הארץ, ביחס לעיתונים האחרים, היא ההתייחסות המרובה אליו בקרב מקבלי ההחלטות והבחנתם שמדובר בתופעה חריגה בנוף הישראלי. 43 צור, קהילה קרועה, עמ' 3

דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל – חיים ביינארט

 

אנוסים בדין האינקויזיציההעדים והעדויות הם שהביאו למעשה לתוצאות הרצויות לתביעה והדרושות לה. משום כך מיעוט המעונים על־ידי האינקויזיציה בשנות ישיבת בית־הדין בסיאודד ריאל. חדר־עינויים ודאי שהיה קיים, אלא שלא נזקקו לו. כידוע, נזקקו לעינויים כשלתביעה חסדו עדים והוכחות והיא היתה תלויה בהודאתו של הנאשם עצמו. נמצא ששיטת העינויים בהשגת הודאות הלכה והתגברה במאה הט״ז, ואף נראה שמספרם של הנידונים על עוון התיהדות פחת והלך באותה מאה לעומת מספר נידוני סוף המאה הט״ו. לכן גם נמצא בתיקי המאה הט״ז, שהנתבע לדין נדרש לספק אינפורמציה על עצמו ועל משפחתו, והיתה נערכת לו רשימה גיניאלוגית. באותה תקופה גם נזקקו לאינפורמציה שנאספה ביחס לנאשמי סיאודד ריאל, בימי תקופת־החסד, ובית־הדין החליט אז שלא להביא אותם אנוסים לדין על אותן עבירות. עתה, שחשדו בהם, צורפו גם עניניהם הישנים שעליהם אפילו התודו בתקופת־החסד וזכו לכפרת עוונות. במאה הט״ז אף הוכנס סוג אנשים נוסף שנועד לעינויים: עדים, שהיה חשד כלפי עדותם שהם מסתירים משהו מן האינקויזיציה. דרך מיוחדת זו להשגת אינפורמציה מראה כמה העריכה האינקויזציה את העינויים כשיטה לקבלת ידיעות על הנתבע על־ידיה לדין. אם הכחיש הנאשם כבר במעמד הראשון את דברי התובע, נתנו השופטים פסק־דין־ בינים להבאת ההוכחות. לנאשם ולמערכת הסניגוריה שנתמנתה לו ניתן העתק מכתב־התביעה, ואף זה לפי החלטת השופטים. בדרך־כלל אפשר לומר, שמבנהו של ההעתק ודרכי השמטת שמות העדים והנסיבות שבהן קוימו המצוות נשמדו בכל השנים. ואם נחפש בהם תמורות ושינויים, הרי שהללו הם בכיוון להחמרה. במאה הט״ז הקפידו במסירת תוכן העדות והוסיפו שהעד הושבע כדין וציינו רק את החודש ואת השנה שבהם נמסרה העדות. כן צוין מועד השבועה (חודש ושנה), אבל התאריך המדויק של היום שבו ניתנה העדות הושמט, כפי שהושמטו, כאמור, כל המסיבות שהיתה בהן אחיזה כלשהי לזיהוי העד. פירוט זה של חודש ושנה ספק אם העלה משהו כלפי הנאשם, והוא אך בא לשו1ת להעתק העדויות צורה מדויקת יותר. ודאי שהיו לאינקויזיציה שיקולים לנהוג כך ולא אחרת, כנראה כדי להקדים תשובה לטענות הסניגוריה על עדים שלא הושבעו כדין ועל הפיקטיביות של עדותם.

להבאת ההוכחות נקבע מועד של שלושה, ששה או תשעה ימים, הכל לפי הצודך. הסניגור והנאשם השיבו לטענות כתב־התביעה בנאום ראשון והגישו שאלון שעל­ פיו ביקשו שייחקרו עדיה של הסניגוריה, לאחר שהוצגו וד,ושבעו כדין ונחקרו. לאחר טיעון ראשון זה ניתן פסק־דין להבאת הוכחות. פסק־דין זה הוא sentencia de.prueva קודמ־לכן הצהיר הסניגור שסיים את טיעונו, ולתובע ניתן מועד להבאת הוכחותיו. פסקי־דין אלה נתקבלו בצירוף הנוסחה הקבועה: salvo jure impertinentium et non admitendorum. כוונתה של נוסחה זו להורות שפסק־ הכינים שניתן הוא בלי זכות להביא במשפט טענות או הוכחות שאינן נוגעות למשפט הנידון גופו, וכן שבית־הדין יוכל לקבל דברים שונים ולדחותם.71 אף לא ישפיע פסק־דין הביבים במאום על פסק־הדין הסופי. נוסחה זו היא ירושה מסדרי־הדין האזרחיים שהיו נהוגים בספרד ונתקבלו על שיטת הדין של האיבקויזיציה. דק לאחר־מכן הוצגה הוכחת התביעה בהבאת העדויות בתיק המשפט ואישורן מחדש על־ידי העדים שנקראו למעמד הדין והושבעו. התובע, אם לא הספיק להביא הוכחות במועד שהוקצב לו לשם כך, יכול היד, לבקש מועד נוסף הקרוי בשם quarto pla?o, להבאת הוכחותיו. הוא נתחייב בשבועה שאינו נוקט צעד זה מתוך כוונה רעה אלא משום סיבות, שבגללן לא הספיק להביא את עדיו. לאחר־מכן ביקש התובע את פרסום עדויות־התביעה.74 כתום פרשת ההוכחות וההוכחות שכנגד נשא הסניגור (לעתים הנאשם עצמו) את נאוברהסניגודיה השני לדחיית טענות עדי־ התביעה. הוא הוסיף עתה שאלון להזמת עדי־התביעה ומנה מנין ארוך של שמות שונאי הנאשם ודורשי רעתו.75 ניתן פסק־דין בינים נוסף לקבלת ההזמות והוצגו עדי־הסניגוריה הנוספים לשם הוכחת שנאה זו. הצדדים הוסיפו והודיעו על סיום זמני במשפט וביקשו פסק־דין.

בכך תמה למעשה פעולת הצדדים במשפט. השופטים כינסו מומחים להתיעצות לשם מתן פסק־דין וקבעו את מועד הכרזתו.

  1. נידונים שלא בפניהם

אם הנתבע לדין ברח, נפתח דינו שלא בפניו והתובע הודיע על הבריחה והוכיח אותה באמצעות עדים. כבר בשנת 1484 החליטה האינקויזיציה על נקיטת שלוש דרכים ביחס לבורחים. הראשונה, והיא החמורה פחות, ננקטה כשהיתה שהות בידי האינקויזיציה והיא ניסתה להחזיר את הבורח. את הנתבע לדין גירשו מן הכנסיה לשנה אחת, ואם לא שב תוך זמן זה היה דינו דין כופר ומין. בית־הדין בסיאודד ריאל נקט שתי הדרכים האחרות. הנאשם, שאשמתו היתד. ברורה ומוכחת, נקרא להופיע לפני בית־הדין! אם לא הופיע, נידון ככופר. אם אשמתו לא היתה מוכחת וודאית, נתנו לו מועד לא קבוע ומוגדר להופיע בו ולטהר את שמו. בכל מקרה עמדו והכריזו על כך במועדים קבועים לפני ביתו של הנתבע לדין ובכנסיה הפארוכיאלית שאליה נשתייך ותבעו ממנו להופיע. מכל־מקום, ברור שחובת ההוכחה על בדיחת הנתבע לדין היתד. מוטלת על התביעה, ורק לאחר שהוכחה עובדה זו על־ידי עדים ציוה בית־הדין לתת לנאשם מועד נוסף של 60 יום להופעה לדין. גם צו זד. הוכרז בכנסיה הפארוכיאלית ולפני ביתו של הנאשם, ושם אף הודבק. באותו מעמד הוזמנו בניו, קרוביו ויורשיו להגן על הבורח. רק משעבד מועד זה פתח התובע בהאשמתו, ואם היתד. קיימת הנחה שהנאשם עתיד להתגלות, ניתן לו גם מועד נוסף להופעה. נראים הדברים שאי־הופעתו של הנאשם ועריכת דין שלא בנוכחותו, ומתן פסק־דין של שריפה בדמות, לא פתרו את שאלת תשועת נפשו של הנידון. לתשועת נפשו, כפי תפיסת הימים ההם, אפשר היה להגיע על־ידי שריפת גופו ממש (או שריפת עצמותיו-שארית גופו), ולשם כך צריך היה הנידון להיות נוכח במשפט. משום כך נהגה האינקויזיציה להאריך את מועדי ההופעה מפעם לפעם, ולעתים מזומנות אף שלחה שליחים מיוחדים להבאת הבורח לדין, מהם גם בני־משפחה קרובים

ביותר, ומהם גם כאלה שבעצמם הוחזרו לחיק הפנסיה. כולם היו טובים לצורך זה. משאפסו כל התקוות להביא את הבורח לדין בגופו, הוכרז כמורד בכנסיה. ואם בניו ויורשיו לא הופיעו להגן עליו יצא גם דינם כדין מורדים. לא ניתנה לו מערכת סניגוריה, והמשפט כולו בנוי על יסוד התביעה והוכחותיה באמצעות עדיה. אין חלק זה בפרוצידורה שונה מן הפרוצידורה במשפטים של נידונים בפניהם. לפסק־ הדין שניתן לאחר התיעצות נתלוותה מחדש הזמנה להופעה לדין. האינקויזיציה ידעה לחכות שנים באודר־רוח, והיא עשתה מאמצים רבים להביא בורחים לדין.

תוצאות גזירות קנ״א – אליהו רפאל מרציאנו

תוצאות גזירות קנ״אגירוש קנא

השלכות רבות טובות ומועילות לכלל ישראל היו לגזירות קנ״א והראשונה בהם היתה עלייתם לארץ של יהודים רבים, אשר עמדו בנסיון השמד של שנת קנ״א, וגם אנוסים, (הרב עובדיה מברטנורא פגש בירושלים בעלי תשובה מהאנוסים).

הרשב״ץ מברך, תוך שמחה וצהלה, את ר׳ יצחק נפוסי העולה לארץ ישראל: ״.לפיכך אנחנו חייבים ההלל לגמור, לפתוח פי בשבח בנגון ושיר מזמור … בצאתך משעיר בצעדך… בהר צבי קודש עול הזמן לפרוק … תאמר אמור עלץ לבי… ואתה הגביר תזכה… וראית בשביה מלך ויפיו וצבי עדיו עני ורוכב על חמור… ירושלים נוה שאנן…ו).

הכמיהה העמוקה לעבודת ה' שנבעה מתוך הדיכוי הנוצרי דחפה יהודים לחפש ארצות המקיימות חופש הדת, והריב״ש מעיד שהיו יהודים שהפליגו ב״ארחות ימים" ו״הרחיקו נדוד לקצות הארץ מהם לקצה המזרח ומהם לקצה המערב למלט נפשם מיד שאול לעבוד את ה׳״.הביטוי ״קצה המזרח״ רומז לארץ ישראל והארצות הסמוכות לה.

הגולים מספרד אחרי שנת קנ״א ראו ביישוב ארץ ישראל אמצעי להטהר מתועבות הגויים ומחטאי העבר, כפי שציין זאת הרשב״ץ בתשובה לשאלת אחד העולים: … מכל זה תתברר שאלתכם כי מי שהוא בעל תשובה ומתחרט מעוונות שבידו ורוצה לעלות לא״י עם היות שהתשובה היא מכפרת, העליה לארץ ישראל היא מוספת לו זכות ומצילתו מן החטא כל ימיו…2).

זרם האנוסים הנוהרים אל חיק אומתם ואדמתם, יצר אז מעין תנועה של חוזרים בתשובה, וכך התייחסו אליהם גדולי ישראל, אחרי גירוש רנ״ב: …ואלה הם מעשים בכל יום ובכל מקום בפני הגדולים שכל האנוסים הבאים לשוב בתשובה אין אנו מצריכים אותם כי אם מילה…3).

בעלי תשובה מספרד, ראו, כאמור, בארץ ישראל מקוה טהרה אחד גדול, ומאז, חזרה הארץ לתודעתם של יהודי ספרד. משפחת כהן שולל אשר נמלטה לאלג׳יריא אחרי שנת קנ״א, זכתה לכך שבניה עלו לארץ והיו לנגידי קהל קדוש ירושלים.

גבורתם הנפשית של האנוסים, העושים עצמם הפקר על מנת לזכות באורח חיים יהודי מלא, מסמלת, גם היא, דרגת קידוש השם של יהדות ספרד.״4).

יהודים המשיכו לברוח מספרד ומפורטוגל ועזבו ביתם וקברות אבותם, עלו על ספינות אשר ספק יגיעו ליעדם ספק לא יגיעו. לעתים קרובות נתקלה הספינה בשודדי ים אשר מכרו את היהודי כעבד, ולעתים קרובות רב החובל הנוצרי שדד את היהודי והשליך אותו לים. על רקע זה ניתן להבין מעט מעוז רוחם של יהודי ספרד מול אויב עמלקי המנהל נגדם מלחמת חרמה.

מול רוח טהרה של יהודים אמיצים שררה גם רוח נכאים ויאוש, ועל רפיון ידים כתוצאה מגזרת השמד כתב הרב א. קפשאלי: …בעת ההיא כשל עוזר ונפל עזור …ומאז מתו רוב חכמי ספר־ ונתבטלו הישיבות ושמם העולם ונשתכחה התורה כמעט … ויעזבו את התורה בקרן זוית נאנחה וגלמודה … וטבעו בטיט היון ובדברי היוני עשו כונים למלאכת שמים.״5).

יהודים רבים החלו להתרחק מקיום מצוות, והרשב״ץ מציין אחת מהם וז״ל: …גם ראיתי שערוריה בבחורי חמד הבאים מאצלכם שהם כולם קצוצי פאה … הורגלו בזה עד שהותר להם הדבר …6).

והיו אשר נטשו מנהגים עתיקים, והריב״ש מספר על מנהג משלוח סבלונות לארוסה, ההולך ונעלם אחרי שנת קנ״א, וז״ל: …ואף אם זה מנהגם הנה בעוונות, כבר נתבטל המנהג ההוא בשעת השמד …7).

הרב שלמה אלעמי, מזהיר בני דורו מללכת בדרך המיואשים המחפשים דרכים להקל מעליהם שמירת מצוות וז״ל: …ושוב לך מאחריהם … המשכילים הנכשלים המקילים בדברי תורה ובדברי חכמים מזלזלים… זאת ועוד אחרת להוסיף אשמה קצת חכמי האחרונים הערימו סוד לחדש פני התורה התמימה ולהסבירה בסברות יוניות בדניות חתיות וילבישוה בגדי יוניות … ויקומו לחקור באמרותיה ולשקול מצותיה במאזני שכלם הנקל…8).

והוא מציין גם: אל תשמח ישראל אל גיל בעמים… ותחת השחתת פאת זקנינו ופאת ראשינו, נגזר עלינו לגדל שיער ראשינו וזקנינו כאבלים …9).

הרב חיים גאגין מפאס מתרעם על הקולות הרבות שחידשו רבני ספרד בין שנות קנ״א ורנ״ב, וז״ל: … על ענין הטרפות בענין הנפיחה בריאה… עד שהתושבים בראותם לחכמי המגורשים וטבחיהם שהתחילו בכאן להקל נטו אחריהם וקיימו עמי בעצו ישראל ומקלו יגיד לו ונתנו היתר בדבר שהיה אסור להם ולאבותיהם ממי קדם … ואומר מה שאירע שמחרבן שנת קנ״א וגזרות ושמדות של שנת קע״ב … בכמה מקומות בקשטיליא עמדו ובקשו עלות וסבות להפיל חומות ולפרוץ גדרות ותפסו הקולות וסמכו על ר״ת…10)

דרך הקולא בה החלו ללכת יהודים רבים בספרד, לא נראתה לרשב״ץ אשר עוד ממקומו באלג׳יר ראה אותה והזכיר ליהודי ספרד שעליהם להשתמש, בדרך, שאותה הציעו חז״ל, וזאת, עד שיעבור זעם וז״ל: …אחר שאתם במקום שאין מניחים אתכם לדון בדיני ממונות ותורתכם היא קצרה קיימו אותה כראוי…11).

רעיון זה של קיום ״תורה קצרה״, חזר בגלגול חדש בספרו של הרב אברהם סבע, ממגורשי שנת רנ״ב וז״ל :…והענין הזה כמו שכתבתי שהתורה הגיעה לסוף הצרות והגזרות שעתידין לגזור על ישראל להעבירם על דת ושלא יעסקו בתורה כמו שקרה בגירוש פורטוגל שגזרו שלא ידרשו ברבים ושלא ילמדו לתינוקות… עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל… ולא נשאר להם אלא שילמדו שמע ישראל וידעו איך ה׳ אחד ושראוי לאהבו ולמסור נפשו על קדושתו ולכן נתן ה׳ לישראל לאותם זמנים פרשה קצרה של שמע ישראל שהיא כלל כל התורה… ואם יבואו בני בליעל להדיחו מעל השם שילמד לו למסור נפשו למות על קדושת השם …12).

תורה קצרה, פרשה קצרה, תפילה קצרה, אלה פתרונות שחכמי ישראל הציעו כאשר יהודים נמצאים בשעת משבר רוחני.

יהדות ספרד ידעה ימי שלווה ובטחון ופריחה, היא היא אשר הניחה לנו ירושה עצומה ואדירה והנחילה לעם ישראל ספרי יסוד בשטחי הדקדוק, והשירה העברית, ההלכה והשאלות ותשובות, במחשבת ישראל ותורת הסוד כגון גילויו של ספר הזוהר בספרד והרי השפעת ספר קדוש זה על חייו הרוחניים ותרבותיים של עמנו, היתה אדירה! ויהדות זו נאלצת להסתפק בתורה קצרה!

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר