ארכיון יומי: 14 באפריל 2017


ספירת העומר. מאת: הרב משה אסולין שמיר

Asilah 

ספירת העומר.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"וספרתם לכם ממחרת השבת,

מיום הביאכם את עמר התנופה

שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא, כג, טו).

השבוע התחלנו לספור את ספירת העומר.

הקשר בין ספירה – סיפור – ספיר – סנפירינון (לפי רבנו אוה"ח הק').

התורה מצווה אותנו לספור את ספירת העומר, מט' ימים בבחינת הכתוב "אם תבקשנה ככסף, וכ-מט-מונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'" (משלי ב' ד'). את מט = 49 הימים, מונים אנו ממחרת היום הראשון של חג הפסח, ועד לחג השבועות – חג מתן תורה. התורה אינה מציינת את הסיבות לכך, ובכך עסקו חכמינו ז"ל שאת יריעת דבריהם הק', נציג בהמשך.

ימי הספירה מתקיימים בעיקר בחודש א-י–י-ר הרומז לפסוק "אני י'י' רופאך". זהו חודש בו מזג האוויר אוורירי ונעים, וכן נקי מחיידקים, בניגוד למזג האוויר החורפי אותו עברנו. כל זה, במישור הטבעי.

 במישור הפנימי קבלי, חודש אייר, מאיר באור יקרות את נשמות בני ישראל היות ורוב ימי הספירה מתרכזים בו.

 הקב"ה דואג לרפואת הגוף אם אנחנו נדאג לרפואת הנפש כמו בגאולת מצרים שרק לאחר שבני ישראל קיימו מצוות מילה ומצוות קרבן פסח, רק אז – נגאלו. כך לגבינו, ברגע שנפנים את המידות הנאצלות אותן אנחנו קוראים בפרקי אבות בין פסח לעצרת במקביל לימי הספירה, רק אז נוכל להתעלות בקבלת התורה בחג השבועות כשנשמתנו זוהרת כלוחות הברית שהיו מאירות ומפוסלות מסנפירינון כדברי רבנו "אור החיים" הק' בהמשך.

רבנו "אור החיים" הק' אומר על כך: "בדרך רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב = {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירינון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירינון את עצמכם". לאור דבריו הקדושים, סוד ספירת העומר הוא הסגולה להיטהר בימים אלה מתוך מ"ט שערי טומאה.

בעצם, ניתן לומר שנשמותינו הן ניצוץ מלוחות הברית, וע"י שנתקן את מעשינו הרעים, נלטש בכך את נשמתנו שתאיר באור יקרות כפי שהאירו לוחות הברית, ואז נוכל לקבל את חידושי התורה משורש נשמתנו בחג מתן תורה.

רבנו "אור החיים" הק' מדמה את ימי הטהרה מטומאת מצרים לימי טהרת הנידה. וכדברי קודשו: "וספרתם לכם – אומרו לכם, לצד שיצוו ה' לספור שבע שבתות… לצד שהיו בטומאת מצרים, ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נידה שדינה לספור שבעה נקיים. וציווה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם ככלה לחופה. והגם כי שם שבעה נקיים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה".

 רבנו אוה"ח הק' מסתמך על דברי רבי חייא לרבי אבא בזוהר (אמור צז ע"א): "תא חזי ישראל כד הוו במצרים, הוו ברשותא אחרא והוו אחדן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא". {תרגום: בוא וראה, כשהיו בני ישראל במצרים, היו תחת רשות הסטרא אחרא, כמו אשה נידה הנמצאת בטומאתה}.

 בהמשך מסביר הרב מדוע הספירה "ממחרת השבת" ולא מיום השבת, כדי שמ"ט ימי הספירה יהיו שלמים היות ויצאו ממצרים רק ב-טו בניסן בבוקר כך שאותו יום לא נחשב. בהמשך אומר רבנו אוה"ח הק': "והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מידי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' ליודעי חן". רבנו רומז בדבריו שבירור כוחות הקדושה מהקליפה שנעשו במצרים, חוזרים על עצמם מידי ליל פסח כדברי קודשו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה – ונוספים בעם ישראל…". (במדבר כג כב). זה מסביר מדוע לא מברכים "שהחיינו" על הספירה, היות ופוטרים אותה ע"י ברכת שהחיינו בליל פסח בו אנו מקבלים את כל האורות "הנשכחים מאתנו", אבל יכולים אנו לגלות אותם בימי הספירה ע"י תיקון הספירה/המידה של כל יום.

רבנו הרש"ש כתב בספר "נהר שלום" (דף לב ע"ג דפו"י): "כי פסח וימים אלו, ימי ספירת העומר – הם שורש לכל ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה". כלומר, הימים הללו הם ימי זריעה בהם אנו זורעים מצוות  כאשר את הקציר נעשה בחג השבועות חג מתן תורה בו אנו נידונים על מידת חידושי התורה אותם נזכה ללמוד ולחדש.

רבנו האר"י הק' אומר (שער הכוונות, דרושי העומר דרוש יא, ובספר עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז) שימי העומר הם "ימי דין וקטנות". כלומר, ימי עמידה בניסיון הנקראים "קטנות". הזוכה להתעלות בהם בעבודת ה', זוכה אחרי העומר למעלת "מוחין דגדלות", בהם קיימת הארת הדעת לכל אחד מאתנו.

תיקון המידות בימי ספירת העומר.

                        בדבר שקשה לאדם – שם טמון התיקון (האר"י, הרמ"ק, הגר"א, רמח"ל).

המקובל רבנו דניאל פריש ע"ה מחבר הפירוש לזוהר "מתוק מדבש", הסביר בספרו "וספרתם לכם", מה עלינו לתקן בכל יום מימי הספירה. הוא מחלק את הימים לשבעה שבועות, כאשר בכל שבוע יש לתקן ספירה אחת. כל ספירה כוללת את שבע הספירות כדוגמא, ספירת החסד תתחלק לחסד שבחסד, לגבורה שבחסד, לתפארת שבחסד וכו'.

רבנו משה קורדברו – הרמ"ק אומר: "כי הדבר שיש לו טורח בו, זה הדבר שעליו נתגלגל, ועליו לתקנו…".

רבנו הגר"א אומר: "כי במה שנכשל האדם בגלגול זה הרבה פעמים, ובאיזו עבירה שחשקה נפשו במאוד, אלו הם הדברים שעליו להשתדל בהם ביותר לתקנם, כי עבורם נתגלגל עתה" (ביאור לספר יונה ד, ג).

רבנו הרמח"ל: בדבר הקשה לרדם – שם התיקון. לכל אחד מאתנו, ישנה חולשה לעבירה מסויימת.

רבנו האריז"ל אומר: גם טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות. והמשל בזה בהיותו בשבוע הראשון, יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו' (שער הכוונות ענין פסח דרוש יא דפ"ו ט"ב).

רבנו אריז"ל כותב (שער הכוונות רמ"ב ט"א) שלא קל לתקן את המידות, וכך לשונו: "ונודע כל מי שמגולגל על איזה דבר שקלקל, צריך לתקנו בטורח גדול, ובמסירות עצמו עליו".

המגיד ממזריטש שעמל שנים רבות בשביל לתקן מידה אחת ("נתיב מצוותיך, נתיב התורה אות ט).

רבי אלימלך מליזנסק אמר לתלמידיו שבמשך עשרים וחמש שנים השקיע בתיקון מצוה אחת, ועדיין לא הגיע לשלמות במצווה זו.

רבנו חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (ח"ב ש"ג) כותב שעל האדם להתמקד במצווה אחת אותה יעבוד בכל כוחו, כדי שעל ידה  יבוא לשאר המצוות.

הזוהר הק' אומר שכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, היות ואין מצוה שלא תהיה כלולה מכל רמ"ח מצוות עשה, לפי שהם כנגד רמ"ח איברי האדם, וכל אבר ואבר כולל את כל כללות האדם (זוהר ח"ג דקכ"ד ע"א).

                 "רבי אלעזר בן ערך אומר: "לב טוב(פרקו אבות, ב, ט)

    "לב טוב" = 49 ימי הספירה.

"לב טוב": אחת המידות המהותיות בפרקי אבות, היא מידתו של רבי אלעזר בן ערך עליו נאמר ע"י רבו – רבן של ישראל רבן יוחנן בן זכאי: "מעיין המתגבר". התכונה הנ"ל "לב טוב", שווה בגימטריא 49, רמז למ"ט ימי הספירה.

רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך: "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר בן ערך אומר: לב טוב". אמר להם ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם" (פרקי אבות ב, ט).

ריב"ז בחר בתכונת "לב טוב" של רבי אלעזר בן ערך כתכונה הטובה ביותר מבין התכונות הנוספות אותן הציגו תלמידיו, היות והלב הוא המנוע המוביל את האדם.

בעל "לב טוב", אינו כועס אלא מקבל הכול באהבה, וזה ביטוי לאמונה בקב"ה המבקש: "תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תצורנה". (משלי כג, כו). כלומר "רחמנא ליבא בעי". כמו כן, הוא שמח בחלקו ובהצלחת חברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך"ש"זה כלל גדול בתורה" כדברי רבי עקיבא, וכן כדברי הלל שקבע: "דעלך סני, לחברך לא תעביד",  וכן כדברי המובחר מבין 80 תלמידיו של הלל הלא הוא רבנו יונתן בן עוזיאל שפירש את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" כך: "דמן אנת סני לך, לא תעביד ליה" = מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך. וכן כדברי בן עזאי לאותו פסוק: "זה ספר תולדות אדם". כלומר, בני אדם מהווים אדם אחד, לכן יש לעזור ולאהוב אחד את השני כדברי המהר"ל.

כנראה, דברי בן עזאי מהווים את הבסיס לדברי רבנו האר"י הקדוש שנאמרו ע"י תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל בשער הכוונות, שלפני תפילת שחרית, על כל אחד מאתנו לומר: "צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל התפילות, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד. צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו… ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו… ויתפללו עליו… ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת חברים" (שער הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).

רבי מאיר בעל הנס – גדול תלמידי רבי עקיבא, קבע שאנחנו נקראים בנים של הקב"ה בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), למרות פסוק אחר האומר "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה), דבר המשקף את מידת הפרגון של רבי מאיר לעם ישראל, ובשל כך זכה להיות בעל הנס. {על כך ראה מאמר אחר בספר}
.תכונת הפרגון = לב טוב, חסרה במחוזותינו, ויש לתת ע"כ את הדעת. המידות הטובות המופיעות בחמשת הפרקים הראשונים של פרקי אבות, מהוות מסר ומסד לפרק השישי העוסק בדרכי קנין התורה.

ספירת העומר בראי פרשנות פנימית.

ל"ג לעומר – ספירת ההוד שבהוד –  התיקון של רבי שמעון בר יוחאי.

שלושת השלבים במניין ספירת העומר:

א. מספר = מונה מספרים בעלמא.

ב. סיפור = סיפור חוויתי בבחינת "השמים מספרים כבוד א-ל".

ג. ספיר = אבן ספיר בוהקת דוגמת אבן ספיר שהייתה אחת מאבני החושן של הכהן הגדול. כלומר, מעבר לספירת העומר מידי יום, מן הראוי להבריק את נשמתנו ע"י תיקון המידות = גם בכוונות קבליות. כמובן שיש לעשות עבודת הכנה מקדימה מידי יום ביומו על ידי לימוד הנושא. אחד הספרים המומלצים לכך, הוא הספר: "וספרתם לכם –  הנהגה ישרה לכל יום ויום לימי ספירת העומר". מאת  הרה"צ דניאל פריש זצ"ל, בו מסביר את המידה אותה אנו אמורים לתקן מידי יום ביומו. הספר מתאים לכל אחד שנפשו מצפה להתחבר מחדש לשכינה בחג מתן תורה הקרוב.

 להלן, נדגים את דברינו לעיל ע"י דוגמא מצומצמת לתיקון המידות ביום ל"ג בעומר שהוא "ספירת ההוד שבהוד". המחבר מחלק בין מידות שבין אדם למקום, לבין מידות בין אדם לחברו.

כידוע, עד ל"ג בעומר, יש "לב" (32) ימים של ספירת העומר, והחל מ-ל"ג בעומר ועד שבועות, יש "טוב" = (17) ימים. סך הכל "לב טוב" = 49 ימי הספירה. כמו כן, הגימטריא של המלה "לב = 32 = כבוד.

הגמרא במסכת (יבמות סב ע"ב) מספרת: "12 אלף זוגים תלמידים שהיו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרוס כולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום: רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע…".  הראשונים לא נהגו כבוד המסומל ע"י הלב {גאוות הלב} איש בחברו עד שבא רבי שמעון בר יוחאי ותיקן את ה"לב" ע"י "טוב" = "לב טוב", באותם "טוב" = 17 ימים עד שבועות, כדברי רבי חנוך העניך מאלכסנדר. לכן, "וספרתם לכם" – להאנתכם.

  במסגרת תיקון ההודיה  = "ההוד שבהוד" שבין אדם למקום, יש להתמקד לדעת הרב דניאל פריש, בכך שנלמד להודות  לקב"ה על כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובפרט סתרי תורה שהתגלו לנו ע"י התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואיפשר לנו בכלל להודות לו, וזו גם ספירת "ההוד שבהוד". כלומר, הודאה פנימית נוספת. ל"ג מלשון גל = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". (פסוק אותו מומלץ לומר כאשר מנשקים את המזוזה). 

במסגרת המידות שבין אדם לחברו, כאשר הוא רואה מידה טובה אצל חברו. קודם כל, יודה לקב"ה ויאמר "אשרי מלך מלכי המלכים הקב"ה שיש לו בעולמו בריות טובות בעלי מידות נאצלות.

שנית, במקרה הזה, מותר לו לקנא בחברו, ויתפלל לה' שיזכה אותו ללכת בדרכו של חברו, "ונמצא משלים את חסרונו (בקנאתו ששורשה בהוד), על ידי הודאתו לבורא יתברך במידת הטוב שבחברו"

כמו כן, בזמן ההודיה לה'. כנ"ל בזמן אמירת ברכות וכו', המקום סביבו חייב להיות צנוע ללא חשש פריצות הן ע"י תמונות תועבה חלילה, או ניגונים ושירים לא ראויים כמו שעושים לצערנו בחלק מהחתונות, ברי מצוה  ובבריתות.

"וספרתם לכם… מיום הביאכם את – עומר התנופה".

מדוע נקרא "עומר התנופה"?

מנחת העומר מהווה המשך למן שנתן הקב"ה לבני ישראל במדבר לפי "עומר לגולגולת", היות ולמחרת הפסח בט"ז בניסן עם כניסתם לארץ ישראל, פסק המן לרדת מן השמים, ובני ישראל אכלו מתבואת הארץ לאחר ארבעים שנה במדבר כפי שמסופר בספר יהושע. הביטוי "עומר" מהווה יחידת נפח ככתוב: "והעומר עשירית האיפה היא". 2.200 -2.400 ק"ג, ולכן נשאלת השאלה מדוע נקרא על שם העומר?

 אחת התשובות לכך היא: כשם שהמן ניתן לפי "עומר לגולגולת" ע"י הקב"ה יתעלה שמו, והוא בעצם זן ופרנס את בני ישראל מן השמים מידי יום ביומו, כך בארץ ישראל הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולכן נקרא "עומר התנופה": שנניף את ידינו ועינינו השמימה ונבטח בקב"ה בפרנסתנו שהוא יזון אותנו כפי שהיה במדבר בו ציפו מידי יום לירידת המן. בעצם, המן היווה סדנה להפנמת האמונה בקב"ה שהוא זן ומפרנס לכל. לכן, ניתן לומר שעלינו להפוך את "לחם הארץ" אותו אנו מגדלים בתהליך ארוך ל-"לחם מן השמים".  לכן, בגלל זה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" שונה משאר "ברכות הנהנין", היות ואנו מתקנים את חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת שלפי אחת הדעות היה "חטה" {= בימטריה כ"ב אותיות התורה}, ולכן משתמשים בביטוי "המוציא" – מוציאים מחדש את החיטה שלפני החטא, שהייתה דומה במהותה לשאר הגידולים שאין צורך לעמול בהכנתם לאכילה כמו פירות.

כל זה מסביר מדוע חכמים שבחו מאוד את מצוות העומר: "לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצות העומר זכה אברהם אבינו לרשת את הארץ". כנ"ל לגבי ניצחון מרדכי היהודי על המן האגגי בזכות העומר. 

ספירת העומר בעמידה:

מצות ספירת העומר צריכה להיות בעמידה. את הטעם לכך למדו הגאונים מהכתוב: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז ט). אל תקרי "בקמה", אלא "בקומה". כלומר, יש לספור כשקמים בעמידה.

הרמב"ם כותב שצריך לספור מעומד. ואם ספר מיושב יצא. כלומר, כשהוא לא יכול לעמוד, וספר מיושב יצא (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג).

קיים  כלל בשם רבנו אבודרהם (דט"ו ע"ג) האומר שכל מצוה שנאמר בה "לכם", יש לקיימה מעומד. ולהלן רמז לדבר: "ה.ע.צ.ל.ן ש.ק.ם = ה' = הלל. ע' – עומר. צ' = ציצית. ל' – לבנה. ן' = נטילת לולב. ש' = שופר. ק' – קידוש.

 מ' = מילה. בכל מהמצוות הנ"ל כתובה המילה "לכם".

טעמי ספירת העומר.

         הזוהר הקדוש: ספירת העומר מטהרת אותנו ועל ידי כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בחג השבועות.

                          "תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא {לטהרה}, לא אקרי טהור.."

         ספר החינוך: סופרים כדי להראות את הציפיה והתשוקה שלנו לקבל את התורה מחדש בשבועות.

                          "להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג השבועות".

הרמב"ם: "שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו, ושהוא מונה היום וגם השעות, וזו היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהור היה הכוונה והתכלית ביציאתם". (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג).

 הרמב"ן:  ימי הספירה קדושים כימי חול המועד, כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם.

                      "והימים הספורים ביניהם,  כחולו של מועד בין הראשון {פסח},והשמיני בחג, מתן תורה".

"צרור המור":  כמו שהנידה טובלת במים, כך עם ישראל טובלים באש התורה שנמשלה למים. כמו כן, הם זקוקים        לשבעה שבועות היות והיו מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים.

 

         רבנו "אור החיים" הקדוש: טהרה מטומאת מצרים לאחר שבני ישראל הגיעו ל-מט שערי טומאה.

                    "וספרתם לכם, פירוש באמצעות מניין זה אתם מאירים כסנפרינון – את עצמכם" {ראה בהרחבה במאמר}.

 

"ולא תחללו את שם קדשי –

 ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם" (אמור כב, לב).

חילול ה' – מול קידוש ה'

מהפסוק הנ"ל לומדים אנו על איסור חילול ה' ומצוות קידוש ה'. הגמרא אומרת (יומא פו ע"א): העוון הכי חמור בתורה הוא חילול ה', היות וכאשר האדם עובר עבירה של חילול ה', הוא זקוק לארבעה דברים כדי לתקן: לשוב בתשובה, ליום כיפור, ייסורים תולים, ויום המיתה מכפר.

 החתם סופר אומר עד כמה תלמידי חכמים מחויבים להיזהר במעשיהם שלא יגרמו לחילול ה'.

 ההיסטוריה של עם ישראל רצופה קידוש ה', החל מאברהם אבינו באור כשדים, חנניה מישאל ועזריה בבבל, דרך עשרת הרוגי מלכות, חללי השואה, וכלה בחללי כוחות הביטחון.

"אראנו נפלאות" –

האדמו"ר סידנא "בבא סאלי" ע"ה –

 וספירת העומר.

מסופר על האדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה, שכאשר היה סופר את ספירת העומר היה כל כולו אחוז שרעפי קדושה, והיה חוזר פעמים רבות על על המילה "היום" בטרם יספור. כאשר שאלו אותו למה הוא מתעכב ומכוון כל כך במילה "היום", הרי בסך הכל סופרים את היום וזהו? הוד קדושתו ענה להם: וכי הקב"ה אינו יודע איזה מספר היום שאני צריך להזכיר לו? וכי הוא צריך לוח שנה, הרי הכל פרוס לפניו?. את הספירה אני עושה בשבילי. אני צריך להפנים מה עלי לתקן ביום הזה. לדוגמא: היום שהיה אחד לעומר, תיקון מידת החסד שבחסד. כמו שהקב"ה עושה אתנו חסדים אין קץ, כך אנו צריכים לנהוד עם ברואיו. לנהוג לפנים משורת הדין עם כל אדם, כפי שהקב"ה נוהג אתנו.

ראש אבות בתי הדין של ירושלים דיין מקודש הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א, סיפר לנו במוצאי יום א' של חג הפסח – יום אחד לספירת העומר, שהוא שימש את סידנא "בבא סאלי" ע"ה, עוד בהיותו בחור ישיבה, וגם טיפל בצוואתו לאחר שנשמתו עלתה לגנזי מרומים. הרב, הוא אמר: לא השאיר כסף וזהב אחרי מותו, למרות שרבים תרמו. את כל הכספים הוא תרם לכל נצרך. הרב אליהו שליט"א סיפר שכאשר ביקר אצל הרב עם אחיו ששימש כרב באחד הישובים, הוא שאל אותו: יש לך דירה משלך? הוא ענה: עדיין אין לי. "סידנא בבא סאלי", הרים את המזרון, ולקח משם 300 לירות ונתן לו אותם. בסכום כזה אז, היה ניתן לקנות דירה, כפי שאכן הוא עשה.

"אראנו נפלאות" –

למקובל האלוקי רבנו  אברהם אזולאי מחברון.

 נס כניסה למנהרות מערת המכפלה.

רבנו אברהם אזולאי מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'): "אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

ספרים אחרים מפרי עטו הם: "אור החמה" על הזוהר, "מעשה חושב", ו"כנף רננים".

זקני חברון מספרים שכאשר ביקר המושל העותומאני במערת המכפלה שבחברון, נפל לו שרביט הזהב לתוך הפיר המוביל למנהרות הפנימיות שם קבורים האבות, ולשם איש לא העז להגיע, פרט לרבי בנאה האמורא עליו מספרת הגמרא שהיה מציין מערות קבורה ומסמן אותן.

פתח המנהרות נמצא בכניסה לכיוון רחבת אוהל יצחק ורבקה. המנהרות הנ"ל תועדו אחרי מלחמת ששת הימים ע"י קבוצה מיהודי חברון שאף הפיקה סרט על כך. שווה לראות.

כדרכם של הגויים, המושל דרש מהיהודים להוציא לו משם את השרביט. אחרת, דינם – גזירות קשות.

 לאחר התייעצות חכמי חברון, הוטלה המשימה על רבי אברהם אזולאי. הוא היה מפורסם בצדקותו, בענוותנותו, ובגדולתו בתורת הנגלה ותורת הנסתר.

לאחר טהרה במקווה והכנות רוחניות, ירד למנהרות כשהוא קשור בחבלים. במקום הוא זכה לגילויים רוחניים, ואף התגלה אליו אליעזר עבד אברהם הממשיך לשמש את אברהם גם בעולם האמת. הוא אמר לו שלא יוכל להמשיך לכיוון האבות. כמו כן, היות וזכה לאורות גבוהים, יחכו לו האבות בעולם האמת למחרת. אכן, לאחר שעלה והחזיר את השרביט, עשה "משמר" עם החכמים במשך כל הלילה, וגילה להם רזין דרזין מתורת הח"ן. היטהר במקווה, ועלה בסערה השמימה ביום כ"ד מרחשוון הת"ג (1643).

רבי אברהם אזולאי היה אבי זקנו של החיד"א, שהיה תלמידו של רבנו אוה"ח הק', וכתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. הילולת החיד"א תחול ב-יא אדר.

רבי בנאה הוא אחד האמוראים שזכה להגיע למערות הנ"ל בחברון. הגמרא מספרת עליו שהיה מציין מערות קבורה בארץ ישראל. הרשב"ם אמר כי רבי בנאה היה אדם צדיק גדול וחשוב, ולכן ניתנה לו הרשות להיכנס בקברי צדיקים. רבי יוחנן תלמידו, מזכיר אותו רבות בגמרא, ולהלן אמרה אחת משמו: "כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו סם חיים" (תענית ז, ע"א). הוא חי בדור שבין התנאים לאמוראים, ודבריו אף הובאו בברייתא.

חג כשר ושמח – משה אסולין שמיר

 

נוצריות־חדשות בסבך הלשכה הקדושה – אלווירה דה אזבדו מאה

 

יהדות פורטוגל במוקד

יהדות פורטוגל במוקד

על פי שפת החוק, מין הנקבה נכלל בתוך הזכר  comprehenditur sub masculinuir ולא להפך.

האישה הכופרת מאבדת את זכותה לנדונייתה.״

בנסיבות אלה ברור שבלשכה הקדושה מסתכלים על האישה בחוסר אמון מיוחד ־בחשד. יש שחשים אפילו חשש מסוים מפני המין החלש. למרבה הפלא, הפחד היה דווקא התחושה שהאינקוויזיטורים טיפחו ביותר, ובאמצעות הדיכוי על ידי הפחד ניסו להחזיר את העבריינים אל דרך הישועה האמתית.

במקרים אחדים נתקלנו במבוכה מסוימת מצד האינקוויזיטורים, קושי רב לשלוט במצב מול גישות התנהגות יוצאות דופן ובלתי צפויות, טיפוסיות לנשים.

סוגיית הפחד, ובעיקר הנוכחות והמעורבות הרבה של הלשכה הקדושה בחברה של המאות הט״ז והי״ז, מובילה אותנו להרהור על התגובות השונות שבית המשפט — מעורר אצל סוגים שונים של נשים, אצל הנוצריות הוותיקות והנוצריות החדשות, לדוגמה:

כך אנו מוצאים שאצל הנוצריות הוותיקות בולטת על פי רוב – כפונקציה של עיצובן הדתי האופייני – תערובת של חשד, כבוד ובעיות מצפון ביחס לעונש הבא מצד מוסד בעל אופי דתי, המפעיל לחץ חברתי כבד.

ייתכן שבאופן מסוים גם הנוצריות החדשות היו שותפות לפחד הזה, שפעמים רבות היה מקפיא את הרצון עד כדי כך שהוביל אותן לעשות דברים שלא התכוונו לעשות או לדבר בשעה שהתכוונו לשתוק. אבל למעשה אצל המתייהדות היה דבר זה יוצא דופן, וחשיבותו נבעה בעיקר מן התוצאות החומריות והמשפחתיות שבאו בעקבותיו. בתחום המצפון הופיעו הבעיות רק בעת הווידוי.

ואילו הלחץ החברתי אצל הנוצריות הוותיקות לעומת הנוצריות החדשות היה מסוג אחר. ברמה של החברה הכללית, למעט אולי בשכבות החברתיות העליונות, נדחפו הנוצרים החדשים מעט לשוליים, ועל כן היה הלחץ החברתי שהופעל עליהם הרבה יותר שלילי עבור ״בני האומה״ [=הנוצרים החדשים] במובן הכלכלי והמקצועי. במיוחד בחוגים הקשורים במסחר הזעיר או בחוגי בעלי המלאכה.

עדיין במישור החברתי, גלימת העונשין שהמתייהדים היו חייבים ללבוש תקופה מסוימת אחרי פסק הדין הפכה לאות נידוי, המעורר תגובות אלימות, כפי שקרה למספר נשים שנסקלו, נבזזו והושפלו על ידי נוצרים ותיקים. לעתים תכופות קרה שצעירים לא נישאו בגלל שאחד מן ההורים היה מתהלך עם גלימת העונש. כך קרה שבתחילת שנות השמונים של המאה הט״ז השתרש הנוהג לפיו הנוצרים החדשים לא חזרו למקומות מגוריהם עד אשר נפטרו מחובת גלימת העונש.

גם הלשכה הקדושה נהגה בצורה שונה כלפי  נוצריות ותיקות ונוצריות חדשות, בהתאם לחומרת הפשעים שבדרך כלל נחשדו בהם אלו ואלו: מינות ואמונה ביהדות אצל האחרונות, אמונות טפלות, כישוף או ביגמיה אצל הראשונות. גם דרגת החשד בהקשר לאמונה הייתה באופן טבעי שונה לחלוטין. כאן המקום להערה נוספת:

תקופת התגליות הימיות של הפורטוגלים גרמה לגל משמעותי של הגירה, אישית וגברית, שהיה אחראי כבר במחצית השנייה של המאה הט״ז לשינויים בנוף האנושי ובעטיו נגרמו בעיות משפחתיות וחברתיות רציניות. בין אלו בלטה כל הפרובלמטיקה הקשורה למשפחות חד־הוריות, כולל הנשים הידועות כ״אלמנות של אנשים חיים״ וההתרבות ההדרגתית של ילדים בלתי חוקיים.

אנשים חיים״- דהיינו, נשים שחיו כאלמנות של בעלים נעדרים, שעם חלקם הגדול ניתק כל קשר, ולכן אפילו אחרי שנים רבות לא יכלו להתחיל חיים חדשים. ללא הוכחות למותם של בני זוגם. חלק מהן נהיו לביגמיות סבילות, באשר הסתכנו בנישואים חדשים מיד כשהצליחו לקבל שמץ של ידיעה. או שהיו בודות את אותן ידיעות ומשלמות למי שהיה מוכן להעיד שהוא יודע על מות הבעל.

ברם, לא מצאנו עד כה אף פעם אישה נוצרייה חדשה ביגמיסטית. ברמת התיעוד האינקוויזיטורי גם לא נתקלנו בילדים בלתי חוקיים של אם נוצרייה חדשה. נדמה שאפשר להסביר את המצב הזה בקוד מוסרי מופנם יותר! אבל אין להתעלם גם מן הרמה ההשכלתית הגבוהה יותר של ״בני האומה״ במאות הט״ז והי״ז, אשר הייתה אחראית גם לקלות בה החליפו הנשים את בעליהן בניהול העסקים ובפעילויות כלכליות אחרות, כאשר נהיו לראשי משפחה מכח הנסיבות.

מאידך גיסא, הנוצריות החדשות שנישאו בנישואים מעורבים התקבלו על ידי הלשכה הקדושה בנדיבות מסוימת. אמנם זה לא עודד סוג זה של נישואין, אלא כאשר בני המשפחה נתקלו באיום מסוים או שנמצאו מחוץ לפורטוגל. במקרים כאלה מקובל היה להקריב את האישה לטובת המשפחה ולכן הקהילה לא הייתה מנדה אותה, כמו שנהגה ברוב המקרים האחרים. (וראו לדוגמה נספח א להלן). הפחד מן האינקוויזיציה לא גבר עד כדי הקרבת קרבן כזה, והאנוסים היו לעתים תכופות מתגאים בכך שהנוצרים הוותיקים היו כועסים כאשר הנוצרים החדשים היו מתחתנים עם בנות דתם על פי תורתם.

          בחרנו כדוגמה את אנה פרננדש מסייה (Seia) שקרוביה והקהילה עצמה שמרו לה טינה מפני שהתחתנה עם נוצרי ותיק. במקרה שלה, כמו במקרים רבים אחרים, היותה אשת נוצרי ותיק הקל על קיום הפולחן היהודי, שכן הסטטוס של הבעל הגן עליה. אף על פי כן היא ״נמסרה לידי בית המשפט החילוני״(לשון עדינה של האינקוויזיציה לציין פסק דין מוות על המוקד). ,ANTT 3863 .Inquisieao de Coimbra, proc, משנת 1573 – גזר דין המסיים את ההרשעה (להלן, נספח א).

הודות לדיכוטומיה חברתית זו, שהחריפה בגלל התנהגות הלשכה הקדושה אשר לא השאירה פתח לכל צורה של אינטגרציה, נשארו נשות האנוסים משמרות כנות ועיקשות של דת משה, ובתוך כך נהיו יותר ויותר זהירות בשמירת תורתם, המוגבלת כמעט לחלוטין לתחום הבית פנימה. לשם כך נקטו באמצעי זהירות מיוחדים, כגון החלפת העוזרות הנוצריות הוותיקות בשפחות, או דחיית הגילוי והלימוד לבנים עד לגיל 18, אז יוכלו להתגונן יותר טוב במקרה של מעצר.

הנשים קיבלו על עצמן את התפקיד של מבשרות תורת משה (דבר שהיווה כפירה בעיני האינקוויזיציה), והעברת המסורת בעל פה הייתה באחריותן הכמעט בלעדית של הנשים. כך נשמרו למעשה הדברים עד המאה הכ', ללא שינויים משמעותיים. בכך לקחו על עצמן הנוצריות החדשות באופן אוטומטי את העמדה שגרמה לריבוי מספר האסירות רב יתר מזה של האסירים הגברים. עובדה זאת העניקה להן גם כוח פנימי עצום, אולי מפני שאמונתן המעוגנת יותר סייעה להן לעתים לא נדירות להתגבר על הפחד, ולעתים תכופות הוכיחו שהן נשים לא־כנועות, מזלזלות ואפילו מורדות.

יש לציין שאצל הנשים הנוצריות החדשות אנו מוצאים הרבה פעמים שהן בעלות מקצוע, או מסייעות לבעל בחנות או בבית מלאכה; לעתים הן עצמן בעלות עסק זעיר – או שהן טוות, אורגות, שוזרות חוטי משי, מנהלות פונדקים ועוד. מספר לא מבוטל מביניהן יודעות לחתום את שמן, ולפעמים אפילו לקרוא ולכתוב.

בשל כל אלה נדמה לנו שהרבה הצהרות ועמדות של הנוצריות החדשות היו תוצאות של החלטות מדעת ומשיקול, תוצאה של גאווה ״גזעית״ מסוימת – אם יותר לנו להשתמש בביטוי – שהייתה מחריפה נוכח כל סוג של התגרות.

ראשית השושלת העלאווית-יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5

יהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

בחבל תפילאלת המוריק, בין מעוזי האטלס התיכון לבין גבולה הצפוני של סהרה, קמה בסוף המאה הי״ג שושלת העלאווים. חבל־ארץ זה, היפה והפורה כאחד, שימש מקור־השראה לשירה נשגבה, בפרט לרב דוד חסין, המהולל בפייטנים העבריים של מארוקו, שבדרך־כלל ייחד את השתפכות־נפשו לירושלים אך עם זאת הקדיש אחדים מפיוטיו היפים ביותר לחבל זה, שבו היתה קהילה יהודית ברוכת־יוזמה לוקחת חלק, מן הבירה סיג׳ילמאסה, בחילופי־הסחורות בין אפריקה השחורה לים התיכון.

אך דווקא בסוף המאה הי״ג באה בצורת קשה מאין כמותה ואיימה על פריחתו של חבל תפילאלת. התושבים המוסלמים שיגרו אז משלחת לחיג׳אז שבחצי־האי הערבי כדי לבקש מאחד מראשי משפחותיהם של השריפים הללו, המתייחסים במישרים על חסן נכדו של הנשיא, שישלח להם מורה־דרך רוחני שהברכה שלו אולי תוכל להצילם מן הפורענות הנשקפת להם. הפור נפל על הצעיר בבניו של השריף, חסן הרך והסובלני, שכאשר נשאל כיצד יאמר להילחם ברשעותם של אויביו, השיב בחוכמה: ״בכל עת ובכל שעה בטוב, עד אשר ינצח הטוב אשר בי את הרע אשר בהם״.

כך אפוא נתן חסן אל־דח׳יל את ברכתו לתפילאלת, מקום שם פרו ורבו בני משפחתו, התחתנו בילידי־המקום והתרבו בהם, עד שהיו לשבט גדול שקיים יחסים טובים מאין כמותם עם הקהילה היהודית הקדומה עד מאוד שבחבל זה.

ב־1603 מת המפואר בסולטנים הסעדיים, אחמד אל־מנצור, שהרחיב את גבולות הקיסרות אל תוך אפריקה השחורה. במותו נפתחה, כרגיל, תקופה נוראה של אי־יציבות שבה נקרעה מארוקו לגזרים והתפרקה לנסיכויות. התלאות לא פסחו על חבל תפילאלת, והיהודים נפגעו עוד יותר מזולתם, כמו שסיפר ב־1623 הרב שאול סירירו בחיבורו, דברי־הימים של פאס:

עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על החורבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאל׳ת מקאי׳ם א׳ שקם ושמו ס׳ בוזכרי והיו היהודים במצור. ויהי ראש חמור נמכר בב׳ אוקיות והיהודים רובם מתו ברעב והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים. וכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאלים. וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וס״ת (ספרי תורה) נרמסו, והנגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. לזאת אספדה ואילילה.

הפילאלים (יושבי תפילאלת), ששאפו להינצל מן הניוון הסעדי ונתונים היו לאיום מצד אגודה של קנאי־דת, הזאויה של דילה, הפקידו את גורלם בידי ראש־השבט העלאווי, עלי בן יוסף. הוא השליט סדר באזור והרחיב את שטח שלטונו. הבא אחריו, בנו מוחמד אל־שייך (1664-1636), מדומה היה כי כוחו גדול די הצורך לבוא לעזרתם של תושבי פאס שביקשו את התערבותו. וכך אנו למדים מאותו ספר דברי־הימים של פאס:

בח' בחשון ש׳ איך נשבר פטי׳׳ש (אוקטובר 1638) לפי היצירה בא מולא׳ מחמד אשי״ך והביא עמו מחנה גדול מאוד עד שאמרו הרואים המחנה וכבודו ועוצמן ותפארתו שמעולם לא יצא מלך מהמלכים כמוהו והביא עמו ג״כ יהודים ואדומים סוחרים הביאו סחורות וכל אנשי המחנה מלובשים כולם בגדי שש ורקמה וכלי כסף וזהב…והמלך הנז' היה איש־חיל נאמן שונא בצע אוהב עניים ורודף אחר האמת.

אך כאשר הפתיעה אותו עוצמתה של התקפת־הנגד מצד אויביו נאלץ סידי מוחמד לסגת, וכך הופקרה קהילת פאס, באין מגן לה מאכזריותו הפראית של ראש הזאויה, מוחמר אל־חג׳. וכך אנו מוצאים עוד כתוב בדברי־הימים לקהילת פאס:

בעוונותינו הרבים שנת והארץ היתה תה״ו ליצירה (1646) נסגרו כל בתי־כנסיות ונחתמו במאמר הקדוש של אזאוויא שמו סי׳ מוחמד אלחאג׳ נסגרו יום ד׳ ׳״א לאלול פ׳ ויצאו ביום א׳ ט״ו לאלול נכנסו האויבים בבית קדשנו ותפארתנו טימאו את היכל קודשינו שמו בית־הכנסת שלנו לעיים.

המנהיג העלאווי נקם את נקמתו כעבור שנים אחדות. ב־1650 הומלך בפאם, ומיד אחרי־כן קיבל את נכבדי הקהילה היהודית, בראשותו של הנגיד יצחק צרפתי, בשפע של רצון טוב. אבל תבוסות צבאיות במערכה עם התורכים במזרח אילצו אותו לסגת לתפילאלת, חבל־מולדתו, ושם מת בשנת 1664. אחיו הצעיר, מולאי רשיד, הנחשב מייסדה האמיתי של השושלת הנוכחית, הוא שהמשיך במפעלו והשלים אותו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר