ארכיון יומי: 26 באפריל 2017


קונטריס נהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים

רבי יוסף בנאיים בצעירותו

ומצאתי חובה לעצמי להעתיק פה מש״כ החוקר מהר״י טולידאנו (נ״י) ז״ל, בקונטריס שריד ופליט, סימן ב, בקטע מפירוש התפילות לרבינו מימון אבי הרמב׳׳ם, ובתוך דבריו שם כתב בענין זה של מנהג יהודי צפון אפריקה, כתב רבינו מימון בן יוסף בחיבורו על התפילות בלשון ערבי בפירוש על ענין חנוכה, אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב אל נכון לו עשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס (של חנוכה) שעשה השם יתברך עמנו באותם הימים. וכשר המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספינג׳, והם הצפיחיות ובדבש ובתרגום האיסקריטין, והוא מנהג קדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו. וכתב רבינו ניסים במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה. ואותם המנהגות אין לנו לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות, נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים, עכ״ל (של רבינו מימון, ומכאן ואילך לשון רבי דוד הסבעוני) המעתיק פירוש התפילות הנז' וז״ל: ומכלל המנהגים ההם, התפוחים שמשליכים בשבועות מגג הבהכנ״ס ולוקטים אותם התינוקות, וכן מנהגינו בדרעא להשליך החתן על הכלה התפוחים ביום שבועות. וכן בתרגום יונתן על פסוק ישנו עם אחד, שהלשין המן לאחשורוש וכו'. וכן מנהגינו לזלף מים קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק חיטים בתולעים שקורים לו פדאווי״ש. וכן מניחים עוגות מצות מפסח עד העצרת ואוכלים אותם בסעודת הבקר בשבועות. וכן מנהגינו בי״ד בניסן לאכול הראש, ומאכל מעשה קדרה שנעשה מקמח, כעין גרעיני האפונים שקורין לו ברכוכ״ס עם חמאה וחלב לסעודת הבקר ביום פורים. ועושים לשבת הגדול הדיפות מחיטים. וכלים חדשים לפסח. וקדירה חדשה לר״ה, ודלעת הנקרא קרא, ודבש, ומסדרין בטבלה דמונים ותמרים. ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלב״א, וכיוצא בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים צלויים ומבושלים לסעודת יום הכפורים לפניו ולאחריו. ותבשיל עדשים בערב ת״ב. והרבה מנהגות נהגו ישראל בכל תפוצות, נהרא נהרא ופשטיה ומקום ומקום ומנהגו, ומשפחה ומשפחה ומנהגה. וקורא אני על כולם, הליכות אלי מלכי בקדש. וכן יש שאוכלים בסעודה שלישית ובמוצאי שבת בצלים, שהם משמחים הנפש עגומה. ויש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא ירצו אפילו לראותם ואפילו לשמוע זכרם, וכ״ש לזוכרם הם בעצמם, עכ״ל. מהרשום מדברי הראשונים ואחרונים, דאין לזלזל בשום מנהג שיש לו בסיס ואדנים לעמוד עליהם. דמנהגם של ישראל תורה, ובהם נפשם קשורה, ועליו יופיעו נהרה, ליהודים היתד. אורה. ומהר״ם מפאדווא, ריש סי׳ עח, סוף דף קכז, כתב דכשיש קושיא על המנהג דיש לטרוח לקיימו ולבקש לו שורש. כ״ד מיעוטא דמיעוטא פי שנים, המקור, לאל לבנות חומות ירושלים, ולכונן את ירושלים בעדי עדיים, ביום ההוא יהיה אור החמה שבעתיים, ויזכיני האל ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ולאורך ימים ושנות חיים.

הצעיר שיירי שיריים עבד השם יוסף בן נאיים סי״ט.

 בן לא״א קרן ישעי משגבי, צניף תפארתי, כבודי ומרים ראשי, חכם יר״א וסר מרע, היינו צדיק היינו עובד אלוהים כמוהר״ר יצחק זצ״ל. יליד עיר סופרים וחכמים, עי״ת פאש יע״א.

אמירה נעימה ארשת שפתי לא אמנע מלדבר בענין מנהגים אלו שנהגו בית ישראל, אם יש באיזה מנהג מהם משום ניחוש ודרכי האמורי. הן אומר כבר מצאתי למר ניהו רבה מוהר״ש זוראפה זצ״ל, אחד המיוחד מרבני תוניס [אלג׳יר] יע״א, בס׳ שו״ת שער שלמה, סי׳ מ״ז, שעמד על זה. ואכתוב בקיצור מה שנסתפק באיזה משפחות שאינם מוציאים מי הוורד ומי אזה״ר. ובל״ע אומרים ״מא יקטרוס למא וורד ולמא זהר״. ואומרים דטעמייהו מפני שאבותיהם לא הצליחו בהוצאתם, שמת להם מת או הפסידו הפסד מרובה, או שאירע להם איזה קלקול בעת הוצאתם. וכן יש איזה משפחות שקבלה בידם מאבותיהם, שאינם נוטעים כלל שום נטיעה. וכן יש משפחות שאינם עושים מן הלחם שקורין אותו בערבי אולקוסקס״ו בר״ח. וכן יש איזה בני אדם שאינם נותנים הדלקת הנר מנרם בליל מוצ״ש. ויש שאינם מכבים הנר במוצ״ש. וכן יש שנוהגים שאינם קונים המכבדות [מטאטה] שמכבד בהם הבית בכל חודש ניסן. והרבה נוהגים שאינם קונים האליה בר״ה, מפני שהוא זנב. וכן הרבה מקפידים שאינם כותבים בליל מוצא״ש. וכן יש מקפידים שלא ירביצו ביצה תחת התרנגולת.

וכן יש נוהגים לתת מטבע זהב או תכשיט זהב בעששית שמדליקין בליל ר״ח ניסן לסימן טוב בעלמא. וכן הדברים שנהגו לעשות בליל מוצאי הפסח, שנותנים חלב בעששית שמדליקין בו. ותולין השכולים ודשאים בעששית ובמנורה. וכן יש שמניחים קערה ע״ג השלחן מליאה פולין חדשים בקליפתן, דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת. ויש שנותנים ג״כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב ולהצלחה. ויש שזורקין מן החלב בשבולים, ובזוויות הבית ועל המשקוף ועל שתי המזוזות. וכ״ז עושין במוצאי פסח לסט״ו, שתתחדש עליהם שנה טובה דשנה ורעננה, והצלחה מרובה ומתוקה כדבש. ויש שנוהגים לאכול מיני תבשילים בדבש ומיני מתיקה, דראשון הוא לחודשי השנה. ויש שם תשובה ארוכה בגודל חוכמתו ובקיאותו, והעלה בראיות ברורות מש״ס ופוסקים דמותר לעשות דברים הללו, דאינם אלא לסימן טוב ואין בהם לא ניחוש ולא דרכי האמורי. ומכלל ראיותיו, דומיא דמושחין המלכים על המעיין דתמשיך מלכותן. ועוד כמ״ש בשו״ע או״ח, סי׳ רצ״ו וסי׳ קע״א, ששופכין מיין של הבדלה לסט״ו, עיי״ש בסי׳ רצו וסי׳ קעא. וכ״כ עוד בסי׳ תצד שנוהגים לאכול חלב ודבש בעצרת.

 וגם בהצטרפות עוד הני תרי טעמי הנ״ל, דאם עושים בסתם ואינם אומרים משום כך וכך, הכל שרי [רמ״א יו״ד סימן קעט, ג, מ״ע]. וגם אם אינם סומכים על אותם הדברים לגמרי, אלא לסימן בעלמא הכל שרי למאן דאמר. ולא עוד אלא שכתב הב״י שם בסימן קעט בשם הפוסקים דאין לדקדק על ישראל בכך, יעש״ב. ומנהגן של ישראל תורד, כנלע״ד. וכ״כ מהרש״א בחולין, דף צה ע״ב, וז״ל: ורב גופיה דבדק במברא וסמך ע״ז אם להלוך אם לאו. כיון דבאמירתו לא תלה הדבר בזה אין זה ניחוש. וכה״ג כתבו האחרונים בענין תרנגולת שקראה שמותר לומר לשוחטה, עכ״ל. ומקרוב נדפס שו״ת קרית חנה דוד, ובח״א בתשו׳ השייכים ליור״ד סי׳ יא, החזיק במעוז המנהגים וז״ל: על מה שראיתי בעירי עיר מולדתי דבדו יע״א, שהמסתפר שער ראשו נזהר ללקט שערותיו וגונזם, ואנכי מתחלה הייתי כאחד מהם. ובינותי בספרים בספרי דבי רב, ולא מצאתי שורש ועיקר לדבר זה, ועל כן לא הייתי נזהר בזה כל כך, עד שמצאתי בפירוש רש״י ז״ל, על יחזקאל, פ׳ ה פסוק ג שכתב, וז״ל: וצרת אותם בכנפיך, מכאן רמז שכל המסתפר שערותיו לא יזרוק אותם אלא יגנוז, שכל מה שנא׳ במקראות האלו וכוי, עיי״ש. ומכאן תוכחת מגולה שלא יקל אדם במנהג שנהגו בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחוז במעשה אבותיו ולא יהיה חכם בעיניו, שאם הוא נראה רק הוא מכם, ובוודאי כי לא לחנם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרום ויסדום ביסוד מוסד, עיין לעיל דף צב ע״ב, מש״ש בענין שעורים שנותנים עם ביצים כשרוצים לבשלם, עכ״ל.

 

ובספר פקודת אלעזר, או״ח סי׳ עד. ס״ב, כתב וז״ל : הגה עיין באבהע״ז סק״ז, ועיין בתשר מהר״ם אלשקר ז״ל, סי׳ לה, כמה תוכחות על הצועק על מנהגי הא׳ אפילו מנהג אמותנו הראשונות שבערי ישמעאל שנהגו להניח מעט שער חוץ לצמתן בלי כיסוי הוא נקרא בת צדעא, הגם שבערי הערלים נהגו לכסותו וכו׳ ומ״ש בזוהר אפשר דשער שדרכה לכסותו משתעי וכו׳ עש״ב עכ״ל.

והרב שדי חמד, חלק יד, מערכת מים, כלל לז, בלשון המתחיל אם המנהג, כתב וז״ל: אם המנהג הוא תמוה וזר, יש לנו ללמד זכות ולבקש כל טצדקי על מה סמכו על המנהג ההוא. וכה עשו כל קדמונינו כשראו איזה מנהג של תמהון הרב מוהר״מ פדאווא, ריש סימן עת, הביא דבריו במשא חיים, אות הרן, ושכן כתבו הרבנים משאת משה, ה״א, חיור״ד, ריש סי׳ טוב. ופרח מטה אהרן, ח״א, סי׳ כא, דף נד. ע״א. והרב מים החיים, בחלק או״ח, סימן יב (בד״ה ומאחר), כתב שהרב מהרשד׳׳ם, חיור״ד, סי׳ קצג, הביא ראיה שצריך לחפש ולבקש טעם לקיים המנהג, שהרי כתבו התוס׳ בפי במה טומנין, יש תימה איך אנו מטמינים על כירות שלגו ואע״פ שגורפין אותו הוא מוציא הבל כמו גפת של זיתים, ובקשו טעמים שונים לקיים המנהג. ועוד ראייה ממה שכתב המרדכי, בפ״ק דגיטין, ז״ל: פסק בס׳ התרומה, דאין לזיין בגט אותיות של שעטנ״ז ג״ץ כמו שמזיינים בס״ת, כי אין לשנות המנהג פן יוציאו לעז על גיטין הראשונים. הרי לך ראיות שאין ראוי להרהר על המנהג בשום צד, אפילו שנראה שהוא כנגד הדין. שהרי מן הדין היה ראוי לזיין הגט כמו בספר תורה, וכמו שאנו נזהרים שיהא מוקף גויל ושאר דקדוקים, עם כל זה אנו חוששים לזיין כדי שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים, עכ״ל. ולקמן בכלל לח, אכתוב עוד בזה, ב״ה שאין לבטל המנהג בנקל ושיש דרכים שיתכן לבטל המנהג, עכ״ל.

ומקור דיני המנהגים הלא המה ריש פ״ד דפסחים, וטור יור״ד, סי׳ ריד, ואו״ח סי׳ תסח ותצו ותרץ. ובספר פר״ח לאו״ח סי׳ תסח ותצו, שני קונטרסים גדולים שם נקבצו ובאו להקת נביאים, הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים בענין זה. ועיין מנחות לב, בענין שאין לשנות הניגונים עיין או״ח סי׳ תריט ס״א, ועיין בם׳ מי מנוחות למה״ר אליעזר ליפמאן נייזאטץ זצ״ל, ברוח דעת, פ״א שדבר בעוצם יקר המנהגים שאין לפשוט ידי אדם בהם וז״ל במקום אחד בקצרה, הביטה וראה עוצם כח המנהג, עד שאפילו הלכות קבועות נידחות כמה פעמים מפניהם. וכמ״ש חז״ל מנהג עוקר הלכה. וכתבו שאין לבטלם ולשנותם ואפילו בניגונים הנהוגים עי׳ או״ח סי׳ תריט ס״א ובמנחות לב. אמרו חז״ל אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל אין שומעין לו שכבר נהגו העם במנעל. וביחוד אותם המנהגים אשר כבר נאחזו ויוסדו מאת רבותינו ואבותינו החכמים הצדיקים והחסידים הסכימו עליהם ברוב מנין ורוב בנין — והמה מורשה לקהלת יעקב ברוב מקומות תפוצותם זה הוראת מאות שנים וכו׳ עיי״ש דברים רבים בזה.

וראה זה חדש מצאתי להרב אברהם ביק ז״ל, בהקדמת ספרו בכורי אביב, וז״ל: וגם מנהגי ישראל כי המה תורה ואין להלעיג עליהם, כאשר רמזתי מנהג שימת שם לנפל, והשכבת המת על הארץ ושמירתו שלא ישאר לבדו. שקבלו הגאונים שמשימין שם לנפל שמת קודם מילתו שכשיעמוד בתחה״מ יכיר אביו ואמו, כי השם הוא הנפש. כדאיתא בב״י יור״ד סי׳ רסג בשם גאון, ובשו״ע ס״ה, וז׳יש הכתוב בחושך ילך גופו ובחושך שמו שמושם לו יכוסה ויטמן בעפר. ומצאתי בדחז׳׳ל מנהג חופה לחתן וכלה שמתו ר״ל, והוא רמוז במה שעשתה יוכבד למשה חופת נעורים בתיבה, שמא לא תזכה לחופתו. וגם מנהג של מדינות פולין שזורקין שומים על הקברות בימים שמקיפים אותם, אשר גדולים שחקו עליו, לפי דעתי נבנה על דחז״ל בשבת קנב, שמי שאין לו קנאה אין עצמותיו מרקבים. ובשום אמרו בב״ק לט, שמכניס אהבה ומוציא קנאה. הנה כי כן ירמזו שהתופס במדה זו בקבר יצליח, עכ׳׳ל שם.

סוף ההקדמה לנוהג בחוכמה….

" החרות " עיתון לאומי בבעלות ספרדית. יצחק בצלאל

מאפיינים כלכליים וטכנייםנולדתם ציונים

תדירות, תפוצה ופרסומת

בעלי ׳החרות׳ השתבחו בכך שעיתונם הופיע כסדרו ללא הפסק ותדירותו אף גברה בהדרגה מפעמיים בשבוע עד יומון (א׳ סיוון תרע״ב). השתבחו בצדק, שכן כל עיתוני החדשות בארץ יצאו לאור עם הפסקות כלשהן בהופעתם וצמצום תדירותם המוצהרת. הדיוק בהוצאת ׳החרות׳ והגברת תדירותו היו חלק מכישוריהם העסקיים של בעליו, שניכרו גם בתפוצתו ובהיקף הפרסום בו. תפוצת ׳החרות׳ היתה בתחילתו 1,200 עותק למנויים ובמכירה בודדת. בפרקי־זמן מסויימים, כגון במלחמת השפות או בעתות מלחמה, תפוצתו גדלה ועמדה במקום השני אחרי ׳הצבי׳/׳האור׳, ולפרקים – במקום הראשון.

כמחצית מהמנויים והקונים של ׳החרות׳ היו בירושלים ויתרם בארץ, בממלכה העות׳מאנית, במזרח התיכון, בתוניסיה, בטריפוליטניה, בבוכארה, בבגדד, בתימן, ובמקומות נוספים.

׳החרות׳ לא הצטיין בעניינים טכניים, כגון עימוד, מתן כותרות וכיו״ב, עד כדי רשלנות לפעמים, כגון מתן ידיעה אחת פעמיים באותו גיליון.

העיתון המסחרי הראשון בארץ

׳החרות׳ הצטיין בכמות המודעות שבו. היו לו סוכנים לגיוס מנויים ומודעות בערים ובמושבות וכן במצרים, בסוריה, בתורכיה ועוד. ללא השוואה כמותית, נראה לי שתפס מקום ראשון בכך בין עיתוני הארץ. לאורך שנים רבות לפחות עמוד אחד מארבעת עמודיו היה כולו מודעות, לעיתים קרובות יותר מעמוד. אשר לאתיקה העיתונאית, היו לו סוכנים שגם כתבו לעיתון, ופירסם כתבות ששולבה בהן פרסומת. ב׳החרות׳ לא היתה אפוא הפרדה מוחלטת בין הפונקציה המערכתית לפונקציה המסחרית. אכן היו שהאשימו אותו שהוא עיתון מכור, המקבל כספים בעבור פרסום או אי־פרסום, אך בכמה מקרים, כגון במלחמת השפות, האשמה זו הופרכה בעליל (בהרחבה להלן בסיכום הפרק).

ככל הידוע לי, ׳החרות׳ לא נתמך מעולם בכספים על־ידי גורם כלשהו, ציבורי או אחר, ולא ביקש תמיכה. בכך היה יחיד בין העיתונים וכתבי־העת בארץ שהצליחו לשרוד באותה תקופה. אכן ׳החרות׳ הוא אבי העיתונות המסחרית העברית בארץ, הבלתי נתמכת מכספי ציבור, אף כי קדמו לו עיתונים פרטיים שיסודם במניעים כלכליים.

ה. ללא מחוייבות מוסדית ועדתית

ביישוב היהודי בארץ, שהיה מפוצל מאוד בשלהי התקופה העות׳מאנית, היו רוב העיתונים וכתבי־העת מוגדרים מבחינה יישובית, הגדרה שנתגלמה בתמיכה בעיתון מזה ובמחוייבות הנתמך לבטא את האינטרסים והערכים של התומך מזה. היוצאים מכלל זה היו במידה רבה עיתוני בן־יהודה, שאמנם נתמכו בכספים על־ידי מוסדות שונים אולם היו מחוייבים ביותר לערכים של עורכם. בן־יהודה היה החלטי בדעותיו, החל מבעיות היישוב והציונות עד לענייני לשון וספרות ואכן עיתוניו לא היו פתוחים לכל, למשל לחרדים.

׳החרות׳ לא היה מוגדר ומחוייב למגזר יישובי כלשהו וכאמור לא נתמך, היה פתוח לאנשים מכל מגזרי היישוב ולקשת רחבה של אמונות ודעות. קודם הדיון בזיקתו העדתית, תידון זיקתו למוסדות כלליים, וראש לכול למוסדות הציוניים. מצאתי רק בקשה אחת של ׳החרות׳, בעניין אישי, לעזרה כספית ממוסד ציוני, פניית העורך ח׳ בן־עטר בתקופת מלחמת העולם אל המשרד הארץ־ישראלי לקבל הלוואה כדי לפדות את עצמו מגיוס על חשבון דמי המנוי של המשרד. ׳החרות׳ הגדיר את עצמו כעיתון לאומי, אך בתכתובת בין המשרד הארץ־ישראלי לראשי העיתון אין סימן ליחסים של תלות או מחוייבות מראש, מעבר למשאלות. כך ביקש המשרד מהעיתון ׳רצוי מאוד, כי בכל פעם שיש לכם לפרסם חדשה פוליטית הנוגעת לנו, תמלכו קודם בנו […]׳. ל׳החרות׳ לא היתה מחוייבות גם למוסדות אחרים. אשר לחברת כי״ח, אשר כמה מקורות ציינו את המנהל שלה א׳ ענתבי בין מייסדי העיתון, ׳החרות׳ מתח כמה פעמים ביקורת חריפה עליה. גם ידיעות על זיקתו למוסדות אחרים, כמו ׳המכבים הקדמונים׳ או אגודת ׳אהבה ואחוה׳, הוכחשו.

עיתון עדתי מהו

׳החרות׳ הוגדר לרוב כעיתון ספרדי עדתי. אכן בעליו ועורכיו היו ספרדים אולם את זיקתו העדתית של ׳החרות׳ ושל כל עיתון וכתב־עת, ראוי לדעתי לבדוק על־פי חמש בחינות.

(א) המצע הפרוגרמתי. במצעו הפותח את גליונו הראשון הציג ׳החרות׳ עקרונות כלל־לאומיים: תחיית העברית, תמיכה בציונות וכיוצא באלה, ללא אזכור הבט עדתי כלשהו. מתחת לכותר העיתון צויין בשנים הראשונות: ׳עתון לאומי׳. ובשנת תרע״א ניסו עורכיו, כאמור, להוציאו בשיתוף עם עסקני היישוב החדש בשינוי שם (׳חיינו׳). רק בהצהרות מאוחרות יותר צויינה גם זיקתו העדתית, כגון לרגל הופעתו כיומון:

׳החרות׳ [״.] הנושא בגאון את דגל הלאומיות והיהדות [״.] שדוגל בדגל היהודים בכלל והספרדים בפרט […] העתון העברי הראשון היוצא על־ידי ספרדים, עורכו הוא ספרדי ורוב סופריו הם ספרדים וזוהי תפארת […] הספרדים [״.]. הצעירים הספרדים [.״] עוד ישובו לתפארתם ולא יבושו מפני אחיהם האשכנזים.

בושה לאומית היא אמנם להבדיל את אומתנו למפלגותיה וחובה מוטלת עלינו להלחם תמיד בכל אלה המבדילים בין האשכנזים לספרדים […] הבענו את דעתנו ככה אך בכדי להראות את סמני התחיה שנהיו בקרב הספרדים.

מייסדי ׳החרות׳ ראו בו אפוא עיתון ציוני כלל־לאומי ולא ביטאון ספרדי עדתי, אף כי רצו לעורר באמצעותו את הספרדים לתחייה לאומית ולבטא בו את תרומתם לה.

(ב)  כללי הברירה של החומר הנדפס ותוכן המאמרים והעמדות האופייניות בבעיות ציבוריות ועדתיות. ב׳החרות׳ פורסמו מאמרים על מיגוון רחב של נושאים: היישוב הישן והחדש, הציונות, תחיית העברית, העלייה, ההתיישבות, המושבות, הפועלים, החינוך והתרבות, הספרות והתיאטרון. עם זאת הוא עסק הרבה ביחסים בין העדות ובמצב העדה הספרדית, דיווח בהרחבה על הנעשה בממלכה העות׳מאנית ובקהילות היהודיות במזרח, ניהל ויכוח תקיף עם אישים ועיתונים יהודיים לא־ציוניים בתפוצות הספרדים וכיוצא באלה. אבל עמדתו לרוב לא היתה עדתית. הוא לא נקט עמדה קבועה נגד עדה אחת ובעד רעותה, ולא אחת פורסמו בו דברים קשים, ואף דברי לגלוג וביזוי, כנגד הספרדים.

(ג)  הזהות העדתית של המו״ל, העורכים, הגורמים המממנים והתומכים. המו״ל והעורכים של ׳החרות׳ היו ספרדים, אך שימשו בו מדי פעם אשכנזים בתור ממלאי מקום או ׳עוזרים׳ לעורך. אשכנזי היה גם עורך ׳חיינו׳. לא היו ל׳החרות׳ מממנים ולא תומכים מוסדיים, גם לא ועד העדה הספרדית או עסקנים ספרדים. אמנם ׳החרות׳ היה צד מובהק ועקבי בריב הרבנות הספרדית, אך ללא מחוייבות מוסדית וללא קבלת תמיכה כספית.

(ד)   הזהות העדתית של סופריו ומשתתפיו. אלה היו מבני כל העדות ומגזרי היישוב. המערכת ציינה, כי רוב סופרי ׳החרות׳ הם ספרדים, אולם אינני בטוח בכך על־פי רשימת המשתתפים שערכתי. המשתתפים הספרדים אכן בלטו בכמה תחומים, ביותר בדיון על הבעיה הערבית והבעיות העדתיות.

(ה) ציבור היעד של הקוראים. מנוייו וקוניו היו בני כל העדות. אין לי מידע בדבר התפלגות קוראיו לפי עדות.

כללו של דבר, ׳החרות׳ לא היה עיתון עדתי, ודאי לא ביטאון של מוסד או גוף ספרדי, למרות תיוגו כעיתון עדתי ספרדי, לרוב שלא לשבח. על־פי הבחנים הללו, ׳הלבנון׳, ׳חבצלת׳ לאחר התמורה שחלה בו, ועל אחת כמה ׳יהודה וירושלים׳ ו׳מוריה׳ היו בטאונים עדתיים מובהקים לאין ערוך יותר מאשר ׳החרות׳, אף־על־פי־כן נדיר מאוד, אם בכלל, סיווגם של עיתונים אלה של האשכנזים בעיתונים עדתיים.

הערת המחבר : אמנם י׳׳י ריבלין ציין, כי אחת המטרות של ׳הלבנון׳ ריהודה וירושלים׳ היתה ׳לחזק את הישוב האשכנזי ביהוד של כולל הפרושים ולאמצו כנגד העדה הספרדית […]׳ – קובץ העיתונות, א, עמי 13. אולם אפילו הוא לא תייג את ׳הלבנון׳ כעיתון עדתי, אף שהעיתון נקט לא־אחת עמדה אנטי ספרדית חריפה. עדתי ממנו היה ׳יהודה וירושלים׳. על עמדתם ראו בפרק השביעי, הערה 33, ׳מוריה׳ היה במוצהר בטאון האורתודוקסיה האשכנזית. לעומת זאת יש שהפריזו בציון ספרדיותו של ׳החרות׳ כגון שהיה על טהרת הספרדים. ואפילו שהיה בטאון העדה הספרדית – ראו: אנציקלופדיה א״י, עמי 694.

l'avenir illustre – L’Union Marocaine – הגר הלל

l avenir-המייסדים

אור המערב נוסד בידי שני סוחרים יהודים מסורתיים, אוהדי המפעל הציוני בארץ ישראל. בחנותם הם מכרו ספרי קודש לצד עיתונים יהודיים מאירופה ומארץ ישראל. דוכן העיתונים בחנותם נעשה במהרה למקום מפגש שכונתי של אנשי המלאח, אשר גילו עניין בחדשות מן העולם היהודי, ורצו להחליף דעות בענייני דיומא. על רקע זה נולד הרעיון לייסד עיתון מקומי, שיספק מקבץ של ידיעות ודעות בנושאים יהודיים. הם בחרו להוציאו לאור בשפתם של דיירי הרובע, קרי ערבית־יהודית. במהרה היה אור המערב לבמה פומבית שפרסמה ביקורת חברתית על הנהגת הקהילה. למרות הצלחתו היחסית הוא נסגר כעבור שנתיים. מעמדם המשפטי של עורכיו ושל קהל קוראיו (ד׳מים) תרם לחולשתם הפוליטית והכלכלית, ולא אפשר להם להתנגד לצו הסגירה.

את הלקח מניסיון זה למד העיתון ״העתיד המצויר״, שנוסד כעבור שנתיים, בשנת 1926. העיתון נוסד בידי יונתן תורש, שהחזיק באזרחות של מעצמה אירופית, והשכיל להקיף עצמו באישים בעלי מעמד כלכלי ופוליטי מבוסס יותר בקהילה. תורש היה פעיל ציוני שהגיע למרוקו ממזרח אירופה והקים בקזבלנקה תא ציוני קטן. קהל היעד שלו היה קבוצת מתמערבים ילידי המקום, ששפת הוריהם הייתה ערבית־יהודית, ואילו הם עצמם למדו צרפתית ורכשו השכלה מערבית. בני קבוצה זו התגוררו או התפרנסו באזור התפר שבין הרבעים האירופיים לבין המלאח. למרות התמערבותם הם המשיכו לקיים קשרים משפחתיים, חברתיים ודתיים עם בני המלאח, קיימו אורח חיים יהודי, ועשויים היו לשמש גשר בין תורש המהגר האשכנזי לבין המון העם. ואמנם, תורש לא הסתפק בקהל קוראיו המתמערב. הוא היה מעוניין להטות לצדו גם את אנשי המלאח, ופזל לעברם בכמה דרכים: באמצעות צילומים ותמונות שנועדו למי שהתקשו לקרוא צרפתית, ולא פעם שימשו תחליף למאמר שלם, ובאמצעות מדור מיוחד בשם ״כ׳באראת״(ידיעות), שכלל ידיעות ומאמרים על היהדות ועל ארץ ישראל בשפה הערבית־היהודית.

העיתון דגל באוטואמנציפציה, ואופיו היה רפורמי, לאומי ופרו־ציוני. הגוון הרפורמי הלאומי השתקף בניסיונו להתאים את החברה היהודית לזמנים המשתנים ולשלב אותה בסביבתה, מבלי לוותר על ייחודה היהודי ועל מוסדותיה האוטונומיים. הגוון הציוני בא

לביטוי בזיקתו לתהליך הקמת הבית הלאומי בארץ ישראל. תהליך זה נתפס כמוקד השראה למסע ההתעוררות הלאומית בעולם היהודי כולו וכהוכחה שאפשר לקיים ישות לאומית־יהודית בעידן המודרני.

״האיחוד המרוקאי״ נוסד בידי אלי נטף, מורה שנשלח לנהל בית ספר של כי״ח בקזבנלנקה, והתמנה לאחר זמן למזכיר הקהילה. סגנון כתיבתו הגבוה והמצועצע היה מתובל בניבים ובמשלים מן התרבות הצרפתית והאורינטליסטית. לפי עדותו יועד העיתון לחברה היהודית הגבוהה – עשירי המקום, פקידים ומנהלים בארגון כי״ח, שהתגוררו ברבעים האירופיים וביקשו להשתלב בחברה הקולוניאלית במרוקו. העיתון דגל באמנציפציה וחתר להשתלבות היהודים, כפרטים, בחברה הקולוניאלית במרוקו. שאיפתו הייתה לאפשר ליהודים בעלי השכלה לקבל אזרחות צרפתית, כפי שהיה בתוניסיה. כעיתון פרו־צרפתי הוא אימץ את הגישה השלילית של השלטון הצרפתי כלפי הציונות הפוליטית, ואת גישתם המסויגת של חוגי כי״ח כלפי הביטויים הלאומיים של היהדות. הוא תבע כי הדת היהודית תצטמצם לתחום נחלתו של הפרט, ושאף לטשטש את ביטוייה המוסדיים הייחודיים ואת הגילויים האוטונומיים של הארגון הקהילתי(בתי הדין, מערכת החינוך וכד׳). כעיתון שמרני, המקורב לממסד הקהילה, הוא חתר להשאיר את הכוח בידי העשירים ששלטו בקהילה, אך העדיף להעביר את האחריות למצוקות ההמון היהודי ליזמה הפרטית של ארגונים פילנתרופיים.

התחרות הקשה על קהל היעד של שני העיתונים, המשכילים היהודים דוברי צרפתית, סללה את הדרך למאבק כוחני ביניהם. התחרות לא הוגבלה למישור המקצועי והכלכלי בלבד אלא נגעה גם לסוגיות הקשורות למישור הפנים פוליטי, לאופן הטיפול בבעיות הקהילה. המאבק היה על ערכים וכוח, שכן המאבק האידאולוגי על דמותה של החברה היהודית היה כרוך במאבק פוליטי על כוח ועמדות השפעה בארגונה של החברה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה נסגרו שני העיתונים בעקבות חוקי וישי. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה נוסדו עיתונים יהודיים חדשים, ביניהם ׳Noar (להלן: נוער)(1945־ 1952), שהמשיך את דרכו של ״העתיד המצויר״, ומאוחר יותר La Voix des Communautés (להלן: ״קול הקהילות״)(1963-1950), שהמשיך את המדיניות שטבע ״האיחוד המרוקאי״ והפיץ את מדיניות ההנהגה הרשמית (מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו).

יונתן תורש(1976-1895)

יונתן תורש נולד בפולין ונפטר בארצות הברית, גדל בבלגיה ובבגרותו בחר להתגורר באנגליה, שם היה פעיל בפדרציה הציונית. ב־1919 החל לבקר במרוקו במסגרת עסקיו: ב־1923 מונה למפקח על סוכנויות מסחר של חברה אנגלית במרוקו, והתיישב בקזבלנקה. ב־1936 הציג את מועמדותו לתפקידים מרכזיים בוועד הפועל של הארגון הציוני במרוקו, ואף נבחר לייצגו בקונגרס הציוני הכ״א, בשנת 1939. הוא היה הרוח החיה במדיניות הארגון עד להפסקת פעילותו, בראשית שנת 1940. בשנת 1941 עזב את מרוקו לארצות הברית.

אמנציפציה

מילולית: שחרור. תהליך שחרורם של בני קבוצה (או שכבה) חברתית מן המגבלות החוקיות והחברתיות שחלו עליהם, והשוואת זכויותיהם האזרחיות והפוליטיות לאלה של שאר האוכלוסייה האזרחית. תהליך האמנציפציה של היהודים, שהחל בהשראת רעיונות ההשכלה, יושם לראשונה בארצות הברית, ולאחר מכן בצרפת בסוף המאה השמונה־עשרה. תהליך החלתו באזורים אחרים בעולם היה הדרגתי וידע עליות ומורדות.

אוטואמנציפציה

מילולית: שחרור עצמי. רעיון האוטו­אמנציפציה של היהודים פותח בידי יהודה ליב פינסקר, שפרסם (בעילום שם, בגרמנית) חוברת בשם זה ב־1882. בחוברת זו, שהייתה לימים לאחד מכתבי היסוד של התנועה הציונית, טען פינסקר ששחרורם העצמי של היהודים וריכוזם בארץ נפרדת הוא תנאי מרכזי לפתרון ״בעיית היהודים״ ולצמצום תופעת האנטישמיות.

השירה העברית במרוקו-חיים זעפרני

א. [בחירת עם ישראל ומעמדו בין האומות]השירה העברית

אמר הצעיר משה בן לא״א כה״ר (= לאדוני אבי כבוד הרב רבי) יצחק ז״ל. חסדי ה׳ אזכיר תהלות ה׳ כעל כל אשר גמלנו ה׳ אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו. ועלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, והאמירנו להיות לו לעם סגולה מכל העמים והבדילנו להיות לו לחלקו ולחבל נחלתו, כמש״ה (=כמה שאמר הכתוב) כי ׳חלק ה׳ עמו׳ וכו.. למה״ד(= למה הדבר דומה)," למלך שכבש מדינה ורצה שעבדיו יטלו חלקם באותו השלל ואותו המלקוח ובנפשות אשר היו שם ומינה והפקיד עבדיו עליהם איש איש על עבודתו ועל משאו, ונתן לכל אחד ואחד משפחה שיהיה הוא הפקיד עליה. והיתה שם משפחה אחת מיוחסת עד מאוד לקחה לעצמו לחלקו ולגורלו, שהוא בכבודו ובעצמו ישים לבו ועינו עליה כל הימים. ואותה המשפחה בעצמה הבדיל בה וממנה ראשי בית אבות מובחר מן המובחר. והבדיל בין קדש לקדש. כך מלך מ״ה הקב״ה (=כך מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא) המציא זה העולם יש מאין, והבדיל ממנה היפה גוי אחד בארץ, ונטל חלק בראש ישראל עמו לחלקו ולחבל נחלתו להיות לו לעם סגולה…

ב. [שכבות החברה בקהילות ישראל! עלית והמון: מעמדם המיוחד של המלומד, המשכיל והמשורר בחברה היהודית]

ובאותו החלק המשובח העולה היא למעלה למעלה ומינה ובה בחר והבדיל עיני העדה הם העומדים על הפקודים הת״ח הנק׳(=התלמידי חכמים הנקראים) תמיד בשם ׳עמי׳ ונק׳ (= ונקרא) בשם ישראל לשון שררה וחשיבות. והמון העם הנק׳ בשם יעקב לשון עוקבא ומרמה אע״פ שהם חביבין עליו כאישון בת עין. יען אף הם מלאים מצוות כרמון כמו שדרשו ז״ל על פסוק ׳כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנים שביך וכו׳(ברכות דף נז, א; זוהר ח״ב דף ק, א: שיה״ש רבה ה ועוד) עכ״ז(=עם כל זה) אינם כ״כ(=כל כך) כמו הכת הראשון הנק׳ בשם עמי…

 

[1]      כאן מובעת בפירוש עמדת צאצאי המגורשים, שהיו בעלי תודעה מובהקת של עליונותם — שמקורה במוצאם הקשטיליאני. ואכן, הם היוו מעין שכבת אריסטוקרטיה אינטלקטואלית אמידה, שאחזה בשררה, והשווה זעפרני, יהודי מרוקו, עמי 126-122 (רבנות ושררה), על ההבחנה בין העלית (האינטלקטואלית) וההמון.

[1]    עוקבא, במשמעות אחוריים של חיה. והשווה עקב ו׳עקבה׳(במשמע ערמה, מזימת תחבולה, מלכים ב י, יט>.

ג. [אהבת אלוהים. ישראל טוטפות בין עיני הקב״ה]

ולא זו בלבד אלא תמיד חושק בנו ונתננו לטוטפת בין עיניו כמ״ש ז״ל במס׳ ברכות(דף ו, א): מנין שהקב״ה מניח תפילין וכו׳… וכמו שהתפילין שלנו כתיב בהן אחדותו… גם תפילין דמארי עלמא כתיב בהן אחדות ושבח, כמ׳׳ש: ׳ומי כעמך ישראל׳ וכו׳.

ד.  [הייחוד המיסטי של אלוהים ועמו באמצעות התורה]

ולא זז מחבבנו עד שנתן לנו חמדה גנוזה מראש מקדמי ארץ(= התורה) עד לא עשה ארץ וחוצות, כמה דורות מאהבתו אותנו כדי שע״י שהיא רוחנית מלובשת בפשט גשמי נתדבק אנחנו עמו וצאן מרעיתו שאנו גשמיים עמו יתברך, שהוא רוחני נשמה לנשמה, כמש״ה (=כמו שאמר הכתוב): ׳ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם׳ וכו׳, ירצה ואתם הדבקים בה׳ דוקא ולא האומות, יען חיים כלכם בתורה, הגם שיש הפרש בין יעקב לישראל כמ״ש לעיל ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבכם שחיים כולכם, כולכם קבלתם התורה שהיא החיים האמיתיים ׳ובחרת בחיים׳… כמ״ש(=כמו שאמרו) ז״ל:׳כל העוסק בתורה שכינה כנגדו׳ עוד אמרו ע״פ(=על פסוק) ׳ולאמר לציון עמי אתה׳, א״ת (=אל תקרא) עמי אלא עמי. ולדעתי זוהי כתת מסדרי ברכת התורה באומרם: ׳אשר נתן לנו תורת אמת חיי עולם׳ וכר… נתן לנו תורת אמת כדי שנתדבק בו יתב׳ (= יתברך) ונהיה מרכבה לשכינה שהיא חיי עולם נטעה בתוכנו. ומרוב חבתו אותנו צונו להראות לפניו ביום שמחת לבנו ג״פ (=שלוש פעמים) בשנה, כחשוק שמתאוה לראות תשוקתו. ולאחר שראה אותה ותיטב הנערה בעיניו מצוה אותה ואומר לה: ׳זה חסדך אשר תעשי עמדי׳. שבכל עת וזמן שתהיה לבושה שני עם עדנים ומקושטת בכ״ד קישוטי כלה כדת הנשים… תתראה לפניו כי יש לו נחת רוח בהיותו זן עיניו ממנה. כמ׳׳ש החכם: ׳הראיני את מראיך השמיעיני את קולך׳ וכוי.. . — אלא הכוונה שע״י התורה בכל עת ובכל רגע הוא חושק לראותינו. והלא הוא ׳משגיח מן החלונות׳ וכו׳ יען בתורה אנו מתנאים ומתיפים לפניו, כי ׳חכמת אדם תאיר פניו׳, ויאמר נא ׳הראיני את מראיך׳ בעת שתשמיעיני את קולך בבתי־כנסיות ובבתי מדרשות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר