ארכיון יומי: 15 בינואר 2017


סידני ש. קורקוס – ישועה קורקום ובני המשפחה במראכש

קורקוס -מראכש משפחה

דמויות נוספות בני משפחת קורקוס במראכש שניתן להזכירן ושעסקו אף הם בפיננסים היו סלומון קורקוס שב- 1845 מונה על ידי הסולטאן כגובה חובות. [ יהודים אחרים מוזכרים כגובי חובות עבור סוחרים אירופאים.]

חיים קורקוס היה אף הוא איש כספים שמכר שטרי חוב הן ליהודים והן למוסלמים, אחרים היו חלפנים. פעילות פיננסית זו גם נתאפשרה בזכות קשריהם של יהודים עם סוחרים אירופאים ויכולתם לדבר בשפות אירופיות ושליטתם ברזי המידות, המדידות והמטבעות השונות. ב-1884 מוזכרים 4 יהודים מהמלאח כמובילים בתחום הפיננסי, מסעוד קורקוס, מימון אוחיון, הרון אבריס ומחלוף אברגיל. רבני משפחת קורקוס במראכש שניתן להזכיר היו:

רבי יוסף הי״ד שנהרג כנראה על ידי מוסלמים ב-1744. רבי שמואל הראשון שהיה גם גזבר הקהילה בתחילת המאה העשרים, שעל מצבתו נכתב: "גומל חסדים, תמך ביד רבנן ביד נדיבה ולספר בשבחו לא יכילו ספרים. מדת הענווה כולל כל השבחים.ישב לו בבית מדרש ומאס כל משא ומתן. ובחר בחיי נצח. הגזבר הנאמן כה״ר שמואל קורקוס, זקן ונשוא פנים.חתנא דבי נשיאה, הרב הגדול סבא דמשפטים מרדכי צרפתי. נבש״ם כ' אדר התרעייב"(1912)ד'

רבי שלמה בך אברהם. נזכר בעדות להרב אברהם פדידה שנת העתיר״ו(1926)

 רבי חיים נפטר ב- 1938 .

דבי שמואל נינו של הרב מרדכי צרפתי, גם הוא שימש כגזבר, נפטר ב- 1938.

 רבי אברהם היה עסקן ציבורי נשיא חברת"ביקור חולים" ונשיא חב' "חסד ואמת". נדבן שהיה תורם מזון לעניים ועוזר לקשיי יום, מפשר בסכסוכים. היה נשוי לקרובתו של ישועה קורקוס. נפטר ב- 1942.

דבי מרדכי ישב ארבעים שנה כשופט בבית הדין. איש עניו הידוע בחכמתו ותבונתו. מעיזבונו הרוחני נדפס ב- 1978 הספר"גדולת מרדכי" ו״המשנה למלך". נפטר ב- 1958.

בנו חיים עלה לארץ באוניה המפורסמת  אקסודוס  " התיישב בחדרה ונפטר בה.

לבסוף נזכיר את מוריס מאיר קורקוס פעיל בקהילת מראכש ומוהל ידוע. נכדו של ישועה הידוע. התחתן עם בת מוגאדור , לינה קורקום שלימים, לבקשתו של אבי דוד, עבר להתגורר בעיר אגדיר לעבוד עימו כמנהל החשבונות של חברתו. המשיך להיות פעיל בקהילת אגדיר וכמוהל בכל מרוקו. הוא ובני משפחתו ניצלו בנס ברעידת האדמה של 1960 .נפטר בשנת 2000 בפאריס.

אסיים בסיפור אישי הממחיש פעם נוספת קשר גינאלוגי מפתיע בין משפחת קורקוס ממראכש לזו של מוגאדור בירושלים…

לימים פגשתי בירושלים את מי שעתידה להיות אישתי הראשונה , תמי ממשפחת טוקטלי הירושלמית. אמה הייתה … חנה קורקוס (האב היה פנחס טוקטלי שנרצח בירושלים על ידי מחבלת מתאבדת). חקרתי את מקור המשפחה של חנה ורק לאחר תקופת מה התגלגלה לידי תמונת משפחה עתיקה (ראה למטה) בה נראים כל בני משפחת קורקוס הירושלמית עומדים ומקיפים את סב המשפחה רבי שמואל קורקוס ואישתו . הסתבר שהוא עלה לארץ ממרוקו אך בני משפחתו בארץ לא ידעו על כך כמעט דבר. הפתעתי הייתה גדולה כאשר בני משפחתי בפאריס דברו על אחד שמואל שהיגר בתחילת המאה (כנראה בשנות העשרים) ממראכש לארץ, והציגו בפני תמונה, אותה תמונה שהציגו בני המשפחה בארץ… נמצא הקשר. הסתבר שאותו שמואל קורקוס היה אחד משמונה ילדים , בניו של סלומון קורקוס ופרחה אוחיון ממראכש ואחד מאחיו הוא לא אחר מאשר מאיר קורקוס סבו של מוריס קורקוס ( המוהל,שלימים נשא לאישה את דודתי לינה) ונכדו של ישועה המפורסם (מצד אימו). נסגר המעגל.

התחייה הלאומית בשירת ר' דוד אלקיים – דר' שלמה אלקיים – אוניברסיטת בן גוריון בנגב

דר' שלמה אלקיים

ברית מספר 25

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

התחייה הלאומית בשירת ר' דוד אלקיים

א.   דברי מבוא

הציונות, שהופיעה כתנועת שחרור ותחייה לאומית של העם היהודי, ראתה עצמה מלכתחילה כתנועה שמטרתה לחולל מהפכה במצבו הקשה של העם היהודי בגולה. הפערים שנוצרו בין הקיום היהודי לבין העולם המודרני העמידו צורך דחוף למציאת פתרון למצב בלתי נסבל זה ולהצעת אפיקי פעולה בלתי שגרתיים לביטוי עצמי כדי לזקוף את קומתם הכפופה של היהודים בכל אתר ואתר. סביב פעילות זו התארגן העם היהודי בתחום התרבותי, החברתי והמדיני. פעילות זו הייתה מכוונת למפעל בארץ ישראל למרות הקשיים שנוצרו עקב כך. לשם הצלחתה, על הציונות היה לרתום אליה את דעת הקהל היהודית, שבחלקה התנגדה לרעיון זה ואף הייתה עוינת לו מתוך הנחה שהרעיון הציוני, כפי שהוצג על ידי הוגיו, היה בו כדי לאיים על היהדות הישנה. עם ייסוד הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, שבמרכזו עמד הרצל, כוונו כל המאמצים כאמור להקמת בסיס ריבוני לעם היהודי במולדתו, ולשם כך היה צורך בהשגת הכרה בינלאומית בדמותה של הצהרת בלפור וכתב המנדט. מעתה נפנה לצפון אפריקה ונבדוק אלו כיווני התפתחות חלו בקהילות השונות בעקבות חדירת הציונות עדיהן.

ב.   הפעילות הציונית בצפון אפריקה

מתוך התעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי, שפרופ' מיכאל אביטבול עשה בהן שימוש, ובעיקר בזכות מחקרה של ד' בן-סימון-דונת על הפעילות הציונית בצפון אפריקה מתוודעים אנו לחדירתה של הציונות המודרנית לארצות המגרב – תוניסיה אלג'יריה מרוקו. התנועה הציונית המודרנית חדרה לצפון אפריקה בין שנת 1897 לשנת 1900. בתקופה זו נתמנה ד"ר א׳ ואלנסין, רופא צעיר מקונסטאנטין שבאלגייריה לנציג התנועה הציונית בשלוש ארצות המגירב, ובאותה תקופה ממש, ליתר דיוק בקיץ של 1900 נוסדה במוגאדור – אצווירא, עירו של ר' דוד אלקיים, נושא עיוננו כאן, אגודה ציונית בשם "שערי ציון". באותו פרק זמן הוקמו בתיטואן, בפאס ובמקנס, כולן ערים בצפון מרוקו, אגודות ציוניות שעמדו בקשרי מכתבים עם המרכזים באירופה. אגודות אלו קיימו פעילות תרבותית – חינוכית ענפה שריכזה מאות חברים ובני נוער. גם בתוניס קמה אגודת צעירים ציוניים מיד לאחר הקונגרס הראשון, כללו של דבר, בכל מקום שהגיעה הידיעה על ייסוד התנועה הציונית, ע״י נוסעים או דרך "המליץ" וייהצפירה" החלה התארגנות לתמיכה ולהתרמה לטובת התנועה הציונית.

הפעילות הציונית בצפון אפריקה חופפת בחלקה את עידן הכיבוש הצרפתי ואת חדירת חברת כל ישראל חברים (כי״ח) לארצות אלו. הקולוניאליזם הצרפתי לווה בשורה של שינויים, שבבסיסם השאיפה להשתית את סדריהן הפוליטיים החברתיים והתרבותיים של קהילות אלו על המסורת הצרפתית. שינויים אלה העמידו בהכרח את הקהילות בפני אתגרים חמורים, בשעה שלא היו ערוכות להתמודדות עם כל הכרוך בהם. בנוסף להתמודדות זו אף כי״ח, שנהנתה מיחס אוהד של השלטונות, העמידה אלטרנטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני. מול מרכזיות ארץ ישראל בהשקפת עולמם של היחיד והציבור, העמידה כי״ח את צרפת ואת ערכיה במרכז החיים והתרבות. בכל מקום ששני גופים אלה – הקולוניאליזם הצרפתי מצד אחד והחינוך של כי״ח מצד שני – העמיקו את חדירתם, שם פחתה פעילותה של הציונות המודרנית. ראייה לכך היא אלג'יריה. העיר קונסטאנטין, השמרנית והמסורתית, הייתה המרכז היחיד של הציונות ולא הערים החשובות והמודרניות אלג׳יר או אוראן.

במרוקו, שבה הרעיון הציוני היה אפוף אווירה של "אתחלתא דגאולה" היתה פעילות ציונית דתית ממש. בשנת 1910 נתקבלו חברי האגודות המקומיות של פאם ושל מקנס אל פדרציית "המזרחי". בערים אלו ובמקומות אחרים התקבלה התנועה הציונית בחוגי הרבנים כהמשך לציונות בת אלפיים שנה, בניגוד לתפיסתה ע״י חוגים חרדיים באירופה. רבני מרוקו, ובמידה גדולה גם בשאר מדינות צפון אפריקה, אף על פי שזיהו בציונות אלמנטים מודרניים, ואף מהפכניים – חדשניים, לא ראו בה איום על היהדות.

Histoire des juifs de Safi-B. Kredya

Comme leurs congénères protégés, les juifs de Safi, poussés par les étrangers, se montraient irrespectueux etjuifs-de-safi dédaigneux dans leur comportement avec les représentants du Makhzen moribond et impuissant, et s'appropriaient les biens de Marocains indigents. Nous n'aurons pas de mal à citer quelques exemples relevés dans des récits ou dans les allusions de certains documents. Nous reconnaissons qu'ils sont limités, mais ils ne représentent sans doute qu'une petite partie d'un tout dont nous n'avons pu percer tous les secrets.

Parmi les abus des juifs protégés de Safi, nous relevons :

1.- L'impertinence de Yaacob Ben Ishaq Ben Zakar, adjoint du Consul américain, vis-à-vis du gouver­neur de Safi, Tayeb Benhima, au point que ce dernier s'en trouva impuissant et chercha le moyen de s'en débarrasser. Dans une lettre adressée au sultan Moulay Al Hassan Ier, il disait : « Dieu a donné à ce Ben Zakar une nature méchante, un caractère grossier et une mauvaise arrière-pensée… et chaque fois qu'il vient me trouver, il le fait avec grossièreté et s'adresse à moi avec hauteur. » Ben Zakar ne s'arrêta pas à ces légèretés, mais il s'appropria les biens du Makhzen par la violence. Dans une seconde lettre au sultan Moulay Al Hassan, Tayeb Benhima écrivit : « Ben Zakar, le consul des Américains… a outrepassé les limites dans son comportement, dans la confiscation des biens, et parmi ces abus, il s'est mis à construire un "Hri" [entrepôt]… Et il a mis la main sur trois boutiques voisines, prétendant les avoir achetées, et les a démolies pour les intégrer au dit entrepôt ».

  1. – Le mépris de l'autorité du Makhzen « en refusant de se soumettre aux juridictions et en se gaussant des jugements ». Les juifs protégés de Safi organisèrent une manifestation condamnant les méthodes utili­sées par l'autorité locale dans l'interrogatoire de juifs accusés du meurtre du citoyen espagnol, Mantilla. Ils invitèrent le gouverneur de Safi à juger les suspects avec équité, le menaçant de s'adresser aux puissances européennes s'il n'obtempérait pas. Leur impertinence fut appuyée par les délégués des Consuls anglais et français à Safi.
  2. ־ Le vol des biens de la population sous des prétextes fallacieux, par la fraude et les falsifications. À titre d'exemple, l'utilisation de Moshé Bou Ouadnine, protégé anglais, « de l'usure et de l'escroque­rie des biens des citoyens sous des allégations mensongères" », avec toutes les conséquences qui en découlaient, en particulier la confiscation des biens de ceux qui ne pouvaient payer leurs dettes. L'usurier s'appropriait une partie des biens, d'autant plus que les consuls « protecteurs » n'hésitaient pas à assister les créditeurs et les usuriers placés sous leur tutelle, « mettant à leur disposition le poids diplomatique de leurs pays et parfois même leur puissance militaire. Ils les aidaient à piller les gens illégalement, sous le couvert de la loi internationale et de la défense des droits des "protégés", de leur exonération des impôts et des juridictions inscrite dans les accords ».

–         Les dommages portés aux affaires de leurs conci­toyens musulmans, l'atteinte à leurs lieux saints en ne respectant pas les traditions en vigueur. « Les insolents parmi eux, se livrèrent à des actes de défi et d'impertinence à l'égard des musulmans et à l'iniquité dans les affaires. » Ils portèrent, pour provoquer les musulmans, atteinte à certains mausolées de grands saints de la ville, « comme le fait de traverser la porte de l'un des saints, Sidi Abderrahman Ben Brahim, qu'ils ne traversaient guère auparavant. Ils se mirent à la traverser ».

–         Les juifs protégés possédèrent un nombre consi­dérable de biens immobiliers et de terrains dans la ville de Safi, dans sa banlieue et dans ses campagnes, la plupart du temps par escroquerie et par ruse. Certains d'entre eux furent cédés aux étrangers qui devinrent propriétaires de plus de trois cents hectares de terrain à la fin du règne de Moulay Al Hassan Ier .

פליטים ואסירים יהודים בצפון־אפריקה (1942-1940) מיכאל אביטבול

פליטים ואסירים יהודים בצפון־אפריקה (1942-1940)

משטר וישי - הנקודה השחורה במלחמה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

בצרפת כמו בצפון אפריקה, לא היו מחנות־ההסגר המצאה של וישי. שם הוקמו רובם מזרחה להרי הפירנאים כדי לקלוט את הריפובליקנים הספרדים שנמלטו אחרי הניצחון הפראנקיסטי. לאחר הכרזת המלחמה, הוטלו לתוכם כל ׳היסודות המסוכנים לביטחון הלאומי׳: סוכנים זרים, חשודים פוליטיים(פעילים קומוניסטים מאז הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, לאומנים מוסלמים מצפון־אפריקה), וכן אלפי פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה, שהיגרו לצרפת עם עליית הנאציזם. לאלה, וכן למהגרים היהודים מצ׳כיה ומפולין, שמספרם הלך וגדל כל אימת שהרחיב היטלר את ההגמוניה שלו במרכז אירופה, לא נותרה אלא דרך אחת כדי למנוע את כליאתם במחנות־ההסגר: לשרת תחת הדגל הצרפתי, בתור מתנדבים לכל תקופת המלחמה (.E.V.D.G), או בתור אזרחים עובדי צבא, אם היו מתחת לגיל 20 או מעל לגיל 48. עד לינואר 1940, התגייסו כ־30,000 פליטים יהודים לצבא צרפת. רובם גויסו לגדודי ׳לגיון הזרים׳, ולאחר תקופת אימונים קצרה בצפון־אפריקה השתתפו בכל שלבי המערכה על צרפת.

בהתאם להסכם שביתת־הנשק, פורק ׳לגיון הזרים׳, והמתנדבים הוצאו ממסגרת הצבא. אולם, לא הכול זכו לשחרור. בצפון-אפריקה יכלו להשתחרר רק מי שהחזיקו בתעודת־זהות צרפתית, בחוזה־עבודה ובתעודת־מגורים. אשר לשאר — רובם הגדול של מתנדבי המלחמה והאזרחים עובדי צבא, יהודים וספרדים — נשלחו למחנות־עבודה בדרום מארוקו או בדרום אלג׳יריה, שם נעשו מחיילים לעובדי פרך. באותה עת זרמו בזה אחר זה בצרפת גלי הפליטים אל עבר קו־ההפרדה והאיזור הלא־כבוש, בתקווה להגיע משם אל הגבול הספרדי. עד סוף הקיץ של שנת 1940, נעשו היציאה מצרפת והמעבר דרך ספרד ופורטוגל בקלות יחסית, אולם בשוך האנדרלמוסיה של המפלה, ומשעה שממשל וישי השלים את הקמתו של המנגנון המינהלי שלו, הועמד הגבול לאורכו תחת שמירה קפדנית: פליטים יהודים וזרים נעצרו והוטלו באלפיהם אל ׳מחנות־מעבר׳, ׳מרכזי־השגחה׳, ו׳מחנות־משמעת׳ בריבֶסאלט (Rivesaltes), גור,(Gurs)  לה ורנה(le Vernet), ארז׳לס(Argelès), בארקארס (Barcarés), אגד (Agde), בראנס (Brens), ריאקרו(Rieucros), רסבדו (Recebedou), נואה (Noé), סךסיפריאן (Saint-Cyprien), מיל (Milles), ועוד. בנובמבר 1940 הודיע ממשל וישי לארצות־הברית כי אין הוא מתנגד לשחרור אסירים שבאפשרותם להגר לארצות אמריקה.

לימים התברר כי הצהרותיה של ׳המדינה הצרפתית׳, שארגוני ההצלה הבינלאומיים [הג׳וינט, היס״ם(Hicem), הקווייקרז האמריקנים, ועוד] קיבלו ברגשי הקלה, לא היו אלא אחיזת־עיניים. שכן עד־מהרה החלו שלטונות וישי לערום קשיים על גבי קשיים כדי להכביד על מתן ׳היתרי־יציאה׳ לפליטים. קשיים אלה נוספו לבעיות הגדולות ממילא, שהיו כרוכות בהשגת היתרי־כניסה לארצות ההגירה והמעבר, וכן לבעיות שנבעו מצמצום התנועה הימית בין אירופה והעולם החדש. ברגיל נערכה הפלגת הפליטים מנמל ליסבון, אולם מ־1942 החלו הפורטוגלים והספרדים להקשות על המעבר של הפליטים היהודים בשטחיהם. הראשונים סגרו את שעריהם לפליטים שמוצאם רוסי, ואילו השניים מאנו לתת היתרי־מעבר לכל יוצאי הארצות הלוחמות או הנייטראליות שהיו בגיל הגיוס. מפאת מסיבות אלה הועידו הג׳וינט והיס״ם תפקיד חשוב לנמלי צפון־אפריקה, כגון טנג׳יר, קזבלנקה ואוראן, שכן בנמלים אלה הוסיפו לעגון האוניות שהיו בדרכן לארצות־הברית, לקובה ולמקסיקו, שאליהם ביקשו להגיע רוב הפליטים.

HICEM Organization established in 1927 whose goal was to help European Jews emigrate. HICEM was formed with the merger of three Jewish migration associations: HIAS (Hebrew Immigrant Aid Society), which was based in New York; ICA (Jewish Colonization Association), which was based in Paris but registered as a British charitable society; and Emigdirect, a migration organization based in Berlin. The name HICEM is an acronym of HIAS, ICA, and Emigdirect. The agreement between the three organizations stipulated that all local branches outside the United States would merge into HICEM, while HIAS would still deal with Jewish immigration to the US. However, Emigdirect was forced to withdraw from the merger in 1934, and later on, British wartime regulations restricted the ICA from using its funds outside Britain. Thus, for a while, HICEM was funded exclusively by HIAS. By the time WORLD WAR II broke out in September 1939, HICEM had offices all over Europe, South and Central America, and the Far East. Its employees advised and prepared European refugees for emigration, including helping them along during their departure and arrival. HICEM's European headquarters were based in Paris. After Germany invaded and conquered France in mid-1940, HICEM decided to close its Paris offices and move them to Lisbon, Portugal. Portugal, a neutral country, was friendly with the Allies and had an officially recognized Jewish community. Thus, HICEM simply functioned as the immigration section of the Jewish community council. In addition, because Lisbon was a neutral port, by July 1940 it became the foremost route for Jews to escape Europe for North and South America. Other organizations also moved their European offices to Lisbon at that time, including the American Jewish Joint Distribution Committee (known as the JDC or Joint) and the American Friends Service Committee. From 1940 on, HICEM's activities were partly supported by the Joint. Despite the friction between the two organizations, they worked together to provide refugees with tickets, information about visas, and transportation, and  helped them leave Lisbon on neutral Portuguese ships. In all, some 90,000 Jews managed to escape Europe during the Holocaust with HICEM's assistance.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר