ארכיון יומי: 13 בינואר 2017


מאמרו של יוסף ביג׳אוי – פריחא בת רבי אברהם – יוסף שטרית

להשלמת המידע על פריחא מובא להלן מאמרו של יוסף ביג׳אוי ותרגומו, וכן השיר החדש שלה.פריחא בת יוסף-בקשה

  1. מאמרו של יוסף ביג׳אוי

המאמר פורסם ב״אליהודי״, ב־12 (יב) בכסליו 5697 (תרצ״ז) [26.11.1936], על פני חלקו הגדול של עמוד 1, בתור מאמר ראשי. הפתיח מציג את הנסיבות לכתיבת המאמר – שיקום השכונה היהודית – ואת השאלה שנשאלו מוסדות הקהילה בדבר בית הכנסת הישן על שם פריחה. אחר כך מביא הכותב את המידע שהיה בידיו על ייסוד בית הכנסת ועל המשוררת שעל שמה הוא נקרא, וכן פיוט מפרי עטה להדגמת כישוריה ביצירה עברית. המאמר מסתיים בזירוז הקהילה לשמר את בית הכנסת כמזכרת תרבותית לחייה וליצירתה של משוררת, שחייה נגדעו באבּם.

הערת המחבר : השיר פורסם בתעתיק פונטי; ראה זעפתי, ספרויות, עמי 163-128. שיר זה היה מוכר בקהילות מרוקו ואלג׳יריה, אך לא בתוניסיה. שמו המלא של המחבר מופיע באקרוסטיכון שלאחר סימן הא׳׳ב בגרסאות רבות של השיר, ואינו מוזכר אצל זעפתי. השווה שיטרית, לחקר, עמי 138.

הקינה תפורסם בחיבורי שיטרית, קינות. לפרטים ביבליוגרפיים אחדים עליה ראה שיטרית, עיון, עמי 271 הערה 21. הקינה מוכרת בקהילות מרוקו בלבד, ושם המחבר מופיע בה בצורת אקרוסטיכון פנימי בסטרופות האחרונות של השיר.

כמו כל כתביו של יוסף ביג׳אוי המאמר כתוב בסוג מיוחד של ערבית יהודית, שהתפתח בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה העשרים בכתביהם של עיתונאים וסופרים יהודים רבים בתוניסיה. ערבית יהודית זאת מבוססת על תערובת של מערכים לשוניים גבוהים או מוגבהים ומערכים נמוכים, השואבים את יסודותיהם הלקסיקליים והתחביריים ממערכי לשון ערביים־מוסלמיים גבוהים וממערכים ערביימ־יהודיים גבוהים ונמוכים כאחד. המערכים המוסלמיים מיוצגים בסיפורים הערביים הקלסיים, שהועברו בעל־פה עד להדפסתם באותיות עבריות, ובמאמרים ובכתבות של העיתונות הערבית החדשה, שממנה נלקחו יסודות מורפו־תחביריים ויסודות טכניים־מקצועיים רבים. למשל: תדכאר אדבי, למאדא, הל, רג׳ועהא לעאלם לוג׳וד, באלתחקיק, מילית השלילה לם לפני הפרפקטום (״לם עלם״) והאימפרפקטום (״לם יתיססר״), התאמת צורת הנקבה של שם התואר לשם עצם לא אנושי ברבים בצירוף השמני (״תפ׳אכיר תאריכ׳ייה״, ״אלאומור אלדינייה״), ומבנים לקסיקליים ותחביריים רבים נוספים בטקסט. מן המערכים הערביים היהודיים הגבוהים, כגון לשון השרח, נלקחו מבנים מורפו־תחביריים. למשל: השימוש במילית ל־לציון התכלית או מילית השלילה ליס לפני צורת הפרפקטום לציון העבר (״ליס וג׳דת״). בכל המערכים הגבוהים האלה מעורבים יסודות לקסיקליים וצורות מורפו־פונטיות רבות מלשון היום־יום של הדוברים היהודים בקהילה. מבני כלאיים אלה של הערבית היהודית הספרותית מעניקים לה צביון של לשון מורכבת ועשירה אך בו בזמן גם מלאכותית, חסרת גמישות ומלאת פערים סמנטיים, מה גם שחלק מצירופיה הלקסיקליים מייצגים תרגומי בבואה מצרפתית או מאיטלקית או העתקות בבואה מלשון העיתונות המוסלמית. הטקסט שלפנינו מייצג נאמנה סוג חדש זה של ערבית יהודית, שנקרא לה כאן ערבית יהודית ספרותית. גם בלשון זאת נשמרים היסודות העבריים המפנים לישויות תרבותיות או חברתיות יהודיות מובהקות או לתארים ולציוני הסגר יהודיים מסורתיים, כגון השימושים כאן בתיבות אלקהלה, רבנית, טבילה, אלהיכל, הרה״ג, זצוק׳׳ל ועוד.14 לקמן המאמר ותרגומו מערבית יהודית, בתוספת ניקוד לשיר.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תעודה מספר 5.רבי דוד עובדיה - מסמך

פועלם של חכמי ורבני מרוקו למען הקהילה, היה לשם שמים בלבדהלא תדעו שהחכם הנזכר שמנעוריו עד היום הזה לא נהנה משל  ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת " 

באנו להודיע  ולהשמיע לכל חכמי ורבני המדינות  יש"ץ מה שאירע להחכם השלם הכולל הדיין המצוין רבי שלמה אביטבול י"ץ עם בני עירו וכמה טובות גמל עמהם ומה שהחישיבוהו בני עירו הלא תדעו שהחכם הנזכר שמנעוריו עד היום הזה לא נהנה משל  ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת ואדרבא היה  הוא מן הנותנים ולא מקבלים והיה נושא עול הציבור עליו להיותו גזבר העניים לגבות הנדבות והנדרים של בני עירו ולתת לכל העניים והתלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו.

ועוד לגבות כל שבוע ושבוע נדבות התלמידי חכמים והעניים הבאים מארץ אחרת  ולשוח כל אחד ואחד כפי רצונו שבע רצון ומלא ברכת ה' עד שהייתה עיר צפרו יע"א משוש לכל הארצות ובפרט שהייתה ביתו פתוחה לרווחה לכל התלמידי חכמים ובפרק לרוב שלוחי ארץ ישראל תוב"ב, שצריכים הוצאה רבה וטורח גדול לקבץ נדבתם.

והיה פוטר לכל גדולי הדור שהם חייבים בזה כמו שאר המדינות והיה מקיל העול שמוטל עליהם ונותנו עליו והגדולים של בני העיר יושבים שקטים ושאננים כל אחד במשא ומתן שלו וברוך ה' אלוהי ישראל שעזרו וסייעו לעשות כל אלה כמו שאמרו זכרונם לברכה , הבא ליטהר מסייעים אותו.

 ואפילו אחר שנתמנה דיין על הציבור לא עזב עבודתו הראשונה, אף על פי שהוכפל עליו הטורח לדון אותם ולשלח העניים  כל אחד כפי רצונוט…..ומלבד זה עשה להם כמה טובות לעשירים ולעניים שהיו בני עירו דחוקים עם הגויים לאפות פת בתנורים שלהם ובנות הגויים מכים וחובטים לכל בנות ישראל והיה הבצק שלהם נפסד מרוב הדוחק שלא היו בעיר כולה כי אם שני תנורים.

ועמד החכם הנזכר ונתקנא לכבוד שמים ועמד ועישה לבבות בני אדם ובנה להם תנור אחד בתוך האלמללאח וטרח בבניינו ותיקונו ובזה נשארו בני עירו שקטים ושאננים, ועוד שימים מקרוב היה ביתצ הכסא שלנו שקורים " לבוויתאת " ( בית כסר ציבורי שהיו בותאים נפרדים ) הרוסים שנפלו הכותלים שהיו מפסיקים בין זה לזה שלא יהיו רואים אלו את אלו.

והיה בזוי לתלמיד חכם ולמכובדים להיות כל אחד רואה חבירו ונשארו כמו שנתיים ויותר הרוסים ועמד ונתקנא החכם הנזכר לכבוד שמים שראה שאין אחד מן העשירים והגדולים משגיח בזה ובנה ותקן אותם ושכללם משלו וממונו ה' ישלם גמולו בזב ובבא……

ועוד כשעמד עלינו המן הרשע אמהאוויש יש"ו ( משבט איית יוסי מהשרים הגדולים. חברו של המלך שונא היהודים, אליזיד ) והטיל עלינו ממון הרבה וראה החכם העניים מצטערים הרבה ועמד והלוה לקהל סך קקם- נם – ואמרו לו אחר שתעבור הצרה נשלפ לך הסך הנזכר.

ואחר כך נתקבצו הקהל ובררו להם ט' מיחידי הקהל והעריכו כל אחד ואחד מה שראוי ליתן כפי ממונו, וכשראו הגבירים שלפי הפנקסים נשאר בידם ממון העניים והסך שהלוה להם , עמדו וגנזו הפנקסים ההם עד היום הזה ולא רצו ליתן לו מאומה .

ואחר זמן רב, קיבץ את כל הקהל ז' טובי העיר ואמר להם, בבקשה מכם שאתם יודעים שאני רוצה בזמן ההוא להשיא יתום ויתומה וצריך הוצאה מרובה ותפרעו הסך הנזכר שהלוויתי לכםף ולא רצו והיו דוחים אותו יום יום עד היום הזה.

ועוד גמל עמהם חסד וטובה הרבה ומסר גופו וממונו על הציבור בזמן הזה שעמד עלינו השר בראברא ופעל ועשה בישראל כמה רעות שלא שמענו ולא ראינו ולא סיפרו לנו אבותינו ונתייראו הגבירים לילך למלך יר"ה לקבול לפניו.

ומסר עצמו החכם הנזכר עם בנו יחידו עם קצת מיחידי הקהל שמגעה יראת ה' בלבם וקבלו לפני המלך יר"ה, וירא את ענים וקיבל צעקתם ושלח לו ב' איגרות להוכיחו על מעשיו הרעים ובזה נחו ושקטו כל ישראל מכל צרתם ככתוב כל זה באורך וברוחב.

וכשהגיעו הדברים הנזכרים לפני חכמי פאס יש"צ נצטערו הרבה על הדבר וכתבו אגרת  לקהל ולהוכיחם על זה ועוד כתבו אגרת אחרת וזה לשונה מקצת ממנה אגן דחתמי לתתא הסכמנו עם החכם הנזכר שלא לדון ולהזדקק לשום אחד מהם ואדרבא אם ידון לשום אחד מהם עבירה היא בידו ויש חלול ה' בדבר שמכאן והלאה יפרצו גדר לגבות המס מן התלמידי חכמים תופסי התורה.

וכבר עלה בדעת החכם לפנות דירתו משם ויקבע דירתו במחנינו קדוש וגם אנחנו היינו רוצים לעכבו כאן ושלא ילך עד שתעשו לו מה שהדין נותן וכו….

ומזמן ההוא סילק עצמו שלא לדון ליזדקק להם כלל וכיוון קראו הגבירים שסילק עצמו מן הדין עמדו ועשו דיין אחר על פי השר בראברא ונתנו לו רביע מהנאת  בית הכנסת הגדולה הי"ג, שהסירו הרביע מחלק הלמידי חכמים שהוא תם וישר וירא אלוהים והוא ש"ץ בבית הכנסת הנזכר ואביו היה ש"ץ גם כן שזכה כפי הדין מחמת שהוא נכדו מבתו של הרב הגדול כמוהר"ר משה חמו זלה"ה.

ויש בידו פסק דין על זה ונתנו החלק ההוא להרב מאיר צבע שעשו אותו הם דיין על פי השר הנזכר, הדור אתם ראו כמה עוול עשו האנשים האלה שהחכם שלהם שהוא ממונה מפי רבני פאס זלה"ה לא מלבד שלא נהנה מהם והיה עול הציבור מוטל עליו כנזכר, גזלו אותו ולא רצו לשלם לו מה שהלוה להם וזה הדיין העמידוהו הם על פני עצמם.

ויש כמה תלמידי חכמים שהם דיינים וראויים לזה מכמה סיבות שהם גדולים ממנו בחוכמה ובמנין והוא תלמיד שלהם והיה גם כן טורח התיבור מוטל עליהם לדון אותם ומעולם לא עשו להם שום הנאה כלל והחכם שהעמידו הם תכף ןמיד נתנו לו שכרו לדון אותם היש בעולם עול כמו זה ונתקיים בהם קרא השמן לב ( העם ) הזה וכו……

ועוד ראינו שהחכם הנזכר נשתנו עליו סדרי בראשית שהדיינים הראשונים שהיו דנים אותם היו נותנים להם הנאות בתי כנסיות של הציבור ליהנות מהם ועדיין נהנים בניהם מהם עד היום הזה והחכם הנזכר לא מלבד שלא נתנו לו שום חלק בהנאות בית הכנסת של ציבור אלא אדרבא נוטלים השליש בבית הכנסת שלו ומוציאים החלק ההוא לצרכי ציבור לפרוע בו המס שמוטל עליהם ליתן מממונם ומציאים הקדושה ונותנים אותה לסטרא אחרא ואין ראוי לעשות כן כי עבירה גדולה בידם שהמוציא מרשות היחיד של קדושה לרשות הרבים של סטרא אחרא חייב וכו…..

ולכן בבקשה מכת"ר יגלו דעתם מהו הדין במעות שהלוה להם החכם הנזכר אם חייבים להחזיר אותם או חייב החכם ליתן עמהם מס כמו שנתנו הגבירים של העיר ותשובתכם ע"ג השאלה הזאת תצמח וקיים

יוסף בכמוה"ר יהושע בן זכרי סלט"א – אליהו בלא"א משה הכהן.

ועוד לקיתי בשבילם שתפשנו השר בראברא יש"ו והשלכני לארץ והיו דמי שותתות מברכי שהיו נגררות בארץ והכניסני לבית הסוהר ותפס ממני קנס – סמ – דהיינו סך ….נתתי משליוהשאר נתנו הקהל באומרו למה אני דן את היהודים אמנע את עצמי מלדון אותם.

והוא ידון אותם כמו שנאמר באורך בנייר אחר ועד כהלכנו לקבול לפני המלך יר"ה ומניתי כבוד הרב אהרן הכהן נגיד והיה מוציא הוצאות לצורך השר הנזכר ולצרכי העיר וצרכי בני המלך יר"ה משלו ולא נתנו לו כלום הקהל כי אם משלו היה מוציא והיה מתרעם עלי שאני מניתי אותו נגיד ובשביל כך הלוויתי לו סך – קם דם – משלי סייעתי לו לפי שעה והקהל היו דוחים אותו יום יום כדי לפורעו.

ועדיין לא נתנו לו מאומה באפן שמרוב רחמנותי לויתי לצורך הקהל סך – קם דם – בימי אמהאוויש הרשע בימי השר הנזכר לויתי סך – קם כם – סך הכל – שם עם – אלו פרעו אותי הייתי מוסיף עליהם כמה ומשיא בהם יתומה אחת כמנהגי הטוב ולכן נראה לי רבותי שלא נשאר לי שום ישיבה עמהם ומה שיקגזרו עלי רבותי אעשה.

ע"ה שלמה ס"ט

חינוך נשים יהודיות והשכלתם בימי הביניים – יהודית ר' בסקין – פעמים 82 " חכמת נשים "

נשים במרוקו

אף ר׳ יעקב בן משה ליב מולין, המהרי״ל, שפעל באשכנז במאה הט״ו, חזר על הוראת הרמב״ם שאין להעניק לבנות חינוך פורמלי, אך ללא ההבחנה בין תורה שבכתב ושבעל פה. באחת מתשובותיו טען המהרי״ל כי נשים ״אפשר שילמדו(את שעליהן לדעת) על פי הקבלה השרשים והכללות, וכשיסתפקו ישאלו למורה״, אך בדרך כלל עליהן ללמוד ״על פי קבלת אביהן שהיו בקיאין וגדולים בתורה״. המהרי״ל הסתמך, בין השאר, על המציאות בת זמנו: ״כאשר אנו רואין בדורינו, שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור והלכות נדה וכיוצא בזה, והכל על פי הקבלה מבחוץ״.

לחכמי ההלכה היה ברור כי הנשים לא הבינו עברית, אך חוסר הידיעה לא נתפס כמחסום בפני תפילה ושמירת מצוות של נשים. השאלה אם חייבים להתפלל בעברית היא עתיקת יומין. על פי משנת סוטה (ז, א), ניתן לומר ״בכל לשון את רוב התפילות: ברם, על פי דברי הגמרא על משנה זו, אלה המתפללים ארמית מוותרים על עזרת המלאכים בהבאת תפילותיהם לפני כיסא הכבוד, ״לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי״. חכמי ימי הביניים התחמקו מבעיה זו בכן שהתירו להתפלל – ביחיד ובציבור – בכל לשון מלבד ארמית. הפיסקה הבאה מספר חסידים משקפת את דרך המלך ההלכתית, המניחה כי מותר להתפלל בכל לשון:

ואם יבוא אליך מי שאינו מבין לשון עברי והוא ירא שמים (וירצה לכוון) או אם תבוא לפניך אשה אמור להם שילמדו התפילות בלשון שמבינים כי התפילה אינה אלא בהבנת הלב. ואם הלב אינו יודע מה שיוציא מפיו מה מועיל לו לכך טוב שיתפלל באותו לשון שהוא מבין.

בדומה, ר׳ אשר בן יחיאל (הרא״ש, 1328-1250) דן בשאלה אם מותר להתפלל בשפת המדינה גם ביחיד. הוא הביא את דברי תלמידי רבינו יונה (נפטר בשנת 1263), האומרים כי תפילות היחיד אינן חייבות להאמר רק בעברית, מאחר שהכול יודעים שנשים החייבות בתפילה נוהגות להתפלל בכל לשון אך לא בעברית. אף שבנות לא תמיד ידעו להתפלל בעברית, עודד ר׳ יצחק בן משה מווינה (1250-1180 בקירוב, בעל החיבור ההלכתי ״אור זרוע״), את ההורים להביא לא רק את בניהם אלא אף את בנותיהם הקטנות לבית הכנסת. הוא האמין כי המעורבות בתפילת הציבור תגביר בקרב הילדים, ובכלל זה הבנות, את רגישותם לקיום המצוות ואת חסידותם, ומשום כך התיר לילדים לנשק את התורה בעת גלילתה.

תלמידו של התאולוג הנוצרי פטר אבלאר(Abelard), בן המאה הי״ב, מתח ביקורת על חוסר הלהט החינוכי בקהילתו שלו, והעלה על נס את מאמציו הבלתי נלאים של היהודי לחנך את ילדיו, ״ואפילו העני שבעניים, אפילו אם הוא אב לעשרה״; והוסיף: ״ולא רק הבנים כי אם אפילו את הבנות״. ייתכן כי מאמצי היהודים לחנך את בנותיהם חרגו לעתים מעבר לידיעה המינימלית הנחוצה הדרושה למילוי החובות ההלכתיות.

היו נשים, בנות למשפחות רבנים, שקיבלו חינוך ספרותי החורג מן המקובל לבנות מינן. ר׳ אלעזר בן שמואל הלוי ממגנצה, בן המאה הי״ד, ניסח כך את צוואתו: ״אלה הדברים אשר יעשו בניי ובנותיי בבקשתי, ישכימו ויעריבו לבית התפילה ויזהרו מאד בקריאת שמע. ומיד לאחר תפילה יתעסקו מעט בתורה או בתילים או בגמילות חסדים״. וכן: ״בני ובנותי אם יוכלו בשום פנים ידורו בקהילות למען ישמעו ולמען ילמדו בניהם ובנותיהם תורה".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
ינואר 2017
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר