ארכיון יומי: 11 בינואר 2017


הקבלה במרוקו-היכל הקודש-המקובל האלוהי-רבנו משה בר מימון אלבאז זצוק"ל

השיטההיכל בקודש

למה קוראים ספירה? הרבה הגדרות נערכו כבר למילה הזאת על ידי מומחים וחוקרים בתורת האמת: או שטח מושגי מיוחד, או ״אאון״ ואצילות אלוקי, או עולם של אחדות במעשה, או בריאה דמיונית שיצירתה קדמה לבריאת העולם, או הזיו הנהדר של האלוקות. אין להגדרות האלה מספיק תוכן כללי, כדי לצרפן למערכת אחת. אפילו אצל המקובלים הידועים יש למילה ספירה כמה וכמה משמעויות: מן הבהירות של הספיר ועד ההגשמה המושגית של המספר או בדרך אגב הריכוז של עניני הסיפור מתוך סדר הזמנים. גם הרב שמעון לביא זצ״ל, המחבר פירוש על הזהר ״כתם פז״, אמר בהקדמתו, שכל דברי חכמינו זי׳ל בזאת החכמה הם ״בהשאלה מצדנו אנחנו הנשואים בחומר״, אף על פי שאמר לפני זה שהספירות הן ״עצם נאצל מעצמותו יתברך כהדין קמצא דלבושיה מיניה״.

למעשה, נדמה לנו שכל ספירה וספירה היא כמו מבנה עילי, חדשני, אצילי וממשי גם יחד, הוויות נגלות ונסתרות, כתווך מיוחד בין אדם למקום ב״ה , אף על פי שהופעתן והתקשרותן זו לזו הן תחת רשות אנושית. ובכן ההרגשות והתחושות, ההבנות וההסברות, מתנהגות על ידי הספירות כמו שנתפרסם מתוך ההאנשות הרבות שיש בתנ״ך. הספירות אינן מתקשרות מסביב לציר האנכיות, מלמעלה למטה בכיוון אין סופי; הן, מתגלות גם כן, מלמטה למעלה למרות האופי האלוקי שיש בהן. נמצא כאן, מתוך הכפילות המדומה, ההפרש שיש בין עצמות לכלים כמו שהזכרנו לעיל. הצד המובהק הזה נותן לספירות זהות כפולה שמגלה את העליוניות והאימננטיות שיש בהן. כל ספירה וספירה מחזקת את יציבתה בתוך שתי דרגות משלימות כדרך נשמה וגוף, אחת פנימית ואמיתית שמתלבשת בשניה, שהיא הלבושים והקישוטים המיוחדים לה ושנקראים ״תחתון״. המושג הראשון הוא בבחינת עצמות והשני בבחינת אופן וכלי (ראה פתיחת הרב יעקב ששפורטש).

בדרך כלל הספירות נראות לנו כתמונות אפשריות של הממשי ועלינו להקפיד בכל יום ובכל מקום כדי לצמצם את ההתפזרות הבלתי חוקית הזאת, עד שנגיע לעולם הייחוד השלם הזה שכל איש נדיב לב זקוק לו. אולם דרכי הייחוד הם קשים מאוד וגם מפותלים ן הם אינם אפשריים כי אם מתוך לימוד והבנה, נפילה והתגברות עצמית, ענווה נגלית וגאווה סודית כסוד הכתוב ״כי גאה גאה״ (שמות, ט׳יו א׳). התפילה אינה שפיכות רוח לפני אחת מן הספירות, אלא בקשה פנימית מלפני אין סוף ב״ה וב״ש, כי הוא עילת העילות ונשמה לנשמות, אף על פי שאין לנו תפיסה ביה כלל וכלל, ככתוב בזהר(פיקודי רלט־א) ״אין סוף דלא קיימא להודעא״. וזה רק כדי שישיב לנו בחסדו הגדול תשובה נאמנה דרך הספירות. ואם ברור שהמציאות של אין סוף היא למעלה מכל מעלה וחוץ מן החלל של הספירות עצמן, יש לנו להדגיש שהוא והן אחד בכל זמן ובכל מקום. בכוונה הזאת, אמר הרב יעקב אפרגן ז״ל, תלמיד מובהק של הרב משה אלבאז, בספרו הנהדר ״מנחה חדשה״ על התורה, שהספירות הן עצמות וכלים, עצמות כלפי פנים וכלים כלפי חוץ ן אולי נחה עליו רוח של קבלת צפת, עד שחשב שהספירות הן זהויות רוחניות וממשיות, פנימיות וחצויות. לפיכך כל בעלי תורה צריכים את המושג ״ספירה״, מתוך דרישה פנימית, כדי להשלים רצוננו וכוונתנו ולאחד כל מה שיוצא לאור ומתפשט בעולם התחתון הזה. ובזה יבוארו דרכי הייחוד והאמונה, וגם ההשפעה מן האחד לרוב, כדי לשאת על עצמנו האופי הכפול של דין ורחמים, שהקב״ה מעביר אתו בכל רגע בייחוד שלם. זו הדרך הנשגבה שהראה לנו הרב משה אלבז בספרו ״היכל הקודש״ כשהוא אומר לנו: ״דע אתה המעיין כי בכל מקום שיאמרו המקובלים ברכה פלונית כנגד ספירה פלונית… אין הכוונה אל הספירה עצמה, ח״ו, אלא ליחיד הקדמון השוכן בה והפועל בה והוא נשמתה… שאסור להתכוון לקצוות אלא אל העיקר שהוא סיבת הסיבות יתברך. וכך היא הכוונה בקרבן, ובתפילות, ובברכות, ושמור זה העיקר והבין הוא״ (דף ל״ו).

עשר הספירות ממלאות את כל העולמות ונותנות מציאות לכל הדעות, לכל הידיעות, לכל השמועות ולכל המחשבות. בהתאם לכך הן פוטרות את העולם מן ההשערה של האין(האפס) ואף על פי שאולי הוא נמצא אינו קיים במצפון האנושי, כי המקום המיוחד שנשאר לו יהיה רק מעבר לעולם עצמו. ואם בנוגע לנו אין לאפס מציאות ממש בעולם, מבחינה זו מציאות הספירות היא הכרחית ועיקרית. מבחינה אחרת הספירות מעתיקות את כל התהליכים של הידיעה האנושית ומאפשרות לא רק המחשבה אלא גם הזיכרון והחושים. לפי החוקרים, מדע ההכרה מקבל בדרך כלל שני מיני הכרות, אחת עיונית מיוסדת על למידה וחשיבה, ואחת בלתי אמצעית של זיהוי סימני היכר של הנוכחות של ״צלם אלוקים״ שיש בכל אדם.

הקדושים וקבריהם-יששכר בן עמי

35 ר׳ אברהם כהן בו־דוואיה (תיללית)

עדות זו נמסרה על־ידי נינו של הקדוש שחי בקרית־שמונה. וכן על־ידי אחרים.%d7%94%d7%a2%d7%a8%d7%a6%d7%aa-%d7%94%d7%a7%d7%93%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d-001

 נקרא גם ר׳ אברהם הכהן וכן ר׳ אברהם בו־דוואיה."

נולד במאה השמונה־עשרה (1750 בקירוב). ההילולה שלו נערכת ביום האחרון של חנוכה. לפי מסורת משפחתו הוא בא מארץ־ישראל כשליח ובהגיעו לתיללית החליט להשתקע שם ונשא אשה ממשפחת מלכה.

1.35 ״לפני פטירתו, עליו השלום, בשעה ארבע ביום שישי, אמר להם שלא ילינו את גופתו. אמר להם שיתקעו יתד מברזל בין השמש לצל ואז תעמוד השמש במקומה עד סוף הקבורה. כך היה הדבר. נפטר. התחילו לטפל בו אנשי חברא קדישא. שלחו אנשים לחפור את הקבר. הלכו ותקעו את היתד בין הצל לבין השמש. וכך קרה שהשמש עמדה. עד שגמרו את הקבורה. הדליקו את הנרות, הוציאו את היתד ורק אז שקעה השמש״.

          ר׳ אברהם בו־דוואיה  – eיים קדוש אחר בשם זה הקבור בקצר אל־סוק.

        הערות המחבר : לקדוש נולדו חמישה בנים והם: יעקב, יוסף, יצחק, דוד ומאיר. בנו של מאיר, בשם אברהם, נפטר ביום ג׳ של פסח תשט״ז(1956) בתיללית. בנו יוסף כהן חי בקרית־שמונה ועורך הילולה לקדוש כל שנה. נכד אחר של הקדוש, אהרון (בנו של יוסף), נהרג בתאונת־דרכים בקרית־שמונה.

2.35 ״ר׳ אברהם כהן בו־דוואיה. אחיו הוא ר׳ דוד כהן. סיפרו לי שכאשר עזבו היהודים את דאדס ועלו לארץ־ישראל, נשארו שמה איזה שתי משפחות. ערבים באו והתחילו לחפור בבית־הקברות שלנו. והוא, הקדוש, כאילו עומד מולם והופך להם את הראש. עשה להם משהו ולא יכלו לנגוע בבית־הקברות. כך שמעתי״.

3.35 ״ר׳ אברהם כהן בו־דוואיה. נקרא בו־דוואיה מפני שהיתה לו מקטרת בצורת יד והיא היתה כל הזמן דלוקה. הוא בא מארץ ישראל. היה עשיר ומלומד. נפל עליו הגורל לצאת לחו״ל. יצא לפי דין־תורה ונתן גט לאשתו. הגיע לתיללית בעמק הדאדם, שם קבורים קדושים מחורבן בית ראשון., הגיע לתיללית ואמר: זה ירושלים. מצא מקום תורה ואנשים גדולים. הוא בא עם שליח מארץ־ישראל. הוא נשאר בעיר והתחתן עם אשה ממשפחת מלכה. הוא התרשם מחכמת אנשי המקום. גם בישראל היו לו ילדים. הוא הביא איתו חיבור בכתב־יד שהלך לאיבוד. בתיללית נולדו לו עוד חמישה ילדים. הקדוש היה מסתכל בכוכבים ויודע מי יחיה ומי ימות. כשהגיע הזמן שלו, הזמין כל אנשי העיר ואמר להם שבו. זה היה ערב שבת. רצו ללכת כי זה היה ערב שבת אבל אמר להם, אף אחד לא יזוז עד שיכינו לי מקום בעולם הבא. אמר להם אני צריך להיות שם לפני שבת. שם מקל כדי שהשמש תעמוד. קראו קריאת שמע ולקחו אותו לבית־הקברות. יש שיר על זה. עשו לו לוויה וכל הזמן השמש עמדה, כאשר הוציאו את המקל נהיה חושך. נשים שלא ילדו הלכו ושמו אוזן בהמה על קברו, או אלה שהיו מתים להם ילדיהם. הוא [הקדוש] אמר ליהודים: אם אויב בא, אבנים יוצאות מבית־הקברות ומגרשות אותם״.

4.35 ר׳ אברהם הכהן נקרא בו־דוואיה. גם הבנים שלו היו קדושים. יש להם זכות. היו מפחדים מהם. עליהם השלום. היו קשים., היינו עוזרים להם בכסף. היו הולכים למלאח והיו נותנים להם כי יש להם זכות. לא יכולים לומר לא. כשהצרפתים נכנסו אלינו בכביש המוביל לר׳ אברהם הכהן, הם עמדו וידיהם למעלה. לא יכלו לזוז. בא הקצין ושאל, אמרו זה הקדוש. הסתובבו ואז יכלו להמשיך. ר׳ אברהם הכהן יקח בקבוק מחייא, יגיד משהו וזה ייהפך למים. יקח ריאל חסאני וישים על צוואר הבקבוק, יתן מכה וזה ייכנס לתוך הבקבוק, יתן עוד מכה וזה ייצא"

36 ר׳ אברהם כנאפו(מוגאדור)

 שייך למשפחת רבנים מפורסמת בעיר זו.

Comnunautes juives des marges sahariennes..M. Abitbol

communautes-juives

C'est dire qu'ils avaient perdu leur ancien rôle dans l'économie mzabite. En outre, certains "services" juifs étaient de tout temps condamnés par les Mzabites: débits de boissons alcoolisées et magie notamment. Quant à l'usure, elle était pratiquée aussi bien par les Juifs que les Mzabites suivant toutefois des méthodes différentes. Le Dr Amat, écrivant en 1888 en fait la description suivante:

 le Mzabite est le banquier de tous les nomades du Sahara central. Il leur avance l'argent, avec lequel ils achètent des marchandises, le Mzabite leur en reprend une partie pour se faire rembourser et leur achete le reste en produits d'une autre espèce. L'Arabe imprévoyant devenu débiteur, le Mzabite ne lui retire pas sa confiance et continue ses avances acceptant en garantie sa récolte de dattes et ses troupeaux et profitant de sa situation de créancier pour obtenir de meilleures . conditions dans les transactions qu'ils font ensemble. C'est ainsi qu'il fructifier ses capitaux dans les mains des nomades qu'il continue de tenir sous sa dépendance. Le Juif par contre — affirme notre au­teur—"dès qu'il tient l'Arabe pour quelques dettes, il le pousse le plus rapidement possible à la ruine et tue ainsi sa poule aux œufs d'or croyant la basse-cour inépuisable." Il explique ces différents procédés par le fait que les Mzabites, non belliqueux et se sachant vulnérables vis-à-vis des nomades, craignaient de les ruiner et d'en faire des enne­mis, tandis que les Juifs étaient "protégés et cuirassés par nos lois vis- à-vis de l'indigène à peu près sans défense."

Douze ans plus tard nous entendons un autre son de׳ cloche: les Juifs, qui il y a 25 ans encore prêtaient à des intérêts exorbitants dans tous les marchés, ont été complètement supplantés par des concurrents mzabites et kabyles; d'où le rapide enrichissement de certains négo­ciants de Ghardaïa, Guerrara, Beni Isguen et ailleurs. Après la Grande Guerre, on nous parle de nouveau de l'usurier juif, surtout dans le Constantinois et dans le Sud-algérien : "Dans les Territoires du Sud", — nous dit l'auteur d'une thèse sur l'usure en Algérie — "l'élément usurier prépondérant est constitué par les Israélites. Les avances en numéraire qu'ils consentent à des riches propriétaires des palmeraies se terminent toujours par la conclusion d'une antichrèse et surtout d'une vente à réméré".

Tous les auteurs traitant des Juifs du Mzab sont unanimes à brosser un tableau assez sombre de leur ancienne condition. Subissant les rigueurs excessives du statut humiliant du dhimmi, ils furent relégués dans un quartier isolé, avec interdiction formelle d'en dépasser les limites. Un emplacement spécial leur était réservé dans le marché et ils ne pouvaient puiser leur eau que d'un puits bien déterminé. Hors du mellâh, ils étaient obligés de marcher pieds nus. Il leur était dé­fendu de monter à dos d'âne ni de porter le haïk blanc: turban noir et papillotes, sawâlef, étaient leurs traits distinctifs. Jusqu'à l'arrivée des Français il leur était interdit de posséder des terres cultivables et même de pratiquer le commerce. Les femmes juives ne pouvaient en outre quitter le Mzab :

Par ce moyen, les Mzabites comme les seigneurs berbères de l'Atlas, empêchaient leurs Juifs de se soustraire à leur emprise. Ils pouvaient, par ailleurs, justifier cette mesure par le fait que leurs propres femmes étaient frappées du même interdit. La rigueur de cette règle s'atténua après l'annexion du Mzab mais elle fut maintenue, à l'égard des Juif, jusqu'à la première Guerre mondiale.

בין צלב קרס לסהרה-רוברט סטלוף

בין צלב קרס

מכלול הסיפורים הללו על ערבים שעזרו ליהודים מלמד שאפילו מצוקות המלחמה לא היו יכולות להכחיד נדיבות אנושית פשוטה. בזמן אחר, במקום אחר, רבים מהמעשים המתוארים לא היו ראויים לציון. אבל בגלל זמן התרחשותם ומקום התרחשותם של הסיפורים האלה, הם באמת יחידים במינם.

עד כה, רוב הערבים שאת סיפוריהם סיפרתי – שומרי המחנות, אסירים־עמיתים ומטיפי המסגדים שנזכרו לעיל – היו בני־בלי־שם. רק דרך הזיכרון של אותם יהודים שנהנו מטוב־לבם יש לאל ידינו לספר על פועלם. ערבים אלה לא זכו מעולם להכרה פומבית על שפתחו את לבם ליהודים הנרדפים. אבל לא כולם אלמונים. תודות לעדויות, לארכיונים, לספרי זיכרונות ולפעמים ליד המקרה נתגלגלה לידינו הזכות לדעת את שמותיהם של כמה ערבים שעזרו להציל יהודים ממצוקה, מחבלה ואולי ממוות.

הנודע מכולם הוא סולטן מרוקו מוחמר החמישי, בנו השלישי של הסולטן מולאי ייסוף, חוטר למשפחה העלווית שמשלה במרוקו מאז 1649. הצרפתים בחרו במוחמד, יליד 1910, לרשת את אביו בהיותו בן שבע־עשרה בלבד. הם חשבו שהנסיך הצעיר יהיה לקוח צייתן בהרפתקה הקולוניאלית שלהם, אבל לא יצאו ימים רבים ומוחמד החמישי – שבמלחמה נקרא מוחמד בן-יוסוף – הראה ניצוצות של עצמאות. אדרבה, תמיכתו בעניין הלאומי נעשתה ברבות הימים למטרד לצרפתים עד כדי כך שהוא הוגלה בתחילת שנות החמישים לקורסיקה ואחר כך למדגסקר. אבל טקטיקת היד החזקה של הצרפתים הצליחה רק להלהיט את הרגשות הלאומניים. בנובמבר 1955, החליטו הצרפתים לשנות כיוון והחזירו את מוחמד החמישי למרוקו, ושם התקבל כגיבור. בפברואר 1956, בעקבות הסכם שחתם עם ממשלת צרפת, זכתה מרוקו בעצמאות מלאה. שנה לאחר מכן הוא נטל לעצמו את התואר מלך ונשא אותו עד מותו, ב־1961.

לדידו של מוחמר החמישי, היתה מלחמת העולם השנייה תקופה מסוכנת במיוחד. כריבון־לכאורה של מדינת חסות צרפתית, הוא מלך אך לא משל. חיילים צרפתים שלטו בכל מרוקו, למעט האזור הספרדי הקטן בצפון, והנציב העליון של צרפת הציג לסולטן המלצות שהיו פקודות לכל דבר, למעט שמן. אף על פי כן, הוא לא היה חסר־כוח לחלוטין. הצרפתים ייחסו חשיבות להשפעה הסמלית של תפקידו, והסולטן הרבה לנצלה למען עצמו ולמען ארצו. לפי כל העדויות, מוחמד החמישי לא היה שותף לרגשות הפרו־גרמניים שהיו נפוצים בקרב האליטות הערביות של אותה תקופה. הוא זועזע במיוחד מכך שמשטר וישי ביסס את חוקיו האנטי־יהודיים על נימוקים גזעניים(כמה דם יהודי זרם בעורקיו של אדם) ולא על נימוקים דתיים (אם האדם הגדיר את עצמו כיהודי, נוצרי או מוסלמי). היה בכך כדי להפר עיקר מרכזי של האסלאם, שמקבל בברכה מתאסלמים כמוסלמים לכל דבר, זהים במעמדם המשפטי למוסלמים אחרים. החוקים האנטי־יהודיים של משטר וישי הגדירו אנשים כיהודים אם הוריהם היו יהודים, בלי קשר להגדרתם את עצמם כיהודים. לא זו בלבד שהצווים הצרפתיים החדשים פגעו ברגישויות שאולי היו למוחמד החמישי ביחס לדאגתו לנתיניו היהודים הנאמנים, הם פגעו גם בתפקידו עתיק־היומין של הסולטן כצאצא הנביא מוחמר וכ״מצביא המאמינים״.

ב־31 באוקטובר 1940, פחות מחודש אחרי שפטן חתם על תקנון היהודים של משטר וישי, הצמיד הסולטן את חותמו המלכותי לצו המחיל את החוק על מרוקו. אבל בטרם חתם, הוא סחט מהצרפתים שני ויתורים: ראשית, שיהודי מרוקו יוגדרו על פי בחירת הדת, לא על פי הגזע או ההורות; ושנית, שהאיסור על יהודים לעסוק במקצועות חופשיים והמכסות של התלמידים היהודים לא יחולו על מוסדות יהודיים בלעדיים, כמו ישיבות ומפעלי צדקה קהילתיים. לוויתור השני היתה השלכה מעשית חשובה מאוד – החיים הקהילתיים של יהודי מרוקו נמשכו בלי הפרעות רבות מצד שלטונות וישי. לא זו בלבד שבתי ספר יהודיים ניצלו מהאיסורים המחניקים שמשטר וישי הטיל על בתי הספר באלג׳יריה, הם גם המשיכו לקבל חלק נכבד מתקציבם – עד 80 אחוז – מאוצר המדינה. אשר לוויתור הראשון, המשמעות שלו היתה סמלית יותר ממעשית. רק יהודים מעטים מאוד במרוקו הכריזו על עצמם כמוסלמים כדי להתחמק מהגזרות של משטר וישי על הרכוש ועל העיסוק במקצועות חופשיים. אבל היו יהודים במרוקו שהתנחמו בכך שהסולטן סירב להתיר לזרים ממשטר וישי לבטל אחד מיסודות החברה המרוקנית – שהנתינים מוגדרים על פי הדת ולא על פי גזע.

מוחמר החמישי סיפק תמיכה מוסרית חיונית ליהודי מרוקו גם לא בפומבי. כשהשלטונות הצרפתיים הורו על מפקד של כל הרכוש המצוי בבעלות יהודית ברחבי מרוקו, פחדו המנהיגים היהודים כי בעקבות המפקד הזה תבוא החרמה כללית. הסולטן, ששמע על כך, הסדיר שקבוצת יהודים נכבדים תתגנב לתוך הארמון בהסתר, בתוך עגלה, ותיפגש אתו הרחק מעיניהם הבולשות של הצרפתים. לדברי אחד הנוכחים, הוא הבטיח ליהודים להגן עליהם והרגיע אותם בהבטחתו שהמפקד אינו שלב ראשון בתוכנית לתפוס את רכושם ונכסיהם. (לאחר הפלישה האנגלו־אמריקנית למרוקו, הושמדו מסמכי המפקד בפקודת הסולטן.)

חשובות ככל שהיו ההצהרות החשאיות האלה, הצהרותיו הפומביות של הסולטן בזכות נתיניו היהודים תרמו יותר למוניטין שלו. כך, למשל, בטקס השנתי של יום הכס המלכותי, לעיני בכירי החברה המרוקנית ופקידי משטר וישי שהתכנסו בארמונו, הקפיד הסולטן לברך את מנהיגי הקהילה היהודית שהיו נוכחים באותו מעמד. ״עלי להודיע לכם כי היהודים יישארו תחת חסותי, כמו בעבר״, אמר בקול רם די הצורך כדי שפקידי וישי, ולפחות עיתונאי צרפתי אחד, יקלטו את הרעיון. ״אני מסרב להפלות בין נתיני״.

תודות למחוות כאלה של דאגה לנתיניו היהודים, נזכר הסולטן מוחמר החמישי במסורת של יהודי מרוקו כמושיע, כאחד השליטים המעולים, ההוגנים והסובלניים ביותר שיהודים ידעו אי פעם. המוניטין שיצאו לו קיבלו ממדים מיתולוגיים, ויהודי מרוקו ממשיכים להמציא סיפורים על גבורתו. אבל האמת חייבת להיאמר: הצהרותיו ופעולותיו של הסולטן למען היהודים, אציליות ככל שהיו, לא השפיעו במידה ניכרת על הפעלת מדיניות ״האנטישמיות הממלכתית״ של משטר וישי במדינת החסות המרוקנית שלו. מדיניות זו בוצעה הן על ירי הצרפתים במישרין והן באמצעות סוכניהם בחצר הסולטן, כמו הווזיר הגדול האנטישמי אל־מוקרי. כך או כך, יהודי מרוקו, בתוך הממלכה ומחוצה לה, מוסיפים לראות בסולטן גיבור אהוב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 197 מנויים נוספים
ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר