מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר

מסורת ולשונות

מסורת ולשונות

ועוד שתי הערות באשר ללשונו של השרח; אחת נוגעת לדרכי הגייתו והשנייה מתייחסת לדרכי הכתיב שלו באותיות עבריות.

א) ההגייה: המערכת הפונולוגית של הלהג המדובר והמערכת הפונולוגית : להג השרח בדלות הן בכמה קווים, כפי שכבר ציינו. אמנם כלל הפונמות, הן בכמה קווים, הן התנועות, משותפות לשני הדיאלקטים. למשל, המעתק :K! >  במדוברת  אינו מפקיע ממנה כליל את הפונמה k, לפי שבתנאים מסוימים היא מתקיימת; כך בשורש ktb  היא נשארת בעינה, וכך בשרשים שיש בהם  q מקורית, שכן זו הועתקה על פי הרוב ל-  Kאו התלכדותן של  d ־Zל־D בשרח כנגד התלכדותן בין במדוברת, אך התלכדות זו לא הביאה להיעלמות מוחלטת של d מן המדוברת. אבל יש מספר תופעות פונולוגיות המבדילות את שני הלהגים. למשל הנטייה לבקיעת צרור עיצורים על ידי התנועה a. תופעה זו ידועה לי רק בלהג של השרה. למשל ״כתבתי״ נהגית במדוברת  ketbet או ktebt, אבל בלהג של השרח פעמים שהיא נהגית ketbet (כמו במדוברת) ופעמים ketbat. וכן ארץ / ארד (ארץ) נהגית בשרח פעמים ard ופעמים ב-a בהברה סופית.

(ב) בכתיב: כבר אמרנו שהשרח נמסר בעל־פה ורק לעתים הוא הועלה על הכתב, כגון השרח להגדה של פסח ולהפטרות מסוימות (באחרונה מצוי בידי גם כתב־יד מקיף למקרא שגיבש חכם מחכמי תאפילאלת).

בירור דרכי הכתיב מחייב דיון נרחב, וכל שֶׁאֹמַר כאן אינו יוצא מגדר הערה המחייבת הרחבה במקום אחר ובזמן אחר. כתיבתם של שרחנים ניכרים בה שלושה קווים עיקריים. מצד אחד כתיב פונטי התואם את דרכי הלשון המקומית כפי שמספק להם הכתיב העברי המוכר להם. כך למשל איד(יָד) ו־ארד (ארץ) נכתבות בדל״ת, אף שבראשונה הדל״ת היא d (د) מקורית ובשנייה היא משקפת) d, ض׳ מן הצד האחר מתגלה זיקה למסורות כתיב קדמוניות שהיו ידועות משטרות מכירה ומספרים שנדפסו מחוץ למרוקו ונכתבו בערבית של להגים אחרים. רק כך אפשר להבין את הכתיב של d על ידי צ, כגון ארץ(ard). ואכן שני הכתיבים ארד וגם ארץ משמשים זה ליד זה. ונראה, שזהו מקורה של העקיבות הגדולה בהבחנה בין כ לציון הפונמה המקורית kك) ובין ק לפונמה המקורית ق (q), אף על פי ששתיהן היו נהגות בתאפילאלת k. ההבחנה נשאבה מספרים ששיקפו ניב אחר, שבו נתקיימו שתי פונמות שונות, כ (k) וק (q). קו שלישי המתגלה בכתיב הוא זיקתן של מילים ערביות למקבילותיהן בעברית. למשל הפונמותس ش נתלכדו לאחת s, ועל פי הרוב הן נכתבות בסמ״ך. אתה מוצא סרב (< שרב) = שתה בסמ״ך. אבל אם המילה ריוחת בעברית היא עשויה להיכתב בשי״ן. כך שמש (ליד סמס) = שֶׁמֶשׁ, אף שהיא נהגית sams; או ראש (ליד ראס) בהשפעת ראש העברית, אף שהתיבה מתממשת ras. התרוצצות זו של גורמים שונים היא המקור לחוסר האחידות בכתיב, ואין לך כותב של שרח שלא נתגלתה אצלו התופעה בממדים אלה או אלה. גם בלשון לימודים לרבי רפאל בירדוגו מצאנוה. הוא כותב את השורש كسب בכ״ף (כסב) וגם בקו״ף (קסב). וכך נוהג המסרן מתאפילאלת בכתיבן של הרבה פונמות. למשל g Z  נכתבת פעם בגימ״ל (גמיע) ופעם בזי״ן(זמיע < ג׳מיע). קיצורו של הדבר, כתיבה פונטית, אימוץ של דרכי כתיב מקובלות בניבים אחרים וזיקה לעברית מתגלים בכתיב של השרח. והדברים מחייבים הרחבה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר