פרקים בתולדות הערבים והאסלאם

פרקים בתולדות האסלאם

לאחר שביררנו את עדות הקוראן על קבלת הנבואה, נעבור עתה אל עדות המסורת המוסלמית. עדות זו שמה המסורת בפי עאישה. עאישה היתה אשתו האהובה של מוחמד. היא היתה בתו של מי שהיה החליף אבו בכר. כשמת מוחמד הייתה היא רק בת שמונה־עשרה, משמע שאם מוחמד בכלל סיפר לה דבר, עברו שנים רבות מאוד בין החוויה הראשונה ובין הסיפור הזה. הסיפורים שלה נמצאים בכל המקורות העתיקים (בספריהם של אבן אִסְחָאק ואִבְּן סעד, אַלטַבַרי ואחרים). וכך אומרת עאישה: היו לנביא חלומות בהירים כאור השחר. אלהים נתן בלבו לאהוב את הבדידות. הוא הסתובב בהר חִרא, צפונית־מזרחית למכה, ושם בילה כל שנה חודש שלם בפרישות (מידת חסידות שהיתה נהוגה אצל עובדי האלילים של מכה). בלילה שהיה יעוד להיות ליל קריאת ה״רסול״ (השליח), בא אליו גבריאל בחלום בשוכבו במערה, ובידו של גבריאל אריג יקר, שעליו כתוב משהו. שלוש פעמים אילץ גבריאל את מוחמד לקרוא, ואמר לו: קרא. אך מוחמד אמר: אני אינני קורא. גבריאל לחץ אותו לחיצה קשה ולבסוף קרא מוחמד את חמשת הפסוקים הראשונים של ־סורה 96 (״סורת אלעלק״ — מורת טיפת הדם הקרוש) ואלה הם הפסוקים:

קרא בשם ריבונה אשר ברא.

ברא את האדם מדם קרוש,

קרא לריבונך הוא המיטיב,

אשר לימד בקולמוס

לימד את האדם, אשר לא ידע.

פסוקים אלה מלמדים אותנו רק דבר אחד — שמלכתחילה חשב מוחמד על יצירת ספר. על כן פתח בשבח אלהים, אשר לימד את האדם בקולמוס, כלומר: למשוך בקולמוס, לכתוב בעט. מודגשת אידיאה זאת של לימוד על־ידי כתיבה, ב­שכתוב בתורה (שמות י״ד, יב): ״אשר כתבתי להורותם״. לשם מה לכתוב ? כדי להורות וללמד.

הערת המחבר :  אבן אסחאק (מת בשנת 768) הוא מחבר הביוגראפיה (״סירה״) הקדומה ביותר של הנביא, שנשתמרה על־ידי עיבודו של אבן השאם (מת בשנת 834). אבן סעד (מת בשנת 845) הוא מחבר אנציקלופדיה קדומה של דורות המוסלמים הראשונים, ואילו אלטברי (מת בשנת 923) הוא היסטוריון ומפרש קוראן קדום ומפורסם ביותר.

נמשיך בסיפורה של עאישה: וכאשר הקיץ, היה הדבר כאילו כתוב בלבו. מוחמד היה עצוב עד מוות על החזון הזה, באשר הוא דימה שג'ין דיבר אליו. הרעיון להיות ״מג'נון״ (אחוז ג׳ן) העבירו על דעתו. הוא ביקש לעלות על ראש הסלע ולהפיל עצמו משם (זכר לסיפור על ישו), אך בהיותו באמצע המורד שמע קול קורא: אתה שליח אללה ואני גבריאל. ובהרימו את ראשו, ראה איש מיישר את רגליו(״ורגליה: רגל ישרה״ — יחזקאל פרק א/ ז) באופק השמים. מוחמד לא חדל להביט על המראה הזה עד ששלחה ח׳דיג׳ה ולקחו אותו הביתה. ח׳דיגיה אימצה את לב בעלה הנבוך והיא בישרה אותו, שהוא עתיד להיות נביא האומה הערבית.

אם אנו מנתחים סיפור זה אנו רואים, שיש כאן צירוף של שני עניינים שונים. החלק השני הוא פירוש, ולפי דעתי תיאור נכון של אותן הסורות 53 ו־ 81. לעומת זאת, החלק הראשון הוא סיפור הקשור בסורה 96, שאין לקבלו, משום שאלה הם שני חזיונות שונים לגמרי, אשר אין להם אחיזה בקוראן. כללו של דבר: בנוגע לשליחה דבר אלהים אל מוחמד יש לנו עדות נאמנה, אך רק עדות נאמנה אחת והיא — הקוראן עצמו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  
רשימת הנושאים באתר