שערי ספרו סיפורים- ש.פוני כלפון

שערי ספרו

בלבי ידעתי שכל טענותיו ונימוקיו היו מהשפה ולחוץ למען קיום מצוות הורי. אבל בלב לבו, נתן לי את ברכתו. לפני שעזבתי אותו, סיפר לי אגדה שנשארה חיה בזכרוני, מהדהדת בי ומתנגנת בי מאז ועד היום: לא רחוק מספרו העיר, הקטנה והנאווה השוכנת לרגלי הרי האטלס הגבוהים, שפסגותיהם מכוסות לבנונית מכסיפה כל ימות השנה, נמצא הר שנקרא פשוט זבל או זבל לכביר (ההר, או ההר־הגדול) וההר רובץ כשיך בין בני חסותו הברברים בהכרת ערכו וגדולתו. זקוף קומה הוא וגאה בחביון עוזו. משקיף למרחקים על גיאיות ועמקים והדרכים והשבילים של נתיבות מכונה ושל עוברי אורח מלפני הכיבוש, פרושים למרגלותיו בשיפועי מורדותיו האין־סופיים. ממעל לו עטרת ענן סמיכה וזוהרת מאור החמה ביום ומאור הלבנה בלילה. עומדת היא ומתמדת במקומה בלילות אפלים מאירה ונוצצת בלבנוניתה האפורה. כל יהודי יגידך שאין זה אלא עטרת ענן השכינה לפסגתו, מוסיפה הוד וזוהר לדמותו האצילה הטומנת בחובה את חזונו ומשאת נפשו של עם משום שבמקום שתלמידי חכמים לומדים, שכינה שרויה ביניהם. אורחו ועברו של ההר ידועים רק לבודדים והוא עטוי סוד ומסתורין, והמעטים ששמעו את פאר גדולתו, כפופי גב המה מרוב העתים ותמורות הטבע ולדובבם יקשה, כי כבדה אזנם מזוקן. הייה הייתה קבוצת תלמידי חכמים, עוקרי הרים וחוצבי להבות בהבל פיהם. אחידי סייפין ורומחין, גוזרי ים החומה לגזרים. העמודים והמכונות אשר בית ישראל נשען עליהם. יושבי כסאות למשפט, מצוקי ארץ, מלכי רבנן, מלאים זיו ומפיקים נוגה, בקיאים בזוהר הקדוש וברזיו הסבוכים וכל טמיר לא נעלם מהם. הלכו בשדה ועסקו באורייתא קדישתא והסיחו את דעתם מהבלי העולם הזה. הלכו והלכו עד שאבד מהם הזמן ולא ידעו היכן דרכם ואורחותיהם. כאשר נטו צללי ערב, קבעו את ישיבתם במקום שבו התפקחו משכרון ההגות בסתרי התורה על גאולת ישראל וביאת המשיח. נשבעו החכמים בצירופי שמות והשבעות להביא את אליהו ביניהם. למדו ושנו מתוך דבקות וטהרה וכך עברו עליהם הימים הראשונים ללא שינוי. התמידו בצומם ובתלמודם עד שנזדככה נשמתם. התפשטו מעולם הגשמיות והתחילו לרחף בספירות העליונות של סודות הבריאה ובוראם. ערב אחד, בשבתם במערה, בין הרים וגיאיות, התחיל הכל זוהר מסביבם כזוהר הרקיע ועמוד השכינה שירד לתוך עיגולם — כי ישבו בחצי גורן עגולה כדרך הסנהדרין — סנוור את עיניהם כחמה בצהרי יום בהיר ודמות פני מלאך, עטור זקן לבן כשלג וחרוש קמטי צער ועצב על גלותם של ישראל, הופיע מתוכו. נבהלו החכמים ושחו פניהם, כי חלחלה אחזתם ונפלה עליהם חרדת אלוהים. והנה קול מדבר אליהם מתוך האש הזוהרת שאינה אוכלת — וקול זה קולו של אליהו היה. שמרו סוד, אמר להם, ואני נכון איתכם פה בזה כל ערב. כך הופיע בישיבתם לילה־לילה, ובקהלם בא בסוד קדושים. שנה איתם פרק בנגלה ובנסתר, גילה להם סודות ורזין קדישין ועם בקיעת קווי השמש הראשונים, בעלות השחר מאחורי ההרים, נפרד מהם כששמורות עיניהם נסגרות ותנומה קלה עוברת על עפעפיהם. כך הלכו וקרבו ימי הגאולה והרגישו כי קרוב יום ה׳ ונורא מאוד. בערב שבת קמו החכמים ויצאו להקביל פני שבת מלכתא בשיר לכה־דודי כדרך המקובלים בצפת, הלכו ורקדו בשיר ובזמרה, דילגו על הרים וקפצו על גבעות עד שנגלו לעיניהם צריחי עירם, ספרו, עליה נאמר: ״סיבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה״, ואין ספרו אלא עירם. מכאן שנרמז עליה בתורה, עיר בה ישבו אבותיהם, עברים גולים מארצם, עוד מלפני חורבן בית שני ומשום כך נשתמרו בהם שמותיהם התנ״כיים מימי מלכות יהודה. ירושלים הקטנה קוראים לה בגלל חכמת ישראל הפורחת בה. לימודי התורה הם עמודה ויסודה וש״ס, תלמוד ופוסקים מהדהדים בקול בין כתלי ישיבותיה. חזרו החכמים לבתיהם כדרך אותם הרוכלים הנודדים ובעלי המלאכה הסובבים בכפרי הברברים על פרדה וחמור, או ברגל, בתרמילם ובמקלם, כל ימות השבוע. ובערב שבת, חוזרים הם לבתיהם ולמשפחותיהם, לאים מעמל פרנסתם הקשה, לשמוח בשמחת הנשמה היתירה של השבת שהשרתה עליהם הרגשה עלאית עם מלאכי השלום ומלאכי השרת. שמרו החכמים את סודם בפני נאוות ביתם, לבל ייוודע סודם ויבולע לגאולת ישראל חלילה. במוצאי שבת יצאו החכמים לברך את ברכת הלבנה, חוץ מאחד שאשתו שימה עליו מצור ולא נתנתהו לעזוב את פתח ביתו מאז חזר בערב שבת. הפליגו החכמים לאור הירח ורגליהם קלות כאיילות. הלכו והלכו בלי לאות ושפתותיהם שבח כמרחבי רקיע, עד שנמצאו באותו מקום אשר אליו הגיעו בראשונה. ישבו כדרכם בקודש ולמדו, שנו והתנצחו בחרדת קודש ובכוונה רכה, אליהו הופיע במועד כדרכו, האיר להם נתיבות הקבלה ומכמני התורה והם לבשו זוהר וקדושה שלא מעלמא הדין.

אווירת השכינה האירה וחיממה את צוקיה האפלים והקרים של המערה והם הוסיפו להתענות ולהתמזג בספירות העליונות למען קרב את גאולת ישראל וביאת המשיח. החכם שנשאר בביתו היה נתון בצרה גדולה. אשתו איימה עליו שתביא את עצומותיה לפני הפחה של העיר אם לא יגלה לה היכן הוא יעלם כל השבוע. התענה החכם הישיש יום ראשון ושני, שלישי ורביעיולבסוף כרע רבץ בפני כוח פטפטנותה של אשתו שלא פסקה מלייסרו בלהגה כי רב. החכם הישיש התפלל לאלוהיו שיסלח לו על חולשתו, אמר את הווידוי, גילה לאשתו את פרטי המעשה וקרא את קריאת שמע כיוון שחש שהגיעה שעתו להחזיר את הפיקדון לבוראו. גמר את קריאת שמע והשיב את נשמתו בטהרה כתולש שערה מהבצק. מיד נראו שלשלאות של אש יורדות מן השמים לשאתו בסערה השמימה. כיוון שאשתו חזתה במעשה הנורא, לקתה בעיוורון ונטרפה עליה דעתה, רחמנא לצלן, ויצאה בראש חוצות ביללות מרות וצווחות מחרישות אוזניים על מה שעוללו מזימותיה ועל חשדה בכשרים. כל רואיה אמרו: ״הנה היא עוכרת ישראל!״ מספרים: כיוון שצעקה מרוב בהלה ופחד מן המחזה הנורא, חזרו שלשלאות האש אל המקום ממנו באו וכך הפריעה בעד עבודת הקודש. החכמים שישבו במערה ולמדו, לא הרגישו שההר סגר עליהם ולא נותר להם מוצא. שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נוגהם. אליהו חדל להופיע בקהלם ובערב שבת רצו החכמים כדרכם ללכת והנה סגר עליהם ההר מכל עבריו ומאז ועד היום טמונים הם בבטן ההר ומתפללים לגאולתו של ישראל. זהו אותו הר שנמצא לא רחוק מספרו העיר, אשר פתח המערה שבו, הנראה כפה פעור מרחוק, הוא פתח המערה הקדושה בה נכנסו החכמים. המים המטפטפים מצוקיה מרפאים חלאיהם של בני־האדם העולים לרגל ביום ההילולה בל״ג בעומר מכל צפון־ אפריקה. יהודים כשרים וצדיקים הנדחקים וזוחלים על בטניהם דרך סדקי המערה העמוקים והצרים עם נר בידם, נשבעים ששומעים הם את התנצחות החכמים בתלמוד, בהלכה ובקבלה בפנים ההר, ואיש טמא או אשה לא טהורה לא יקרבו, משום קדושת המקום, כי בנפשם הוא. העיר ספרו, השוכנת לרגלי הרי האטלס הגבוהים, היא פאר הדובדבנים של מרוקו הרחבה והפורייה. עיר אשר נחלים ואשדים בה מכל עבריה. גני נוי לתפארה משבצים אותה בצבעי פרחיהם השונים וירוק אין סופי של פרדסים, עצי נוי ופרי, עוטר אותה סביב סביב. כולה טובלת בשפע של צמחים, תאווה לעיניים, ומזג האוויר שלה נוח, קריר ומשיב נפש. כל רואיה מתענגים על יופייה ובאים לפרדסיה ליהנות מיפי הנוף ומזמרת בעלי כנף למיניהם הבוקעת בחן ובנועם מבין סבכי העפאים. הכל משכר ומרענן, כאילו הנך בתוך ק־עדן פלאי עלי־אדמות. ובתוך כל הזוהר הטבעי הזה מתהלכים אנשים שנתקעו בארץ לא רחם זו, בין שוכני מדבריות צייה, חולמים הם והוזים על הגלות המרה והארוכה שנטלה מהם את מנוחתם הנפשית. הערגה למשיח ולגאולה בוערת בקרבם. חיים בחוסר מנוחה ומתים בחוסר נחמה על ההזדמנות שהוחמצה. געגועים לתקווה מחודשת מלווה אותם עד הקבר ורק שופרו של המשיח יעוררם מתרדמתם הזמנית. מחכים הם לראות בשוב ה׳ את  שיבת ציון שתשים קץ לשנות הגלות, גלות טפלה וממאירה, גלות שבה נדרסו ברגל גסה ועונו באכזריות. רק לימוד התורה ויראת־שמים, אהבתם לבוראם וקרבתם למקום, שמרו על צלם האלוהים שבהם עד בוא היום הגדול, הקדוש והנורא שבו יעלו לציון ברינה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר