ראשית התיישבות היהודים בערבות ערב – חדירת הערבים לשטח ארץ־ישראל- ח.ז.הירשברג

פרק שלישי: ראשית התיישבות היהודים בערבות ערבחצי האי ערב-ישובים

חדירת הערבים לשטח ארץ־ישראל

ראשית התיישבות היהודים בחצי־האי ערב לוטה ערפל האגדה. גם כאן, כמו בסיפורים על התיישבות היהודים הראשונים בספרד, באנגליה או בבוהמיה, האגדה פותחת בתקופה קדומה מאד, בימי הנביאים והמלכים הראשונים, בימי משה, דויד ושלמה. אגדה אחרת מספרת, שבשעת חורבן הבית הראשון ניצלו שמונים אלף כוהנים ופרצו להם דרך אל ארץ ערב. מכל מקום עובדה היא, כי מימי שיבת ציון נעשו שבטי הערבים שכניהם הקרובים של היהודים היושבים בארצם, ובמרוצת הימים גם של גולי בבל שנשארו בבבל. עוד בימי בית ראשון באו בני ישראל במגע עם אורחות תימן ומושבותיה שבצפון ערב, ובסוף התקופה ההיא התנגשו גם עם שבטי הבדוים, שהתחילו באים מהמזרח. ואולם כשעלו מבבל ראו היהודים כי נודדים רבים, צפוניים וגם דרומיים, באו מן הערבה עם גמליהם וצאנם ובקרם לגור בארץ בני אדום, בעבר־הירדן ובארם־צובה. ומאחר שארץ־ישראל התחילה גובלת עם מושבות־ערבים, יכלו שבי־ציון להכיר יפה את אורחם ורבעם של בני ישמעאל.

שיבת ציון היא חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, החל בשנת 538 לפנה"ס. המונח נטבע לראשונה, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון, והוא מופיע במקרא בפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהלים קכ"ו). במאה ה-19 חודש מונח זה בהגות הציונית, והוגיה קראו לעליית היהודים מארצות פזוריהם לארץ ישראל, בשם "שיבת ציון המודרנית".

תהליך התיישבותם של בני הערבה היה דומה לתהליך התיישבותם של בני ישראל בארץ כנען. לאט לאט הסתגלו בני הערבה לתנאי החיים בארצות שרוב תושביהן היו בתקופה ההיא עובדי־אדמה, והתחילו גם הם להתיישב ולעסוק בחריש ובקציר. ולא זו בלבד, אלא שלאחר זמן מסויים הקימו ממלכה חזקה והתחילו עוסקים במסחר בינלאומי. הם התיישבו באזור הצטלבות דרכי המסחר הגדול בין סין, הודו, אשור, בבל, פרס, תימן, דרום־אפריקה, מצרים, יוון ורומא. באזור הזה הוקמו מרכזי־מסחר, שבהם היו ממיינים ומחלקים את הסחורות, הבאות מארצות היצוא, ושולחים אותן אל ארצות היבוא. על כן היה כאן תהליך כפול: נודדי־הערבה נהו לשם, אולם גם עמים בעלי תרבות גבוהה התאמצו לחדור לשטח הזה. יש סוברים, כי האשורים היו הראשונים, שעמדו על ערכה הרב של תדמור מבחינת המסחר הבינלאומי . בתימא נתגלתה כתובת ארמית מתקופת נבוכדנצר בימי נַבּוֹניד, מלך בבל, השתלטו הבבלים על העיר הזאת, שראוה כמרכז עיקרי של המסחר. אין ספק שבימים ההם באו סוחרים יהודים, לרגל עסקיהם, אל ערי המבצר החשובות(תימא,סלע—פטרה). ״האחים מַרְשו״, בית־המסחר הבבלי הגדול בניפּוּר, שבעליו היו יהודים, קיים קשרים עם ערב, ובוודאי היו סוכניו ומשרתיו היהודיים באים לעתים אל תחנות השיירות הגדולות שבצפוךערב.

ממלכת הנבּטים

הנַבַּטִים (כנראה השבט נַבַּתֻ הארמי) היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב; הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בשלהי התקופה הפרסית ותחילתהתקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס). הם עסקו בהעברת סחורות דרך המדבר לשיווק ביוון העתיקה, ואחר כך ברומא. בעיקר סחרו במור ולבונה(שהובאו מאזור תימן וסומליה), וכמו כן בסוגי בשמים נוספים, תבלינים (שהובאו מהודו), מלח, בדים יקרים, ואף אספלט (ששימש ליצירת מומיות). ייחודם וכוחם של הנבטים היה בכך שידעו כיצד לשרוד ולאתר מים במדבר, ונהגו לחצות אותו בשיירות של עשרות גמלים. במהלך הזמן נקבע מסלולדרך הבשמים בו הוקמו תחנות מעבר כל 30–40 ק"מ לאורך המסלול ונחפרו בורות מים לאגירת מי נגר. סחורותיהם הגיעו לנמל עזה, משם יצאו לעיבוד במצרים ואחר כך לאירופה.

בתקופה היוונית יסדו הערבים באזורים האלה ממלכה הנקראת מדינת הנבטים. הלשון הארמית היתה שפת הכתובות שלהם, ולכן שיערו המלומדים בראשונה שהם היו ארמים. ובזה סמכו על הכתובים: בראשית כ״ה, י״ג: כ״ח, טי; ישעיה ס/ז׳; אף־על־פי שבספר החשמונאים א הי, כ״ה; ב ה/ חי: וכן אצל יוסף בן מתתיהו- הם נקראים ערבים. רק לאחר זמן־מה עמדו המלומדים על כך, כי אכן ערבים הם, שהשתמשו בשפה הארמית. מדינת הנבטים השתרעה ממפרץ אילת עד דמשק ומחוף הים התיכון, בין מצרים ועזה, עד חִג׳ר (מדאין צאלח) בחִגיאז הצפוני. אגפיה הגיעו עד לנמל חַוְרֵה,    על שפת ים־סוף בדרום, ודוּמַת אל גַ׳נדַל (ג׳וף) בצפון. ויש סוברים, שהחזיקו גם בכל ואדי אלסִרחאן. התפתחותה של חג׳ר גרמה להתנוונותה של דדן, מושבת המעינים והשבאים.

עיר בירתם של הנבטים היתה פטרה, היא סלע הנזכרת בתנ״ך (מלכים ב י״ד,זי; ישעיה מ״ב, י״א), ובה היו מחסני קטורת גדולים (את הקטורת היו מביאים לפטרה מתימן, ומשם היו שולחים אותה אל עזה)». שרידי בנייניה המפוארים של פטרה מעידים עד היום על עושרה ותרבותה של רוכלת־עמים זו. תקופת פריחתה של המדינה הנבטית מקבילה לימי שלטון החשמונאים ובית הורדוס. ימי ראשית הקיסרות הרומית היו ימי הזוהר שלה. אז התפתחו הערים בצרה, פִילַדֶלְפִיָה-רבת עמון(עמאן) וגרש, ושיירותיהן היו הולכות אל בבל וגֶרהה, הנמל החשוב במפרץ הפרסי, בחלק הנקרא בַּחְרֵין. הנבטים היו ידידיהם של הרומאים, ובמסע־הכיבוש של אֶליוּס גאלוּס השתתפו אף הם (כשם שהשתתף בו הגדוד היהודי, שנשלח על־ידי הורדוס). האפוטרופוס סִילֵיאוּס, ״אחי המלך״, שמשל בארץ למעשה, הורה את הרומאים את הדרך אל תימן, הואיל והיו ידועים קשריהם של הנבטים עם הארץ הזאת. סטראבּו מאשים את סיליאוס, שהמסע לא הצליח עקב בגידתו. אמנם סיליאוס הוליך את הרומאים לא בדרך הרגילה, אלא ממזרח להרים, אבל הוא עשה כך כדי להימנע מקרבות בדרך קודם שיגיעו אל מחוז חפצם, לדרוט־ערב. מקץ דור אחד אחרי חורבן ירושלים שמו הרומאים קץ לעצמאותה של נבטיה (106 לספה״נ)" את רשימת מלכי נבט ערך בראשונה א. גוטשמידט.

בממלכת הנבטים חיו יהודים רבים, וכתובות מעידות שהתרקמו שם קהילות יהודיות. ואין תימה, שהרי מדינה זו כללה שטחים, שעולי־מצרים כבשום לפנים. בימי מרד המכבים היו היחסים בין הנבטים והמתקוממים טובים מאוד, ובספר החשמונאים א (הי, כ״ד; טי, ל״ה) ׳מסופר, כי יהודה המכבי ויהונתן באו אל ארץ הנבטים, כדי להסתתר בה מפני האויב, עד שיאספו צבא ויוכלו להילחם בו. במֵקְנא נמצאו מטבעות, שיהודים יצקו אותן בתקופה שלפני חורבן הבית השני". הנבטים נזכרים במדרשים ובתרגומים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר