אגודות מיסיונריות – אליעזר בשן

אגודות מיסיונריותיהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה.

במאה ה־19 החלו אגודות מיסיונריות פרוטסטנטיות את פעילותן במרוקו, במטרה להכניס יהודים תחת כנפי הנצרות. עשר אגודות כאלה פעלו במרוקו, רובן מבריטניה. האגודה האנגליקנית הראשונה, The British Society for the Propagation of the Gospel among the Jews, נוסדה ב־1804. נציגה במרוקו היה ג׳ בורו (Borrow), שפעל שם החל בשנות ה־30 של המאה ה־19 ואילך בערים טנגייר, תיטואן ומוגדור, בעזרת מומר בשם חיים בן עטר, שהפיץ עותקים של הברית החדשה.

אברהם בן עוליל יליד טנגייר (1826), שהתנצר באנגליה בגיל 18, נשלח למרוקו ופעל שם בשנות ה־50 וה־60. ב־1868 ביקר בטנגייר, בתיטואן, ברבאט, בסלא ובקזבלנקה. בפעילותה של אגודה זו חלה הפסקה והיא חודשה במרוקו ב־1883.

האגודה הפעילה ביותר היתה London Society for Promoting Christianity amongst the Jews  , שנוסדה ב־1809 ופעלה במרוקו החל ב־1843 ואילך באמצעות שליחים מומרים. הראשון בהם היה אלכסנדר לוי, שהגיע למוגדור ב־1844 וניהל תעמולה נוצרית. הוא נפגש עם רבני העיר אברהם קוריאט ויוסף אלמאליח, אך לאחר מכן הטיל בית הדין חרם על כל מי שבא אתו במגע. בדורות הבאים הוטלו חרמות נוספים על ידי בתי הדין. בשנות ה־50 נשלח יהודי מומר מקרקוב, בשם ח״א מרקהיים, שלא הצליח לנצר אפילו יהודי אחד.

ג׳ימס ברנס גינצבורג היה יליד רוסיה שהוטבל לנצרות באנגליה ב־1847, הצטרף לאגודה הדל ונשלח בשליחותה לאלגייריה ב־1857. מכאן ביקר במרוקו בשנים 1864, 1870, 1873, וב־1875 יסד מרכז מיסיונרי קבוע במוגדור. הוא הקים בית ספר לנערים ונערות, וניצל את עניותם ובורותם כדי לפתותם ללמוד ולהטבילם לנצרות. יחד עם צוות שביקר בערים שונות במרוקו, ניהל גינצבורג תעמולה והפיץ את ספרי התנ״ך והברית החדשה. הוא היה אדם דומיננטי ובעל יוזמה, ועורר עליו את חמת הקהילה היהודית במוגדור, שנקטה אמצעים שונים כדי למנוע את פעילותו, כולל חרם, לחץ כלכלי, אלימות ופניות לממשל ולנציגי בריטניה. בראש המאבק עמד הרב יוסף אלמאליח, שנוסף למעמדו בתור חכם היה סוחר מצליח, כיהן בתור סוכן קונסולרי של אוסטריה במוגדור, והיו לו קשרים עם הדיפלומטים בעירו. במשך כשלוש שנים, עד סוף 1878, הצליח גינצבורג להטביל 23 יהודים. ב־1879 הוא נאלץ לעזוב את מרוקו, חזר אליה ב־1882, ולאחר ארבע שנים נשלח לאסטנבול שם נפטר ב־1898. את מקומו במרוקו מילא אלי זרביב, יהודי מומר יליד אלגייר, עד פטירתו בשנת 1919.

אגודות נוצריות אחרות פעלו על ידי הקמת מרפאות ושליחת רופאים, שאגב טיפולם בחולים יהודים ניסו להשפיע עליהם להתנצר. על רקע מחסור ברופאים מקומיים, ושכיחותן של מגפות ומחלות שונות, היה זה אמצעי יעיל. אחד הרופאים היה רוברט קר (Kerr), שליח אגודה בשם Presbyterian Church of England, שהחל ב־1886 פעל במשך שבע שנים מבסיס ברבאט. הוא ביקר בערים טנגייר, סלא, פאס, צפרו, מכנאס, והגיע עד תפילאלת. בין השליחים היו גם נשים.

מספר היהודים שהוטבלו היה זעום יחסית למאמצים הארגוניים ולפיתויים הכלכליים. אבל היתה זו סכנה לקיום היהודי, וננקטו צעדים למנוע אותה, בעיקר על ידי הקמת בתי ספר יהודיים לנערים ולנערות, ויותר מעורבות של העשירים במצוקת העניים. האנגליקנים מבריטניה הפיצו במרוקו ספרי תנ״ך מודפסים, ועוד ב-1960 שאל הרב א' חזן מקזבלנקה את הרב דוד עובדיה בצפרו האם מותר ללמוד מהם, והתשובה היתה שלילית (ד עובדיה, שדת ׳נתן דויד, סי׳ לג).

מיסיון פרנציסקני הוקם במרוקו מיד לאחר מלחמת ספרד־מרוקו: ב־1860 בתיטואן, ב־1868 בקזבלנקה ובמוגדור, ב־1869 במאזאגאן, ב־1870 בטנגייר (שם תוקם בית ספר שגם יהודים מקומיים היו שולחים את ילדיהם ללמוד בו), ב־1888 בלאראש ובסאפי, וב־1890 ברבאט.

לפי ידיעה מ־1887, ממשלת ספרד שהושפעה מתנועה פרו־יהודית בספרד, החליטה על הקמת בית חולים בטנגייר שהיה מיועד לקתולים, אבל גם חולים ־־ידים יכלו להתקבל בו. מאחר שטיפול רפואי היה אחד האמצעים להעברת •־ידים על דתם, כאמור לעיל, היה אולי שיקול מיסיונרי בהחלטה זו, נוסף לצד ההומאניטרי.

בכתב עת של מיסיונרים ב־1899 פורסם על יהודייה שהתנצרה בטנגייר. יהודים בודדים נוספים התנצרו, אבל מספרם היה זעום לעומת המאמצים הארגוניים והפיתויים החומריים.

ליהודי מרוקו היו מגעים חיוביים עם נוצרים אירופים על רקע קשרי מסחר. יהודים גם נהגו לארח סוחרים ותיירים נוצרים, ואלה שיבחו את הכנסת האורחים שלהם, למרות עניותם. לפי מקור מהמחצית הראשונה של המאה ה־18, נוצרים שלא היו להם בתים משלהם היו חייבים, לפי החוק, לגור אצל יהודים. הרופא המיסיונר רוברט קאר כתב, שכדי לגור ברובע היהודי על הנוצרי להצטייד במכתב מהווזיר לענייני חוץ. לפי מקור מהעשור השלישי של המאה ה־19, הוצאות האירוח חלו על הקהילה היהודית.

נישואין עם נשים נוצריות היו נדירים עד הזמן החדש. ר׳ יצחק אבן דנאן מפאס (1836־1900) דן בשנת תרץ (1890) על ׳ראובן שהיה נשוי לנוכרית מבני אדום וילדה לו בנים ובנות׳, היא מתה והוא נשא יהודייה (ליצחק ריחי, סי׳ ו). בספרות הרבנית של המאה ה־20 מצויים דיונים על יהודים שנשאו נוכריות או נוצריות, מהן שרצו להתגייר, ועל ילדיהם – מהם שנימולו(שלמה צבאן, ׳מעלות לשלמה׳, אהע״ז, סי׳ יג, יור״ד, סי׳ ז).

היו מבקרים נוצרים שכתבו ביומניהם פרטים שונים על חיי המשפחה, הכלכלה והקהילה של היהודים, מהם ברוח אוהדת ומהם בגישה ביקורתית.

תהלוכת ייהודה איש קריות׳: נוצרים בטנגייר ביטאו יחס של בוז ועוינות ליהודים בתהלוכת ייהודה איש קריות׳, מנהג זה היה נהוג בכל יום שישי לאחר הפסח, כאשר נערים נוצרים ומוסלמים היו רצים ברחובות כשהם נושאים בובות בוערות לבושות כיהודים, ויורים עליהן. בשנות ה־80 של המאה ה־19 הופסקה התהלוכה, לאחר פניית גורמים יהודיים ובהתערבות דיפלומטים אירופים, אבל היא חודשה שוב. לפי ידיעה מיום 3 במאי 1889, הורה קונסול ספרד בעיר, בלוויית אזהרה, להפסיק תהלוכה זו הפוגעת ביהודים. בעקבותיה אסרה המשטרה כמה עבריינים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר