ארכיון יומי: 4 באפריל 2017


היסטוריה דליהוד דלמארוק' בלערבייא: ההיסטוריה של יהודי מרוקו על פי חיים נחמני

היסטוריה דליהוד דלמארוק' בלערבייא: ההיסטוריה של יהודי מרוקו על פי חיים נחמני

גב' דינה דנינו (נחמני) וכותב המאמר
גב' דינה דנינו (נחמני) וכותב הרשימה בקורס ערבית-יהודית מרוקאית בספרית בית אריאלה בתל-אביב

בימי רביעי בשבועות האחרונים מתכנסת בספריית בית אריאלה בתל אביב קבוצת לומדים בקורס לערבית-יהודית של יהודי מרוקו. הקורס מועבר על ידי חוקר השפה משה כהן, בחסות הספרייה הלאומית בירושלים. מטרתו להקנות את יסודות השפה ולשפר את מיומנות הקריאה, תוך שימוש במגוון העצום של טקסטים האצורים בספרייה הלאומית. במפגש האחרון קראה הקבוצה קטעים מהספר "היסטוריה דליהוד דלמארוק' בלערבייא מטרזמנא מן לפראנציץ" ("ההיסטוריה של יהודי מרוקו בערבית מתורגמת מצרפתית") שיצא לאור בקזבלנקה באוגוסט 1953 על ידי המשכיל והפעיל הציוני חיים נחמני. ההעתקה וההגהה של הספר, כפי שנכתב בשער, נעשו על ידי בתו של המתרגם, הגברת דינה נחמני-דנינו, שהצטרפה למפגש בתל-אביב וקראה עם הקבוצה את הטקסט שנעזב במשך יותר משישה עשורים.

נחמני תרגם את הספר שכתב ראש הקהילה היהודית ברבאט ובקזבלנקה, יצחק דוד אבו, Musulmans andalous et judéo-espagnols ("מוסלמים אנדלוסים ויהודים-ספרדים") שפורסם בספטמבר 1952. ספרו של אבו כלל שלושה שערים: המוּרִים בספרד, ההיסטוריה של יהודי ספרד וההיסטוריה של יהודי מרוקו. הפרקים העוסקים בהיסטוריה של יהודי מרוקו התבססו בעיקר על הספר "נר המערב: תולדות ישראל במארוקו" שהוציא לאור רבי יעקב משה טולידאנו בשנת 1911 בירושלים.

גלגול כתיבת הספרים של טולידאנו, אבו ונחמני משקף את דיוקנה של החברה היהודית במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. היתה זו חברה מגזרית, כפי שמגדירה חוקר יהדות ארצות האסלאם ירון צור, שהורכבה משלושה מגזרים האופייניים לחברה קולוניאלית – אירופי, מתמערב וילידי. מגזרים אלו ניהלו מערכות תרבותיות וכלכליות נפרדות עם נקודות מגע ביניהן. ספרו של אבו פנה למגזר האירופי שכלל מהגרים יהודים מאירופה ולמגזר המתמערב, שהורכב ממקומיים שאימצו את הצרפתית כשפת תרבותם. טולידאנו פנה לחלק מצומצם במגזר הילידי, בעיקר רבנים, תלמידי חכמים ומשכילים עבריים, ששלט בעברית, ואילו נחמני פנה למרבית הקהילה שהערבית-היהודית שימשה שפת תרבותם.

חיים נחמני - מתרגם הספר
חיים נחמני – מתרגם הספר

בהקדמה לספר הגדיר נחמני את קהל קוראיו כך: "מרבית היהודים, המון העם, כמונו, בערים ובכפרים [אשר] לא יצלחו להגיע לספר [של אבו] או לא ימצאו מישהו שיקריא להם ויתרגם להם לערבית, הלשון בה הם מדברים." נחמני פנה למרבית יהודי מרוקו, שגרו בערים ובכפרים ושלא נחשפו להשכלה הצרפתית. הגברים בקבוצה זו התחנכו במסגרות לימוד מסורתיות שהכינו אותם להשתתפות נאותה בפולחן היהודי בבית הכנסת, בעוד הנשים התחנכו בחיק המשפחה. תוך תרגום הספר מצרפתית לערבית-יהודית נדרש נחמני ליצור סוגה ספרותית-היסטורית חדשה שתתאים לרבדים רחבים ועממיים של הקהילה היהודית שלא רכשו השכלה מודרנית והיו חסרי ידע וכלים בכדי להתמודד עם קריאת ספר היסטורי.

משלושת שערי ספרו של אבו בחר נחמני לתרגם את השער השלישי בלבד תוך ויתור על האחרים שלא עסקו באופן ישיר בהיסטוריה של יהודי מרוקו. בהקדמה ציין כי בעתיד יתרגם את השניים הנותרים, תכנית אשר לא השלים ושלא ניתן לדעת בוודאות אם אכן תכנן לממשה. ניתן לשער כי נחמני התכוון לתרגם רק את השער העוסק בהיסטוריה של יהודי מרוקו משום שביקש לחשוף את הקהילה להיסטוריה שלה במטרה לייצר זהות יהודית מקומית. כך כתב בהקדמה ובגב הספר: "פחאל די לָאזְם עלא כול גנס יעארף להיסטוריה דיאלו ודי זדודו, חתתא חנא לאזמנא נעארפו להיסטוריה דיאלנא ודי זדודנא", ובעברית: "כפי שחובה על כל לאום להכיר את ההיסטוריה שלו ושל אבותיו, כך חובה עלינו להכיר את ההיסטוריה שלנו ושל אבותינו".

فحال دي لازم علئ كل الغنس يعارف لهيصتوريا ديالو ودي زدودو ، حتى حنا لازمنا انعارفو لهيصتوريا ديالنا ودي زدودنا

כדי להוזיל את עלות הספר ולהנגישו לקהל הרחב התכוון נחמני להוציא לאור את תרגומו מחולק לחמש חוברות אותן תכנן לפרסם בהדרגה. אולם הוא הספיק לפרסם את החוברת הראשונה בלבד. ככל הנראה לא המשיך במפעל התרגום משום ששנה לאחר פרסום החוברת עלה לישראל. מלבד החלוקה לחוברות חילק את הטקסט לפרקים קצרים מאוד שכללו פסקה אחת או שתיים ולכל פרק הגדיר כותרת שהציגה את המסר המרכזי. חלוקה זו נועדה למקד את הקורא בנושא קצר ולאפשר לסיים פרק שלם בעל רעיון אחד. כדי להגיש לקורא שאינו מיומן בטקסטים תורניים או אקדמיים וכדי לייצר סיפור רציף העלה נחמני את הערות השוליים שכתב אבו לתוך הטקסט, לעיתים בסוגריים ולעיתים כמשפט המשך למשפט שקדם לו.

בהקדמה כתב נחמני כי קל היה לו יותר לו נדרש לתרגם את הספר מצרפתית לעברית, אולם בחר לתרגמו לערבית-יהודית במטרה לפנות לקהל הרחב ביותר. הוא השתמש בשפה הערבית-יהודית המדוברת כשפה לכתיבה וכמעט ולא השתמש ביסודות ספרותיים או במבנים תחביריים של הערבית הקלאסית. בערבית-היהודית שזר מרכיב עברי שדאג להדגיש. המרכיב העברי השלים אוצר מילים מובהק של תרבות ישראל שלא קיים בערבית. עם זאת, השתדל נחמני להתאים את הטקסט ההיסטורי לקורא הדתי באמצעות שימוש באוצר מילים מהמקורות היהודיים. לעיתים בחר להשתמש בצירופים עבריים שהיתה להם דווקא חלופה ערבית במטרה לטעון אותם ברבדים יהודיים, תרבותיים ואידיאולוגיים.

שער הספר
שער הספר

נחמני לא רק תרגם את הספר אלא גם ערך את הטקסט כדי לגשר בינו לבין קהל קוראיו. הוא בחר להתעכב ולהסביר מושגים, שמות של עמים ואישים ששיער שאינם מוכרים לקהל קוראיו. כך לדוגמה הרחיב על הספירה הנוצרית והסביר על הוונדלים. תוספותיו והערותיו לוו בדרך כלל בכיתוב "המתרגם" אך לעיתים הוסיף טקסטים מבלי לציין זאת. כשם שהוסיף תכנים כך גם גרע חלקים ששיער כי אינם מתאימים לקהל הקוראים או יכולים לפגוע ברגשותיו. בפרק שדן בחכמים שהתגוררו במרוקו של המאה העשירית הזכיר לדוגמה את הגאון רבי שמואל בן חופני הכהן ששימש ראש הקהילה בפאס. בתיאור מפעליו ודעותיו של בן חופני ציין אבו כי התפרסם במלחמתו במיסטיקה ובאמונות הטפלות. בתרגום הסיר נחמני משפט זה שסבר כי עלול לפגוע ברגשותיהם של חלק מקוראיו.

לתרגום ספרו של אבו הצמיד נחמני מספר חיבורים נוספים שהגדירם "חידושים, אגדות ומשלים מדברי רז"ל בעברית שתרגמנו לערבית" אך לא ציין את מקורם. בחינת הטקסטים מעלה כי הראשון הינו נאום של הרב יצחק ניסנבוים, מהוגיה הראשונים של הציונות הדתית ותנועת המזרחי, שכותרתו "הסיבות המחייבות את היהודי להיות ציוני", מתוך ספרו "דרושים וחמר לדרש" (1902). הבחירה של נחמני בטקסט של הרב ניסנבוים נבעה מהזדהותו עם תפיסותיה האידיאולוגיות של תנועת המזרחי, שהוא עצמו שימש נציגה במרוקו. זאת ועוד, השפה הדתית והערכים היהודיים ששזר הרב ניסנבוים בטקסט תאמו את קהל הקוראים שהבין והזדהה עמם.

החטיבה השנייה כללה לקט של מדרשים על ארץ ישראל מתוך מסכתות שונות בתלמוד ומתוך ספרי מדרשים ובהם "ילקוט שמעוני" ו"פרקי דרבי אליעזר". נחמני סידר את המדרשים לפרקים שקיבלו את הכותרות: הארץ ויישובה, חיבת הארץ ותורת הארץ. קשה שלא להבחין כיצד עטף נחמני טקסטים מסורתיים בתעמולה ציונית. הוא כתב בזכות ארץ ישראל ובעיקר בזכות העלייה בשפה ובערכים המוכרים לקוראים.

הכריכה הפנימית של הספר
השער הפנימי של הספר

החטיבה השלישית כללה פרק מתוך "חזון בנימין בן יוסף ממטה השקדים" (1877), לבנימין מנדלשטם ו"חידות מיני קדם", מתוך הספר "משלי יהושע" (1865), ליהושע שטיינברג. שני המשכילים ממזרח אירופה השתייכו לתנועת ההשכלה המתונה ששילבה מסורת ומודרנה. בנוסף להיותם משכילים היו שני הכותבים תלמידי חכמים ועל כן מצא נחמני שפה משותפת עמם בטקסטים שכתבו בענייני חכמה ומוסר.

למרות שנחמני לא כתב אף אחד מהחיבורים שהביא בספרו יש לראות בו את היוצר המרכזי. הטקסטים שקיבץ נכתבו במרחבים שונים, בתקופות שונות ועל ידי כותבים שונים. איחודם ופרסומם בראשית שנות החמישים במרוקו העניק למכלול היצירות משמעות חדשה. נחמני יצר זהות יהודית מרוקנית קולקטיבית לעשרות רבות של קהילות על ידי יצירת נרטיב היסטורי מאחד. בכך לקח חלק בתהליך של בניית זהות יהודית מרוקנית שהחלה להתגבש עם החדירה הקולוניאלית ושהגיע לשיאו בשנות הארבעים של המאה העשרים עם הקמת מוסדות מרכזיים לכל הקהילות. בנוסף לזהות המרוקנית חיזק נחמני את זהותם של יהודי מרוקו כתפוצה של האומה היהודית באמצעות הנספחים שהעניקו הסבר על התנועה הציונית והדגישו את חשיבות העלייה למדינת ישראל.

המאמר פורסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ביום שישי, ב' בכסלו תשע"ז, 02.12.2016

שבח חיים – מכלוף מזל תרים- שבחי צדיקים בערבית יהודית מוגרבית

סיפור מספר 2שבח חיים

עונג שבת בשמירה וזכירתו לקדשו בארבע סעודות פחאל די קאל פזוהר הקדוש  " ומאן דגרע חד סעודתא מנייהו אחזי פגימותא לעילא ועונשיה סגי [זוהר שמות (פח.] ומאן דגרע סעודתא מנייהו אחזי פגימותא לעילא ועונשיה דההוא בר נש סגי, דהיינו אין לפגום בעונג שבת ], פחאל די ציבנא פייאם רבי דודו בן שמעון ספיר לי מר אבי מפיו , נהאר שבת דאייז לחכם פירושלים וזוז דלבחורים זאו לענדו קאלולו כא נערדו עליךּ לסעודה די דוד המלך ללוות את המלכה , לאיין האד סעודה קאלו חז"ל כא תפךּ מן צער חבוט הקבר זאובוהום לחכם קאלהום פאיין כא תשכּנו, קאלולו פלמודע לפלאני. רבי דוד ז"ל זא לדאר דייאלו לילת לחד, בארךּ לגפן ומסה לדאךּ דוךּ לבחורים קאל לחכם האד סעודה די לילת לחד מה תכון ג'יר בלפירות לאיין בנאדם מאי קדר יאכל ואלו לילת לחד . לחכם כיף דכל לדאר דוךּ לבחורים צאב רבעא דלביבאן מחלולין פחאל דאר די אברהם אבינו ולחכמים ולעניים דאכלין ולבגר ולגנם מדבוחין והאראז כביר בזזאף , קאל לחכם לדוךּ לבחורים

למי כולי האי קאלולו יא סידנה גלס חתה תעמל סעודה די דוד המלך ונעאודולךּ עלאס גלס חתא לזוז דליל , מן חית קאדה סעודה קאלהום לחכם, עאודולי עלאס כא תעמלו האד סעודה בהאד להאראז ובהאד למכצור קד האדה קאלולו מצוה לקיים דברי המת כמו שאמר אבינו צוה לפני מותו בשבועה גמורה באיין נכונו נעמלו האד סעודה בהאד רהט ותה תעארף יא חכם באיין בונה כאן יביע ויסרי פלכּתאן פלסוואק די סביבות ירושלים וכאן מכבד את השבת בארבע סעודות בשמחה רבה . וואחד נהאר זאבלו גוי דבלון באעהולו בפראנךּ, כטרה אוכרה זאבלו אכור חתה באעל סבעין דבלון . ואחד נהאר זמעה זא דאךּ לגוי ענד בונה קאלו ילא פיךּ סי נייא וילה ענדךּ סי פלוס אזי מעייא ונביעאלך מן האד דבלון בזזאף . מעשה שטן מצליח, רפד בונה זוז בגאל, אוחדה עאמרא בלפלוס, ולוכרה עאמרה בלכתאן ומסה מעה דאך לגוי בררא מן  ירושלים.

ובונה כאי קול לגוי מא באקי חאל באס נרזע לדאר ולגוי כאי קולו הא דוואר קריב והווא כאי זבד ביה חתה לעאצר חתה אוצלו לוואחד לגאבה פיהא וואחד דוואר לחלה וחבור ותכלו לדאך דוואר חרב ושמס ונזל מעאה שוארייאת מן עלה לבגאל ודכלו לואחד לבית סגירה וקאללו יא ליהודי אנא נביעאלך דבלון כתיר בתאמאן רביץ ונזידלך אס תאכל לשבת ונהאר לחד תמסי בכטארך והאדיך לבית פיהא סרזם כביר מחלול ולגוי הווא לסטים הורג נפשות וענדו וואחד לכלב כביר ביה כא יקתל נאס, ולגוי רומז לדאך לכלב באס יקתל בונא, ולכלב תלאח מן דיך תאקא באס יזבד מצארנו . כיף תלאח מא קדרס יקררבלו ובקא קדדאמו , ולגוי תסחאבלו בונה מאת דכל צאבו באקי עאייס , ולכלב גאלס קדדאמו קאל לגוי לבונה עזב יא ליהודי די לכלב דייאלי מערוף כא יסמע בכלאמי ודאבה מה קתלכם. קאללו יא סידי אס עמלתלך באס תעבילי מאלי ונתאעי ותקתלני.

אבינו האיץ בגוי שלא נשאר זמן על מנת לחזור הביתה, והגוי אומר לו המקום קרוב ומושך אותו עד הערב והגיעו המה ליער שבה

עלא רבבי עבבי כלסי ומה תקתלניס, קאללו ואלאבוד נעבי כלסי ונקתלך . גלס כאי רגבו , קאללו עלא רבי עבי כלסי והאני באיין ידיך חתא לילת לחד וקתלני האד לילה כבירה ענד רבי לגוי נזלת רחמנות פקלבו וכללאה קאללו חתא לילת לחד, משא לגוי פחאלו וכללאה פבית בוחדו ברעב ובצמא , ובונה עמל לסטחון בשי"ת ומא תגיירס וגלס כא יקללב פסווארי צאב רבעה דלכעאך די כא יזיב מעאה לסוק. קבד אוחדה לילת שבת, קאל האדי סעודה די יצחק אבינו וקרא עליהא זכור את יום השבת לקדשו וראקד. יום שבת זבד תאנייה וקאל האדי די אברהם אבינו וקרא עליהא ביומא דשבתא וכו' פלעסייא זבד תאלתא קאל האדי די יעקב אבינו קרא עליהא תא חזי בכל שיתא יומי וכו'. לילת לחד זבד ראבעא קאל האדי די דוד המלך קרא עליהא אתקינו סעודתא דמהימנותא וכו' וקאדה קרא קריאת שמע קאל דאבה יזי לגוי יקתלו. כיף קאדא ליחוד דרבעא וקפו קדדאמו כל ואחד פזיהא קאלולו שלום עליכם , קאלהום עליכם שלום, קאלולו ואס ערפתינה ? קאלהום לא יא נ סיאדי, קאלולו חנא אברהם יצחק יעקב ודוד המלך די כיף תעלמנא לכבוד פהאד לעולם נזלנה מן דיך לעולם פגוף רוחני באס נפכוך, אברהם יקול אנא נפכו, יצחק יקול אנה נפכו, יעקב יקול אנה נפכו , קאלהום דו המלך אנה הווא ד נפכו. דזבאדו אבות העולפ מן ענדו בקא מעאה דוד המלך קאללו זיד מעאייא, קאם ומסאו לבית לוכרא די פיהא לגוי, דכלו צאבוה מיית , כן יאבדו אויביך ה' . מסא דוד המלך מעא בונא לפם דואר , קאללו הזז צפאייחא , הזזהא צאב מטמןם דלוייז עאמר , קאללו האד למטמון די וואחד לקאייד והווא מן מזלך , בלחק מה תקדר תרפד חתה חאזה חתה תחךף בשבועה גמורה באיין תכון תעמל סעודה דייאלי כל לילת לחד ותפררק צדקה לחכמים לעניים, וידה אופה אזלך חללף אולאדך באס יכונו יעמלוהא מנוראך. בונא קבד בשבועה וקאלו דוד המלך דאבה רפד מן האד למטמון עלא לבגאל די זיבתי וגתי בתראף דלכתאן ובכוח דשבת די תבתתי מה יהדר מעאך חתה חד ונעלם ממנו דוד המלך ע"ה.

ובונה כא ירפד לוייז מן דאך למטמון וכאי עבי לירושלים חתא קאדה כולסי ורזע עשיר כביר וכאן יעמל האד סעודה כבירה ויפררק צדקה לעניים ולחכמים ומן חית חב ינפטר עאודלנה האד סי לי זרה ביה וחללפנה בשבועה גמורה באס נכונו נעמלו פחאלו. וחתה חנה נוצציו אולאדנה ואולאד אולאדנה . וקאלהום הרב ר' דוד בעל חדב"ש ז"ל, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם . תעללמנה מן האד למעשה הנורא באיין לכחד שבת כתיר ומה לאזמס בנאדם יתגייר פיה פחאל האד לעשיר די אפילו הגיע עד שערי מות אפילו הכי , עמל לבטחון פשי"ת ומה תגיירס וביהא תפך ורזע עשיר וגם אתם תנחלו נחלת שדי ממרומים בלי מצרים לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו.

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

שולחן המימונהמימונה

בעוד הגברים נמצאים עדיין בבית־הכנסת, ערכו הנשים את ״שולחן ליל המימונה״, שולחן ערוך כיאות עם ספה לבנה ומקושטת בירק, שיבולי חיטה ופרחים מצד אחד, ובמרכז השולחן, קערה גדולה מלאה קמח ובה תקועים נרתיקי פול ירוק כסימן ברכה לשנה־ירוקה. באמצע הקערה תקועה כוס מלאה שמן זית, יש שהוסיפו קערית שאור " א-טבסלא דל-כמירא "ובה תקעו עוד נרתיקי פול וכוס שמן. יש גם שנעצו בבצק שבקערה, כמה מטבעות כסף, כל זה לסימן ברכה ופרנסה טובה. לכל ״התערוכה״ הזאת הוסיפו צלחות מלאות בכל מיני דברי מתיקה: דבש, פירות יבשים, תמרים, שקדים, צימוקים בלי לשכוח כד חלב חמוץ ״א־ראייב״ מעט משקאות, עוגיות וכל מיני תרגימה. בערב זה לא יעלה מלח ח״ו על שולחן המימונה, או פילפל, זיתים, בשר, או אף קפה. במקומם, הונח על השולחן דג טרי לסימן של שנת ״פריה ורביה״.

תמונה זו מתגלית כמעט בכל בית, כעני כעשיר וכשהדלתות פתוחות לרווחה בפני כל דכפין. בערב זה, כל אחד נכנס אצל שכנו בלי לשאול או להיות מוזמן, גם אם אינו מכיר את האיש הוא נכנס לביתו, מברכו בברכה הידועה ״תרבחו ותסעדו״, מתיישב ומכבד את עצמו, מוזג בעצמו, שותה וטועם מכל הנמצא על השולחן ומכל הבא ליד, אך עליו להיזהר ברגע שהוא נכנס לבית שכנו, להתחיל את ״הסדר״ בלגימה מן החלב הנמצא על השולחן ורק אחר־כך ימשיך את הסדר.

יחסי שכנות טובים

יחסי קירבה בין יהודים לשכניהם המוסלמים בלטו בערב זה של המימונה, שבו נהגו השכנים הערביים להביא לחבריהם היהודים שהיו קשורים עימם בקשרי מסחר או קשרי ידידות; חלב, חמאה, דבש ופיתות חמות, כל זה כמתנה, כדי לברך את הידיד היהודי לרגל סיום החג. היהודי מצידו כיבד גם הוא את חברו המוסלמי, במצות, במטעמים יהודיים של החג, מטעמי בשר וכן אגוזים, תמרים ושקדים, וכל מיני מגדנות. עם זה, היו הרבה יהודים שהתרחקו מ״קרבת יחסים״ מסוג זה

ביקורים

בדרך־כלל הביקורים נעשים לפי סדר קבוע מדורי דורות. תחילה הולכים אצל הכוהן, ואם הכוהן הוא גם־רב, מעלתו יתרה.

נכנסים אליו ביראת כבוד, מרכינים ראש לפניו, והוא מניח את שתי כפות ידיו על ראש המתברך כמו אצל הרב, ומברך את האיש הפונה אליו, בברכת כוהנים.

מהכוהן ממשיכים והולכים אל אחד הרבנים או אל קרוב משפחה נכבד וזקן ומקבלים גם כן את ברכתו, וכך ממשיכים מבית לבית, מקרוב משפחה לקרוב אחר ומחבר או מכר לעמית אחר.

כיבודים

בערב זה עקרות הבית כורעות תחת עול העבודה. על עקרת־הבית להכין בערב זה את ה״מופליטא״ ולכבד בה את האורחים הרבים הצובאים בלילה זה על כל בית ובית. כן מכבדים כל אורח בסוג של ריבה הנקראת ״מרוזייא״ (צימוקים מטוגנים), ב״זאבאן׳ (נוגט מיוחדת), ובריבת תפוזים ״אל־מעזון״. את אופן הכנתם של אלה, אנו מביאים על כל פרטיהם.

ה־מופליטא

אופן הכנת ה־מופליטא:

לוקחים קילו קמח, חמישים גרם שמרים, שלוש כוסות מים פושרים, רבע כוס שמן, חמאה, דבש וקורט מלח. את הקמח שמים בקערה גדולה, מכינים גומה בקמח ומכניסים לתוכה מים, שמרים מומסים, קורט מלח ורבע כוס שמן. מכינים בצק רך וגמיש, משמנים משטח שיש גדול, מחלקים את הבצק לשלושים עד ארבעים כדורים קטנים, ומניחים על השטח המשומן לשלושים דקות. מכסים במגבת כדי שיתפח הבצק, מכינים מחבת בעלת תחתית עבה או כלי חרס חסין־אש, ומניחים על אש נמוכה. מחממים היטב את הכלי, ומתחילים לרדד כל כדור בצק בנפרד. משמנים את כפות הידיים ואת השיש, מרדדים את הבצק בידיים לעלה עגול ודק, מניחים במחבת ללא שמן ומטגנים מצד אחד בלבד. הופכים ומניחים עלה נוסף על הצד המטוגן, וממשיכים כך עד לטיגון כמות נכבדה. במחבת מצטברת ערימה של חביתיות כאלו. מעבירים לצלחת ומכסים במפית כדי למנוע התייבשות.

כל סועד, מפריד לעצמו ״מופליטא״ מתוך הערימה, ומורח עליה חמאה ודבש.

מאכל זה אופייני לערב ״המימונה״, שבו מקבלים פני אורחים. כך מתחילים באכילת החמץ אחרי פסח, תוך איחולי ״תרבחו ותסעדו״(תרויחו ותצליחו).

ה־מרוזייא

אופן הכנת ה־מרוזייא:

לוקחים ארבע עד חמש כוסות צימוקים בלי חרצנים, כוס וחצי סוכר, כוס שקדים קלויים, כוס אגוזים קלויים, חצי לימון, חצי כוס שמן, משרים את הצימוקים במים במשך כשעתיים, מוציאים אותם ומפזרים על מגבת כדי לספוג את הלחות. מטגנים במחבת בשמן, מוסיפים את הסוכר למחבת, מנמיכים את הלהבה, ומערבבים עד להמסת כל הסוכר. מוסיפים שקדים ואגוזים קלויים וקצוצים מאוד ומערבבים. מוסיפים מיץ לימון וממשיכים בבישול כחמש עשרה דקות נוספות. מגישים את זה קר.

ממתק זה של ה־מרוזייא הדומה למרמלדה, מגישים כאמור בליל המימונה.

ריבות (אל־מעזון)

בנושא הריבות, אפשר לומר שיהודי צפון־אפריקה ובמיוחד יהודי מרוקו, מומחים בשטח זה. יהודי מרוקו רגילים להכין ריבות בכל ימות השנה ולפי העונות של הפירות או הירקות. מהפירות מכינים ריבת תפוזים הנקראת ״למעזון דלתין״. מפרחי התפוזים מכינים גם ריבה מאוד טעימה ״למעזון דזהאר״ (ריבת פרחי התפוזים). מהחצילים הקטנים מאוד, מכינים ריבת חצילים ״למעזון דל־ מדלזאן״. מהקישואים הגדולים מאוד, מכינים ריבה מיוחדת וגם מאוד טעימה ״למעזון דל־קרעא סלאווייא״, או ריבת ה״קישוא של סאלי״. מהסלק האדום מכינים ריבה מאוד טעימה ואופן הכנתה, אנו מביאים במיוחד.

 

ריבת הסלק האדום

לוקחים קילו וחצי סלק, 750 גרם סוכר, חצי כוס קונייאק, מיץ לימון, 200 גרם אגוזים, או אגוזי פקאן. שוטפים וקולפים את הסלק, מגררים במגררת גסה. שוטפים שלוש־ארבע פעמים, ובכל פעם סוחטים היטב ממים, מרתיחים שלוש או ארבע פעמים, ושוטפים בכל פעם במים קרים נקיים כדי להיפטר מהצבע האדום של הסלק וכן מהריח. לאחר כל הטיפול, סוחטים היטב ביד, מערבבים עם הסוכר והקונייאק, ומשרים למשך שלושים דקות. מבשלים כשעה וחצי על אש קטנה, וכ־15 דקות לפני גמר הבישול, מוסיפים אגוזים קצוצים גס מאוד, מערבבים בעדינות ומעבירים לצנצנת.

ראוי לציין שרוב הריבות שיהודי צפון־אפריקה מכינים, הן בעיקר של תפוזים.

זאבאן

כל אורח בכניסתו לביקור בבית כלשהו בלילה זה, חייב קודם־כל לטעום מהחלב החמוץ ״א־ראייב״ המונח על השולחן, ורק אחר־כך, הוא מורשה לטפל ביתר המגדנות שעל השולחן. הדבר הראשון שהוא יטעם אחרי שלגם מן החלב, הוא ״זאבאן׳ (נוגט דלילה ורכה) והכנתו מאוד קלה.

מכינים אותו מחלבון ביצים, סוכר, שקדים קלויים או בוטנים קלויים.

אופן ההכנה: לוקחים שתי כוסות סוכר, מיץ לימון או מלח לימון מסונן, רבע כוס מים ומרתיחים היטב עד שהנוזל יתאדה ויהפוך לעיסת דבש סמיכה. אחרי־כן מורידים מעל האש ונותנים לה להתקרר ובו בזמן מערבבים, לוקחים שני חלבונים, מקציפים אותם חזק, ואת הקצף היוצא מערבבים עם עיסת הדבש הסמיכה, מוסיפים לזה כוס אגוזים, או שקדים או בוטנים קלויים לכל התערובת הזו, ונותנים לה להתקרר כשעה, ואז יש לנו נוגט מאוד טעימה הנקראת: ״זאבאן״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר