ארכיון חודשי: דצמבר 2016


הפטרת תולדות בנוסח יהודי מרוקו

הפטרת תולדות בנוסח יהודי מרוקו

 

118 פרטי טכס התאסלמותו של נער יהודי

117 יהודי שהתאסלם מכר לאחר ספרים עבריים      

יהודים בבית המשפט המוסלמי

יהודים בבית המשפט המוסלמי

                         

היהודי המתאסלם (אל־מהתדי) סלימאן בן עבד אללה מכר ליהודי יוסף בן עבד אל־כרים מירושלים חפצים שונים שבבעלותו. בין היתר מכר לו שישה ספרים כתובים בכתב עברי. יוסף שילם לו את כספו וסלימאן המתאסלם אישר, כי אינו זכאי לדבר ממנו ולא מעדת היהודים. נרשם ב־20 בחודש צפר שנת 973. 16 בספטמבר 1565

118 פרטי טכס התאסלמותו של נער יהודי

בפני מולאנא… אפנדי עבד אל־כרים, תרבה מעלתו, [קרו הדברים הבאים:] בבית־הדין הנזכר… בא בפניו [של הקאדי] מחמד: הבוגר על־פי הצהרתו בגיל הכשרות [החוקית, מחמד] בן חנאן היהודי מ[בני] החסות בעיר ירושלים הנאצלה, ואמר את שתי העדויות מרצונו החופשי ב[נפש] חפצה וברוחב־לב ללא כפייה וללא אילוץ. [מחמד] אמר בלשון מפורשת: ״אני מעיד, כי אין אל מבלעדי אללה, וכי אדוננו מחמד הוא עבדו ושליחו, ניערתי חוצני מכל דת החולקת על דת האסלאם. יצאתי מהדת היהודית ונכנסתי אל דת האסלאם, אני שבע־רצון ממנה כדת וממחמד, תפילת אללה עליי וברכתו, כנביא ושליח״. [הוא המשיך ואמר, כי] ״הדת היהודית והדת הנוצרית מופרכות. [מחמד] ניער חרצנו משאר הדתות המופרכות והיה שבע־רצון מדת האסלאם. [כן אמר, כי] -אללה, ישתבח ויתעלה, הוא יחיד, אחד, מיוחד, נצחי, אין לו שותף במלכות, אין שווה לו ואין דומה לו, וכי אדוננו מחמד, תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, שהוא נביא אללה יתעלה ושליחו, שלח אותו [אללה] עם הדרך הנכוחה ודת האמת על־מנת להנחיל לו נצחון על הדתנות] כול[ן], ולו גם מאסו המשתפים״. [מחמד] הסכים באורח חוקי לגור אצל ח׳ואג׳ה מוסא בן חאג׳ מחמד מוכר הדגים ולעבוד בשירותו. מוסא התחייב באורח חוקי להוציא על מחמד המתאסלם הנזכר את צרכיו וכסותו, ללא [זכות] לדרוש ממנו בחזרה את [כל] זאת או חלק ממנו. הדבר התרחש ונרשם ב־9 בחודש שעבאן שנת  974 19   בפברואר 1567

שירתו של הרשב"ץ

ד. קינות
%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%aa%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%a9%d7%9e%d7%a2%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%a8-%d7%a6%d7%9e%d7%97-%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%90%d7%9f-%d7%94%d7%a8%d7%a9%d7%91%d7%a5

בידינו שש קינות לאומיות של הרשב״ץ. שתיים מהן מיוחדות. האחת, הקינה ׳שודד אוהלי׳ (נב), מיוחדת במינה הן מצד הצורה והן מצד התוכן. קינה זו כתובה בתבנית סטרופית ללא משקל. מצד התוכן קינה זו מבוססת על דברי המדרש בפסיקתא דרב כהנא, פרשה טז ד״ה [יא]: ׳דברו: את מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו ובו מתנחמים׳.

החטא, העונש והנחמה מתוארים לאורך טורי המחרוזות של הקינה בדברי המדרש וכתבניתו, מידה כנגד מידה. מצד הצורה מחרוזות הקינה נראות כך: שלוש הצלעיות הראשונות במחרוזות, פרט למחרוזות הראשונה והאחרונה, פותחות במילות קבע על פי הנאמר במדרש פסיקתא דרב כהנא, פרשה טז ד״ה [יא]: ׳חטאו ב… / לקו ב… / יתנחמו ב…׳.

השנייה – הקינה על חורבן בית המקדש, ׳שפכו דמעות׳(נה) – בעלת מבנה מיוחד מבחינת הצורה ומבחינת התוכן. היא כתובה בדגם, בחרוז ובמשקל של הקינה האישית ׳קרחה להרחיב כנשרים שרים׳,שכתב ר׳ יוסף בן יחייא על מות הרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת) שנפטר בשנת 1310. קינה זו כוללת ארבעים ואחד בתים, שקולה במשקל ׳השלם׳ ומחורזת בחרוזי הד [ חרוז הד הוא חרוז בצימוד כשהמילה השנייה בצמד כלולה בתוך הראשונה דהיינו, חריזה בצימוד נפחת ]  ובחרוז המבריח – ׳רים׳. הרשב״ץ כתב את קינתו בדגם זה ואף שכללו. קינתו כוללת שישים ושלושה בתים השקולים במשקל ׳השלם׳ וחורזים בחרוזי הד ובחרוז המבריח – ׳רים׳, כמו בקינה ׳קרחה להרחיב כנשרים שרים׳. קינה זו בעלת מצלול עשיר שנוצר שישים ושלוש פעמים מחרוזי ההד המורכבים, מצימודים נפחתים בכל סוגרי הבתים וכן מהחריזה הפנימית הקיימת בכל דלתות הבתים.

 

שפכו דמעות כיאורים אודים / לא מר ולא בֵּשֵּׁם מאודים אודים

 בהות בְּבַלָהוֹת נגוהות נוגהות / היו מאודים ממזרים זרים

שמש כְּאֶמֶש זהריו ימש כמו / אֹפֶל בְּחֹשֶׁך לא סְדָרים דָּרים.

 

שכלולו של הרשב״ץ בקינה זו בא לידי ביטוי ביצירת מבנה מעגלי. מילות הסוגר של הבית האחרון: ״שפכו דמעות ביאורים אורים״ חוזרות על מילות הדלת של הבית הראשון כדגם הבקשה ׳אלוהי אל תדינני׳ לרבי יצחק אבן מר שאול. גם מבחינת התוכן נוצרת מעגליות עם הפתיחה והסיום. הרשב״ץ פותח את ארבעת בתיה הראשונים של הקינה בתיאור בכיים של המאורות עקב החורבן מתוך מדרש איכ״ר פרשה א, וחותם את הבית האחרון בקינה במדרש זה. בדלתו הוא מוסיף את בכיית המלאכים המופיעה בראשית המדרש לפני תיאור בכיית המאורות, וחוזר בסוגר של הבית האחרון על דברי מדרש זה מהבית הראשון, המתאר את בכיית המאורות.

נשמת ורוח משוררת בכל לב תְוַעֶדְךָ

מציל עלוב מיד עולב

פקודי ה׳ ישרים משמחי לב.

 

הקינות הלאומיות שולבו בתקופת הפיוט הארץ־ישראלי הקדום במערכת הקרובות המיוחדות לתשעה באב בהרחבות לברכה ׳בונה ירושלים׳. ידועות עשרות קינות של הקליר שחלק מהן נאמרות עד היום בקהילות אשכנז ואיטליה. ראו: פליישר, שירת הקודש, עמי 205-204. בספרד, לעומת זאת, עוצבו הקינות במתכונת הסליחות והן נבדלות מהן רק בתוכנן, שהוא בעל אופי לאומי ממוקד בענייני הצום. ראו: פליישר, שם, עמי 11 ! אלבוגן, התפילה בהתפתחותה, עמי 173-172. במשך הזמן נוספו במנהג ספרד גם קינות לתשעה באב וכן קינות על חורבן קהילות ספרד לדורותיהם עד הגירוש. ראו: שירמן.

״עליונות״ האשכנזים ומצוקת הספרדים – יעקב לופו

%d7%a9%d7%a1-%d7%93%d7%9c%d7%99%d7%98%d7%90

ההתבטלות בפני האשכנזים נראתה לא רק באוהלה של תורה. התחושה הכללית שבאה לביטוי בדברי מורים, מנהלים, עסקנים ורבנים היתה של רפיסות וחוסר יכולת להתמודד עם נטל המעשה. אווירה זו שררה בכל מקום בו היה קשר בין יהודים ממוצא אשכנזי ליהודים ממוצא ספרדי. ואולם בצד ההערצה לאשכנזים הופיעה גם התמרמרות של גורמים מקומיים. כך למשל, כשלוש שנים לאחר שהרב וולטנר החל את פעולתו בישיבה הגבוהה בטנג׳יר, כתב הרב דוד חנינא, מנהל מוסד של ״אוצר התורה״ בקזבלנקה: …לא כתבתי לכב׳ שום מכתב מלפני זמן רב. אמנם יודע כב׳ כי פתיחת הכולל ״שבעה״ [בשנת תשי״ז] שהקמנו כאן במרוקו גרם לי טרדות רבות שאין לתאר כל אחד… עכשיו הרב האשכנזי שמלא מקומו של שמע [הכוונה ליוסף שמאע איש ירושלים] הוא נוסע לאמריקא ולפריז ולהשפיע על העולם שהמקום המסוגל לכולל הוא טנג׳יר בכדי שיראו שהוא לבדו פועל הכל ושהספרדים אינם יכולים לעשות שום דבר.

הוא ממשיך לתאר את המחלוקת ורוטן שהאשכנזים (הרב וולטנר) השתלטו בטנג׳יר על התקציבים של הג׳ויינט והם, הספרדים, נותרו מחוץ לכל השפעה.

״מצוקת הספרדים״ הזו מורגשת גם במכתב ששלח הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר עוזיאל, למנהל ״אוצר התורה״ במרוקו. הרב עוזיאל היה מודע לפער שקיים בשיטות הלימוד, וידע שבני תורה ממוצא ספרדי מועברים למחנה דתי בעל תרבות שונה. הוא הבין שבימים ההם לא היתה לתלמידים ישיבה ספרדית אלטרנטיבית מתאימה באירופה או בארצות־הברית, על כן הציע להפריד חלק מהתלמידים ממרוקו מהתלמידים האשכנזים ולשולחם לירושלים: והנני מוצא להעיר תשומת לבו על דבר אחד יסודי לדעתי והוא משלוח תלמידים לישיבות בירושלים. אינני מתכוון בזה לשלול ישיבות חו״ל, אבל כוונתי היא לשלוח חלק מסוים ומעולה לירושלים ולישיבות הספרדים ביהוד ישיבת ״שערי ציון״ שמתנהלת תחת פקוחי והדרכתי הישירה. דבר זה חשוב מכמה בחינות כדי להמשיך את שיטת הלימוד של הפוסקים הספרדים… הנני מקווה שמעכ״ת ישים אל לבו לתקן חסרון זה.

גם הרב רפאל עבו היה ער לבעיה ולצורך בהפרדת התלמידים כתוצאה מהמצוקה שאליה נקלעו תלמידי מרוקו בישיבות האשכנזיות. בשובו לארץ הוא עונה לידיד במרוקו: קיבלתי את מכתבך. קשה מאוד להשיב על שאלתך היות שאני רואה שהתלמידים שבאו ממרוקו קשה להם הסתגל בישיבות עם אחינו האשכנזים ויום יום באים אצלי ומבקשים להחזירם מאמרקא ויש אפילו למרוקו. ואם תבוא לפה ולא תכנס לישיבה יקחו אותך לגיוס וחבל שתאבד הלמוד, לזה לעצתי אם תשמע הכית כל הזמן חכה עוד, ואם אסתדר אני בעה׳ בתל אביב רצוננו אני והרב הראשי לסדר בית מדרש למורים ורבנים ספרדים ואז תוכל לבוא בשמחה…

קולות המצוקה הספרדית בעולם התורה נשמעו גם בקונגרס הספרדי העולמי השני שהתכנס באייר תשי״ד בירושלים. מנשה הלוי, נציג אגודת הרבנים הספרדים, אמר: …גדולים ואדירים קמו בשבט האציל של היהדות הספרדית. כהרמב״ם ור׳ יוסף קארו, ר׳ יהודה הלוי אבן עזרא ואבן גבירול והרמב״ן ועוד ועוד. בכל שטחי החיים המדע בהלכה ובמשפט ברפואה ובפרשנות ובפילוסופיה ובשירה. אך לדאבון לבנו ירדנו ואנו נמצאים במדרגות השפל ועל כן היחס אלינו הוא כיחס אל נייטיבס… צירים נכבדים דיברו כאן על הפליה שמפלים אותנו אחינו האשכנזים…

מצוקת הספרדים וקיפוחם, אפלייתם לרעה בפועל בחברה ובמנגנוני השלטון במדינת ישראל החדשה, הובילו להתפרצויות זעם בשנות החמישים, שהידועות בהן היו פרשיית ואדי סאליב והמהומות במגדל העמק. בסוף שנות השישים פרצו לתודעת הציבור ״הפנתרים השחורים״, ובשנות השבעים הודגשה האפליה עם הקמתן של המפלגות העדתיות, אך בעיקר בוטא הזעם בהצטרפותם ההמונית למפלגת האופוזיציה המרכזית שגרמה למהפך השלטוני בשנת 1977. למרות שמצוקת הספרדים בתוך עולם התורה האשכנזי היתה בעלת עוצמה, ובמקרים רבים התבטאה בעוצמה רבה יותר מאשר בחברה הישראלית בכלל, היא התפרצה במגזר החרדי רק באמצע שנות השמונים, עם הופעתה של ש״ס בזירה הפוליטית.

חשוב להדגיש שהמתחים ששררו בין אשכנזים לספרדים בישיבות הליטאיות היו שונים מישיבה לישיבה וכפי שנראה להלן לא התפתח בישיבות דגם אחיד של יחסים בין שני השותפים.

רבי דוד אלקיים-משורר ומשכיל-יוסף שטרית

שטרית יוסף

אולם עם גבור ההתפכחות משיכרונה של ההתעמקות בחכמה ובהשכלה, וכנראה עם חלוף השנים בעיקר, פג טעמה של החוויה המשכילית, והמשורר מתעורר מ אשליית התהילה ורדיפת הכבוד שתלה ברכישת הדעת. גם העושר ואריכות הימים מאבדים לגביו כל ערך. בראש אחד השירים החושפניים ביותר שנכתבו אי פעם בשירת יהודי מרוקו כותב ר׳ דוד אלקאים ״פיוט זה על החכמה והעושר וארך הימים וגו׳ [־־וגומר], והכל הבל וריק נגד יראת ה׳ לבד״,  ובגוף השיר הוא מרבה להכות על חטא:

יום יום בי מָשְׁלָה, / אהבת חוֹן תחול / יגעה בקרבי להעשיר [הַשְׂכִּילָה,

אם צדק אם עַוְלָה, / אם קֹדש אם חול / אך רק תתעשר, תַּאֲוָתָהּ [הֶעְפִּילָה;

הָרָה וגם חָלָה, / ילדה רִיב כָּחול; / כל אלה קרה כי גאוה בִמְסִלָּה.

יתרון ראיתי לי, / חכמה כנחל;

יָקְרָה מפז אֶצְלי, / בִּגְלָלָהּ אֶנְחַל;

יגדל כבוד חילי, / תמיד לא אֶתְחַל / ולא אתחלחל.

מכאוב חכמה עלה / על מוח עקול, / הומה מכה בפטיש חזק

 [בחילה;

כל יומם ולילה / רק שָׁקוֹל אֶשׁקוֹל, / התעלית בדמיוני להרבות

[תְּהִלָּה;

בועט מעלה מעלה, / חבתי כַסָּקוּל; / גם כל אלה יד הַגַאֲוָה

הפעילה (שם, עמי 135).

רק בשירה ובכתיבה מוצא המשורר נחמה ופורקן ואף מפלט מפני כל האכזבות והאשליות המתנפצות. כבר בסוף השיר על החכמה וההשכלה הוא מצהיר חגיגית:

אַחַת בָּחַרְתִּי, / שִׁירָתִי יָפָתִי, / תּוֹף חוֹמָתָהּ נִשְׂגַּבְתִי, / וּלַגֵו שַׂמְתִי­

[לִי מִטְפַּחַת

גם אם בחירה מודעת זו של העיסוק בשירה עוזרת לו להתמודד עם תסכוליו ואכזבותיו, הרי לעיסוק זה מתלווים ייסורים ומכאובים משלו, לצד ההתעלות והאופוריה האוחזת במשורר בשעת היצירה. עד כמה שנבדק הדבר רד״א הוא היחידי מבין המשוררים היהודים במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל שהיה מודע לכתיבתו, לחדוותיה ולקשייה, ונתן לכך ביטוי במעין פואטיקה אישית בכמה משיריו. באחד השירים המשמעותיים ביותר ביצירתו, אשר יובא בהמשך בשלמותו, הוא מתאר את כללי כתיבתו ואת אילוציה ומתמרמר על הקשיים הרבים שמטילה בפניו השפה העברית – בהיותה לגביו שפת לימוד ולא שפת אם – אותה שפה שהוא כל כך אוהב ומתענג עליה, ולה ישיר שירי הלל בנוסח דור תחיית הלשון. פיוט זה, הוא כותב בראש השיר, ״על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגליות והטלטולים, ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ך לבד; ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאוות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאותו! ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור כמו משוררי הערבים״. בלשון השיר מקבל ביטוי קולע עוד יותר אופייה זה המצומצם של העברית לעומת הערבית החצי־ספרותית של שירת הקצה והקצירה ולעומת הערבית הקלטית של השירה האנדלוסית, שאותה הוא מכיר ממאות ואולי אלפי השירים שהיו נהוגים בפיהם ובכתביהם של יהודים ממוגאדור, ואשר מקור כולם כמשוררים מוסלמים, מרוקאים ואלג׳יראים.

וּשְׂפַת אוֹם וְאֻומָּתָהּ / ־ מוֹשְׁכִים בְּהַרְחָבָתָהּ, / מוֹשֵׁךְ בָּהּ אִישׁ מִלָּה [כְאַוָתוֹ;

וְּׂשַפת עַמִּי קְצָרָתָה, / נֶעֶלְמָה אֲרֻכָּתָהּ, / לְבַד סוֹדָהּ אִם יָדַע אִישׁ

 [אותוֹ.

שָׂפָה בְטָהָרֳתָהּ, / נְעִימָה בִכְתִיבָתָהּ, / הָגוּ בָהּ כָּל נָבִיא בִנְבוּאָתוֹ

בס"ד מוסר בלערבי פרשת תולדות בערבית יהודית תוניסאית

בס"ד     מוסר בלערבי פרשת תולדות

רבני תוניסיה

רבני תוניסיה

באעד מה חכאלנה לפסוק עלה חיאת אברהם אבינו. ואלי כדא רבקה ליצחק. תווה חיחכילנה עלה חיאת יצחק אבינו. יצחק ולד אברהם. כדה רבקה וקתלי עמרו 40 סנה. ולאכן רבקה כאנת עקימה. וצלאו יצחק ורבקה לרבבי. ורבבי קבל צלאת יצחק. עלא כאטר יצחק מן כלף הזכות מתאעהו ענדו זכות בו אברהם אלי כאן צדיק. ולאכן רבקה בוהה בתואל כאן רשע. וחבלת רבקה בזוז תואמה. ומלי המאן פי בטן אמהום יתכאצמו. וזיד וקתלי תתעדא קדאם ישיבת שם ועבר. ויעקב יסמע כלאם התורה יחב יכרז. ווקתלי תתעדא קדאם בלאצה מתאע עבודה זרה. עשו יחב יכרז. ווקתלי שאפת רבקה התנאקד האדה. מה פהמת שיי. ומשאת לישיבת שם ועבר תנשד. וקאלולה אלי הייא חבלה בזוז תואמה. ודימה ואחד קויי ולוכר תחתו. ולאכן פלאכר לכביר חיוליו כדים ענד הזגיר. ווקתלי וצל וקת לולאדה. וקתהה יצחק עמרו 60 סנה. וכרז עשו לאוול ווראהו יעקב שאדו מן רזלו. עלא כאטר יחב יולי הווא לבכור. וכברו לולאד וכל ואחד כדה תנייה. עשו נהאר לכל פשאניה יצטאד. ויעקב נהאר לכל והווא יקרא. ווקתלי וצל עמרהום 15 סנה. עשו משא יחארב פי נמרוד. אלי כאן ענדו בונתו מעה זדו אברהם. ונמרוד כאן ענדו הלבשה אלי עמלהה רבבי לאדם הראשון. ווקתלי יחארב ילבשהה ומה יגלבו חד. ווקתלי זאהו עשו ללחרב לבשהה. קאלו עשו השנווה לברובה תחארבני בלבשה האדי. מענאהה מאכש קויי ומה תרבח כאן בלבשה האדי. וכאנך ראזל בלחק נחחי הלבשה ואיזה חארבני. ונמרוד שאפו ולד זגיר חקרו. ונחה הלבשה. וחווצהה עשו ולבשהה וקתל נמרוד. ועסכר נמרוד חבו יקתלו. והווא הרב ווצל לדאר בו. ונהארתהה נפטר אברהם אבינו. ויעקב אבינו טייב דביך עדס. אלי הווא מאכלת לאבלים לא אליכם. אלי מענאהה הדניה מדוורה כיף לעדס. ואלמות מה ימנע מנהה חד.  באש יעטיהו לבו. וכלט עשו עיאן וזיעאן. וקאל ליעקב עטיני נאכל מלמאכלה האדי. קאלו מה נעטיך כאן מה תביעלי לבכורה. וקאלו באהי. וחלפלו ועטאהו יאכל. וכיפאש יעקב אבינו יזיהו כו עיאן וזיעאן ויטלב מננו מאכלה ישאוומו פלבכורה. האדה יסתממא אסתגלאל. ולאכן מערוף. אלי לבכורה קבל כאנת פי עוץ' לכהונה. ואלבכור הווא אלי יקרב לקרבנות. ומערוף אלי כהן אלי קתל חתה בגלטה פסול לכהונה. וחתה ברכת כהנים מה יעמלאשי. ונהארתהה עשו קתל נמרוד. ותפסל מן לבכורה. ובהאדה יעקב חב באש ימנע לבכורה מן עשו. וכאן זא חיטלבו פיהה מן גיר מוקאבל. בשמאתה יקולו לא. ובהאדה וקתלי לקא פורצה כיף האדי. מה חבשי יסלם פיהה. ומן באעד יחכילנה לפסוק. אלי זא הזוע פי ארץ ישראל. ומשה יצחק לגרר. וכאן נאוי יהבט למצרים. ותזלה עליה רבבי וקאלו. מה תהבטשי למצרים. עלא כטר יצחק תקרב עלא למזבח. וולא עולה תמימה וקדוש. ומה ינזמשי יכרז מן ארץ ישראל אלי הייא קדושה. ויהבט לארץ העמים אלי תתסמה טמאה. ויצחק קאל עלא רבקה אלי הייא אכתו. ואלימלך מן לביעה מתאע אברהם ולא מה עדשי יזרי. חתה ואלו אלי רבקה כאנת מזיאנה יאסר וחב יאכדהה. ולאכן קעד יתבת. ופאק ביהה אלי הייא מרתו. ובעתלו וקאלו השנווה לעמלה אלי כנת נאוי תעמלהאלנה. כנת נאוי חנאכדהה. וכאן חתכלה עלא ריוסהם. וקעד יצחק פי גרר. וזרע. וזאבתלו לארץ' דובל 100 מרה עלא אלי חקהה תזיב. וולא עשיר כביר יאסר. ורבבי כאן יעאוונו. וחפר ביאר. וכאצמו זמאעת גרר וקאלולו מתאענה. וחוול וחפר ביר אוכרה. ומה כלמו עליהה חד. וזאהו אבימלך ועמל מעאהו השלום. ומן באעד חוול לבאר שבע.

ועשו וקתלי וצל עמרו 40 סנה. כדה זוז נסה. וכאנו יעבדו עבודה זרה. וכאנו יבכרו. ומן לבכור האדאך ולא יצחק מה עדשי ישוף. ותמה חכמים קאלו. אלי יצחק ולא מה עדשי ישוף. מן סירת אלי וקתלי כאן עלא למזבח. תחל הסמה ולמלאכים כאנו יתפרזו ויבכיו. והדמוע מתאעהם זאו עלא עיניה. ובהאדה וקתלי כבר ולא מה עדשי ישוף. ותמה האשכון ענדו. אלי יצחק ולא מה עדשי ישוף. באש יזי יעקב ויאכד לברכות הווא. ווקתלי וצל עמר יצחק

123 סנה. נאדה עשו וקאלו. בארה צטאד וזיבלי נאכל באש נבארכך אקבל מה נמות. אלי לעבאד לכתרה יעישו כיף מה יעישו ואלדיהם. 5 שנין קבל האו 5 שנין באעד. ושרה עאשת 127 .מענאהה דכל פל5 שנין מאע אמו. ובהאדה קאלו איזה נבארכך תווה באלכשי יעיש 5 שנין אקל מן אמו. ומשה עשו יצטאד. קאל כאן לקית חאזה. מליח. וכאן לא נמשי נחווץ מן ענד באעד לחד. ומשא יצטאד ולקא לכיר יאסר. ויצחק וצאהו עלא זוז. עלא כאטר נהארתהה ערב פסח. יחב ואחד קבאלת פסח וואחד קבאלת חגיגה. ולאכן הווא ישד ואחד וירבטו. יזי מלאך ישייבו. ויעאוד ישד ואחד אוכר. וימשי יזרי עלא התאני. ילקא לוכר הרב. באש יעטלו. ורבקה סמעת האש קאל יצחק לעשו. והייא תערף אלי עשו רשע ויעקב צדיק. ובהאדה נאדאת יעקב וקאלתלו. האו האש קאל בוך לעשו. בארה זיבלי זוז זדיאן מעיז. ונטייבהומלך ורפעהם לבוך באש יבארכך פי עוץ' עשו. וקאללהה יעקב. כויה עשו משאער. ואידה כאן ימשני בוייה ויפיק בייה ידעילי פי עוץ' אלי חיבארכני. קאלתלו נערף אלי לברכות מה חתאכדהם כאן אנתין. בארה זיבלי והאש יהמך. ומשה זאבלהה זוז זדיאן מעיז מלמעיז מתאע בו. אלי פלכתובה מתאע רבקה מכתוב. אלי ענדהה חק פי זוז זדיאן מעיז כל יום. וטייבתהם. והזלד מתאעהם רבטתהם פי ידין יעקב. ולבשתלו הלבאש אלי חווצו עשו לנמרוד. אלי עשו כאן יכביהם ענד אמו. אלי כאן כאייף מנסה מתאעהו יסרקוהמלו. ודכל ענד בו. ווקתלי דכל. דכלת מעאהו ריחת גן עדן. ופרח יצחק. וקאלו האשכון אנתין. קאלו האנה ולדך. ועשו לבכרי מתאעך. קאלו כיפאש זית פיסע. קאלו רבבי עאווני. קאל אלי דימה אסם רבבי פי פמו יעקב מוש עשו. קאלו קרבלי נמששך. לקאהו משאער. קאל לחס מתאע יעקב וידין עשו. ולחז"ל נשדו. אידה כאן יצחק ענדו שך. כיפאש בארך יעקב מן גיר מה יתבת. וזאוובו. אלי עשו כאף יפיק ביה יעקב ויזי יאכדלו לברכות. וכמם אלי יעקב וקתלי יזי יבדל חסו באש מה יפיקשי ביה בו. תפאהם מעה בו. אלי הווא ידוי בחס יעקב. ויתבת באלי הווא משאער. ובהאדה יצחק כמם אלי הווא עשו. כיף מה תפאהמו. וכלה יצחק ובארך יעקב. וכרז יעקב ודכל עשו. ווקתלי דכל. שאף יצחק תחת מנו גהנם. וקאלו עשו קום כול באש תבארכני. קאלו יצחק האשכון אנתין. קאלו עשו. קאלו אמאלה האשכון אלי זה ועטאני נאכל. ולבנה אלי כממת באש נדוקהה פלמאכלה האדיך דקתהה. כיף למן. ווקתלי שאף עשו הצחן אלי כלה פיה בו. עקלו. וקאל לבו. הצחן האדה תחייל עלייה ביה יעקב מרתין. נחאלי ביה לבכורה. ותווה בצחן האדה זאד נחאלי לברכה. וקאל לבו בארכני חתה האנה. קאלו לברכות לכל עטיתהם לכוך. וכליתו סידך. ואלי מלך לכדים מתאע סידו. ובדה יבכי עשו. וקאל לבו שופלי חתה ברכה זגיירה לייה האנה. קאלו יצחק. לארץ' אלי תסכן פיהה תעטיך לכיר. ותעיש עלא סיפך. ווקתלי זגאר יעקב יעמלו הדנוב מה עדשי תוולי לכדים מתאעהו. ותגשש עשו עלא יעקב. וקאל. וקתלי ינפטר יצחק יקתל יעקב. ורבקה ערפת השנווה קאעד יכמם עשו. ובהאדה קאלת ליעקב קום אמשי חדה לבן חתה יברד כוך. וקאלת ליצחק. אלי בנאת כנען מה קאעדינשי יעזבוני. ומה נחבשי יעקב יאכד מנהם. ובהאדה נחבו ימשי ללבן ויאכד מרה מן גאדי. ונאדה יצחק יעקב וקאלו. בארה אמשי כוד מרה מן פאמיליית אמך. וזאד בארכו. ווקתלי שאף עשו אלי בו וצא יעקב באש ימשי יאכד מרה מן ענד לבן. ומשא יעקב. ואלי בו מה יחבשי בנות כנען. משא כדה מרה אוכרה. והייא מחלת בנת ישמעאל. ולאכן מה טלקשי לאוולין.

פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי לפסוק כתב אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. הרש"י ז"ל פסר מאדאם כתב יצחק בן אברהם עלאש עאוודלי אברהם הוליד את יצחק. וזאווב. הוזקק באש יכתבלי אברהם הוליד את יצחק. עלא כאטר ליצני הדור כאנו יקולו מאלימלך נתעברה שרה. רבבי כלק אברהם ויצחק כליקה ואחדה והנאס לכל סתערפת אלי אברהם הווא אלי הוליד את יצחק. הוני ואחד ינשד. לחאזה לאוולה. להאשכון

 כתבהה. כאן לאומות העולם. והאדה גוי שלמד תורה חייב מיתה. כאן לינה אחנאן. מה תמאשי עלאש. אחנאן מאמינים בני מאמינים. חאזה אוכרה. האש מאענאהה הוזקק. כאן ינזם יכתב עלא כאטר ליצני הדור וכו' והאכהוו.

לאכן מערוף. אלי לחז"ל כתבו יאסר עלא אלי ידוי לשון הרע. ובלאכץ עלא אלי מוציא שם רע. אלי לעקובה מתאעהו כבירה יאסר. ואחד הוני ינשד עלאש תסתממה עבירה כבירה יאסר אלי תסתממה קד התלאת עבירות לכבאר לכל. וכאן עלא כאטר מש צאחבו. ולאת כיף לגזל ולגניבה וכו'. השנווה לחאזה לקוייה יאסר אלי עמלהה אלי ידוי לשון הרע ומוציא שם רע.

הנשדה האדי זאוובהה הרש"י ז"ל בכלמת הוזקק. אלי ליצני הדור מן סירת הדווה מתאעהם. הוזקק כביכול רבבי באש יוולי יצחק ישבה אברהם אבינו יאסר. מאענאהה יצחק אבינו מה כאנשי חיוולי ישבה אברהם אבינו. ולאכן מן סירת ליצני הדור הוזקק באש יווליוו כיף כיף. לעמלה לכבירה אלי כללה כביכול רבבי הוזקק. והאדה אלי חב יעלמנה לפסוק הוני. אלי הדווה עלא לעבאד תכללי רבבי באש יעמל חאזאת באש יבריה הנאס אלי דואוו עליהם. ובהאדה לעקובה מתאעהם תוולי כבירה יאסר. ותכתבת הוני באש נתעלמו מנהה אחנאן. מוש לדמת אומות העולם. באש נפאהמו אלי הלשון הרע ומוציא שם רע לעבירה מתאעהו כבירה יאסר.

אכוואני לעזאז. אחנאן וקתלי נדויוו לשון הרע מה נערפושי השנווה קוות הדנוב אלי עמלנה. והשנווה לפגם אלי עמלנה. באש נווצ'חו קוות לעמלה מתאענה אלי עמלנאהה וקתלי נדויוו עלא לעבאד. נזיבו הוני מעשה ואחד אברך כאן סופר סת"ם. מד ידו פתיזארה ומשאת מעאהו הדנייה וולא עשיר. פלאוול פי חוואייז מתאע יודאייקא ומן באעד ולא יתאזר פי כל שיי . ולאכן האש מה תכתר לעשרות מתאעהו כאנו יטלעולו בלאייץ פי בדנו. פלאוול מה עמלומשי עבה ולאכן מן באעד כתרו יאסר. משה לטביב עטאהו דואוואת. ולאכן שיי הנאפע רבבי. משה דאווה פי חוץ לארץ. ולאכן שיי. הטבבא מה לקאוושי חל ולא פאהמו עלאש קאעדין יטלעולו לבלאייץ האדון. הווא וקתלי מה לקא חתתה חל משה לרבי מתאעהו חכאלו לחכאייה מתאעהו. הרבי וקתלי שאף לבלאייץ קאל האדון תקול עליהם צרעת. לאברך תנובש. השנווה צרעת לוקת האדה. הנאס לכל תדוי לשון הרע וחתה חד מה מרץ' בצרעת. וזיד האנה מה נתפכרשי כאן דוית לשון הרע. הרבי קאלו תבת רוחך והאנה יצ'הרלי דוית לשון הרע ובארה אטלב הסמאח מלי דוית עליה. רוואח לדארו יכמם. ליל כאמל הווא יכמם חתתה קראבת הצבאח. זא קבאלתו צאחבו ווקתלי כאן יקרא פלישיבה כיפאש דווה עליה קדאם צחאבו וכיפאש כאן מחשם ובאעד זמעה מה עאדשי יזי ללישיבה. קאל כיפאש ננסה חאזה כיף האדי. מן גדוה בדה ידור עליה חתתה לקאהו יכדם פי מעמל. משאלו. וקתלי תקאבלו צאחבו מה פראחשי ביה בלכל. קאלו מביין פיך מאזלת מתגשש עלייה. קאלו מה עמרי מה נברד עליך. קאלו האני זית נטלב מנך הסמאח. קאלו מה נסאמחכשי טול עמרי. תבהדל. הווא כמם אלי פיסע מה חייסאמחו. בדה יגר ביה. שיי מה חבשי יסאמח. קאלו אטלב קדאש פלוס נעטיך. קאלו איזה מעאייה לדאר. משה מעאהו. ענדו ארבעה זגאר. קאלו האדון זגארי. הזגירה אלי פיהם עמרהה 35 סנה. וחתתה חד מנהם מה ערס. עלא כאטר הלשון הרע אלי תכלמת עלייה ווקתהה. אלי יכמם באש ינאסבני. יחכיוולו עלא לכלאם אלי קלתו אנתין. יבעד. קאלו חתתה ואלו האנה נסאמחך האדון חייסאמחוך? כרז יבכי משה לרבי מתאעהו חכאלו כל שיי. הרבי משה לצאחבו קאלו אחנאן ישראל רחמנים בני רחמנים. וחתה ואלו אלי ענדך חק מה תסאמחושי עלא כאטרי סאמחו. קאלו עלא כאטרך נסאמחו. בארה אחכיה מעה הזגאר כאן יסאמחו. חכה מעאהם וכדאוו בכאטרו וסאמחו. באעד מה כרזו. תלפת הרבי ללעשיר קאלו אכר מררה נחב נשוף וזהך. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה. 

רבי חיים בן עטר אגדת חייו-יצחק גורמזאנו

%d7%a9%d7%9e%d7%a9-%d7%9e%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%91

הזרדים המשחירים השמיעו פצפוצי מחאה בבלות בהם אש המדורה. גברים בעלי פנים עזות ואדירי גוף ישבו מצועפי מבט בגורן עגולה, וגרונותיהם השמיעו שירים נוגים, שירי מדבריות השוכנים מעבר למאות מילין של ים המפריד בין האי לבין חופי אפריקה, משם התגלגלו גברתנים אלה. על ברכיהם שכבו שרועות נשים שחורות שיער ופראיות־מבט, אשר מדי־פעם הצטרפו אף הן לזמרה בקולות עמוקים הקורעים את הלב מגעגועים. פתע קמה אחת הנשים, ופתחה במחול צועני־ אנדלוסי, שבלע במקצבו הלוהט את שירי המדבר העצובים. שמלתה התנופפה ברוח הסתיו הקלה, וחזה נע כגלי הים הרוגע המלחש ליווי לשירה. ירח עגול כאשכולית חיוורת צף בחלל הרקיע, והרקיד צללים מתפתלים כנחשים.

האיש הפוקח עיניו וקולט מראה אש וצללית של לילית מעכסת, בלום לא תהא מחשבתו הראשונה שפתח גיהנום הוא זה י בייחוד אם המאורע האחרון הזכור לו לאותו איש הוא פרידתו מארץ החיים? תחושת רעב כבדה ללא־נשוא חפרה בחדרי בטנו, תזכורת שאכן לא נפרד עדיין מן העולם הזה. הוא ניסה להתרומם קמעה, אך עצמותיו כאבו. משהביט סביבו, קלט בנוסף למדורה ולמחוללת, יריעות

של אוהל. את מראות האש ראה מבעד לפתח האוהל. הוא שבב על מחצלת שנפרשה על חול רך, ולמראשותיו ברית מרוקמת. משנתרגלו עיניו למראות סביב, היכו את עיניו מחזות פאר. כריות רקומות זהב, גלימות קשמיר משובצות אבני חן, ולידו, ממש במו באותן אגדות על היצר הרע, ארגז גדוש מטבעות זהב, תכשיטים ומרגליות. משהשפיל מבטו מעט, גילה להפתעתו שגם הוא עצמו לבוש בגדי מלכות. גיהנום או גן־עדן? אם יראה על שולחן את שור־הבר והלוייתן מוגשים לצדיקים, שוב לא יתפלא. המחשבה על סעודה הזכירה לו את רעבונו המציק. הוא החליט לקום, ובמאמץ רב עלה בידו להישען על מרפקיו. מייד שמע קול נשי קורא בשם סתום. הוא נבהל וחזר לשבב. אכן היתה עמו אשה באוהל, ולא הבחין בה קודם. ״אלוהים, אל תביאני לידי מבחן!״ מלמל. אך עד מהרה נבלע משולש־ פתח־האוהל באפלולית גוו של איש שעמד שם. היה זה גברתן יפה־תואר בבן גילו של השובב על המחצלת. האיש החזיק בידו צרור של דפים. בראשו אותת לאשה לצאת ולהשאירם לבדם. היא מיהרה לעשות במצוותו. הוא התקרב אל השוכב, ברע ברך לידו, הגיש לו את כתבי־היד ואמר לו בקול רך שעמד בסתירה לחזותו הקשוחה: ״הנה הם ספריך, רבי חיים בן עטר!״

על אף הכאב בעצמותיו, זינק ר׳ חיים למצב של ישיבה והביט באיש שיחו. הקול לא נשמע מוכר, ואף־על־פי־כן, לא ניתן לטעות — מבטאם המתנגן של אנשי סאלי. שלא לדבר על כך שהאלמוני דיבר בעגתם של יהודי עירו. ומניין ידע את שמו?

האיש הדליק נר וקירבו אל עטיפת הספר. אותיות עבריות עיטרו את הדף והמלים ״אור החיים״ היו רשומות עליו. באילו היה זה הדבר הטבעי ביותר, הצביע האיש על הכותרת הזו בשפת עבר ואמר: ״אור החיים — חיים, על שם ר׳ חיים?״

״לא…״ שמע ר׳ חיים את עצמו משיב, ״חיים היא התורה. ספר זה בא לשפוך אור על התורה. מי אתה?״ ״שמות רבים לי, אבל כשהייתי ילד, בעירי הרחוקה, היה שם זאטוט עקשן שהצמיד לי שם מיוחד במינו. מאז עברו שלושים שנה, ולעתים מתגעגע אותו שודד־ים קשוח, אימת ספינות הסוחר בים התיכון, לשוב ולהיקרא באותו שם מופלא…״

״נמרוד!״ הגו שפתיו של ר׳ חיים בן עטר, ושני הגברים התחבקו באילו שלוש עשרות שנים נמוגו ואינן. מפי נמרוד נודע לר׳ חיים בל אשר אירע לו מאז נטרפה ספינתו. הוא נאחז בקרש מקרשי האוניה ונסחף עמו כמעט חסר־הכרה אל אי שודדי־הים. אנשיו של נמרוד, הסרים למשמעתו, הביאוהו אליו, קפוא וקודח. תחילה לא ידע כמובן נמרוד מיהו אותו איש שניצל מהגלים, גם אם הביר בו שהוא יהודי. משהופשט מבגדיו הרטובים, נמצאו צרורות הדפים הדוקים מתחת לבית שחיו. המים השחיתו אך במעט את הכתוב. שודדי־הים נותרו פעורי־פה בראותם את אדונם ומנהיגם כשהוא מפענח בקלות כתב־חרטומים זה. מייד הבין נמרוד שההשגחה היא ששלחה לו את ידידו משכבר הימים.

״ההשגחה, אמרת?״ תמה ר׳ חיים בן עטר

״שלושים שנה מיציתי את החטא ושתיתי ממנו לרוויה. שוד, רצח, נשים, יין. אתה הצדיק, לעולם לא תדע מהו באמת עומקה של אותה באר של דם, של דמעות, של זיעת תאוות. בבר בגיל צעיר ידעתי שייעודי עלי־אדמות הינו — למצות את הרע. שני ילדים שיחקו בחולותיה הזהובים של רצועת החוף בסאלי. האחד נטל על עצמו את תפקיד הצדיק, השני את תפקיד הרשע. אמור אתה: האם יבוא המשיח בדור שכולו זכאי, בזבותו של הצדיק, או בדור שכולו חייב, בזכותו של הרשע? והאם הוא יבוא בכלל? ואם כן, מדוע בושש כל כך לבוא? מה פשר סבלו הארוך והקשה מנשוא של עם ישראל בגלות? מדוע זרים ועבדים שולטים בנו? חיים בן עטר, אני מולך על האי הזה, וארבעים שודדים כמו הארבעים של עלי־בבא סרים למשמעתי, ומוכנים בכל רגע להרוג וליהרג למעני. שלוש נשים מספקות את כל צרכי — מזון, בידור, מין. צועניות לוהטות וסוערות. לא חסר לי דבר. אתה רואה סביבך? זהו אפס קצהו של עושרי עלי־אדמות. מה בפיך לומר על כך, חיים ידידי?״

״עזוב הכל ובוא איתי לארץ ישראל!״ צחוקו של נמרוד הרעיד את יריעות האוהל. כאשר נרגע, אמר: ״אילו הייתי יודע שאחזור בתשובה ותיכף אמות, הייתי עושה תשובה. אלא שיודע אני שאיני יכול לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי שולט עלי מלך, מלך זקן וכסיל…״ ושוב פרץ בצחוק. עוד הוא מדבר, ואל האוהל התגנבה נערה, וזו התנפלה על נמרוד בנשיקות לוהטות, והתפתלה סביב גופו. 

״אחת מן השלוש?״ שאל ר׳ חיים כמוכה־הלם. ״לא!״ השיב נמרוד כשהוא מתמוגג מצחוק, ומלטף את גוף הנערה, ״אחת מתוך תריסר הנערות ההולכות איתנו והמייחלת למעמד של בכורה. גבר כמוני לא יסתפק בשלוש… אבל אם אתה רוצה בה, קח אותה — היא שלך!״ ובהינף יד השליך נמרוד את הנערה מעליו, לעברו של ר׳ חיים. זו נפלה על הארץ, אך קמה מייד ושוב נטפלה אל נמרוד והעתירה עליו נשיקות. לא עברה דקה ונכנסה לאוהל אותה אשה ששמרה קודם לבן את מראשותיו של ר׳ חיים, זינקה על הנערה וקרעה אותה מעל פני נמרוד. שתי הנשים התגלגלו על הקרקע, כשהן שורטות זו את זו בפניהן ותולשות זו לזו את שערותיהן. ״אינך מפריד ביניהן?״ שאל ר׳ חיים מזועזע. ״לשם מה? תן לטבע לעשות את שלו. הצדק תמיד בידי החזק. לחלש אין כל סיכוי בעולמנו. הצעירה מנסה לכבוש לה מקומה בין שלוש הנבחרות, ואילו המבוגרת לוחמת נגדה לשמור על מקומה. המנצחת תזכה בי במובן. אגב, אינך רעב אחרי כל השעות הללו?״ ״הייתי,״ אמר ר׳ חיים, ולא יבול להסיר עיניו משתי הזאבות הטורפות זו את זו.

״נדאג לך בכל זאת,״ אמר נמרוד ובעט בשתי הנשים הניצות, עד שנפרדו זו מזו, כשהן משמיעות קולות יללה כבושים. ״הביאו מאכל ומשקה!״ אחרי שיצאו, אמר ר׳ חיים: ״חבל על הטרחה. לא אוכל טריפה.״

״טריפה ? ומדוע חושב אתה שאני אוכל טריפה ? עברתי על 

כל לאו בתורה, אבל מעולם לא נכנסו לתוך פי טריפה ונבלה.״

״בוא איתי לארץ ישראל, נמרוד. אווירא דארץ ישראל ימחה את בל עוונותיך. האם לא נמאסו עליך חיי החטא? מה משעמם יותר מחיי פיגולים?״ ״נסה, צדיק תמים שכמותך, ותראה שאין החיים האלה משעממים כלל.״ ושוב צחק נמרוד. האוכל הובא. ר׳ חיים בירך ואכל. בכל זאת נזהר ולא נגע בבשר, מחשש טריפה. 

פעמים 13 – ר' ישראל נג'ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד – יוסף יהלום

פעמים 13 – ר' ישראל נג'ארה והתחדשות השירה העברית במזרח לאחר גירוש ספרד – יוסף יהלוםהכתובה 1 רבי ישראל

שיר ספרדי אחר שימש מקור השראה לסעדיה לונגו. בכותרת משתבח המשורר במעשהו — ׳פזמון נאה ומשובח׳, תוך שהוא מתנצל על נושאו החילוני של השיר. השיר כתוב, לפי כותרתו, בעקבות תבנית ה־ villancico; לייאמאבאשילו לה דונזילייא אקיל מאל ויילייאנו ויל (Llamabaselo la doncella aquel mal villano vil — הנערה קראה אליה את הרועה הרע ההוא). שיר זה כתוב במתכונת סטרופית ובחריזה מסורגת (אבאב). את הרפרן: אמר נבל נפשו עליו תאבל (השווה בצליל ובתוכן: אקיל מאל וילייאנו ויל) מציג המשורר דרך קבע בעקבות חרוז קישור קצר, המתחרז עם הצלעית האחרונה שלפניו (אבאב־ב). השיר מסתיים בהזמנה נועזת של הנערה:

 

סורה שבה פה לימיני

הרועה והט אזניך

חשק בסתר מלשני

פתני ואוהבך

קרא נא היש עונך

אמר נבל נפשו עליו תאבל

שפתים ישק משיב דברי חן

מחוץ לסטיות בולטות כמו זו הנחילו לנו משוררי מדרש השיר בסאלוניקי בדרך־כלל בתי־שיר במתכונת קלאסית לאלפים ולרבבות, מליצות לעת־מצוא גדושות וחסרות טעם. אסכולת השיר של סאלוניקי לא היתה בסופו של דבר אלא תנועת אפיגונים חקיינית, ניצוץ אחרון של תור־הזהב הספרדי. גם לטובים שבהם לא האירה ההצלחה פנים אלא בשעה שהעזו לזנוח את דרך הכתיבה המסורתית, שהיתה בעלת חוקים נוקשים ומיושנים.

פרשת יחסיו של ישראל נג׳ארה עם החבורה הסאלוניקאית לא נמשכה כנראה זמן רב מדי. ביום מן הימים הוא ניתק את קשריו ההדוקים עמהם. איננו יודעים אם חל כאן שבר דראמאטי, ממש כמו שהדבר מוצג בכותרת של שיר הפיוס, שכתב לו דוד עונקינרה, בתגובה על ׳דברים קשים כגידים׳, שכתב לו כביכול נג׳ארה. מכל מקום השיב לו עונקינרה אמרי נועם:

הן מלאכי רחמים שרפי חסדים אשר / היו סביבי בשכבנו וקומנו

שבו ועטו מעיל קנאה ואף וחרון / התאספו נועדו יחד בלחמינו

LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI

Zone espagnole

A Tanger, jeudi matin, la mère de la mariée entre la première dans la chambre des époux. Le plus souvent, elle dort dans la maison du marié, afin d'être la première le lendemain à voir le "bonheur" de sa fille. Elle offre au couple du lait et des beignets, et fait ensuite le tour des maisons pour montrer le drap sali. Les femmes lui disent à cette occasion: "Buena hora! " (à la bonne heure! ).

  • Pourtant, encore au XVIIIe siècle, la famille attendait sur place la consommation du mariage. Romanelli, cit., p. 27, est scandalisé par ce fait : "… (Dès que la jeune fille est déflorée) on montre la robe à tout le monde… pendant que la vieille femme pousse des zgarit, qu'on bat du tambour et qu'on chante des chants".

Dans le Rif, on retire le linge ensanglanté la nuit même. Les femmes font, en dansant, le tour des maisons et exposent le drap. Au matin, la mère de la mariée apporte au jeune couple du thé, un pain de sucre et du lait. Dans la journée, les membres de la famille leur remettent des cadeaux, alors que les amis attendent le samedi pour le faire. Samedi, "sabbat del tala- mon", on accompagne le marié à la synagogue. Pendant la lecture de la Tora, les femmes lui jettent des bonbons. Après la prière, le marié, toujours encadré de ses amis, va baiser la main de sa belle-mère, qui lui remet un cadeau, généralement un louis d'or ou une bague. Les époux déjeunent au lit, alors que les familles et les invités mangent dans le lieu même où se trouve le talamon. L'après-midi, les femmes des deux familles et des invitées se groupent autour de la mariée. Elles dansent et chantent: "ô, madame la mariée! ", pendant qu'une des femmes lui applique du henné. La mariée et sa mère pleurent au cours de cette opération.

Le huitième jour après le mariage est le "dia del pescado" ou "le jour du poisson". La jeune fille est emmenée au bain. Le marié achète un poisson, qu'on peint de couleurs vives et qu'on remet à la jeune épouse, afin de le nettoyer. Les femmes se moquent d'elle, en lui disant: "No sabe, no sabe" (tu ne sais pas, tu ne sais pas). La mariée va passer quelques jours chez sa mère. Dimanche, elle va au bain et retourne chez son mari. C'est ce retour qu'on appelle tornaboda. La mariée restera à la maison quelque temps sans faire aucune visite. C'est seulement quand sa mère viendra l'inviter qu'elle pourra recevoir aussi d'autres invitations.

ארפוד - חתונהChez les Juifs du Sud

  1. Dans le Haut-Atlas occidental. A Demnate, la consommation du mariage peut avoir lieu du mercredi soir à vendredi soir. Jeudi, "sbâh srir" ou "le matin de l'alcôve", les parents de la mariée envoient leur "dhol asbàh","Entrée du matin" ou cadeau. – ainsi que le reste du trousseau que la mariée avait laissé à la maison. Au cours de la remise des plateaux les femmes chantent et dansent. On sert aux invités du poulet. Seuls les parents de la mariée, ses amies et les islan peuvent remettre leurs cadeaux ce jour-là, alors que le reste de la famille et des amis attendent le surlendemain. Samedi, "sabt sabuka", au matin, pendant que les hommes prient dans la synagogue, les femmes des deux familles se réunissent chez la mère de la mariée, qui leur montre le sang virginal, avec lequel elles s'enduisent les yeux. La mère dépose le linge sali sur sa tête, et, accompagnée des femmes qui chantent et dansent, elle va de maison en maison l'exposer. Elle dit, en arrivant: "Regardez la virginité de ma fille! " Elle garde pendant quelque temps ce linge, elle le lave, et, à l'occasion d'une visite chez sa fille, elle le lui remet avec un cadeau.

Quand les hommes reviennent de la synagogue, chaque famille du mellah apporte sa shina et on mange ensemble. La mariée est la première à goûter du plat et dit: "malha", "malha" (salée, salée).

L'après-midi, les femmes se rassemblent dans la cour, où on élève une balançoire. On fait d'abord balancer cinq petits enfants, et, ensuite, la mariée. Les femmes chantent des chants de circonstance. Le marié et ses amis jettent aux femmes des bonbons. Le soir, on distribue du pain aux familles du mellah.

Mercredi matin, les islan viennent ouvrir les azellumin de la mariée et lui donnent un cadeau. Elle est emmenée au ruisseau pour prendre un bain. Les femmes lui mettent du henné et lui font avaler cinq petits poissons. On distribuera là du couscous et des oeufs à toute la famille.

Durant huit jours, les amis du marié et des invités se réunissent tous les soirs chez lui, pour prier et répéter les "sept bénédictions".

Il etait une fois le Maroc : LES BERBÈRES, par David Bensoussan

Que sait-on de la Kahéna?juives berberes 2

Avant l'arrivée des Arabes, de nombreuses populations berbères étaient christianisées et d'autres judaïsées. Tout d'abord, les tribus christianisées dirigées par Koceila s'opposèrent à l'invasion arabe puis ce fut au tour des tribus judaïsées dirigées par la reine judéo-berbère connue sous le nom de Kahéna (prêtresse) de continuer la lutte contre l'envahisseur arabe. Il est possible que l'indifférence des tribus christianisées envers les lois antijuives décrétées par les Byzantins ait empêché la formation d'un front uni avec les Juifs judaïsés. La révolte berbère fut longue et ardue. Les Arabes étaient sur le point de se replier lorsqu'une ultime victoire leur permit de conquérir l'Afrique du Nord, puis l'Espagne des Visigoths mais cette fois-ci, avec l'appui des Berbères et des Juifs. Plus que tout autre, la Kahéna a incarné l'affirmation berbère et elle continue encore de représenter un symbole identitaire des Berbères qui veulent faire reconnaître officiellement leur langue dans le contexte de plus en plus arabisé de l'Afrique du Nord d'aujourd'hui. On peut trouver dans les écrits du linguiste et historien kabyle Boulifa Si Amar-ou-Saïd (1865-1931) dont les notes de voyage au Maroc en 1904 ont été préservées, une lecture berbère de l'histoire de l'Afrique du Nord. Cette dernière contraste tant avec les simplifications et les condescendances des voyageurs et des écrivains français du tournant du XXe siècle qu'avec le discours islamo-arabisant qui a été celui de nombreux nationalistes nord-africains après la Seconde Guerre mondiale.

Y a-t-il eu amalgame entre islamisation et arabisation?

Bien qu'en théorie, être musulman ne signifie pas être arabe ou même arabisé, dans le cas de l'Afrique du Nord, l'arabisation fut très importante considérant que le nombre d'envahisseurs arabes ne dépassa pas quelques dizaines de milliers et que la population berbère comptait plusieurs millions.

Du temps des Romains, il y avait une société latinisée à l'intérieur du limes. L'influence des Byzantins ne fut pas aussi grande, parce qu'elle fut centrée sur Carthage et qu'elle fut diminuée suite au schisme donatiste et à l'invasion des Vandales en 429. Les Arabes défirent les Byzantins, puis le chef des tribus christianisées Koceila et enfin la reine des tribus judaïsées, la Kahéna. Les Berbères se rallièrent aux Arabes pour conquérir l'Espagne. La conversion était aisée car elle consistait à répéter une formule de foi qui par ailleurs, exemptait les populations de la taxe de la jiziya imposée aux non-Musulmans. La conversion des Berbères fut peut-être facilitée par le retour des otages islamisés et arabisés que les Arabes prirent parmi les princes berbères.
Mais ce processus de conversion connut plusieurs soubresauts. L'historien Ibn Khaldoune affirme que les Berbères abjurèrent l'islam douze fois avant de se convertir définitivement. On pourrait voir dans la révolution kharidjite du VIIIe siècle, laquelle soutenait qu'il n'était pas nécessaire d'être descendant du Prophète pour devenir Calife une forme d'affirmation berbère. Précisons que l'arabisation de l'Espagne aurait pu jouer un rôle important dans l'arabisation des Berbères et que l'invasion des tribus hilaliennes au XIe siècle y contribua sensiblement, notamment au sein des tribus nomades. En outre, les croyances antéislamiques s'accommodèrent fort bien d'une version islamique du maraboutisme.

Par ailleurs, il est fort possible que l'influence chrétienne au Maroc se limitât aux régions citadines avant l'arrivée des Arabes. La trace des Chrétiens se perd suite aux persécutions perpétrées par l'intolérante dynastie des Almohades au XIIe siècle et la langue latine ne fut plus utilisée au Maroc. Quant aux Juifs, certains étaient latinisés, d'autres hellénisés et ce groupe comprenait les nombreux réfugiés venus de Cyrénaïque suite aux massacres de l'Empereur Hadrien au début du deuxième siècle. L'araméen et l'hébreu étaient cependant les langues traditionnelles héritées de la Judée antique. Ce fut vers le IXe siècle que l'araméen fut abandonné au profit de l'arabe. De fait, le chercheur Haïm Zafrani a souligné que la syntaxe de la langue judéo-arabe d'Afrique du Nord semble avoir été calquée sur celle de la langue hébraïque. Par ailleurs, une grande partie de la population juive fut décimée par les Almohades au XIIe siècle. Dans les faits, l'hébreu continua d'être la langue sacrée et l'araméen la langue de l'exégèse, le judéo-arabe et le judéo-berbère constituant la langue parlée par les Juifs au quotidien

הקצידה לךָ יְדִיד נֶאֱמָן – לרמ"א -ד"ר מאיר נזרי

הקצידה                לךָ יְדִיד נֶאֱמָן – לרמ"אברית מספר 28

כתובת: פיוט דרך צחות והוא ויכוח היום והלילה.

סימך:(=חתימה): רפאל משה.

לנועם:(=לחן): 'ליא קאל למזייאן' (מאת בן עלי) מחרוזת א' ראה: אלגירארי, 142.

התבנית: שיר בתבנית השלישית המורחבת של אלמלחון הקרויה למשתיב׳ הממולאת או הפזוראזורית), ובו אחת עשרה מחרוזות ומדריך רפריני. בכל מחרוזת ארבעה עשר טורים ארוכים וקצרים: שני טורי פתיחה קבועי חריזה; שני טורים מתחרזים (ענף ראשון); שלושה טורים מתחרזים(ענף שני), שני טורים קבועי חריזה (ענף שלישי) טור קבוע חריזה(ענף רביעי) וארבעה טורי-חתימה בחריזה אזורית.

המקורות:כתב-יד: כ״י בית הספר הלאומי 5384, דף ה ע״א: כ״י כנ״ל 5091, דף ט ע״א: כ״י

לךָ יְדִיד נֶאֱמָן / תִּפְאֶרֶת הַזְמַן / אַבִּיעָה חִידוֹת

מְרִיבַת יוֹם וָלַיְלָה / מְהוּמָה גְדוֹלָה:

              

רָאִיתִי גִבּוֹר עָרִיץ / מִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן

כִּי יָרַד הַיוֹם / נֹורָא וְאָיֹם וּבְקִרְבוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ / וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ / וְלִלְחֹם יַגִּישׁ חַרְבּוֹ

 אֲנִי שַׂר שָׂרִים / מַגִּיד מֵישָׂרִים

וְאֵין נִסְתַּר מֵחַמָתִי / עַד בַּשַׁחַק נְאֱמָן

לְנֹגַה זַרְחִי שִׁמְּשׁוּ אֲנְשֵׁי מִדֹּות

כָּל נֶפֶשׁ עָמַל עָמְלָה / לִי נָאוָה תְהִלָּה:

ביאורים לשיר

לך ידיד נאמן: פניית המשורר לזמן המופקד על היום והלילה.

 תפארת הזמן: כבוד הזמן./

אביעה חידות: דברים שהם דרך משל וחידה, על פי תהי עז,ב.

 מריבת…גדולה: הריב שבין היום והלילה, מי יותר עדיף.

מהומה גדולה: ריב הגורם למהומה גדולה, על פי ש״א יד,כ.

 3-5: גם אלה דברי המשורר הפותח בתיאור גבורת היום.

ראיתי…רענן: על פי תהי לז,לה 'ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן' וירי כ,יא 'כגבור עריץ',

 עריץ: חזק ותקיף.

מתערה כאזרח רענן:  משריש כאילן רטוב (מפרשים,שם).

  1. כי ירד היום: על פי מ״א א,כה. כאן: היום נושא ולא תיאור זמן. במובן: הגיע,האיר היום,וכמו איזה גבור היום,שנמצא במקום גבוה ויורד למטה לערוך קרב כנגד אויבו. נורא ואיים: עדה״כ חב' א,ז.
  2. ובקרבו ישים ארבו: בלבו שם מארב, על פי ירי ט,ז.'בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו' וסמיך ליה (שם,ג)'איש מרעהו השמרו' ונקשר למריבת היום והלילה, שהם עמיתים ויריבים לזמן.

 ואמץ את לבבו: על פי דבי ב,ל 'כי הקשה ד'…את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה',

 יגיש חרבו: כאן יקרב וישלוף כדי להלחם. על פי איוב מ,יט.

  1. אני שר שרים: מכאן דברי היום, ומתחיל במניית מעלותיו.

שר שרים: שר על השרים, על פי דני ח,כה.

מגיד מישרים: על פי ישי מה,יט

  1. ואין נסתר מחמתי: אין מקום, שלא תגיע אליו שמשי, ואין מי שיכול להסתתר ממנה, עדה״כ תהי יט,ז.

עד בשחק נאמן: על כך יש עד נאמן ונצחי בשמים והוא גלגל השמש, על פי תהי פט,לח.

  1. לנֹגה…מדות: אל מול אורי השתמשו גם אנשים רמי-מעלה על פי ההקשר בישי ם,ג 'והלכו גויים לאורך ומלכים לנגה זרחך' וסמיך יה 'כי הנה החשך יכסה ארץ…ועליך יזרח ד' (שם,ב-ג).

שמשו: שירתו ועשו מלאכתם לאור השמש.

אנשי מדות: על פי במ' יג,לב, והם הענקים, שהיו עונקים את החמה בקומתם (רש״י). כאן במובן עיקרי: אנשים בעלי שיעור קומה, צדיקים כמו בימי יהושוע שעמד השמש 'וידם השמשי(יהדי י,יג) השוה: 'לנגה זרחי' (חב' י,יא) שנתפרש על ימי יהושוע (מצוי…שם).

  1. כל נפש עמל עמלה: על פי משלי טז,כו, ומוסב ג"כ על 'לנגה זרחי', לאורי כל אדם עושה עבודתו, כי עיקר העבודה היא ביום 'תזרח השמש…יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערבי(תהי קד,כד).

לי נאוה תהלה: לכבודי נאה לשבח ולהלל, עדה״כ תהי לג,א 'לישרים נאוה תהלה',

 

 

הקהילה היהודית באגאדיר עד 29 בפברואר 1960-אורנה בזיז

הקהילה היהודית באגאדיר עד 29 בפברואר 1960רעידת אדמה אגאדיר

זה הזמן לעצור ולסקור את מעשיה ופועלה של הקהילה היהודית באגדיר, אשר רובה הגדול הוא אנשי העיר השכנה מוגדור, ומיעוטה בני כפרים ויוצא, ערים שזרמו אליה מכל רחבי מרוקו. לרשימה השמית של יהודי אגדיר שהבאנו לעיל, יש להוסיף עתה אפוא עוד שמות של רבים שהגיעו בעקבות בני משפחה, חברים, ובעיקר בעקבות גורלם.

כאמור, צעירים רבים, גם זוגות צעירים, מדרימים לכיוון העיר החדשה ההולכת ונבנית. אגדיר מאירה להם פנים. העיר המתפתחת מציעה להם קשת רחבה של מקומות עבודה. הם צעירים. הם חרוצים. הם בעלי רצון עז לבנות ולהיבנות. הם הולכים אחר הפרנסה. הם מנסים את כוחם בעסקים, בעיקר עסקי דגה. יש השוכרים אניות ודייגים ועוסקים בדיג. יש העוסקים במסחר דגים כקמעונאים. יש המעזים ופותחים עסקים בשותפות עם בעלי עסקים צרפתיים או אירופיים. אחרים פותחים בתי חרושת לשימורים. אחרים מתפרנסים ממתן שירותים לציבור וממקצועות חופשיים.

לרוב, הנשים אינן עובדות מחוץ למשק ביתן. הן נעזרות ב״פאטמות", עוזרות בית ערביות המשרתות אותן רוב שעות היום, יום־יום. בכל זאת הנשים היהודיות מאגדיר נחשבות מודרניות. יש ביניהן העובדות מחוץ לבית, בעיקר הצעירות. אחדות אף רוחצות בים.

הנשים היהודיות מן החברה הגבוהה מייסדות ארגון צדקה:,L'Union des Dames ״ברית נשים". גב׳ עיידה מראצ׳ה, גב׳ חסיבה סבג, גב׳ טיט׳ סבג, גב׳ נינה קורקוס, גב׳ חנינה מוריוסף, גב׳ קוריאט ואימא שתחיה, גב׳ מסוד׳ רבוח, הן מן החברות המובילות. הגב׳ לונה שוקרון הייתה הנשיאה. מטרת הארגון היא צדקה והושטת עזרה לנזקקים. דואגים במיוחד לילדים העניים.

הערות המחברת : האספה האחרונה של הארגון התקיימה בביתנו שברח׳ שאאבה (Rue Chaaba).

לונה שוקרון : דמות מיוחדת במינה אשר הגיעה מטנז׳ר, מן האזור הספרדי, ודיברה ספרדית, אנגלית וצרפתית. בעלה יעקב שוקרון עבד באגדיר בשירות הממשלה. הם היו אנשים אמידים. לה בת יחידה קוקי, שנישאה לדוד אביסרור. לזוג בת שנפטרה בלידה. לאחר עשר שנות טיפולים קשים נולד בן, ז׳קוביטו. ברעש נספו קוק׳ ובנה בן השנתיים. האם נשאה את כאבה עד שמוטט אותה והכריעה. האישה שהגיעה לאגדיר ברוב עושר, נפסרה בודדה וחסרת כול.

בימי ראשון החופשיים ובבית החברה בחמש אחר הצהר״ם מתאספות הגברות. בכניסה, אחת החברות מעניקה פרח, וכל חברה וחברה מניחה מעטפה (כסף לצדקה) בסל המקושט. השולחן ערוך לתפארת הקינוחים המרוקניים. עול הכיבוד נופל ברובו על כתפי המארחת התורנית, אך יש שבשעות הבוקר ישלחו החברות לביתה את ה״פאטמה״ עם מגשי עוגיות לכבוד האירוע. האווירה נעימה ביותר וחברותית. סביב כוס תה ועוגות יטופלו בעיות הנזקקים, ויועלו תכניות לרווחת האוכלוסייה היהודית הנזקקת. לקראת ערב מצטרפים הגברים לאפריטיף עשיר. זו הזדמנות להתרים גם אותם. לקראת החגים הגדולים מקיימים נשפי התרמה: שוכרים מועדון, מזמינים שירות׳ הסעדה כשרה, מתלבשים בהידור ויוצאים לבלות ערב חברתי שבו צוחקים, אוכלים ורוקדים, ובעיקר מתרימים בכל דרך – מכירה פומבית של מוצרים שנתרמו, זכאות לנופש, כרטיסי קולנוע או הפלגה, ככל העולה בחכתן של הנשים החרוצות שטרחו ופנו לעשירי הקהילה. נדבן, בעליה של חברה, ישמח לפרסמה בזכות כמה מאות פרנקים ולהעניק חסות לפעילות ברוכה. גם גן ילדים מוקם בחסות הקהילה.

ב־1960 הקהילה היהודית מונה כ־2,500 איש. שגשוג כלכלי ורווחה היו מנת חלקה. הקהילה מונהגת ביד׳ ועד מנהל מתנדב – Le comité  – אשר נבחר על ידי חברי הקהילה בבחירות מסודרות. דוד מוריוסף הוא נשיא הקהילה. גביית דמי חבר שנת״ם מוסדרת ומנוהלת ביד׳ חברי comités (ביניהם מר קורקוס, מר קוריאט ואחרים), הדואגים לרווחת הנזקקים היהודיים המעטים. חברי הוועד היו השתדלנים בפני כל הרשויות. כל אימת שהתעוררה בעיה במקום העבודה או בקשר עם גוף ממסדי כלשהו, התייצב מר מוריוסף והעמיד עצמו ערב לאחיו, כדי שיהודי לא יבוזה חלילה ולא ישב בכלא. הרב יהודה שטרית הוא דיין העיר, שבה פועלים ארבעה בתי כנסת – בית הכנסת "בוחבוט" (על שם בעליו), תלמוד תורה, בית הכנסת ״רבי כליפא מלכא״, בית הכנסת ״עליה״ של עליה (על שום הקרבה למקווה שגב׳ עליה אוחיון החזיקה) – ומקווה טהרה. שני שוחטים בקהילה: אחד שוחט ובודק בקר, השני שוחט ובודק עופות. פעמיים בשבוע מתקיימת שחיטה של בהמות, ויום־יום – שחיטת עופות.

Les juifs de Colomb-Bechar-Jacob Ouliel

  1. colomb-becharAUTRES APPORTS

Aux deux grands groupes fondateurs de la communauté juive bécharienne, les Kenadziens et les Tafilaliens, se sont joints des Juifs venus d'autres régions du Maghreb, principalement d'Algérie : Oran, Saïda, Tlemcen, Mostaganem, mais aussi du Maroc : Figuig, Oujda…

Un fragile équilibre entre le souvenir de la dhimma (toutes ces régions d'origine, Touat, Tafilalet… faisaient partie du Maroc, et particulièrement du Blad es Siba de la dissiden­ce, où le sort des Juifs n'était guère enviable) et le réflexe de rejet ou de mépris de cer­tains Européens. Cette situation allait resserrer les liens et provoquer une sorte de repli sur eux-mêmes de ces Juifs Kenadziens ou Tafilaliens, d'où une extraordinaire solidarité. Bien évidemment, les membres des différentes composantes – séparés par des barrières multiples (culture, traditions et rites différents…) – finirent par se fondre dans un ensemble unique et quasi-autonome ; l'éloignement et l'endogamie allaient faire le reste et resser­rer les liens : dès lors, la communauté se forgea une âme et trouva un équilibre entre deux formes de bilinguisme, deux cultures : arabo-berbère avec youyous, musique judéo-andalouse et danse du ventre, chez les uns, tendances au modernisme francophone chez les autres.

Ainsi, la communauté s'organisa peu à peu, aux plans social, éducatif, religieux… elle pouvait assurer l'observance des règles alimentaires, ayant son propre élevage, ses bou­cheries cachères, ses épiceries…

La communauté juive bécharienne, outre les opérations essentielles, qui l'engageaient tout entière, avait ses affaires plus intimes, et aussi nobles, dans lesquelles intervenaient les femmes : la bécharienne, bien plus discrète que la légendaire mère juive, a joué un rôle, effacé sans doute, mais particulièrement important ; en premier lieu, il faut observer que, contrairement à ce qui peut être imaginable dans une société archaïque où subsis­taient des usages hérités des traditions islamiques comme la polygamie, où les familles étaient souvent nombreuses, comme nous le verrons, la femme est restée le personnage central de la famille.

Suite aux alliances successives entre Juifs de toutes origines, la communauté, gagnant en cohésion, accéléra son unification pour devenir une grande famille, – au figuré, comme au sens propre par le jeu des alliances -, dans laquelle la mère juive bécharienne, tout naturellement, fut amenée à jouer les intermédiaires modératrices en cas de difficulté entre les membres de sa famille d'origine et sa famille d'adoption.

 Elle a assuré le maintien et la transmission des coutumes ; à l'occasion des fêtes, elle a veillé à conserver la solennité et la valeur symbolique des éléments qui devaient impré­gner ses enfants, complétant l'enseignement religieux dispensé par le père ou le rabbin. Dépositaire de la tradition, elle est à la base de l'éducation des enfants qui lui sont parti­culièrement attachés, et aux yeux desquels elle demeure un exemple. Il faut ici remarquer la valeur morale et intellectuelle d'une telle éducation (fondée sur les enseignements de la Thora ), qui avait pour résultat immédiat de préserver les jeunes de tous les fléaux sociaux : non seulement la violence, la délinquance, l'ivrognerie étaient ignorées, mais la drogue, le suicide… étaient inconnus ;je ne me rappelle pas avoir enten­du parler d'un Juif bécharien assassin, violeur ou seulement mis en prison… Par ailleurs, le divorce était si rare dans notre communauté, qu'un Juif bécharien fut mis en quarantaine, dit-on, parce qu'il s'était séparé de sa femme.

N.B. Les rares différends d'ordre privé (divorces ou conflits de voisinage…) étaient réglés à l'amiable, en présence des notables de la communauté, sous la présidence du Grand Rabbin.

La mère juive bécharienne, qui avait une nombreuse famille (6 à 9 enfants, fréquemment), veillait à faire des jours de joie des fêtes et shabbats ; pour cela, elle préparait les plats les plus succulents, les meilleures pâtisseries…

Pour le Shabbat, l'extraordinaire pain au cumin, à l'anis, au sésame… si parfumé, se pré­parait la veille, tout comme les plats (tafina…) que les enfants portaient au four commu­nautaire afin qu'ils mijotent vingt-quatre heures durant sur des galets chauffés à blanc. A Pessah (la Pâque), nous le verrons, les familles confectionnaient elles-mêmes des matsot (galettes) autrement plus croustillantes que la production industrielle. Autant de raisons qui ont fait la réputation de la cuisine juive bécharienne, devenue légen­daire…

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר