ארכיון יומי: 5 באפריל 2017


כ"ב שבט תרס"ט – י' ניסן תשס"ג 2003-1909

מתוך הדף החכם היומי

חכם שלום משאש

מקצת שבחו

חכם שלום משאש, לימים רבה הראשי של ירושלים, נולד בכ"ב בשבט תרס"ט (1909) בעיר מקנס במרוקו, לאמו רחל לבית סודרי, ולאביו הרב מימון משאש, מחבר הספר: 'אוצרות שמיים'. את שמו ירש מסבו, שכיהן כרב ודיין במקנס אף הוא, וכתב את ספר השו"ת: 'דברי שלום'. 
חכם שלום משאש החל ללמוד תורה בעודו רך בשנים, ורבו המובהק היה רבי יצחק אסבאג. 
בשנת תרפ"ח (1928), והוא בן 17, כתב את ספרו ההלכתי הראשון – ממזרח שמ"ש. בהקדמה לספר מעיד המחבר על עצמו: "כל ימי נעורי לא ידעתי כיצד נראה מטבע כסף, וכל כסף תועפות נחשב בעיני לאין – נגד חשק תאוות לימוד התורה הקדושה". לימים נשא את ג'אמילה, בתו של הרב משה אלכרייף, ולזוג נולדו שני בנים – דוד ואברהם. 
בשנת תש"ד (1944) הקים את ישיבת 'כתר תורה' במקנס, ועמד בראשה. בשנת תש"ט (1949) עבר לקזבלנקה וכיהן כדיין. בשנת תשכ"ב (1962) נבחר לכהן כראש אב בתי הדין בקזבלנקה, ולאחר מכן כיהן גם כרבה הראשי של מרוקו כולה.
ידועה במיוחד הייתה חיבתו העזה של חסן השני, מלך מרוקו, כלפי הרב. באירועים בארמון המלוכה, כשחכם שלום משאש היה מברכו, היה המלך כופף קומתו. 
בשנת תשל"ח (1978) חכם שלום משאש עלה לישראל וכיהן כרבה הראשי של ירושלים. 
בי' ניסן תשס"ג (2003), נלקח לבית עולמו, ונטמן בהר המנוחות בירושלים. 
במהלך חייו כתב חיבורים רבים ובתוכם 'מזרח שמ"ש' – הלכות איסור והיתר, 'תבואות שמ"ש' – פסקים על ארבעת חלקי השולחן ערוך, 'שמ"ש ומגן' – שאלות ותשובות בענייני דיומא, 'בית שמ"ש' – על הי"ד החזקה לרמב"ם, ו'חם השמ"ש' – דרשות על התורה.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מרמז 'שפוך חמתך' על העשיר שאכל ושבע ודשן, והעני חסר.
מן המצוות היקרות של חג הפסח הקדוש הזה, היא מצוות הצדקה שאין ראוי לאדם לעשות כל צרכיו לעצמו ובני ביתו, ולא ישגיח על העניים האומללים – וצרכי הפסח מרובים.
וכמו שראינו שחז"ל התקינו לאסוף קמחי דפסחא, וכן מתחילים בהגדה – כל דכפין ייתי וייכול.
וידוע מה שנאמר בזוהר הקדוש – שבלילי יום טוב הקב"ה מבקר את אנשי העולם, וכשרואה שהם חסרים – רוצה להחריב עולמו. ומידת הדין מקטרגת על העשיר לומר לפניו יתברך – לעשיר נתת עד שאכל ושבע ודשן, ולעני לא נתת כלום, איה רחמנותך?
וה' מצטער מזה, ורוצה לשפוך חמתו עליהם. מי גרם לו? – זה שלא נתן צדקה, ועל ידי הצדקה שנותן עושה שלום בפמליה של מעלה, ועליו נאמר: 'אז יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום'.
וחם השמ"ש, חלק ב', פרשת צו, עמ' שע"ד, הוצאת המחבר, ירושלים, תשס"ג (2003)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מורה שהאב ילמד את בנו 'שמע', ואחר ילמדוהו מדעים וחכמה.
כשתינוק יודע לדבר – אביו מלמדו 'שמע ישראל': אז היראה היא באה בראשונה, ואז גם החכמה, שבאה אחריה – גם היא מקודשת, ואף שישתלם בשאר מדעים וחכמה, עם כל זאת, היראה, שרכש בראשונה – תהיה לו למגן, שיעמוד על משמרתו.
וחם השמ"ש, חלק ב', פרשת שמיני, עמ' שפא', הוצאת המחבר, ירושלים, תשס"ג (2003)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאפילו תלמיד חכם, אם אין בו ענווה, אינו אהוב למקום
קבעו חז"ל להתחיל ללמד לתינוקות של בית רבן – ספר ויקרא דווקא, כדי ללמדו ולהתחיל לו, בעניין הענווה – שזהו נחוץ לתורה, שאפילו יהיה חכם גדול בתורה – אם לא תהיה בו ענווה, לא יהיה אהוב למקום, ולכן עשו ב'ויקרא' – אלף זעירה, כדי שישאל התלמיד הטעם, והמורה יבאר לו הדברים הנ"ל, על עניין משה וענוותנותו, וזה יכנס ללב הילד. וזה יסוד גדול בתורה.
וחם השמ"ש, חלק ב', פרשת ויקרא, עמ' שנ"ח, הוצאת המחבר, ירושלים, תשס"ג (2003)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה איך יתפללו יחד כמה עדות במקום אחד.
מושב חדש, שיש בו אנשים מעדות שונות – אשכנז, מרוקו, מצרים, טוניס, ואין רוב מוחלט מעדה אחת כדי ללכת אחר הרוב …כיוון שאין אפשרות לתת מקום לכל עדה – אזי יתפללו יחד, וכל אחד יתפלל בספרו המיוחד, בנוסח השייך לו – אשכנז או ספרד, ובתפילת לחש יתפלל כמנהגו, ובשליחות ציבור יעשו תור ביניהם, והשליח ציבור יקרא החזרה וכיוצא בנוסח שלו…
בעניין המנגינות כולם כשרים וראויים, וגם בכל עדה משנים הניגונים, ובכל שבת עושים דבר חדש, ולכן השליח ציבור יעשה המנגינה שלו ושל עדתו, ואין לאחרים לערער, ולמחר יבוא הצד השני, ויעשה מנגינתו, ודי בזה.
שמ"ש ומגן חלק א, סימן מה, עמ' קי"ז, ירושלים, תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבית הכנסת הוא גורם לאחדות לכלל ישראל.
ידוע שבית המקדש, וגם בית הכנסת, היום בזמן הגלות, היא המקבצת כללות ישראל, ושם נעשים כל המשפחות – לאהובים וריעים ולמשפחה אחת ממש, ומזה נולד האחדות בין ישראל לאביהם שבשמיים, וגם ביניהם, ולולי בתי כנסיות, אחד לא יראה חברו אפשר כל ימיו, ובפרט עני ועשיר מעולם לא יתקבצו, לא כן בית הכנסת – גורם לאחדות כמו בית המקדש.
וחם השמ"ש, פרשת תרומה, דרוש ב', עמ' רפ"ח, ירושלים, תשס"ג (2003)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מדבר על שנאת חינם שהביאה לרציחתו אמיל גרינצוויג.
אל הקהל הקדוש, על כל חלקיו ועדותיו, אנוכי מבקש ופונה אליהם, בלב נרגש ומחריד, לרגל המאורע המעציב, שאירע בימים אלה של 'שנאת אחים', ושנגמר בשפיכות דמים – שהוא דבר המזעזע ומחריד הלבבות. ועל כיוצא בזה נחרב בית קדשינו ותפארתנו וגלינו מארצנו לא תקום פעמיים צרה.
וזאת הייתה טענת המן הרשע, באומרו – 'ישנו עם אחד' – שחזר להיות מפוזר ומפורד. וכנגד זה אמרה אסתר המלכה למרדכי – 'לך כנוס את כל היהודים', שיהיו באחדות ובליכוד השבטים לעם אחד. ובזה נתבטלה הגזירה.
אני פונה אל הקהל הקדוש. הסירו כל גורמי הפירוד, סלקו המחיצות המבדילות, וגרשו שנאת חינם מתוככם. נכבד איש את רעהו, נהיה מתונים זה לזה, נשמור ונקפיד על מוסר האדם וחייו.
שמ"ש ומגן חלק ב', עניינים שונים, סימן ה', עמ' שכ"ה, ירושלים, תשמ"ה (1958).

Mohamed Elmedlaoui-Pessah, Mimouna, Pourim et syncrétismes de la culture marocaine

 Pessah, Mimouna, Pourim et syncrétismes de la culture marocaine

Montée vers le Mont Lalla Mimouna à Ferkla (Maroc). Phot. Hesspress

Pessah, Mimouna, Pourim

Et

Syncrétismes de la culture marocaine

En continuité en quelque sorte de la séance sur "Le patrimoine judéo-marocain" tenue au pavillon du Maroc, invité d’honneur au Salon du Livre de Paris (26 mars 2017 ; v. Ici), et à l’approche de la grande fête juive de Pessah (11-18 avril 2017), je rappelle ici brièvement, avec quelques rajouts, certains aspects des syncrétismes culturels auxquels ce patrimoine millénaire à donné lieu. Je commence par un aspect propre que je n’ai pas suffisamment développé jusqu’ici et qui est propre au judaïsme marocain, à savoir la fête de la Mimouna (Lalla Minmouna "Notre Dame Mimouna", en fait à l’origine ou encore Lalla Mimouna Tagnawt "Notre Dame Mimouna).

Beaucoup de chercheurs se sont penchés sur les origines de cette fête et sur l’étymologie de son nom (Yigal Bin Nun, Joseph Chitrit, David Guedj, Hanna Sharvit, etc.). En complémentarité avec la piste d’investigation de Yigal Bin Nun 2016 (v. Ici, en fr.) et de la description vivante de Joseph Chitrit 2016 (v. Ici, en héb.) mais indépendamment de cela, un chercheur marocain, Mourad Jeddi 2016 (مراد جدّي), spécialiste en hagiographie du mysticisme populaire marocain, a réalisé un travail de fond bien fouillé et très documenté sous le titre ("لالة ميومونة، رمز الصلاح الأنثوي") sur le culte de Lalla Mimouna au Maroc à travers les âges et les lieux, des confins sahariens jusqu’au Rif (v. Ici, en ar.).

Il ressort en gros de l’ensemble de ces investigations réalisées curieusement la même année que la fête de la Mimouna, quoique qu’elle clôt les fêtes religieuses juives de Pessah chez les communautés juives du Maroc depuis le 18e siècle (selon J. Chetrit) ou même le 16 (selon Y. Bin Nun), était en fait à l’origine un rite païen qui célèbre la nature au début du printemps et sollicite ses largesses dans la joie, l’espoir  et l’allégresse et implore la clémence des esprits. 

Avec cette dimension qui était païenne et qui est devenu profane, cette fête traverse aujourd’hui dans son nouvel aspect folklorique profane les confessions (juive et musulmane), les entités ethnoculturelles (berbère, africaine, arabe, andalouse) et les lieux et localités au Maroc, où Lalla Mimouna dispose d’un vaste réseau de petits mausolées et lieux de culte (sources, arbre, montagnes, v. M. Jeddi 2016), donnant lieu, à cause de cela, à des formes de syncrétismes interculturels extraordinaires.

Le rapport de Mimouna, aussi bien d’après le nom (Lalla Mimouna vs. Sidi Mimoun) que d’après certaines formes de la musique mystique et de transe qui lui sont associées (la musique-danse de ‘gnawa’) a bien été souligné par Y. Bin Nun. Mais c’est sa forme de célébration ancestrale dans une localité lointaine du Maroc (Alnif/Tingir dans la région de Tinjdad) par des musulmans berbérophones, d’origines subsahariennes paraît-il, qui constitue un élément nouveau.

Je reproduis ci après la traduction d’une note que j’ai envoyée à mon ami Shimon Shavrit suite à une discussion que nous avons eue à Cape-Town au mois d’août dernier (2016) au sujet de la Mimouna, et ce en marge du colloque "Jews in Colonial and Postcolonial Africa". Le texte auquel la note fait référence est le texte d’un reportage fait sur place sur la fête de Lalla Mimouna dans l’oasis de Ferkla/Alnif/Tinghir dans la région de Tinjdad par Ali Al-Hassani 2015 (علي الحسني; v. Ici).

Ladite note (traduite de l’anglais) :

[[Le texte du reportage décrit une fête religieuse populaire que célèbre le premier vendredi du mois de mars (calendrier agraire) par une population berbérophone de Ferkla/Alnif à l’Est du Maroc qui est ethniquement à majorité subsaharienne. A cette occasion les habitants de cette localité montent en procession solennelle vers le Mont de Lalla Mimouna en chantant des incantations à rythme de tambour à la gloire de Lalla Mimouna, dont ils sollicitent la bénédiction. Une fois au haut de la montagne, ils préparent des galets de pain non levé qu’ils appellent ‘abadir’ en berbère, et égorgent un ovin ou un caprin.

Il y beaucoup plus de détails significatifs dans le texte du reportage, mais comme vous pouvez le remarquer, il y déjà beaucoup d’élément d’un rapport frappant avec la fête de Pessah: le calendrier, le pain azim (dit ‘abadir’), l’ancien sacrifice pascal, etc.

D’ailleurs, en ce qui concerne le dernier élément lui-même (le sacrifice pascal), j’avais montré dans une étude académique précédente (Elmedlaoui 2006) comment cet élément de la religion juive a été réadapté au rite du sacrifice en Islam (Aïd Al-Adha) par les premières générations berbères converties à l’Islam au Maroc, y compris le sous-rituel d’asperger du sang de la bête égorgé sur le linteau de la porte de la maison (pour un extrait de cette étude, v. Ici), ainsi que le fait que ce sacrifice (dans sa version islamique) continue toujours de porter le nom araméen /pasqa/ (פסקא) adapté à la morphologie du berbère qui lui ajoute le préfixe du féminin sous forme de /ta-faska/ (le berbère n’a pas de /p/, et /q/ n’y apparait que comme variante phonétique géminée de /غ/).]]. Fin de la note.

Enfin une autre fête juive, la fête des Pourim, a elle aussi donné lieu au Maroc à des interférences dans le folklore marocain en général, et plus particulièrement à la forme bien structurée dans les régions berbérophones du Souss et de l’Est, sous forme d’un théâtre-carnaval.

Il s’agit d’une manifestation théâtrale carnavalesque berbérophone qui s’appelle, selon les localités, bamghar, imaâshar, udayn n-tmashurt, iSwabn, etc. L’originalité de ce carnaval est qu’il est l’incarnation même de l’interculturel: alors que son cycle annuel est associé au calendrier religieux musulman (peut être même shiite), à savoir  la fête religieuse dite Ashura, ses manifestations théâtrales, plastiques et ses propos discursives n’ont rien à voir avec la religion en général, et beaucoup de musulmans orthodoxes y voient même des écarts plus ou moins ‘condamnables’ selon l’esprit de l’époque, du point de vue de la religion.

En plus de cela, quel que soit la diversité de la forme et des propos tenus par les acteurs, selon les localités, la constante de ce théâtre-carnaval est de faire la part du lion aux personnages juifs avec des prénoms juifs (Shmiha, Moshe, Haïm, Dawid), à tel point que le carnaval s’appelle ‘udayn n-tmâshurt’ ("Les Juifs de l’Ashura") par endroits, et ce encore aujourd’hui, un demi siècle après que les communautés juives de ce Maroc profond ont toutes émigré en Israël ou ailleurs (v. Ici et  Ici).

Mohamed Elmedlaoui

http://orbinah.blog4ever.com/m-elmedlaoui-publications-academiques

המיסיונר מרקהיים – היהודים והמיסיון האנגליקני

 

היהודים במרוקו והמיסיון האנגליקניג׳והן דרומונד האי, שיחסיו עם יהודי מרוקו היו טובים, והוא נחלץ לעזרתם בשעות של מצוקה, ביקש ממרקהיים שלא יתערב באמונת היהודים, וכי אם ילמדם תנ"ך, יעשה זאת בדרכם של היהודים. זה המסר שהעביר למיסיונר באמצעות תורגמנו היהודי (ראה תעודה 4).

תעודה מספר 4

29 ביולי 1854. מכתבו של המיסיונר מרקהייס למזכיר האגודה הלונדונית. הוא כותב על נסיעתו לגיברלטר כדי להשיג מורה יהודי לבית ספרו, דבר שלא עלה בידו בגלל המכשולים שמציבים בדרכו מנהיגי היהודים, הרוצים שבני עמם יישארו ״בבורותם״. הוא מאשים בכך גס את ג׳והן דרומונד האי שתבע ממנו ללמד את התנ״ך ״בדרכם של היהודים״, על ידי מורה יהודי, ולא להתערב בחיי הדת של היהודים.

Tangiers, July 29th 1854

Rev. C.J. Goodhart My dear Sir,

In my last I could hold out no encouraging prospect of realizing my efforts with respect to the School, according to my intention therein expressed I continued my struggling endeavours and went over to Gibraltar to procure a Jewish Teacher, the result of which proves to me, that I cannot establish it for the present, until it please the Lord to remove the obstacles thrown in the way by those that are in authority, and who think it their interest that the people should be left in ignorance in order that their evil deeds may not be made manifest — artful machinations have been employed.

One for instance, it was thought that as a Missionary School I would not consent for the New Testament not to be taught in it — that difficulty removed, I was told by Mr Hay, that the Old Testament must be explained according to the "Jewish way", in fact the Jews must be the teachers and there must be no interference with them in their religion.

This he also communicated to his interpreter Jews, who spread it abroad, and my poor brethren in this Western Egypt dare not accept me as their Moses against our English Pharoah (sic). My Jewish friends in Gibraltar put me in possession of much secret undermining influence that is at work here to get me away — that no Jew will dare either to come to me or send his child to a School of mine — that nothing can be done that Mr Hay does not choose.

(Signed) H. A. Markheim

הדבר לא הניח את דעתו של מרקהיים, וכתגובה העליל על דרומונד האי כאמור לעיל. מרקהיים ביקר בגיברלטר בחפשו אחר מורה יהודי לבית הספר שהוא עמד לייסד, אבל נכשל. נראה שאף לא יהודי אחד ניאות לעבוד אתו. במכתבו למזכיר האגודה ששלחה אותו הגיע למסקנה שאינו רצוי כאן, ושאף יהודי אחד לא יעז לבוא אליו או לשלוח את ילדיו לבית הספר שלו, וכי ״אי אפשר לעשות כאן צעד כלשהו ללא הסכמתו של דרומונד האי״.

האחרון קיבל מזקני קהל טנג׳יר מכתב המלצה בשם כל הקהילה, המעיד על יחסים טובים בינם לבין הדיפלומט. דרומונד האי שלח מסמך זה לשר החוץ, כדי להזים את עלילות מרקהיים, ותבע מהאגודה לפטר את המיסיונר, ולכתוב כי האשמותיו חסרות כל בסיס. ואם יסרבו — ידרוש לחקור את הנושא עד תום, וכן איים לתבוע את האגודה על הוצאת דיבתו.

גם האגודה דרשה לחקור את הסכסוך כדי להגיע לאמת. בנובמבר 1854 התבקש מושל גיברלטר על ידי ממשלת בריטניה למנות את התובע הכללי שם לחקור בפרשה. ג׳ורג׳ בראון( Brown ) הקונסול הכללי של ארצות הברית במרוקו ניסה לפייס בין הצדדים לאחר שמרקהיים הציע התפייסות.

בתחילת 1855 ביקר מרקהיים בעיר אלג׳יר, לאחר מכן בגיברלטר, ודומה שהתחמק מחקירה. בסופו של דבר ויתרה האגודה על החקירה לאחר שבאה למסקנה שהשליח שלה אשם, והפסיקה את שליחותו במרוקו. המכתב האחרון בנושא זה, שכתב משרד החוץ לאגודה המיסיונרית, הוא מיום 2 ביוני 1855, ונאמר בו כי שני הדיפלומטים ראויים לפיצוי על הפגיעה בהם.

זהו תקדים ראשון לסכסוך בין מיסיונר אנגליקני לבין הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה במרוקו, תופעה שתחזור בשנים הבאות בדרכים אחרות. בדיווחים שמסר מרקהיים לשולחיו, ושפורסמו על ידם, אין זכר למתיחות ששררה בינו לבין הגורמים במרוקו. הוא כתב על מצב היהודים במקומות שבהם ביקר. התרשמותו ממצבם העגום לפי דבריו, היתה זו:

א.  בין רבבת היהודים במוגדור אין אף אחד המסוגל להציע תרופה למחלות הפורצות שם מפעם לפעם, ובוודאי לא לרפא את החולים.

  • אין הם דואגים לחינוך נאות לילדיהם, למרות טענת הרבנים הזקנים שהם כואבים את מצבם הרוחני הירוד. לטענתו, יש יהודים בטנג׳יר השולחים את בניהם לבית ספר קתולי, אף כי הם מעדיפים חינוך בבית ספר פרוטסטנטי בשל האפשרות ללמוד תנ״ך. אבל אין באפשרותו למלא העדפה זו.
  • למרות הדיכוי וההשפלות תחת עולם של המוסלמים — אין היהודים מצליחים להתאחד. מסקנתו הייתה כי יש כר נרחב לפעילות מיסיונרית. הוא דיווח שבגלל עוניים של היהודים, מכר להם את הספרים במחיר נמוך מהנדרש.

האמין שאין הם משמידים אותם למרות החרם, אלא תולשים מהם דפים כדי ללמד את בניהם לקרוא. כדוגמה להצלחתו מספר מרקהיים כי זקן ושמו רבי יצחק, יליד פאס, שגר במרתף עלוב, קנה עותק של ״הברית החדשה״ בפרנק אחד, סכום השווה לסכום התמיכה השבועית שמקבל אותו זקן למחייתו.

הזקן אמר למרקהיים שהוא ובנו החולה יתפללו למענו לאריכות ימים בזכות העובדה שמכר לו את הספר במחיר מוזל.

על מיסיונרים שליחי כיתות שונות — אנגליקנים, מתודיסטים, ופרסביטריינים, שפעלו במרוקו בשנות ה־60 וה־70, התפרסמה ידיעה ב־1873 . זו אומרת שכבר 8-7 שנים קודם לכן הפיצו כיתות אלה חומר תעמולה בספרדית, בצרפתית, באנגלית ובעברית ומשערים שגם בערבית.

בין המפיצים היו גם נשים. קהל היעד היה ספרדים קתולים ויהודים. ילדים יהודים התגודדו סביב השליחים כדי לקבל פרוטות. הצלחת המיסיונרים התבטאה בהטבלת יהודי ״נכבד״ שתמורת הסכמתו הובטח לו תשלום יומי. הגורם הכלכלי לנכונותו של יהודי להתנצר ראוי לתשומת לב, והוא חוזר גם בשנים הבאות.

ASSEDO-ASSEO-ASSOR-ASSIDON

une-histoire-fe-familles

ASSEDO

Nom patronymique d'origine espagnole, indicatif d'un trait de caractère, sans doute déformation phonétique de aseado, l'homme soigné, élégant, bien mis. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté au Maroc, en particulier à Marrakech.

ASSEO

Nom patronymique d'origine espagnole, indicatif d'un trait de caractère: celui qui aime la propreté. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays à cette époque. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc (Mogador, Casablanca).

ASSIDON

Nom patronymique sans doute d'origine phénicienne, le pêcheur en mer, à rapprocher de la ville biblique de Sidon (Tyr), au Liban et des autres patronymes Sidon, Sidouni. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc, à Mogador et Agadir et, par émigration à Casablanca.

SIMON-SION: Fils de Max, administrayeur de sociétés et un des notables de la unauté de Casabblanca. Né à Agadir 1948, professeur de mathémathiques. cours de ses études à Paris, il fut conquis par les idées gauchistes qu'il ua à professer à son retour au Maroc, implique dans les événements et les mouvements de grève qui ensanglantèrent Casablanca en 1972, il fut arrêté avec les autres meneurs gauchistes et condamné à quinze ans de prison, alors qu'il n'avait que 23 ans. Libéré avant terme en 1989 dans le cadre de la politique de libéralisation du régime, il se .joignit à l'affaire familiale à Casablanca, évitant toute activite politique

 ASSOR

Nom patronymique a l'origine et a la signification difficiles à préciser en raison de la confusion dans la prononciation des Juifs maghrébins entre le s et le ch. Si on se base sur prononciation arabaphone, c'est un patronyme d'origine arabe indicatif de métier: le presseur, sans doute presseur d'olives pour fabriquer de l'huile. Autre explication basée sur une origine hébraïque, dérivé de "esser", le chiffre dix: le préleveur de la dîme, ou celui  conformément au commandement biblique, consacre à la charite le dixieme de ses revenus . On peut y trouver un début de confirmation dans le fait que ce patronyme existe également chez les Musulmans, sous la forme de Achour, dans le même sens de dixième, mais désignant le dixième jour du mois de Muharram, célébrant le martyr de Hussein. Mais si on retient cette prononciation de Achour, ce patronyme pourrait être d'origine biblique, altération du prénom biblique Acher, qui siginifie réussite, qui a donné la tribu du même nom, et qui était un prénom peu donné au Maghreb. Mais selon les recherches très fouillées faites par un membre de la famille, Maître Charles Assor, l'origine du nom serait berbère et liée à la ville de Mogador, berceau de la famille. Les Phéniciens, qui croisaient au large des côtes atlantiques du Maroc, avaient donné à un fortin, visible du grand large, le nom de Migdol (tour, en hébreu également), qui fut transformé par les navigateurs portugais en Amogadore (qui devait donner Mogador). Les Berbères traduisirent le mot Migdol (fortin) en Sor (mur, fortification, également en arabe) et le lieu en Tassort, et ses habitants, les Aït Assor. A leur tour, les Arabes appelèrent ce petit fortin, le petit mur, Souira, qui est le nom arabe de Mogador. Le nom est attesté en Espagne dès le XlIIème siècle, et au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc à l'époque. Autres orthographes: Achour, Achor, Lachour. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Marrakech, Fès, Mogador, Tanger, Casablanca), en Algérie (Alger, Oran, Constantine)et enTunisie(Tunis, Djerba)

  1. HAIM: Un des rabbins marocains qui se joignirent à rabbi Shélomo Perez, dont il était le gendre, ayant épousé l'une de ses filles, quand il quitta Fès pour se rendre en Terre Sainte. En route ils s'arrêtèrent à Djerba, le grand rabbin ayant décidé d'y rester pour y enseigner la Torah et relever le niveau très bas des études talmudiques. Après la mort de son illustre beau-père, qui s'acquit dans l'île une grande réputation de piété et d'érudition, il contribua à l'impres­sion de ses oeuvres (voir Perez)

SALOMON:

 Grand négociant à Mogador, première moitié du XIXème siècle. Il eut deux fils: Haïm, qui poursuivit l'affaire familiale à Mogador et Moché, (Messane) qui fut son correspondant à Manchester, en Angleterre, principal partenaire commer­cial de Mogador.

SALOMON: 

 Fils de Haïm. Grand négo­ciant et consul de Grande-Bretagne à Marrakech à la fin du XIXème siècle.

 ISAAC

(1900-1969): Fils de Salomon. Riche et pieux notable de la communauté de Marrakech dont il assuma la présidence dans les années cinquante. Militant sioniste actif.

JOSE: Notable de la communauté d Tanger membre de chambre Marocaine du Commerce au début des années cinquante, quand Tanger jouissait encore d'un statut international.

  1. ABRAHAM: Rabbin de la petite communauté sépharade de Lisbonne, des années cinquante à sa mort en 1994, né à Tanger. Chef spirituel de la grande synagogue Shaaré Tikva, restaurée en 1904, qui a réussi à ramener au judaïsme de nombreux Marranes. Depuis sa dispa­rition, le poste de Grand Rabbin de Lisbonne est resté vacant.

SYDNEY SALOMON: Fils de Messaoud, fils de Messane, né à Casa­blanca en 1931. Directeur de Marketing international dans une entreprise anglaise de machines agricoles, basée à Londres. Après des études de droit et de compta­bilité en France, il s'installa en Angleterre, ayant hérité de son grand-père, né à Manchester, la nationalité anglaise, où ii suivit une formation d'ingénieur électrique. Fondateur et premier président de l'Association des Originaires du Maroc en Grande-Bretagne, qui fut reçue solennellement par S.M. Hassan II lors de sa visite officielle en Angleterre en 1989.

L'un des membres fondateurs du Rassem­blement Mondial du Judaïsme Marocain à  Monntréal en 1985. 

        CHARLES-SALOMON: Fils d'Isaac

Avocat né à Marrakech. Membre du cabinet du premier ministre juif de l'histoire du Maroc, Léon de Benzaquen, nommé ministre des PTT dans le premier gouvernement du Maroc indépendant en décembre 1955. Il exerça ensuite à Rabat et à Marseille jusqu'à sa retraite. Président de la Communauté israélite de Stricte Observance, la CISO, à Marseille.

ASSOUED ou ASSUED ou SOUIED  ou SOUED ou SUID : nom d’origine arabe (sûad)  signifiant noir. C’était un nom donné à un enfant  écarter le « mauvais œil ».

פריסת ההתיישבות הכפרית והקיבוצית במדינה הצעירה-באדיבותו של דודי אסולין

אשיה של קהילת יפו. משמאל למעלה בכיוון השעון: חיים אמזלג, אברהם מויאל, רבי אהרון שלוש, אהרון מויאל, אברהם חיים שלוש ומשפחתו.

במקביל להתיישבות בירושלים, המערביים היו חלוצי היישוב היהודי בחיפה והתיישבו בדרומה, ברחוב היהודים (חראת אל יהוד). גם בעכו ובצידון התיישבו מבני עדת המערביים. לשפרעם הגיעו ב- 1850 שלושים משפחות ממרוקו וחברו לקהילת מערביים שהייתה קיימת שם מאות בשנים. גם לחברון וטבריה עלו באותה תקופה. יהדות צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט היו מחדשי היישוב היהודי ביפו בשנות השלושים של המאה ה- 19, לאחר כ – 800 שנה, בהן כף רגל יהודית לא מצאה מנוח שם. במחצית השנייה של המאה ה – 19 היו ביפו 65 משפחות ספרדיות, רובן יוצאי מרוקו ו- 3 משפחות אשכנזיות. עלייה ממרוקו יחד עם חבירה של כמה מבני ה-"עדה המערבית" בירושלים הפיחה חיים ושגשוג בעשרות השנים הבאות ביישוב. היו הם סוחרים אמידים צעירים, חדורי ציונות, ששלטו בשפה הערבית והכירו את המנטליות של השלטונות דאז. מטרתם ופרי עמלם הייתה קהילה של "תורה ועבודה" המתפרנסת מיגיע כפיה המאמינה שעלייה לארץ, יישובה ובניינה הם שיביאו את הגאולה הנכספת. הם קנו אדמות, ביססו תשתיות יישוב ומסחר לעולים עתידיים, הקימו יישובים וחידשו התיישבות יהודית במקומות שונים. נציין פועלם של כמה מראשי המתיישבים: משפחת מויאל על כל ענפיה – אברהם מויאל, ממייסדי קהילת יפו, נציג הברון, נציג כי"ח ויו"ר חובבי ציון, שלח עשרות משפחות להקמת יישוב יהודי בעזה, שכם, רמלה ולוד לצאת חלוצים לקראת עולים מרוסיה ע"י הכשרת מקום קליטה עירוני נוסף מלבד יפו (על זאת ועוד מובא ביתר פירוט בספרו של מרדכי אלקיים – "40 שנות יישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה"). יוסף מויאל, סגן קונסול ספרד ומאוחר יותר קונסול פרס ביפו וממנהיגיה של עדת המערביים, סוחר מצליח שהיה אחראי על גאולת אדמות רבות באזור תל אביב – עליהן, בין היתר, הוקמו שכונת "מחנה ישראל" בירושלים (1866) ושכונת "מחנה יוסף" הקרויה על שמו (אם כי ראיתי בספרו של עוזיאל חזן ששכונה זו הוקמה ע"י מערבי אחר, הרב יוסף ארוואץ). יזם והקים מוסדות ומבנים שונים ביניהם כיכר השעון של יפו. חיים אמזאלג, סגן קונסול בריטניה וקונסול כבוד של פורטוגל, חבר בועד קהילת יפו, עסק בבנקאות, בעסקי קרקעות ומסחר. הוא רכש אדמות חקלאיות מסביב ליפו למטרת גידול פירות הדר, בנוסף רכש אדמות בראשון לציון והיה מעורב ברכישה של אדמות בפתח תקווה. מאוחר יותר עסק בייצוא של תוצרת הארץ – דגנים, פירות הדר ותוצרת חקלאית מסוגים שונים. משפחת שלוש על כל ענפיה – אהרון שלוש, מראשי העדה הספרדית ביפו, הוא ובנו, אברהם חיים, היו מקימי שכונות "נווה צדק" (1887) ו – "אחוזת בית" (1909 – לימים תל אביב). יחד עם חיים אמזאלג ויוסף מויאל היה אחראי לגאולת אדמות רבות בתל אביב של ימינו, עליהם נבנו שכונות כמו "מחנה יהודה" (1896), "נווה שלום" (1890) ושכונת אהרון, שנקראה על שמו. אברהם חיים שלוש וניסים אלקיים עמדו בראש הגרעין ההתיישבותי לעזה. אברהם שלוש ואחיו הצעיר, יוסף אליהו, הקימו, מאוחר יותר, בית מסחר לחומרי בנין ובית חרושת למרצפות, בנו בית ספר לבנות, בתים בנווה צדק ואת הגימנסיה "הרצליה" באחוזת בית. ניסים אלקיים רכש אדמות בעזה והיה מחדש היישוב היהודי בבאר שבע כשהעתיק מגוריו לשם, יצר קשרי ידידות עמוקה עם הערבים המקומיים, עסק במסחר ויצר שותפויות עסקיות.

פריסת ההתיישבות הכפרית והקיבוצית במדינה הצעירה

לפני כשלושה חודשים הוריי לקחו את אחותי קרן ואותי לטיול שורשים במרוקו שם ביקרנו באתרים הפופולאריים וכן התחקינו אחר המקומות בהם הורי ואבותיי נולדו ובילו. כל יום עלה על קודמו בעוצמת החוויות החזותיות והרגשיות שנגלו לעינינו ולליבנו. ביום החמישי הגענו לוורזאזת, עיר הסרטים הקסומה, השוכנת מדרום להרי האטלס הגבוהים, ממזרח לעמק הטודרה וממערב לשולי הסהרה. היום העמוס שהיה כמעט מאחורינו לא הרתיע את רצוני שלי ושל אחותי לנשום את העיר ואת התרבות הברברית המקומית בשעות לילה מוקדמות. בדרכינו חזור צדה את עינינו חנות מזכרות שפספסנו בהלוך שעם קצת יותר יוזמה יכלה להיות מוזיאון ראוי. כתליה ותקרתה של פנים החנות היו עמוסים עד אפס מקום בכלי נחושת, אלפקה, עץ, חרס, וקרמיקה, במוצרי עור וביגוד שונים. בעל החנות הזמין אותנו להיכנס לחללים נוספים במעמקי החנות. באחד מהחדרים קרן התבוננה בצלוחית ועליה כיתוב עברי מעניין והמוכר, שהבחין בכך, קרא לי לקצו השני של החדר. הוא הוציא תיבת עץ עתיקה וגדולה ולעניי נגלו פיסות היסטוריה יהודיות מרתקות – חנוכיות מכסף קטנות וגדולות עם תחריטים מיוחדים, שרשראות מזהב נושאות מגן דוד, כלי נוי יקרי ערך, נטלות כוסות ומה לא. הוא סיפר שלידם הייתה גרה משפחה יהודית, כך סיפרו לו הוריו, ששכנה לצדם דלת מול דלת ושהקשר היה חם ומכבד. "למה הם השאירו את כל הדברים יקרי הערך האלה?" שאלתי. "כי הם פשוט עזבו הכל ב- 48, לא הסתכלו אחורה, ולא יכלו כנראה לשאת את כל הציוד". ואני נשארתי עם המחשבה – איזו כמיהה לארץ וציונות היו להם!. הם לא היו מאוימים ולא הרגישו ככה, לא מצד המרוקאים שסיפורים יש למכביר על קשרם החם עם היהודים ובטח לא מצד הברברים שפוליטיקה עוד פחות בסדר היום שלהם.

בעשרים שנותיה הראשונות של מדינתנו, לאחר השואה האיומה, זרקור העלייה היה מכוון על יהדות צפון אפריקה. בתקופה ההיא מידת הפיזור היישובי בארץ הייתה נמוכה מאוד. "הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועד אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דבר. גם ירושלים עצמה הייתה כמעט ריקה. הגענו מנקודת האפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו." – כך מעיד מר יחזקאל זכאי שהיה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות החקלאית (מנכ"ל משרד החקלאות, מנכ"ל מקורות ועוד). ממשיך ואומר מר זכאי – "הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור התענך, ברמלה, בלוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לא?. גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד… על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!… בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ, כבשנו אותה בגאוגרפיה".

קברניטיה של המדינה הטרייה היו ערים לבעיית ריכוז האוכלוסין, ולמען הבטחת המשילות, הביטחון ועיבוי הגבולות הוקמו 537 יישובים כפריים שנחשבו לגולת הכותרת של המפעל הציוני. יישובים אלו הוקמו בשלושת העשורים הראשונים כאשר מעל ל – 100 מתוכם הוקמו ע"י עולים ממרוקו, במקומות שלא היו מיושבים עד אז.  בשנת 1954-1955 הוקמו 16 יישובים כפריים בחבל לכיש מתוכם נזכיר את: איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה דוד, שחר, תירוש, זוהר, ניר חן, שדה משה ולוזית. בשנים אלו הוקמו 6 יישובים בחבל התענך: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר יפה. ישובים אלו התווספו לשלושה יישובים שהוקמו 4 שנים קודם: אביטל, פרזון ומיטב. במקביל ובשנים העוקבות לפיתוח חבל לכיש והתענך נוספו עוד 22 יישובים בנגב, שפלת יהודה, איזור מועצת גזר- בית שמש (כמו יד הרמב"ם ושדות מיכה, מבין ארצות מוצאם של החלוצים הכפריים 25 אחוז היו ממרוקו בלבד וזאת תרומה אדירה מאוכלוסיה חסרת כל רקע חקלאי ועבודת כפיים, שהורגלה בעיקר למלאכות אומנותיות ומסחר. למרות העדר הניסיון החקלאי היו מקרים שהייתה התארגנות עוד במרוקו כמו יד רמב"ם, ישרש, רנתיה ומושב דבורה. בתי ספר חקלאים נוסדו במרוקו כמו section agricole שנוסד במרקש ב- 1936. כמו כן הוקמו גרעינים של צעירים שהוכשרו לחיי שיתוף בקיבוץ ולעבודה חקלאית בטולוז שבצרפת, במרוקו או בארץ. בארגון הצעירים לקחו חלק תנועות הנוער שפעלו במרוקו כמו: דרור, הבונים, הצופים, הנוער הציוני והתנועה הקיבוצית. עוד מ- 1946 הייתה קשורה התנועה הקיבוצית בארץ עם מרוקו ושלחה שליחים והשקיעה משאבים להגשמה ציונית בקיבוץ. פירותיה הראשונים של השקעה זו באו לידי ביטוי בהקמת קיבוץ ברור חיל וצאלים ב – 1948. ב 1951 צעירים מרוקאים התגייסו לנח"ל והקימו את קיבוץ יוטבתה. תרומתם של צעירים אלו למפעל הקיבוצי באה לידי ביטוי בעוד שלושה אופנים: 1. קיבוצים שהמשך קיומם התאפשר בזכות הצטרפותם של גרעינים ממרוקו כמו קיבוץ גזר ועין גב. 2. גרעינים שהצטרפו לקיבוצים קיימים. כל גרעין כזה מנה בין 30-50 צעירים וצעירות בני 18-21, משכילים מבני המעמד הבינוני העירוני של מרוקו.  3. נערים ונערות שעלו במסגרת עליית הנוער ונקלטו בקיבוצים. כל אופני המעורבות הזו יצאה לפועל ב- 39 קיבוצים ברחבי הארץ 

ישרש

פרטים נוספים על תרומתה האדירה של יהדות מרוקו למפעל ההתיישבות לאחר קום המדינה ניתן להשיג מעבודת מחקר מאוד יפה, עניינית ומקיפה(שממנה שאבתי את כל העובדות והמספרים בחלק זה) של ד"ר אלישבע שיטרית: "חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ".

מאמר זה נכתב לזכר סבי, רבי דוד אסולין, שאני קרוי על שמו. סבא דוד פעל רבות למען קהילתו בעיירה נטיפה(פום ג'מע, צפונית מזרחית למרקש) בחומריות ורוחניות, ריפא חולים, עזר ליולדות, ייצג בעלי דין ויישב סכסוכים. היה אהוד ואהוב על קהילתו ועל השכנים הערביים. כמו כן היה פעיל עם הסוכנות היהודית וסייע לרבים מבני העיירה לעלות לקזבלנקה ומשם לארץ. במהלך חייו סבל ייסורים רבים וקבלם באהבה – שבר את רגלו (שכנראה לא התאחתה בחזרה מעולם), חלה בסכרת, בשנים 41-42 נלקח כל רכושו והקרקעות של משפחתו בצו גרמני ונכלא חצי שנה כשניסה לדרוש צדק. בעת שניסה לעלות בעצמו לארץ יחד עם אבי, נכלא בטנג'יר לשנה מה שהפך אותו לאסיר ציון שלעולם לא הוכר בכך ולא בפעולותיו הציוניות. יהי זכרו ברוך

הערה אישית, כאשר אמי שתחיה הייתה במיטבה עם הזכרון, אזי ידעה היא לספר לי על רבי דוד אסולין שאותו הכירה אישית מהעיר אנטיפה – פום אל-ג'ומעא……

זה לא נתפס! 20 שנה, עשרים! התגוררו ונלחמו לחיות ולהיאחז בקרקע ומי שגירש אותם לא היו היתושים ומחלותיהם, אלא בני אדם!
אי-שם בשנות ה-90 ראיתי את הסרט התיעודי "דקל שפל צמרת" של איילת הלר, על סיפור הגירוש ואני זוכר איך עיניי זלגו דמעות.
הסרט הזה חייב להיות ברשת! מתפלא מאוד שלא נמצא.
היו לא-מעט סיפורים קשים, אבל זה אחד המזעזעים שבהם.
שבת שלום

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר