ארכיון יומי: 21 בינואר 2017


רשימת השמות של נספי אגאדיר היהודים, מובאת מתוך ספרה של אורנא בזיז " הגדת אגדיר "

במעלות קדושים וטהוריםהגדת אגדיר

רשימת השמות של נספי אגאדיר היהודים, מובאת מתוך ספרה של אורנא בזיז " הגדת אגדיר " 

זירי טיטי

זיר׳ פרסיליה בת לטיס׳ וח״ם

 

זפרני אסתר

 זפרני בבה

זפרני יוסף

זפרני מסוד׳

זפרני אברהם

זפרני מזל

 

זכרני בֶּבֶּר

 זפרני סוז׳

זפרני ז'ול״ט

זפרני מואיז

 

זפרני ז'איס, אשתו ובתו

זפרני יוסף

זפרני מסעודה

זפרני שלמה בן מסעודה

זפרני דוד בן מסעודה

זפרני מימי בת מסעודה

זפרני ז'נט בת מסעודה

זפרני אסתר בת מסעודה

 

זפרני משה

 

זפרני סימי

זפרני איסן

וששת ילדיהם

 

זפרני ליזון

זפרני בריז'יט

זפרני רחל

 

חנונה ז'איס

 

טואט׳ מרים

 

טוויזר פרחיה בת מסעודה וחיים (בת 48)

סוויזר מאיר בן מסעודה וחנניה (בן 54)

טוויזרנינט בת פרחיה ומאיר(בת 20)

 טוויזר אסתר בת פרחיה ומאיר (בת 18)

טוויזר יהודה בן פרחיה ומאיר(בת14)

טוויזר מרי בת פרחיה ומאיר(בת 12)

טוויזר מסוד׳ בת פרחיה ומאיר (בת 10)

סוויזר יפה בת פרחיה ומאיר (בת 8)

טוויזר כליפא בן פרחיה ומאיר (בן 6)

טוויזר מרדכי בן מסעודה וחנניה (בן 48)

 

עמוד 312

ישראל חנינה בת מסעודה ודוד (בת 60)

ישראל אברהם, הרב, בן מרים ויעיש (בן 70)

ישראל שלום בן זוהרה ויוסף (בן 17)

ישראל איזה בת זוהרה ויוסף (בת 39)

ישראל יעיש בן איזה ויצחק (בן 20)

ישראל מסעודה בת איזה ויצחק (בת 12)

ישראל אליהו בן איזה ויצחק (בן 11)

ישראל מרים בת איזה ויצחק (בת 9)

ישראל חיים בן איזה ויצחק (בן 7)

ישראל מרדכי בן איזה ויצחק (בן 2)

ישראל ליליאן־עליה בת זוהרה זיוסף (בת 13)

ישראל מרים בת זוהרה ויוסף (בת 10)

ישראל שמחה בת מרים ויעקב זוביב (בת 30)

ישראל יצחק בן זוהרה ויוסף (בן 52)

 ישראל מסעודה בת שמחה ויצחק (בת 8)

ישראלליליבת שמחה ויצחק(בת 5)

ישראל יעקב בן שמחה ויצחק (בן 2)

 

 

 

ישראל חנה בת פרחה ויעיש (בת 12)

 ישראל מרדכי בן פרחה ויעיש (בן 8)

ישראל ליל׳ בת פרחה ויעיש (בת 5)

ישראל אברהם בן פרחה ויעיש (בן 2)

 

 

 

כהן יהודה

כהן יוסף

כהן מזל

 

כהן סולטנה (בת 28)

כהן מכלוף (בן 36)

כהן נדיה

כהן שלמה סלאם בן סוליקה ושמעון הרב (בן 72)

כהן דניאל בן מסעודה ושלמה(בן 8)

כהן רחל

כהן יחיא

כהן מסוד׳ בת רחל ויחיא

כהן אנט בת רחל ויחיא

כליפא בלידה

כליפא בבא בן בלידה ורובן

כליפא מרדכי בן בלידה ורובן(בן 12)

 כליפא טרז בת בלידה ורובן(בת 8)

 

כליפא מוניק

כליפא מרסל

כליפא מדלן

כליפא סימי

כליפא בֶּבֶּר

כליפא אליהו

השרח המערבי למקרא ולספרות יהודית אחרת – טיבו ודרכי גיבושו

מקרא                                         שרח                            מדוברת

1 – קרא (איוב א, ה)                         נאדא – nada                    בררח –  brreh

אין (א, ח)                                      לאייס  –  lays                 מא תממאס – ma temmas

ויען(א,ט                                         ו-זאווב –u-zawb              ו-וואזב – u-wazb

בֶּטֶן(א, כא)                                     בטן – bten                       כּרס/תרס kers-ters

שמה (א, כא)                              

אמור מעתה, לשון השרח יצאה מכלל הלשון הבינונית, אך לכלל לשון הדיבור לא הגיעה היא עומדת בתווך כלשון

מסורת ולשונות

מסורת ולשונות

גבוהה בהרבה מזו של לשון הדיבור, וראוי לה המטבע חיים בלנק המנוח בהקשר אחר (באשר לערבית של יהודי בגדאד): לשון ביניים גבוהה. למעשה, בעניין זה ממש נבדלו המסורות המקומיות של השרח זו מזו. המסורות מופרשות אחת מרעותה בעיקר לפי מידת קורבתן ללשון המקום בכלל וללשון הקהילה המקומית בפרט. למשל, בדיקת שלוש המסורות המהלכות בדורות האחרונים בתאפילאלת מגלה כמה קווים המבדילים ביניהן, והקו הבולט ביותר בהבדלים אלה הוא מידת קירובן ללשון הדיבור.

מסורת א׳ מתרגמת את הביטוי מי יתן(איוב ו, ח) מאן יזעל (man izîal), שהיא תרגום מילולי וזר ללשון הדיבור; לעומת זאת מסורת הצפון(של מלאח קצר א־סוק) והמסורת שמוצאה מעמק התודגא מתרגמות אמן צאב(amn sab), המשמשת בלשון הדיבור בהוראת הלוואי, מי ייתן. וכן הוא באשר לפועל ענה: הראשונה מתרגמת זאווב, וכנגד זה שתי האחרונות מתרגמות וואזב (wazb) של המדוברת.

גם הצבע האמוציונלי, כלומר מידת האפקטיביות בלשון, המבדיל בין המסורות מוצא את ביטויו בסוגיה זו. למשל, לְפֶתַח בֵּיתָהּ (משלי ט, יד): שתי מסורות מתרגמות מילולית לפם דארהא (l-f3mm dar-ha), כנגד זה מסורת מלאח קצר א־סוק מתרגמת לפם כאליתהא (l-f3mm xalit-ha) = לפתח חורבתה. כלומר, ״פתח ביתה״ של האישה יוצאת החוץ ראוי לו שייקרא ״חורבתה״, כנוהג הרווח בלשון הדיבור לכנות את כל מי שראוי לגינוי בשם גנאי. וכן הוא באשר להמן: ״זרש אשתו וכל אהביו״ (אסתר ה, יד) מתורגם במסורת הראשונה זרש מראתו וזמיע חבאבו, תרגום מילולי ומכוון. אבל בקצר א־סוק ובתודגא תרגמו זרש מגיירתו וזמיע מקררחינו, כלומר ״זרש מצערתו(או מצוערתו) וכל משכליו. ולהפך גם לחיוב: השם שלחן מתורגם במסורת הראשונה וכן במסורת תודגא במילה מידה (mida, למשל איוב לו, טז); כנגד זה במלאח קצר א־סוק שלחן מתורגם לעתים קרובות למזון (l-mazun). למזון היא המילה המשמשת בלשון הדיבור לציון שולחן של שבת ומועד: כלומר, שולחן שבמקרא הוא שולחן של קדושה.

  1. כללו של הדבר, יש מסורות הדבקות דבקות יתר בנורמה של לשון הביניים הגבוהה שנתקבעה לשרח, ויש מהן שמקרבות אותו קורבת יתר ללשון הדיבור בדקדוק, באוצר המילים ובסגנון. בעצם בסוגיה זו קיים מתח מתמיד מתחת לפני השטח: יש ניסיון מתמיד לקרב את לשון השרח ללשון הדיבור אך יש העוצרים תהליך זה, ונוצר איזון כלשהו. ואכן יש מסרנים שעמדו בפרץ לבל תתקרב לשון השרח קורבה יתרה ללשון הדיבור ותזדהה אתה. אביא כאן אזהרה שאמר לי בעניין זה תלמיד חכם ומסרן נאמן כלפי המשנים לכיוון לשון הדיבור: ״בכל קודש לא תגע״. השרה אינו רק פירוש בעלמא; הוא שימש בעבודת הקודש, ו״אי אפשר לה ללשון הדיבור של עמי הארץ בשוק ובמטבח שתבוא בקהל לשון השרח״. בעיניו מסורת מלאח קצר א־סוק חיללה כלשהו את הקודש.
  2. צד אחר של הקירוב ללשון הדיבור כרוך בזמן חיבורו של השרח לספרים מסוימים. אתה מוצא לא רק עיבוד של שרח קדום בזמן מאוחר, אלא אף חיבורים שהשרח שלהם נכתב לכתחילה בתקופה מאוחרת. קורבתם של אלו ללשון הדיבור מכרעת ביותר. לטעמי השרח למסכת אבות צעיר מן השרח למקרא. הדבר ניכר בשורה של תופעות, ובכלל זה בקורבת היתר של לשונו ללהג המדובר. ארמוז כאן לשתי דוגמות: בשרח למקרא מיתרגמת עֶרֶב עסי או לעסי(בתוספת צורן היידוע, החוזרת אל הצורה הקלסית العشي צורה זו אתר לא נמצא לה בלהג המקומי. כנגד זה בשרח לפרקי אבות משמשת הצורה לעסייא – המשמשת במדוברת. ואף זאת, המילית כְּמו וכן כּ (כ״ף הדמיון) מתורגמות בשרח למקרא וגם בחטיבות לא מקראיות כּיף אך הביטוי שֶׁנֶּאֱמַר מיתרגם בפרקי אבות פחאל מא קאל לפסוק. ודוק, פחאל מילית ההשוואה של לשון הדיבור, ולא כיף.

נמצאנו למדים, שמידת קורבתו של השרח ללשון הדיבור מעידה על עיבוד מאוחר שלו או אפילו על חיבור מאוחר שלו. בכל אופן יש להדגיש, שלא מצאנו בפי מסרנים נאמנים שרח שנזדהה כליל עם לשון הדיבור לא בהגייתו ולא ביתר מרכיביו הלשוניים.

מסימטאות המללאח יעקב אלפסי

מסמטאות המללאח

במרכזה של ספרות ״יזכור״, כחלק מספרות ההנצחה המסועפת, עמדו ועומדות בעיקר קהילות ישראל באירופה. רק מקום מועט בה תופסים יישובים יהודיים שנעזבו ונתרוקנו בשל סיבות שאינן תלויות בהשמדה מבחוץ. הכוונה היא בעיקר לקהילות ישראל מחוץ לגבולות אירופה ותחום מזרח אירופה המנואצת ־ שנתחסלו, במערב ובמזרח, בגלל החלטת העזיבה הכרוכה בדרך כלל בהגירה ובעלייה לישראל. יהודי ערים ועיירות רבות באפריקה ובאסיה נפרדו מהן (בעיקר מבתי הקברות שנשארו בהן…) לאו דווקא בצל השואה ואיום ההשמדה. אך ״נוף מולדת״ המלווה את מי שעוזב אותו, אינו כרוך, ככל הנראה, לא במקום מסוים ולא ביבשת מסוימת. ״נוף״ זה הוא לאו דווקא נוף גיאוגרפי וה״מולדת״ היא לאו דווקא הארץ המיועדת של מוצא עבר ותקוות עתיד. את ״נוף המולדת״ יוצרים גם הזכרונות על סבתא סבא ועל אבא אימא, על סיפוריהם ומעלליהם, וכן על המרחב היהודי ביישוב (בתי כנסת, מקומות של תלמוד תורה וכיו״ב) שאותו נטשו התושבים. ההתייחסות ל״בית״ כאל ״משפחה״ מתרחבת וכוללת התייחסות ליישוב כולו, שגם הוא מעין ״בית״. סיפורי זכרון אישיים ממלאים בתהליך ההתרחבות הזה תפקיד חשוב ביותר, ובפולקלוריסטיקה החדשה נהוג לכנותם בשם ״ממוראט״, כי הם יונקים בעיקר מן הזכרון. אם עלילת הסיפור ותוכנו, וכמותם לחן השיר ומלותיו, עברו ועוברים מדור לדור והם מעל לזמן ולמקום, הרי הסיפורים המלווים את המסורות העממיות והכוללות את נסיבות ההיגוד או הזימור, וכן נתונים על המסרן – ה״אינפורמנט״(לרוב בן משפחה ותיק שהיה מספר אמן ומזמר מעולה), מקרבים את הקולטים את היצירה העממית למקום חיותה ויוצרים את הקשר האמוציונלי עם נופה.

סיפור ממוראט, המועבר לכתחילה בגוף ראשון כסיפור זכרון ועדות אישית, נהפך אגב העברתו והנהלתו מדור לדור, לסיפור עם. ואם הוא מוסיף לשמור על יסודותיו הגיאוגרפיים הרי נוצרת אגדה, שבמקומה הממשי (לעתים קרובות – מקומו של המספר המבצע) פועלת דמות היסטורית. בנסיבות אלו נוצר הרושם של מקריות ואמינות היסטורית. המרחק בזמן ובמקום מ״נוף המולדת״ מערפל את הדיוק ההיסטורי, ובאגדה הצומחת מן הממוראט נקלטים לרוב יסודות בלתי רגילים, לעתים אף מוטיבים על טבעיים וסמנים אחרים האופייניים ליצירה עממית הרווחת בחברה והנמסרת בה מדור לדור.

סיפורים אלה – המסופרים לילדים ולנכדים שמעולם לא ראו את מקום הורתם, לידתם וחייהם של אבותיהם ושל אבות אבותיהם, נוטעים בלב המאזינים את הנוף ״שלמעלה״. אכן, לא בכל לב נקלט נוף ״ניטע״ זה, אך יש לשער שנטיעתו וקליטתו כרוכות בהמשך והקולט ייהפך בעתיד למספר השומר את סיפוריו והמפיץ אותם ע״י שימור, העוד או מחקר.

בשנים האחרונות אנו עדים גם לספרים המוקדשים לקהילות ישראל באסיה ובאפריקה שנתחסלו בעקבות ההחלטה של חבריהן לעזבן ולעלות לישראל. המצוקה והחרדה במקום שנעזב וציפיות הגאולה, אשר תקומת ישראל בארצו ובמולדתו נתפסת באתחלתא שלה, שולבו יחדיו בתהליך של קבלת ההחלטה ״לעזוב״ ושל ביצועה. אלא שחיי העבר במקום המוצא אינם נוטשים את הזכרון, ומצטרפים לכך כוח הדמיון היוצר והסקרנות האינטלקטואלית להעמיק בידיעת העבר והשורשים, ותחושת היעד החינוכי להנחיל מסר מסוים לדורות הבאים. הרי אז לא נשאר אוצר המורשת שנקלט בילדותו ובנעוריו של הנושא אותו, בזכרונו בלבד. הוא פורץ החוצה ומוצא לשם כך אפיקים שונים לעצמו.

העוזבים־המהגרים־העולים שקועים בדרך כלל, בהגיעם לארצם החדשה, בארגון חייהם מחדש. עליהם להכות שורשים בארצם החדשה, להיקלט: ״להסתדר״. הם שקועים בראשם ורובם בעולמות העשייה החומרית, ובעיות השיכון והעבודה אינן מניחות פנאי לא לזכרונות עבר, לא לגעגועי הווה ולא להעברת מורשת האבות והדורות האחרונים לבנים ולדורות הבאים בעתיד. מצוות ה״זכור״ וה״והגדת לבנך״ מתמקדות בעיקר מסביב לעבר הלאומי הדתי הרחוק ובהכרתו הבאה לביטוי בלימודים בבתי הספר, במסגרת שיעורי ההיסטוריה ובמקרא, או בטקסי פולחן שבהם משמשות ״יציאת מצרים״ או ״ירושלים כראש שמחתנו״, כפרטים הבאים ללמד על הכלל כולו. בנסיבות אלו אין פנאי לסיפורי משפחה ולתיעודם, ורק באקראי, בסעודה משותפת, בשמחה משפחתית, ובשנים האחרונות גם במסגרות חינוכיות שונות בישראל שנוצרו ע״י חוקרי מורשת התרבות של עדות ישראל ואומצו ע״י המוסדות החינוכיים המוסמכים במדינה, באה מורשת התרבות של המשפחה, הקהילה והעדה לביטוי מוחשי.

ספרו החדש של ידידי יעקב אלפסי , חבר קיבוץ נתיב הל״ה, שייך לסוג הספרים על קהילות ישראל שאינן עוד, והן ניטשו בגלל החלטת תושביהן לעזוב את מקומם ולעלות לישראל. הקהילה היא קהילת אזימור במרוקו, בעלת עבר היסטורי מרגש. אין זה הספר הראשון המוקדש לקהילה יהודית בצפון אפריקה ובוודאי שאין זה הספר הראשון המוקדש לקהילה יהודית שלא נחרבה ע״י אויב וצר. אך יש בו בספר יסודות המייחדים אותו מן הספרים הדומים לו, ויסודות אלה עשויים לתרום להזרמתה של ספרות הזכרונות מסוג זה לאפיקים חדשים.

יש לזכור, כי רק יישובים מועטים בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט זכו לתיעוד כלשהו ולמונוגרפיות המוקדשות להן, בהשוואה לספרות ה״יזכור״ האשכנזית המדהימה בעושרה, אך אנו כאן בוודאי רק בראשית הדרך. כל ספר חדש בתחום זה עשוי לכוון את הבאים אחריו, ולהורות דרכים ושבילים בעתיד.

קיבוצו של מחברינו יעקב (הכינוי שדבק בו בפי ידידיו ״אבויה״ הוא גם כינויו בפי) קרוב ללבי מכמה סיבות, בכללן שמו של היישוב המנציח קבוצה יקרה של צעירים, גיבורי ישראל במלחמת השחרור, שאחדים מהם הכרתי והוקרתי ונסיבות הקרב האחרון שלהם ועמידתם ההירואית בו הפכו לחלק מן המיתוס של תקומת ישראל בדורנו.

האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו מהמאה הט"ז ואילך – משה עמאר

ג. השידוכין במרוקוממזרח וממערב כרך ח

הביקושין והשידוכין [ = לכטבה ולמלאק] לוו בטקסים רבים ובמסיבות, והשתתפו בהם בני המשפחה משני הצדדים, שכנים ומכרים. בשעת השידוכין או סמוך להם סוכמו התנאים בין הצדדים. מרבית הסופרים נהגו לכתוב את הסכמי השידוכין בשטר, ובו התחייבו שני הצדדים — בנוכחות עדים, בקניין מעכשיו ובשבועה חמורה — כי מי שיפר את ההסכם ישלם קנס בסכום מסוים לצד הדבק בו. לעומת זאת היו במרוקו מי שנהגו לחזק את התחייבות הצדדים כתיקון חכמי ספרד הנזכר לעיל, והיו גם מי שהסכימו על התנאים בעל־פה מתוך אמון הדדי.

בקהילות גדולות היה פנקס מיוחד של הסופרים, ובו רשמו את תמצית הסכם השידוכין ואת רשימת המתנות שניתנו באותו המעמד. ברשותי שארית מפנקס כזה מקהילת אוג׳דה מהשנים תר״ט־תר״ם (1880-1849). כותרת הפנקס היא ״ספר הזכרון של מנהג ישורון״.

בפנקס רשימות של חפצי נדוניה שהכניסו הכלות וערכם, חלקן מאושרות בחתימת שניים מסופרי העיר, וכן רשימת השידוכין שנערכו בעיר מהשנים תרי״א־תר״ך (1860-1851), ובה פירוט מתנות שקיבלו הכלות וערכן ומועד הנישואין, אם נקבע.

תקנת השידוכין

בשנת ת״ס (1700) תיקנו חכמי פאס חובת פיקוח על שידוכי בנות המקום עם גברים שאינם מבני העיר. לשם כך חייבו אישור מוקדם של השידוך על־ידי בית־הדין ושניים מראשי הקהל, ואלה חקרו על מצבו האישי ועל אופיו. להלן נוסח התקנה:

עוד ראינו לתקן תקנה אחרת בענין השידוכין יען ראינו שהשעה צריכה לכך, והוא שמהיום הזה והלאה, עוד כל ימי הארץ. כל בן ברית שיבא מארץ [ = מעיר] אחרת וירצה לשדך אשה פה פאס יע״א, אין להם לעשות שידוכין כי אם אחר ההמלכה [התייעצות] בב״ד יצ׳׳ו, ובשני מוקדמי [=ראשי] הקהל יצ״ו. וכל מי שיעבור לעשות שידוכין, שלא בהמלכת ב״ד יצ״ו, ובשני מוקדמי הקהל יצ״ו. לא לבד שיקבלו עליהם המשדך והמשתדכת, עונשין ויסורין כאשר יראה לב״ד יצ״ו, ולמוקדמי הקהל יצ׳׳ו, כי אם נוסף על זה יפרעו המשדך והמשתדכת, קנס לעניי הקהל יצ׳׳ו, מהם אוקיות מכט״ק לכל אחד – נראה שצריך להיות: ״מאה אוקיות מכט״ק״(=מכסף טהור קדום)- . וסופר ב״ד יצ״ו שיהיה מצוי לשם, יפרע ג״כ קנס לעניי הקהל יצ״ו, חמשים אוקיות קדו׳ ויסתלק מאומנתו. את זה ראינו לתקן לגדור פרץ לשבר מלתעות האנשים הפורצים גדר הבאים מארץ אחרת לשדך אשה, וממירים דתם רחמנא ליצלן, לבל ישובו לכסלה.

הערת המחבר :    תקנות פאס, סימן מז. הרמב״ם תיקן תקנה מעין זו במצרים: ׳שלא נשיא אשה לנכרי בכל ארץ מצרים עד שיביא ראיה שהוא בלתי נשוי׳. הרמב״ם, תשובות, סימן שמז. וראה הלכות איסורי ביאה, פכ״א הכ״ט.

 

חיזוק התקנה היה בקנס כספי גבוה שהוטל על כל המעורבים בפרשה, ובכלל זה העברת הסופר שכתב את שטר השידוכין מתפקידו.

פיקוח זה נועד להגן על בנות ישראל מפני נוכלים לא־מוכרים שהסתבכו בפלילים, ופעמים — כדי למצוא מקלט ומפלט מהסתבכויותיהם — היו מתאסלמים. בכך המיטו חרפה על הכלה ועל משפחתה, ופגעו בהם פגיעה נפשית אנושה, ופעמים גם סיבכו את הקהילה עם הסביבה הנוכרית. בקרב הזרים היו גם מי שניצלו את השידוך לשם מציאת אכסניה טובה חינם אין כסף אצל משפחת הכלה, ואחר־כך היו נעלמים. תופעה זו התקיימה גם במאה העשרים. לכן נדרשה חקירה מוקדמת על שידוכים עם זרים.

הפרת השידוכין

כאמור, לחיזוק השידוכין נהגו הצדדים להטיל קנס על החוזר בו, ואולם היו רבים שלא קבעו קנסות, אלא הסכימו על התנאים בעל־פה מתוך אמון. הם חשבו שזה יהיה בניין עדי עד, ובשעת שמחה דחקו את הספקות ולא העלו בדעתם אפשרות שהזיווג עלול להתפרק. אם פורקו השידוכין, תבע הצד הנפגע את הצד המפר על הפגיעה הכספית ועל הבושה שגרם. אף שבית־הדין הכיר בצדקת תביעתם, לא היה לאל ידו לעזור להם, כי חכמי מרוקו הלכו בעקבות חכמי ספרד הראשונים, ואלה סברו שהפרת שידוכין אינה פגיעה בממון הנגבית בבית־דין. גם במקרים שבהם הוסכם על תשלום קנס על־ידי מפר השידוכין, אם ההתחייבות לא נעשתה בקניין מעכשיו לפי כל כללי דיני הקניין, אינה תקפה, משום שהיא לוקה בפגם אסמכתא ואינה מחייבת. גם את התביעה לפיצוי על הנזק בגין ההוצאות הרבות, שההלכה מכירה בה, לא היה קל לממש, כי צריך להוכיח כל הוצאה והוצאה, ואילו הם לא העלו על דעתם בשעת מעשה שייגררו למציאות שכזאת, ולכן לא דאגו לשמר הוכחות.

קליטתו של נוער דתי ומסורתי במסגרות לא־דתיות מארץ המוצא לארץ־ישראל-ישי ארנון

ממזרח וממערב כרך ז

ועדות מיון והגדרה לא פעלו כלל בארצות המוצא עד שנת 1955. זאת ועוד, שליחי עליית־הנוער במרוקו ובתוניסיה היו יוצאי מפא״י, ובעיקר יוצאי המפלגה הפרוגרסיבית. התוצאה היתה שתהליכי המיון וההגדרה, שהתבצעו ללא גורמי בקרה ואיזון, הושפעו לעתים משיקולים זרים של השליחים. לדוגמה, שליחי עליית־ הנוער חברי המפלגה הפרוגרסיבית דאגו להבטחת מכסת נוער למוסדות תנועתם, שחלקם היו ״מסורתיים״.

  • הערת המחבר : על שיקולים זרים, ראה: ״מה שנוגע לשמירה על חלקנו במיץ, שעלי לעשותו במרוקו, אני מניח שתסמוך עלי בנקודה זו״, מרגלית לגולן, 6.6.1953, א״מ, מ/13/16, ראה שם גם תכתובת ביניהם בחודשים מאי-יוני 1953, וכן מכתב משה [שדמי] למזכירות העליונה של ״הנוער הציוני״, 24.3.1953, א״מ, נ״צ/37/6: בלומנפלד לאומנסקי(לעיל הערה 5): הנ״ל לקול (לעיל הערה 17).

 

פיזור הנוער במרסי ובארץ הסתבך לעתים בגלל תקלות תקשורת. לדוגמה, רשימות העולים ובהן פרטים הנוגעים להגדרתם ולהכוונתם בארץ הגיעו באיחור, ולפעמים לאחר פיזור הנוער. היו מקרים של חוסר התאמה בין המידע שהגיע ארצה מארצות המוצא, לבין זה שהגיע ממרסי לגבי אותם עולים, והדבר גרם לשיבושים בהכוונתם למסגרות קליטה מתאימות להם.

בגלל היעדר מידע מתאים נהגו במרסי לכוון נערים שהוגדרו כ״מסורתיים״, למסגרת חילונית, וכך ציין מרגלית: ״עד עכשיו התחנכו בקמבוס המסורתיים והחופשיים ביחד ונשלחו בקבוצות אחידות, היות והגדרה כזו, לפי ההחלטה של המחלקה לא הובאה לידיעת אנשי קמבוס״.

ועדות המיון פעלו במחנות המעבר בארץ, אך לא ברציפות, וחסרונן הורגש בעיקר בתקופת העלייה ההמונית. נראה כי גם לאנשי עליית־הנוער בארץ לא היו ברורים הקריטריונים והדרכים המתאימים למיון ולהגדרה של הילדים והנערים שעלו מארצות המזרח, ובכללם מארצות צפון אפריקה. כך עולה מהדיונים הרבים שיוחדו לעניין זה במסגרות עליית־הנוער והסוכנות. התוצאה היתה, שנערים דתיים ומסורתיים נשלחו ללא הגדרה או עם הגדרה מוטעית למסגרות שלא התאימו להם.

מדיניות עליית־הנוער לגבי הכוונת הנוער העולה עודדה את התפתחות התופעה הנדונה. מדיניות זו כללה שלושה עקרונות: (א) בפיזור הנוער העולה צריך להתחשב באפשרויות הקליטה, כלומר במקומות הזמינים לקליטה; (ב) חובה לשתף את כל זרמי ההתיישבות בקליטת הנוער מצפון־אפריקה; (ג) חלק ניכר מהנוער העולה מצפון־אפריקה אינו דתי, אלא ״מסורתי״. עקרונות אלה יבוארו בהמשך.

הנוער העולה במסגרות לא־דתיות — תגובות ושמועות

הנהלת עליית־הנוער דרשה מכל המשקים והמוסדות הלא־דתיים הקולטים נוער עולה, לכבד את המסורת ולאפשר לנוער לשמור על אורח חייו המסורתי. הקיבוצים נדרשו לא לגדל חזירים ולא להעלות לחם על שולחן פסח! אבל נראה שההיענות לדרישותיה היתה מעטה. משה קול, ראש עליית־הנוער, התלונן: ״אני בכל פעם פונה למשקים שינהגו בזהירות ולא מקשיבים לי […] אחרי כל פסח יש לי סקנדלים […] כל פעם אני נתקל בדברים מזעזעים כאלה […] אינני מוצא אוזן קשבת״.

במוסדות ה״מסורתיים״ לא נשמרו עיקרי המסורת. יצחק גולן הכיר אותם מקרוב, וכך כתב: ״כל עין פקוחה יותר תראה שהמוסדות שלנו, אם כי הם יפים רחוקים לספק את הרגש הדתי מסורותי של מרוקאי. יותר מזה המטבחים שהם לכאורה כשרים למעשה אינם כאלה […] את האוירה המסורתית במוסד חינוכי יכולים להשליט אנשים אשר בעצמם הם מסורתיים״. הנוער הדתי או המסורתי שהגיע לקיבוצים לא־דתיים נחשף לעולם חילוני מנוגד לעולמו הקודם. במידה מסוימת הדברים נכונים גם באשר לנערים דתיים שנקלטו במוסדות ה״מסורתיים״. תגובותיהם היו מאי־נחת ועד זעזוע נפשי. מהם שהסתגלו לסביבתם במוקדם או במאוחר, מהם שעמדו על טעותם וטענו שרימו אותם, ודרשו לעבור למקום דתי או ״מסורתי״. היו גם תופעות הפוכות, כלומר נערים שהגיעו למסגרות דתיות, ודרשו לעבור למסגרות ״מסורתיות״ או חילוניות.

ילדים ונערים במרסי ובארץ שלחו מכתבים למשפחותיהם שבארצות המוצא. הם סיפרו על חייהם ועל סביבתם החילונית ותיארו חוויות ומצוקות. תגובות ההורים היו נזעמות: ״אדם אחד קרע קריעה על שבנו עלה בקבוצה בת 20 איש לקיבוץ מפ״ם״. רבים הגיבו כאילו חרב עליהם עולמם, ובפרט כשהבחינו שבנם הושפע מאוד מסביבתו החילונית.31 דוגמה לכך היה הנער שמעון, בן למשפחה דתית ממרוקו, שנקלט בקיבוץ גשר. במכתב לאחיו שבצרפת הוא כתב:

חשבתי בהתחלה להמשיך בחינוך הורי אבל לא יכולתי. זה כאילו טבעי מאד לבוא ישר ולהיות בקיבוץ שם התנאים טובים יותר. החיים ערים, הכל מתקבל על הדעת […] האדם נולד הוא […] נהפך כמו אותם האנשים הנמצאים במחיצתו, הוא לומד מהם. אילו הייתי עוד בצפרו או בצרפת אתך יחד אז בטח שהייתי באופן אינסטנקטיבי הופך לדתי כמו שהסביבה אומרת, אבל התנאים גרמו לי כך שאני נמצא בארץ־ישראל […] אני רואה כאן שרוב הגדולים והחכמים הם לא־דתיים ולכן למה להיות בין המיוחדים והיחידים שעוד שומרים על הדת, אדם דתי לא יכול להוכיח לי הרבה דברים בזמן שאדם בלתי דתי יוכיח לי הרבה מאד, למשל בחוץ לארץ ידעתי והאמנתי שה׳ הוא המביא את הגשם […] אבל כאן, כל ערב אתה יכול לשמוע ברדיו אם ירד גשם או לא, וזה תמיד נכון ושנית הצליחו אנשי מדע גדולים ליצור גשם מלאכותי […] ספרי התנ״ך המספרים פלאים […] כאן מסבירים לנו כל מעשה איך שהיה באמת ואיך שמתקבל על הדעת בלי שום קשר עם אלוקים.

הערות המחבר : ישיבת הנהלת הסוכנות, 28.9.1953, אצ״מ, 8100/90 (משם הציטוט)¡ ״אני ראיתי את המכתבים […] בשעה שקראתי את המכתב, נפל דמי בקרבי ראיתי את האיש יושב ובוכה: מה אתם עושים עם הילד שלי״, עדות גולד בישיבת הנהלת הסוכנות

[1]          מכתב שמעון מקיבוץ גשר, לאליהו, 18.4.1954, נספח למכתב חברי משרד עליית־הנוער הדתי בצפרו לקול [1954], גצ״ד, 15/1 תשי״ד.

מכתבי הילדים נמסרו לרבנים והופצו ברבים. הם הזינו שמועות שונות ברחבי צפון־ אפריקה: על נוער דתי, ובתוכו בני רבנים, שנקלטו במסגרות חילוניות ואנטי־דתיות ועל תופעות של זלזול במסורת הדתית, כגון זריקת תפילין, אי־קיום בר־מצווה לנערים, עבודה בשבת ובחג, אכילת טרפה ואכילת לחם בפסח. השמועות גברו בדרך־כלל לאחר יום כיפור וחג הפסח.

מפיצי השמועות היו יורדים מהארץ לצפוךאפריקה, מבקרים דתיים מצפון־ אפריקה שהגיעו לארץ ואף העיתונות הדתית בארץ. אליהם נוספו חוגים חרדים קיצוניים מהארץ ומחו״ל, ששלחו כרוזים ומכתבי פלסתר נגד עליית־הנוער. בעקבות התופעה הנדונה והשמועות הנ״ל נוצרה תסיסה חזקה בחוגים דתיים בארץ ובחו״ל, והם יצאו למאבק לחיסול התופעה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר