עקיבא אזולאי – איש ירושלים

בהגנהעקיבא אבנר משה אזולאי

אני נשבע

"אני עקיבא אזולאי, בן שש עשרה, נשבע בזה להיות נאמן עד יום מותי ל׳הגנה׳ ולמלא את אשר יצוו הממונים עלי. הנני מתחייב לשמור על סודות ההגנה ולא לגלות דבר לשום אדם ואפילו לקרובים אלי ביותר. אם חס וחלילה אכשל בלשוני, אתן את הדין על כך״.

זו שבועת האמונים ל׳׳הגנה", אשר נשבע אבא. הוא נשאר נאמן לשבועה זו עד יום מותו. יש סיפורים שסיפר, ויש סיפורים שנמנע לספר. השבועה מחייבת. ירושלים הייתה חשופה מכל צד ובלתי מוגנת, ללא עורף של יישוב יהודי. נקודות היישוב העבריות המעטות שהיו בקרבתה נזקקו לעזרתה של ירושלים בביצורן לשם ביטחונן. מרכז השלטון הבריטי העוין, המנהיגות הערבית הקיצונית, אנשי הדת הערביים, נתכנסו והסיתו את הערבים המתונים למלחמת מצווה נגד היהודים.

 

ממלחמת השחרור ועד מלחמת לבנון

במלחמת השחרור כבר היה עקיבא סגן מפקד איזור ג' בירושלים ואחראי על חזית 7, הכוללת את השכונות גבעת שאול, קרית משה, שכונת הפועל המזרחי, ואת חרבת אל חממה, הידועה היום כהר הרצל. במבצע קדש עדיין שירת בהג״א ומילא כל מיני תפקידים חיוניים.

במלחמת ששת הימים נמצאה עבורו תעסוקה בעלת אופי צבאי. הוא עשה את אשר הוטל עליו במסירות, באהבה ובשמחה.

דברי עקיבא: שלחו אותי לבקר בעמדות הקדמיות ולעודד לוחמים, להרים המורל ולסייע ככל האפשר. דיברתי אל החילים הלוחמים, סיפרתי להם מה עשינו אנחנו, ובאילו תנאים נלחמנו: בפחות כלים ובאפס תחמושת, אך בהמון התלהבות ובמסירות נפש אין קץ. זו מדינתנו, זה ביתנו, ואין לנו יעד אחר. במלחמת יום הכיפורים כבר לא הייתי אברך צעיר, ואף על פי כן, עדיין נתנו לי משהו. במלחמת לבנון ביקשתי לתרום במערכה, ודחו אותי בלך ושוב: "אם נזדקק לך נודיע לך״. עד כה אין קול ואין קשב. נחמתי היחידה, שהבנים והנכדים לוחמים ולוקחים חלק בעול ביטחונה של הארץ. כולי קנאה בהם.״

 

התקפת הערבים על בית היתומים ״דיסקין״

מדברי עקיבא

"כבר בילדותי הייתי הבריון בכותאב של חכם ״בכור מלכה״ בעיר העתיקה. כאשר אחד התלמידים עשה בעיות, קראו לי לתת לו ״פל׳אקה״(מכות על כפות הרגליים). הייתי מכה בו עד שיאמר: ״והוא רחום יכפר עוון״.

את התפקיד הראשון, הכמעט־קרבי, מילאתי במהומות תרפ״ט. בשנת 1929, כשפרצו המאורעות, הייתי בן 16 בלבד. המוכתר, יחיה יוסף, אסף את תושבי השכונה, זקן ונער, וביקשם לצאת לשמירה. זכור לי היום: י״ז באב, תרפ״ט. מפקד המקום היה ישעיהו קדם (אוסטיב). ביום שישי אחר הצהריים התנפלו ביריות ערביי ליפתא על בית היתומים ״דיסקין״. הבית היה הומה ביתומים ופליטים. אותה שעה התאספו ערביי דיר יאסין על יד המחצבה, וגם הם ירו לעבר השכונה. על גג אחד הבתים ישב במארב ערבי וירה משם לעבר עגלון שעבר בעגלתו ברחוב, ובנס, כנראה, לא נפגע. הערבים הוסיפו להתקדם לעבר בית היתומים ״דיסקין״. אני הייתי מוסתר על ידי אמי המבוהלת בתוך חבית מים ריקה, שלא אפגע. ברחתי מהחבית ומעיני אמא וירדתי דרך צינור ביוב, מחוץ לבניין, לקרוא לעזרה.

זחלתי בין הסלעים עד גבעת שאול, ולקחתי את האופניים שלי(יש לציין שאופניים לא היה בהישג ידם של התושבים. כבן יחיד זכיתי לכל אשר ביקשתי). מיד חיפשתי את המפקד של השכונה, ישעיהו אוסטיב שמו, ודיווחתי לו על המצב. הוא ביקשני לרוץ מייד לשכונת קרית משה להזעיק עזרה. מקרית משה הסיעוני עד משטרת מחנה יהודה. בדרך הותקפנו בשיך באדר (היום אזור בנייני האומה). בזכות אומץ לבו של הנהג הגענו בשלום. במשטרה הקביל פנינו הסרן בכור שיטרית. דיווחתי על המצב בבית היתומים ״דיסקין״, והזהרתי מפני פוגרום על ידי הערבים. את הנהג שחררו, ואני נתלוותי בהליכה לארבעה שוטרים ערביים רכובים ולקצין יהודי. בידיהם היו אלות. בהתקרבנו אל בניין "דיסקין״ ירה הערבי מעל הגג לעבר הקצין. עלינו שנינו חיש מהר אל בית היתומים, ואילו הפורעים ברחו לליפתא. בבניין היו רוב תושבי גבעת שאול, ורק חלק מהגברים נשארו בשכונה. על השכונה המרוקנת שמרה ״ההגנה״.

פליטי השכונה ויתומי ״דיסקין״ אספו אבנים ועלו על הגג. וכשהתחילו הערבים להתקדם תוך יריות, קמה בהלה. יהודי ושמו רב פייבל תקע בשופר. המהומה גברה, ההמון התחיל לרגום באבנים את ראשי הפורעים המתקרבים. כל אחד צווח והתפלל בשפתו ליושב בשמים. לא עברו רגעים רבים, ומפקד האזור ישעיהו קדם הגיע. פתחנו ביריות לעבר הערבים, והם נפוצו לכל עבר. מטח של יריות הספיק להבריח אותם. בשבת, בשעה שתיים־עשרה בערך, פתחו הערבים ביריות מדיר יאסין, מליפתא ומהכרם. נמצאתי בגבעת שאול, כאשר כדור פגע באישה תימנייה, גברת חמדי, ובבעלה יחיא. אוטובוס מטעם ״ההגנה״ הובילם אל בית החולים.

בעקבות המקרה הגעתי לקרית משה, וסיפרתי לישעיהו, שהערבים שוב הופיעו בשער בית היתומים ״דיסקין״. הגעתי עם אופנוע לתחנת משטרה במחנה יהודה, ושוב הבהרתי שהשכונה בסכנה, שער בית ״דיסקין״ נפרץ. התלוותי למשוריין של חייל האוויר הבריטי, אשר בתוכו ישבו אנגלים בלבוש אזרחי, כשאחד מהם היה קצין צעיר. עלינו לגבעת שאול, המשוריין ניצב לפני מעל הכניסה ל״דיסקין״ והתקדם לעבר הכרם. לא נשמעו יריות. הצבעתי לעבר מקום הסכנה. אותו רגע קיבלנו מטר יריות מעבר דיר יאסין, והקצין האנגלי שבמשוריין נהרג. באש שהמטירו התושבים וחברי"ההגנה" שוב הונסו הערבים. תושבי גבעת שאול הועברו לבית הספר על יד בני ברית, ומאז פסקו התקפות הערבים על גבעת שאול. ואולם אמא המשיכה לחפש אותי בחביות הריקות…"

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר