מונטיפיורי ויהודי מרוקו.אליעזר בשן
13 באוקטובר 1863 – מכתב ממשרד החוץ לקונסול ריד נגד ההליך של הוצאה להורג בלא משפט
משרד החוץ של בריטניה העביר לקונסול ריד העתק של מברק מ־5 באוקטובר בקשר להוצאה להורג של יהודי בסאפי ושל יהודי בטנג׳יר שנאשמו ברצח ספרדי בסאפי. מדובר במברק גם על מאסר של עוד שני יהודים, שאף הם הואשמו בפשע זה, ויש חשש שיוצאו להורג. קונסול ריד מאשר שקיבל את המברק, ובו ידיעה שחיי האסירים בטוחים וההבטחות שקיבל מהוזיר המוסלמי, שהן: האסירים ישוחררו, שכן ההאשמות נגדם אינן מבוססות: הממשלה [ממשלת מרוקו] מאמינה שלמען האינטרס שלה יש באפשרותה להוכיח שנערכה חקירה קודם שיוטל עליהם עונש גופני. לדברי הממשלה, אין ממשלת הוד מלכותה ממליצה שלא להטיל עונש על נאשמים במעשי פשע, אבל שוללת הטלה בפזיזות של עונשים חמורים כשמדובר בחיי אדם. מבחינתה, כל הוצאת וידוי באמצעות עינויים מנוגד להומניות, אינו הולם את המנגנון המאורי, ומנוגד למנגנונים של מדינות תרבותיות (תעודה מס׳ 35).
תזכיר של תומאס ריד על פגישה עם הפחה ב־26 באוקטובר 1863 בקשר להלקאה שני יהודים
תומאס ריד רשם שהתקבל אצל הפחה כדי לדון עמו על מקרה שבו הולקו שני יהודים ב־25 באוקטובר מול ביתו של אזרח בריטי. הוא מוסר שהיהודים קבלו על ההתנהגות הגסה של שגריר ספרד, ואף שאלוהו: ׳האם אתה עומד להרוג אותנו כמו שעשית לשני יהודים בסאפיי׳(תעודה מס׳ 36).
משה פארינטה כתב ב־27 באוקטובר 1863 מכתב חוזר בספרדית לנציגי בריטניה, צרפת, איטליה, ארה״ב, פורטוגל ובלגיה
להלן תמצית דבריו:
אנו משערים בנפשנו שכבודכם ערים, בוודאי, למעשי האכזריות שפגעו באחינו שבמרוקו. על המעשים האלה הודענו לאחינו בלונדון ובפריס, והם העבירו את המידע לממשלותיהם כדי שיפעלו להפסיק את ההתנכלויות שהתגברו. לצערי, מאורעות כאלה קורים מדי יום ביומו. אכן, בזכות התערבותן הופסקו ענישות אכזריות בארץ הזאת. ועתה פריאנטה מרחיב את הדיבור על היהודים בסאפי שהואשמו, הולקו ונידונו למוות.
מזמן לא הוטלו עונשי מוות על יהודים ולא הולקו יהודים, ולצערנו, חודשו עונשים אלו, והמצער ביותר שהעונשים הוטלו בהשפעת נציגיה של מדינה תרבותית [ספרד]. קשה לנו להאמין שהדברים קרו בהסכמתה של ממשלה קתולית, שהראתה יחס הומניטרי לאחינו, שמצאו מקלט בתחומי הממלכה שלה, בזכות אדיבותם של מלכת ספרד, השרים, הגנרלים והאזרחים בעת המלחמה ובשעה שהיא כבשה את תיטואן, ובזכות הפקידים שייצגו את ספרד במרוקו. אלה תמיד התנהגו בידידות כלפי היהודים כשפנו לעזרתם. כבודכם בוודאי, ערים למעשה האכזרי שקרה לפני יומיים לשני יהודים חפים מפשע, בעקבות ויכוח עם משרתו של מר מרי, השגריר של ספרד. לטענת הממשל המקומי, המעשה אירע לאחר שהסית נגדם השגריר. הדבר הפתיע אותנו, ולא ברור מה המניע של השגריר להסית נגד גזע חלש וחסר הגנה כמו יהודי מרוקו.
אנו מפצירים בכם לקחת לתשומת לבכם את הנושא ולהעניק לנו את עזרתכם ואת הגנתכם ולנקוט צעדים, בהנחה שהאינטרס של המדינות המתורבתות תואם את עמדתנו כדי למנוע את האסון שקרוב לסכן את אחינו, הנתונים למרותו של הממשל המאורי. אנו מקווים שתעבירו לממשלותיכם את פנייתנו ותנצלו את השפעתכם כדי שהצדק יצא לאור (תעודה מם׳ 37).
28 באוקטובר 1863 – מונטיפיורי כתב למר האמונד והביע את תודתו לממשלת בריטניה על דאגתה למען האסירים, אך הוא תמה שבריטניה הסירה את חסותה מן הנאשם
להלן תוכן הדברים: מונטיפיורי מאשר שקיבל את מכתבו של מר האמונד מ־27 באוקטובר ואת הנספחים אליו, שיש בהם עניין ואשר מעוררים עצב. התגובה הראשונה הייתה הכרת תודה לממשלת הוד מלכותה על הדאגה שגילתה למען אחיו היהודים בסאפי. והתגובה השנייה הייתה לבוא מיד ללונדון למרות מחלתו כדי למסור בעצמו לידי מר האמונד את המכתבים שנשלחו אליו. הוא אינו צריך לומר שהמכתבים הללו עוררו בו דאגה רבה. הרושם שנוצר מצער, הואיל ונעשה עוול לא רק לאלה שחייהם כבר אבדו, אלא גם לאלה שעדיין במאסר.
לדעת מונטיפיורי, הנושא מחייב לשקול ברצינות אילו צעדים יש לנקוט כדי להגן על הנפגעים, אבל החובה החשובה ביותר היא להעניק הגנה לאלה שנשקפת להם סכנה. הרוזן ראסל כבר עשה רבות, ומונטיפיורי מצפה שאף בעתיד יעשה ככל יכולתו כדי להגן על האסירים חסרי המזל כדי שלא יצאו אשמים במשפט, אלא אם כן תוכח אשמתם בהתבסס על עדויות משכנעות בלא ערעור.
מונטיפיורי מוסיף וכותב שקרא בכאב את הדו״ח של מר קארסטנסן, סגן הקונסול הבריטי בסאפי. ממנו עולה שאליאס סאלאר הוצא להורג בלא משפט, כמו שמסר סגן הקונסול. מר קארסטנסן שלח את הדו׳׳ח לשלטונות המאוריים. אם לאומלל הזה יש זכות להגנה על ידי המנגנון הקונסולרי של בריטניה, הרי קשה להסביר מדוע מר קארסטנסן הסיר ממנו את החסות, שבגללה שילם הנאשם בחייו.
מונטיפיורי מסיים את מכתבו שהוא מציע שיחכה בעצמו למר האמונד למחרת [29 באוקטובר] כדי לדון אתו על המעשים הנבזים האלה. אם לא יהיה לו המזל לפגוש אותו, הוא מבקש בהתחשב כהומניות של מר האמונד, שיביא את מכתבו לתשומת לבו של הרוזן ראסל, ומונטיפיורי סומך על חכמתו של מר האמונד ועל אהבת החסד שלו, שיפעל בכל יכולתו ובמהירות האפשרית בנושא הכאוב הזה (תעודה מס׳ 38).
לָא אַלִיאַנְסָה-קראקם-הטרילוגיה התטואנית – מואיז בן הראש
- 9 –
- מה יקרה לעוזרת שלנו, עכשיו, מה יקרה לפַטִימָה?
- היא תסתדר, זו המדינה שלה,
- אז למה היא בכתה?
- היא אהבה אותנו.
- היא תמצא עבודה?
- למה אתה דואג לכולם עכשיו, זו מדינתם, זו ארצם, הם יסתדרו כמו שהערבים מסתדרים,
- אבא אמר שהערבים מרביצים לעוזרות שלהם,
- זו כבר לא בעיה שלנו, אני לא יודעת מה הם עושים.
- למה לא הבאנו אותה אתנו?
- לישראל… להביא את פטימה לישראל,
- כן, למה לא?
- כי היא ערביה ואנחנו במלחמה עם הערבים, מאז שניצחנו אותם בששת-הימים הם שונאים אותנו יותר,
- ולמה אנחנו במלחמה עם הערבים אימא?
- כי הם לא רוצים שתהיה לנו מדינה.
לָא אַלִיאַנְסָה-קראקם
זו איננה צוואה, הרי אתה בני היחיד, ואתה יורש את הכול, אין כספים שעליהם אינך יודע, ואין כספים שהחלטתי לתרום לגורם אחר.
אמנם הקשר בינינו לא היה מן הקלים, אך כנראה שזה טבעו של קשר בין אב לבנו היחיד, גם אני לא הייתי קל, שמרתי בתוכי סוד אחד גדול, גדול מדי עליי, נשאתי אותו שנים בתוכי, ולא יכולתי לומר לך כלום, אולי כן יכולתי, אולי הייתי צריך לעשות את זה כשהיית בן חמש-עשרה, אבל אמך התנגדה, אולי בצדק, אין זה דבר קל, אולי זה קל יותר להיות בוונצואלה מאשר במדריד, אך זה לא, מה לא קל? תשמע בהמשך, בעצם היה יותר מסוד אחד בכל העניין הזה, ואמך לא הייתה בדיוק האם שהכרת. אם היינו חיים במדינה פחות משוגעת מוונצואלה אולי היית שם לב שהשם שלך קצת שונה משמות האחרים, בן זמרה, זה שם שונה מכל הלוֹפֵּז ומכל ההָרְנַנְדֶס, אבל זכית לחיות במדינה בה הגזענות כמעט ואינה קיימת ובמיוחד לא האנטישמיות. אז זהו, כבר אמרתי לך, אני יהודי, אני לא יודע אם זה יפתיע אותך או לא, אולי אתה בעצם כבר יודע, אולי אמך סיפרה לך בהסתר, אולי הלכת לבדוק בבית-הכנסת ומצאת שם קרובים רחוקים שלי, מצאת את השם הזה בספר הטלפונים, אחד מן הקרובים הרחוקים האלה הוא אחי התאום, ראיתי אותו השבוע בבית-הכנסת, ראיתי אותו והוא לא הכיר אותי, גם אני בקושי, רק הבטנו אחד בשני, אמרתי להם שאני ממיאמי, דיברתי באנגלית, שנים התביישתי ללכת לבית-הכנסת, התביישתי, הרי כל הסיפור שלי היה ידוע בתטואן, בושת העיר, בטח כולם התלחשו שם, הוא התחתן עם גויה במדריד, ולא רק גויה, יאמרו, הוא מתחתן עם זונה. זונה… את זה בטח אמך לא סיפרה לך, ואולי כן, אני יודע שהקשר שלך אתה היה עמוק ומיוחד, אולי זונה זו לא בדיוק המילה, היו הרבה צעירות מבתים די טובים בספרד שאחרי מלחמת האזרחים ומלחמת העולם השנייה עסקו בזנות, האוכל היה מועט ביותר, הן פרנסו לפעמים משפחות שלמות, ותשאל איך הגעתי אליה, טוב, אתה כבר יודע, פגשתי אותה במדריד ליד האוניברסיטה של מדריד, זה לא היה בבית-קפה תמים כפי שסיפרנו, וזה לא היה כל־כך רומנטי, הייתי צריך אישה, כפי שגבר צריך אישה, הייתי לבד, צעיר ומיוחם שם במדריד, לומד רפואה, רחוק מן הבית, רחוק מאמי, רחוק מכל מה שהכרתי כל-כך טוב, אז היה אפשר לקנות אישה בקצת הכסף שהיה לי, לא, היא לא הייתה הראשונה, היא גם לא תהיה האישה האחרונה שלי כפי שאתה יודע, היא הייתה אחת, אחת ואחר-כך מיוחדת כל-כך, נוגה כל-כך, ממלאת אותי געגועים, רק המחשבה עליה הייתה גורמת לי לזקפה, כן, בני, הרי אף פעם לא היינו כל-כך פוריטנים בענייני שפה בבית הזה, אז למה שנתחיל עכשיו, אחרי מותי, כשאתה קורא את זה, אפשר לומר שהמשיכה אליה הייתה בראש ובראשונה גופנית, פיזית, צורך ביולוגי, נכון, היה הרבה חום בעניין, והשיחות אתה היו מיוחדות יותר ויותר,
אני מקווה שהגילוי הזה לא יגרום לך לשנות את דעתך על אמך, תבין היא הייתה אישה נפלאה והיא אהבה אותי ואותך, עד יום מותה לפני חמש שנים, אני יודע שהיא סבלה ממני, מן הבריחות שלי, היא סבלה מחוסר הקשר ביני לבינך, אבל היא אהבה אותנו מאוד, היא בכלל אהבה מאוד, הייתה הבת השמינית של משפחה ברוכת ילדים, מעיר קטנה, ושמה בנירוס, לא רחוק מוולנסיה, אולי תרצה לבקר שם, אולי תרצה לבקר שם בדרך לתטואן, כי אני רוצה לספר לך על העיר הזאת, תטואן, עיר שרק שמה ממלא אותי געגועים כל-כך קשים, עד שניסיתי והצלחתי לא לחשוב עליה משך שנים, עיר לידתי, הגעגועים אינם רק דמעות, אני יכול עכשיו כשאני אומר את השם, כשאני כותב אותו, אני יכול להרגיש את תטואן בדיוק בברך הימנית, בצד הפנימי שלה, אני מרגיש שם את הכאב, כל פעם זה שם, כשאני חושב על אמי, סימי בן זמרה, אולי תעלה לקברה, כשאני חושב עליה אני חש את הכאב בדיוק בבוהן הימנית, כאב כל-כך חזק, כאילו שחותכים לי עכשיו את האצבע ללא הרדמה כמובן, בני, פרננדו בן זמרה, מי היה מאמין יום אחד שלבני יהיה שם כזה, פרננדו בן זמרה, נוצרי, אולי תאמר חסר דת, אבל אני יודע שאמך הקתולית העבירה לך את הקתוליות שלה ללא ספק, זה עובר דרך האם, אולי אף פעם לא הלכת לכנסייה, ובכל זאת בנך הוטבל לנצרות, אל תשאל איך אני יודע, אני יודע שאתה לא הוטבלת, כי כך החלטנו, אמך ואני, שלא תהיה שום דת בבית, וגם בגלל זה היגרנו לוונצואלה, ולא נשארנו במדריד, אבל אני יודע שאת הבן שלך לקחתם אתה ואמך לכנסייה ללא ידיעתי, היא לא אמרה לי כלום, וגם אתה לא, וגם לא, לא עקבתי אחריכם, בכלל לא, זה מסוג הדברים שאדם יודע, כמה שהוא ינסה להתכחש אליהם, הוא יודע את הדברים מבפנים,…..
המשך…..
אגרת יחס פאס – ר' דוד עובדיה זצ"ל
שאלה ט״ו. הזכירו לנו שמות האומניות בפאס, וגם כן אם היהודים יש בידם הרבה אמניות.
תשובה. האומנות הגדולה אשר היא בפאס דוקא ועושין ממנה מסחר לכל ערי המערב היא מלאכת רידוד חוטי כסף לבנים ומוזהבים, וטויתם עם חוטי משי הנקרא בערבי ״סקלי״ ובלע״ז ״בלסייאן״ ונגמרת מלאכתו ע״י כמה אומניות וכלם ביד היהודים, ומתפרנסים ממנה למעלה משלוש מאות נפשות.
האומנים לעשות בזהב ובכסף תכשיטי נשים, אצעדה וכו' ועדיי מלכים משובצים אבנים, וכלים מכלים, כל זה כולם יהודים.
החייטים, תופרי מלבושים בגדי צמר, גם לבוש אנשי החיל עד לבוש מלכות כולם יהודים. ובגדי פשתן ביד הנשים ישמעאלים ויהודים. תופרי מנעלים ישמעאלים ויהודים. מעבדי עורות ישמעאלים.
אורגי גלימות סודרים רדידי נשים, חגורות במשי וחוטי כסף בציורים נאים, ביד הישמעאלים. אורגי חגורות סוסים במשי וחוטי כסף בציורים נאים למרכבת מלכים ושרים וכו' ואביזרייהו, ביד היהודים. יוצר כלי חרס גם המצופים אבר בגוונים וציורים, עושי לבנים לבנין גם המצופים אבר בגוונים לריצוף קרקע, כולם ישמעאלים. גם האומנים המרצפים ישמעאלים. בנאים ונגרים ישמעאלים ויהודים, עושי מלאכה בנחושת ובברזל ובדיל ישמעאלים ויהודים. עושים כלי מורג חרוץ בעל שינים להחליק בו הצמר הנקרא ״קרסאל״ ביד היהודים. שאלה ט׳׳ז. היש בתי תלמוד תורה בשביל בני העניים.
שאלה י״ז. כמה מבני העניים לומדים בבית התלמוד.
תשובה. לא יש בקביעות. לפרקים קובעים לבני העניים מלמד. ולפעמים מספחים אותם לשאר המלמדים, וגבאי מחזר בכל בתי כנסת בשביל זה. ומי שנדבו לבו נותן פרוטה.
שאלה י״ח. כמה ישיבות של חכמים יש בפאס וכמה חכמים יש בכל ישיבה.
תשובה. יש כמו חמישה ישיבות של ומדין בקבע. ויש בהם תלמידי חכמים משבעה ועד ארבעה לכל אחת. ושאר תלמידי חכמים לפרקים לומדים זוג זוג או ביחידי, ושאר היום יוצאים לפרנסתם, לכתוב שטרות וכו' ויש מלמדי תלמידים גפ״ת וכו'. גמרא, פוסקים, תנ"ך
ולהשיב על שארית השאלות הנ״ל אשר יעדנו לעיל לבאר, צריכים אנו להציע ממה שנזדמן לידינו כעת (מקדמונינו) מקדמוניות פאס.
שאלתי את פי שנים מחכמי ישמעאל שנזדמנו לפני, אם יש להם ידיעה ברורה אימתי נבנית פאס הישנה, ושלח אחד מהם והביא העתק שיש לו מספר שלהם הנקרא בלשונם ״קרטאס״, וקראו לפני כי בשנת קע״ב (172) למספרם בא מולאי אידריס מעיר אלמדינא הידועה לנביאם והיה משתרר בעיר הנקראת היום זרהון היושבת בין פאס ומקנאס. ובשנת קצ״ב (192) למספרם התחיל בנו הנקרא על שמו ליסד יסודות עיר פאס וקודם לכן לא היתה לה מציאות בעולם. ובשנתינו זאת התרל״ט (1879) ליצירה מונין הישמעאלים אלף ושתי מאות וחמשה ותשעים, הסר מהם קצי׳ב נשאר אלף ומאה ושלוש. וידוע שהישמעאלים מונים י״ב חודשי הלבנה לשנה, ולפי מספר שלנו שמונין לחמה וללבנה ועושים עיבור גו״ח אדז״ט בכל מחזור קטן צריך להסיר מהמספר ההוא כשלוש ושלושים שנה, נמצא לפי חשבוננו היום אלף ושבעים שנה משהתחילו ליסד פאס שהיא ארבעת אלפים תקס״ט ליצירה (1809).
הערת המחבר : מחזור של לבנה יש בו י״ט שנים והם י״ב פשוטות ומהם ז׳ מעוברות וסי׳ המעוברות גו״ח אדז״ט בתוספת יו״ד על כל אות של אדז״ט, ובתשלום י״ט שנים ועיבוריהן אין החמה יתירה על הלבנה כלום. ואלמלא לא עשינו ז׳ חדשי עיבור היתד. שנת החמה יתירה על שנת הלבנה בכל מחזור ז׳ חדשים וישתנה זמן החגים. וטעם למה נבחרו השנים הללו לעיבור ולא שנים אחרים ראה לספר חדשי השנה כ״י מהרב שמואל אלבאז זצ״ל.
ובצאתי לחפשי (לחפש) מאיזה זמן נתיישבו היהודים בפאם, הזמן המוקדם אשד מצאתי הוא אשר בירר מהרשי״ל רפופורט בהקדמתו למחברת הערוך פרחון, שאלדד הדני דבר עם רבי יהודה ן׳ קריש בפאס, בערך ארבעת אלפים תר״ס ורבי יהודה בן קריש הזכירו הראב״ע בספר מאזנים וכתב שחיבר ספר היחס וראוי לחלוק לו כבוד.
והגם שהראב״ע מיחס את רבי יהודה בן קריש לעיר תהאר׳ת אשר היא במחוז תלמסאן תחת ממשלת אלזיר, הנה זאת מצאנו שדבר עם אלדד בפאס. גם זאת נודעת אגרתו שכתב לקהל פאס על תועלת לשון ארמי עיין אוהב גר עמוד פח' הרי ביררנו מציאות היהודים בפאס, במאה השביעית לאלף החמישי. תשעים שנה אחרי שהתחילו ליסדה. ומן הנודע לנו במאה השמינית לאלף החמישי עיין להרב חיד״א ז״ל בשם הגדולים. וז׳׳ל ר׳ אדונים הלוי בן לברט המערבי ממדינת פאס חבר מחברת בשרשי הדקדוק ורש״י בפירושו מזכירו בשם דונש בן לברט כמה פעמים גם הראב״ע בספר מאזנים הזכירו בכלל זקני לשון הקודש. וראה הרב חיד״א ז״ל מחברת דונש, והשגות מנחם בן סרוק ותשובת תלמידי דונש ותשובות תלמידי מנחם, והתייר הגדול ר״ת מכריע ביניהם ע״כ.
ובספר קורא הדורות כתב שהראב״ע כתב בספר מאזנים ר׳ אדונים בן לברט המערבי ממדינת פאס גם הוא השיב דברים נכוחים. ורבי יהודה בר דוד המערבי ממדינת פאס הנקרא חיוג׳ חכם גדול חכם חרשי הלשון רב על כל חושבי מחשבות ומחשבתו הולידה ד׳ ספרים והם ספר הנו״ח וספר הכפל וספר הנקוד וספר הרקה [הקרחה], והילדים האלה ארבעתן נתן בהם האלקים חכמה ע״ך וכן כתב גם הגאון יעב״ץ במטפחת ספרים הובאו דבריו בספר בר יוחאי מענה פ״ט וז״ל, במערב עמד הראשון שהמציא חכמת הדקדוק הוא רבי יהודה חיוג׳ מפאס ע״ך.
לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור
מכתב טז
רבי חסדאי אלמושנינו ז״ל. גדול בתורה, ומפורסם בחסידות והיה נחשב לגדול הדור. חי במאה הד׳ והה׳ ונתבש״מ בחר טבת של שגת התפ״ח ליצירה זקן ושבע ימים בעיר מולדתו טיטואן יע״א.
הרב הנז׳ שמש ברבנות עם מו"ה יצחק ביבאס ומו״ה החסיד דוד הכהן זצ״ל ובשנת התנ״ח בהסתלקותו של האב״ד מהרי״ב ההז׳ נשארו מהרד״ך ומהר״ה דגים לבדם. ובשנת התס״ח נתבש״מ מוהרד״ך האב׳׳ד ונשאר מהר״ה לדיין יחידי בעיר ומפני הצרות והרדיפות שתקפו אז את יהודי טיטואן לא נשארו בניהם בעלי הוראה כי כולם מתו או שנסעו ועזבו את העיר ולכן נותר ר״ח הנז׳ למורה הוראה לבדו, והוא ז״ל הרביץ תורה ברבים והעמיד חמישה תלמידים מובהקים אשר כבר בשנת הת״ע לערך יכול היה לצרף אליו לבי״ד אחדים מתלמידיו.
מהר״ח הגז׳ היה מופלג בדורו והריצו אליו שאלות בהלכה. ובפרט היתה לו הערכה והערצה מיוחדת מב' גדולי הדור ההוא מהריב״ע והרב יעב״ץ ז״ל אשר אף הם כתבו לו שאלות בהלכה והחשיבו את תשובותיו למאוד. ובאחת השאלות שהריצו אליו כתבו לו בזה״ל: ״מופלג בדורו סמוך בעירו רבא דעמיה מדברנא דאומתיה החכם השלם הדיין המצויין כמוהר״ר הסדאי אלמושניגו נר״ו, נוראות מתורתו יראנו. אחד״ש ואחר נשיקת ידיה דמר וכו' ובסוף השאלה כתבו: ״ואדוני חכם כמלאך האלהים ישקול הדבר במאזני צדקו ויורני דעתו וסברתו המלאה והרחבה… והמלך וכסאו יחי עולם לפני האלהים וכו׳ ע״כ עיין במוצב״י ח״ב סי׳ כ״ג.
הרב הנז׳ חבר כמה פפ״ד וכמה מהם הובאו בס׳ מוצב״י, ובס׳ משפטים צדיקים, ועוד. כמו״כ חיבר ס׳ ״משמרות הקדש״ פי׳ על רש״י עה״ת. וס׳ ״חסד אל״ דרושים לכל חפציהם נדפס בליוורנו שנת להקי״ם א״ת שבטי יעקב לפ״ק.
מהר״ח הנז׳ סבל כל ימיו יסורים קשים למכביר במיתת הבנים. וחי חיי עוני ומהסור. ובכל כתביו מסיים בזה״ל: ״המו״ן עטוף באבלו ואגינו חסדאי אלמושנינו״ ובהקדמתו לספרו חסד אל כותב בין השאר: ״ויהי כאשר ראיתי אחרי רואי בחורותי סר הילם וכוכבי השמים נלחמו ואותי הלמו דכה ופצוע ונשארתי דכה ויגיע מסיבת היותי מכל טוב משולל, ובשלשלת העוני מגולל, ומנעורי גדלני כאב הזמן הבוגד יפרוץ פרץ על פני פרץ השפילני עדי ארץ. ובכל זאת לא שב אפו וזעפו עד אשר השאירני ככלי אין בו חפץ וכו' ע״כ ובכל זאת הגה בתורה בכל מאודו ונפשו ונתקיים בו ״לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי״.
כמו״כ ידוע ומפורסם בכל שער עירו כי להרב הנז׳ היו נעשים לו נסים גלויים הפלא ופלא וכמו שרמז בזה מהר׳יי כלפון זצ״ל בפיוט שחיבר לכבוד הרב ועז׳ נדפס בס׳ יגל יעקב דף 63 וז״ל בא׳ הבתים: ״עשה כמה פלאות וגבורות, למאורות, כעין ספר יצירות, ספרו לנו אבותינו״.
וכששאלו את מהר״ח אם יש בידו משמות הקודש שמשתמש בהם, היה הוא ז״ל משיב כי אין בידו מאומה מזה ח״ו ורק שומר הוא על פיו ולשונו. וכן קבלה היא אצל חכמי העיר טיטואן מדור דור שמהר״ח הנז׳ קרא פרשת סוטה לפני א״א אחת שהיתה חשודה בזנות והיו פניה מוריקות רח״ל. וכן בשנת בצורת א׳ שהיתה קשה מנשוא ורבו הנופלים במגיפה וברעב. באו יהודים וערבים כאחד לפני מוהר״ח הנז' ונשתטחו לפני רגליו כי יואיל לבקש עליהם רחמים שירדו גשמים כי הגיע מים עד נפש ויודעים בו שאין תפלתו חוזרת ריקם. והוא ז״ל עלה לבית החיים וכל העם אחריו ובהגיעו לפתח ביה״ח נשא עיניו למרום וכה אמר ״לא לנו ה׳ לא לנו כי לשמך תן כבוד״ וחזר לביתו ובדרך הוצרכו להרימו על כפיים מרוב גשמי ברכה שירדו והוא היה זקן וקשת׳ לו ההליכה. זיע״א. ועד ימינו נהגו בני העיר לעלות להשתטח על מצבת קבורתו בערב יום הכיפורים. וכן חוברו כמה שירים ופיוטים לכבודו הנוהגים לזמרם בימים טובים ובהילולות. עיין עליו במלכי רבנן בערכו ובשו׳׳ת דברי משה להמשבי״ר סי׳ ק״ה וס׳ גדולים צדיקים כ״י.