ארכיון יומי: 25 באפריל 2017


בני אמוזג – אהרן אמוזג הראשונים – Amozeg

 

בני אמוזג – אהרן אמוזגברית מספר 23

הראשונים

בשם ״ראשונים״ קראתי תלמידי חכמים, רבנים וראשי הקהל מבני המשפחה המאוזכרים במקורות, ללא ציון קשר משפחתי ביניהם ובין דורות קודמים או מאוחרים (חוץ מקשר אחד בין סב לנכדו, כפי שנראה).

רבי כלפון בן אמוזיג – ראשון בני אמוזיג הנזכר בכתובים. ב- ״פאס וחכמיה״ כתוב שהיה מחכמי פאס, וכי הוא סבו של ר׳ חיים בן אמוזיג (המוזכר בהמשך). על פי השנים בהן פעל נכדו(ר' חיים) ניראה לי כי ר׳ כלפון נולד בסביבות שנת 1600.

רבי משה בן אמוזג – מחותמי ההסכמה 1649. המוקדם ביותר מבני אמוזג הנזכר בספר ״נר המערב״. מראשי הקהל בפאס, היה בין חותמי"ההסכמה״״ בשנת ת״ס(1649) לר׳ יצחק הצרפתי(1660-1611), בה מעניקים החותמים לר׳ יצחק הצרפתי, הנגיד, סמכות שיפוטית על יהודי פאס.

מוזכר גם בספרו של יוסף טולידנו La Saga. לא נזכר ב- ״פאס וחכמיה״ כיוון שהיה אמנם מראשי הציבור אבל כנראה לא היה רב.

 ר׳ חיים בן אמוזיג. נכד רבי כלפון שהזכרנו. להלן מתוך ״פאס וחכמיה״:

״נכד רבי כלפון. מחכמי פאס הנודעים בקרב התושבים הוותיקים, אם כי היה כנראה צאצא למגורשי ספרד. היה הבודק של התושבים ומומחה בדיני טרפות. נזכר בכתבי רבני פאס. יעב״ץ [=רבי יעקב אבן צור (הוא יעב״ץ ״המרוקאי״ הנודע, 1673 -1753)] מתארו כחכם שלם. זקן וחסיד. חידושים ממנו הובאו בספר ״מראה עינים״ שבכ״י [שבכתב יד] לר׳ אלעזר בהלול. הוא חי כנראה במאה הד׳ [1640-1540] או בראשית המאה הה׳ [1740-1640].

ומתוך מלכי רבנן:

״מו״ה [מורנו הרב] חיים בן אמוזיג ז״ל הוא נכדו בן בנו של כהה״ר [כבוד הרב, הרב] כלפון הנז׳ באות ך׳ א׳ [אחד] מחכמי פאס ומצאתי כתוב משם מו״ה [מורנו הרב] שמואל אבן דנאן זצ״ל בדין א׳ [אחד] בענייני טרפות שכתב שמצא בכתבי אביו בעניין הדין הנז׳ בזה״ל [בזה הלשון] אמ״ל [אמר לו] הטבח הגדול שר התורה מו״ה [מורנו הרב] חיים בן אמוזיג זצ״ל, עוד מצאתי בכ״י [בכתב יד]( …) וכ״י הרה״ג [הרב הגאון] מו״ה יעב״ץ זצ״ל מצאתי שתיאר להחכם הנז׳ בזה״ל [בזה הלשון] החה״ש [החכם השלם] הזקן החסיד כהה״ר חיים בן אמוזיג זצ׳׳ל, ומצאתי בס׳ [בספר] מראה עינים כ״י למו״ה [למורנו הרב] אלעזר בהלול ז״ל חידושים יקרים משם מוהר״ח [מורנו הרב חיים] המי:

[מלכי רבנן, עיין הערך]

ר׳ דוד בן אמוזיג. ידוע כי בשנת תס״ד(1704) שימש בתפקיד סופר בית הדין וחתמו בפאס. לא מצאנו שנת הולדתו, מותו, ותקופת כהונתו כסופר בית הדין. מתוך״פאס וחכמיה״:

״דוד בן אמוזיג(אמוזג) מראשי קהילות פאס במאה החמישית [1740-1640]. חתום על תקנה מי״ג תמוז הת״ס [1700] הדנה בשידוכים בפני בי״ד(כרם חמד, ח״ב [חלק ב], מז).

                                      [פאס וחכמיה, עמוד 261]

                                        החתימה מוזכרת גם בפרו של הרב אייזנבת, ושם הוא נקרא                             David Benamouzeg.                                            

דוד בן אמוזיג וחיים בן אמוזיג ־ חתומים שניהם, בשנת תנ״ח (1698) ביחד עם רבנים וראשי הקהל על כתב הסכמה בעניין איסור על חתנים לבקש תוספת לנדוניה. בין שאר החתומים על כתב זה: וידאל צרפתי, שמואל צרפתי, יצחק צרפתי, ויהודה בן עטר. (כך במקור, ללא התואר ״רב", על אף שכולם רבנים ידועים, כיוון שהועתקה מכתב היד חתימת ידם של החותמים שחתמו ללא רישום תוארם).

אהרון בן אמוזג – סוחר בפאס, 1706. בפרק המתאר מקצועות שבהם עסקו יהודים במרוקו (בפסקה על טיפול וסחר בעורות) כותב פרופ׳ זעפרני על אהרון בן אמוזג, שהתחייב ביחד עם אחד ששמו שלמה אבן דנאן להפקיד כתשלום חובותיהם ליהודי אחר ששמו משה משיח, סכום של 5600 אוקיות(?) במטבעות של כסף ישן באיכות טובה, או שווה ערך בעורות של בהמה, על פי מחיר השוק הנוצרי של העיר טטואן:

 על פי הכתוב אי אפשר להעריך אם היה סוחר( אולי עסק בעורות) או שנקלע לחובות, או שניהם גם יחד

משה בן אמוזג – חתנו של ר׳ אברהם הצרפתי. הרב ד"ר חיים בן טוב, בספרו ״תולדות יצחק״ כותב על בתו של אברהם הצרפתי, בנו של ר׳ וידאל הצרפתי השלישי [1631- 1704], שנישאה למשה בן אמוזג:

״…. לבן זה [אברהם, בנו של ר׳ וידאל הצרפתי] היו כנראה שתי בנות נשואות בפאס. האחת, אשת משה ן׳ [בן] אמוזג (בנישואין שניים, ושמא הוא אביו של רבי שם טוב) מתה ולא השאירה זרע.״ רבי עזריאל בן אמוזיג. מופיע ברשימת חכמי פאס ב״יחס פאס״, ציטוט: ״מחכמי פאס במאה השישית״ [1840-1740].

AMOZEG

Nom patronymique d'origine berbère, un des noms les plus typiques et les plus signifi­catifs du Maroc par les perspectives qu'il ouvre sur une question qui passionne les historiens, à savoir les relations entre les Berbères et le judaïsme. Les berbérophones se sont toujours appelés entre eux "Amazigh", c'est-à-dire "homme noble", leur langue étant le "Tamazir". L'origine des Berbères, qui sont les premiers habitants connus de l'Afrique du Nord reste un grand mystère, les différents spécialistes allant chercher leurs ancêtres au Caucase, à Sumer, au Yémen, en Scandinavie et jusqu'en Inde. La tradition juive s'est egalement engouffrée dans cet inconnu plaçant leur origine en terre de… Canaan. Selon une tradition rapportée dans le Talmud et qui était restée vivace parmi les Berbères, ils seraient les descendants des Philistins qui avaient fui devant les conquêtes du roi David et trouve refuge en Afrique. Le grand chercheur Nahum Schlultz qui, au début de ce siècle, popularisa la thèse de la conversion massive des Berbères au judaïsme, rapporte une autre tradiion, selon laquelle les Berbères seraient les descendants des Philistins qui auraient preferé quitter leur terre plutôt que de combattre les enfants d'Israël au moment de la conquête de la Terre Promise par Josué. Ils auraient emporté avec eux le souvenir de leur ancetre mythique, le plus acharné des ennemis des Hébreux, Amalek, qui attaqua les Hebreux sortis d'Egypte. "Souviens-toi de ce que t'a fait Amalek, lors de votre voyage au sortir de l'Egypte; comme il t'a surpris chemin faisant et s'est jeté sur tous tes traînards par derriere. Tu étais alors fatigué, à bout de force et lui ne craignait pas Dieu. L'Eternel dit à Moise; consigne ceci dans le Livre et inculque-le à Josué: je veux effacer la trace de Amalek de dessous les cieux " (Le Deutéronome, 17-14, 25-17,18). Selon cette hypothèse, Amozeg ne serait alors qu'une déformation de Amolek, Amalek… Se basant toujours sur l'origine sémite des Philistins, Nahum Schluchtz, avançait une autre explication du nom: : deformation de "am mozeg", qui signifie en hébreu "mélange de peuples". C'est, selon les historiens comme André Chouraqui. cette proximité d'origine qui expliquerait les grands sicces dans la conversion au judaïsme des Berbères, avant la conquête islamique, dans les premiers siècles de l'ère chrétienne – la moitié au moins des Juifs d'Afrique étant selon eux les descendants de Berbères convertis. Comme le judaïsme n'est pas prosélyte et n'a jamais envoye de missionnaires, si conversion il y a eu, elle n'a pu s'opérer que par contact avec des communautés juives. Si tous les historiens ne sont pas d'accord sur l'ampleur de ces conversions – qui selon l'historien Hai'm Hirchberg n'auraient pas en Afrique du Nord une ampleur différente que dans les autres communautés – leur existence ne fait pas de doute et la survivance de noms patronymiques berbères en est une des preuves. Les historiens arabes confirment également – partiellement – cette origine cananéenne des Berbères. Selon eux l'installation des Berbères au Maghreb s'est faite en trois étapes:

  1. arrivée des descendants de Ham, fils de Noë, dont l'ancêtre s'appelait Mazig, qui leur donna son nom.
  2. Arrivée des Cananéens chassés par Josué.
  3. Arrivée des Philistins refoulés par le chef des années du roi David, Yoab Ben Sérouya. Il est intéressant de noter que ce patronyme, typiquement berbère, n'était porté que par les Juifs. Autres orthographes: Amazig, Amouzegh, Amouzique, Aamozigh, Benamozeg, Benamozigh, Mazigh. Au XXème siècle, nom peu répandu porté au Maroc (Fès, Mogador, Casablanca ), par émigration en Italie, ainsi qu'en Algérie (Alger, Oran, Aïn-Temouchent, Constantine) et très peu en Tunisie.
  1. HAIM AMOZEG

 Un des contrôleurs de l'abattage rituel de la communauté des Tochabim, les anciens habitants de Fès qui avaient dans ce domaine une tradition différente ־ plus sévère – par rapport aux nouveaux-venus d'Espagne qui prétendaient leur imposer leurs coutumes.

MOCHE AMOZEG

Notable de la communauté de Fès au XVIIème siècle. Il figure parmi les signataires de l'accord, Haskama, de 1649, donnant pleins pouvoirs sur la commu­nauté à Rabbi Itshak Sarfaty.

  1. SHEMTOB AMOZEG

Rabbin à Fès au XVIIIème siècle. Il étudia dans la célèbre Yéchiva de rabbi Shémouel Elbaz, dans laquelle enseigna rabbi Hayim Benattar, qui lui portait une grande estime pour la profondeur de ses commentaires. Il a laissé un livre de sermons de morale basé sur le "Pirké abot", les Préceptes des Pères, qui était entre les mains de rabbi Vidal Sarfaty qui le cite dans son oeuvre "Yahas Fas". A sa mort, vers 1730, rabbi Shélomo Benzaquen lui consacra une élégie reproduite dans son recueil de poèmes, "Pri eretz hagan".

ELIE BEN AMOZEG

 (1822-1900):

Le plus célèbre des rabbins d'Italie et le plus original des penseurs sépharades du XIXème siècle, surnommé par ses contemporains le "Platon juif'. Né à Livourne dans une famille immigrée de Mogador, au départ originaire de Fès, il s'acquit une double réputation d'éditeur et d'écrivain. Editeur, il publia des dizaines d'ouvrages de rabbins marocains et italiens. Ecrivain et philosophe, il composa de nombreux ouvrages en italien, français et hébreu démontrant l'actualité du judaïsme et ses compatibilité et affinité avec la philosophie moderne. Kabbaliste dans la tradition marocaine, conciliant mysticisme et rationalisme, il considérait l'étude de la Kabbale comme indispensable à la compréhension profonde de la religion juive. Pour lui le judaïsme était la synthèse parfaite entre toutes les vérités essentielles que l'on retrouve dans l'ensemble des doctrines philosophiques. Parmi ses ouvrages les plus connus, citons, en français: "morale juive et morale chrétienne: examen comparatif, suivi de réflexions sur l'islamisme" (Paris, 1867); "Le crime de guerre dénoncé à l'Humanité" (Paris, 1881); "Israël et l'Humanité" (Paris, 1914, réédité en 1995, traduit en hébreu et publié en 1966 par le Mossad Kook de Jérusalem en même temps que son autre ouvrage sur la morale juive.

  1. M.AMOUZIG:

 Président de la commu­nauté de Martinprey du Kiss, au Maroc, près de la frontière algérienne, dans les années trente.

HAYIM AMOZEG

Militant sioniste, né à Fès en 1910. Agent commercial de la Société Dunlop à Casablanca de 1930 à 1945. Il se consacra, de 1945 à 1948, à l'action sioniste dans le cadre de la Fédération Sioniste du Maroc, participant à l'organi­sation de l'immigration clandestine par l'Algérie. Après sa alya en 1949, il fut trésorier de la ville de Richon-le-Sion jusqu'à sa retraite en 1973.

ELIE AMOZEG

Militant sioniste et animateur des mouvements de jeunesse sionistes à Mogador puis à Casablanca. Après sa alya en Israël, il continua à oeuvrer en faveur du judaïsme marocain. Il fut, en 1956, parmi les anciens dirigeants sionistes du Maroc signataires d'une adresse aux participants du Congrès Sioniste, attirant dramati­quement leur attention sur les difficultés d'intégration rencontrées par les immi­grants du Maroc et leur discrimination.

 DAVID AGMON: AMOZEG

 Fils d'Emile Hanania Amozeg, descendant de la famille Knafo de Mogador. Né à Mogador en 1947, il monta avec ses parents en ïsrael dès la création de l'Etat en 1948. Il s'engagea à Tsahal en 1965 et monta tous les grades jusqu'à celui de Tat alouf, commandant des parachutistes et de l'infanterie, de 1988 à 1990, puis conseiller du chef de gouver­nement Rabin pour la lutte contre le terrorisme. Après être entré dans les affaires, il fut appelé fin 1996 par le premier ministre Binyamin Nataniahou à lui servir de chef de cabinet, mais faute de prérogatives suffisantes, il démissionna au bout de quelques mois pour se tourner vers le secteur privé.

AMOZEGH : provient  du nom berbère amazigh qui désigne  un homme libre, un noble

אנוסים בדין האינקויזיציה-חיים ביינארט – נידונים לאחר מותם

גם משפטו של מי שנידון לאחר מותו נפתח בהודעת התובע ובהזמנת היורשים להופעה לפני בית־הדין לשם הגנה על קרובם הנפטר. גם במקרה זה ניתן מועד של 30 יום, ועם תום תקופת־החסד הגיש התובע את תביעתו והציג את עדיו בהתאם לסדר הקבוע. ולאחר שהוגשה התביעה ניתן מועד נוסף (של 15 יום או של 30 יום), והיורשים הואשמו במרדנות. אם לא הופיעו הוכרזו בתום המועד מורדים, וגם דינם יצא כדין מורדים בכנסיה ובמלכות, ועל רכושם נצטוה שיהא מוחרם. המשפט נוהל לפי קו התביעה בלבד. אם היו לנפטר יורשים שדאגו לשמו שכרו להם מערכת־סניגוריה שניתנה מטעם בית־הדין.

פרשה זו של נתבעים לדין שנידונו לאחד שנפטרו מן העולם היא מיוחדת במינה, על שום מספרם הרב של נידונים אלה בתקופת־פעולתה הראשונה של האינקויזיציה בסיאודד ריאל. בין נתבעים אלה נמצא באותו זמן דק אחד שיצא זכאי מלפני הדין, וזאת כנראה על שום קשרי־המשפחה של חתנו חואן די הארו, נוצרי ממוצא נוצרי גמור.״ משפט זה אין לו רע בתקיפה שאנו עומדים בה. אמנם, קובעות הוראות ,1498 שאין לערוף משפט נגד נפטרים כשאין להוכיח את אשמתם. אך הוראה זו היא בלתי־מובנת, שכן מה צורך להורות בענין זה, ואולי היו מקרים שנפטרים־אנוסים נידונו ללא יסוד כלשהו? אין לשכוח שפגיעתה של האינקויזיציה ביחס לנפטרים היתה בראש וראשונה בצאצאיהם של הנידונים הללו, ומהם ודאי רבים שהיו נוצרים נאמנים ומסורים לנצרות. הללו נתרוששו ומטה־לחמם אבד להם. מן הבנים נשללה הזכות לתפוס משרות ציבוריות לשני דורות, ועל בנות הוטלו הגבלות לדור אחד מלאחר פטירתו של הנאשם.

נמצא שבמהותה לא הבדילה הפרוצידורה המשפטית של האינקויזיציה בין סוגיהם של נידונים. היא רק הוסיפה פרטים לשם הוכחת צדקת האמצעים שנקטה. פרטים אלה, מהם עקרוניים, מוכיחים על הבדלים בין נידונים לנידונים עד לשלב מסוים בפרוצידורה-בשפיטה ממש, ובהוצאה לפועל של פסק־הדין. עתה נבחן את היסודות שעליהם נבנה המשפט ונראה כיצד קבעה האינקויזיציה את דרכה במשפטיה נגד האנוסים.

ג. העדות והעדים

לעדות נועד החלק החשוב ביותר במשפט האינקויזיציה. העדות איפשרה להלכה ולמעשה (להוציא את הוידוי, והוא כעדות – אם נזכרים בו שותפים לקיום מצוות) את פתיחת הפרוצידורה המשפטית ואת עבודת בית־דינה של האינקויזיציה. בלא עדים הבינה האינקויזיציה שפעולתה לא תוכל להתקיים, ולכן נקטה כל הדרכים להגנה על עדיה. היא שמרה על סודיות זהותם של אלה שהעידו למענה והסתירה כל פרט שהיה בו כדי לרמוז מי היו עדיה. בצדק העיר לי, שצד זה בפעולתה של האינקויזיציה הוא הנודע ביותר לגנאי. אלא שסיבתה של סודיות זו מובנת היא וברורה: כיצד תפעל האינקויזיציה בהעדרם של עדים־מודיעים ? לא האינקויזיציה הלאומית־הספרדית המציאה שיטה זו, היא קיבלה אותה מן האינקויזיציה האפיפיורית שקדמה לה בימי־הבינים. מאידך גיסא, השיטה להסתיר את זהות העדים הייתה קיימת ונהוגה בכלל, והיא בבחינת שיטה בבתי־הדין החילוניים בספרד ובצרפת החל במאה הי״ג. ההכרח להסתיר את זהותם נבע, כפי שנראה, מן הסכנה שריחפה על ראשי העדים להיענש על־ידי בני־המשפחה, קרוביהם וידידיהם של הנתבעים לדין. לפי בקשת האינקויזיטורים ציוה עוד אינונקטיוס הרביעי על שמירה קפדנית של סודיות שמות העדים.

 לסודיות זהות העדים נמצאו מתנגדים, אלא שהויכוח על שמירת סודיות זו, או אי־שמירתה, מעולם לא יצא מתחום הדיון ולא נכנס לתחום הקיום הממשי. אבל בשנת 1298 ציוה בוניפציוס השמיני לגלות את שמות העדים כל עוד אין צפויה להם סכנה. לדעת לי נהגו כך בקסטיליה, והפרסום של העדויות שהורו עליו במשפטו של סנצ׳ו די סיאודד ב־7 בינואר 1484 הוא פרסום שמות העדים. הוא הסתמך גם על הודאות נובמבר 1484, שציותה עליהן הסופרימה, שפרסום שמות העדים רשות היא. ייתכן שסמיכות התאריכים בין נובמבר 1484 (ההוראות) לינואר 1485 (הפרסום), והדיון החוזר בנושא זה בהוראות הסופרימה, הם שהטעו אותו. לא מצאנו בשום משפט־אינקויזיציה כל רמז לפרסום שמות עדים, לא כל־שכן במשפטם של סנצ׳ו די סיאודד ומרי דיאס אשתו-המשפט הראשון שבו פתח בית־ הדין בסיאודד ריאל את פעולתו. זאת ועוד. רק במשפטים שהיתה בהם מערכת־סניגוריה, כלומר משפטים של נידונים בפניהם, נתפרסם תוכן העדויות מתוך העלמה מוחלטת של התנאים והנסיבות שהיה בהם כדי לסייע לנאשם לזהות את אלה שהעידו נגדו. תוכן העדויות נמסר לסניגוריה כדי שזו תבנה את קו־הגנתה. במשפט שאין בו מערכת־סניגוריה פירושה של הודעת בית־הדין על פרסום העדויות אינו אלא סיום של שלב מסוים בפרוצידורה המשפטית. עוד יש להוסיף ולהדגיש, כי מתוך בדיקת הוראות הסופרימה אין אנו למדים שזו תשאיר ענין כה מכריע במהלך המשפט, פרסום שמות העדים, להכרעתו של כל אינקויזיטור, ויהא המאומן ביותר בפעולתו והנאמן ביותר בדרכו. הרשימות הארוכות של שמות אנשים שהם שונאים לנאשם, רשימות שנעשו מתוך נסיון לבטל את עדותם, מראות כמה נרחבת היתה מסגרת

החיפושים מצד הסניגוריה כדי למצוא עילה כלשהי לביטול עדויות. בשיטת פרסום שמות העדים כאילו ניתן המפתח עצמו לביטול העדות לידי הסניגוריה, כדי שזו תוכיח שנאה וקנאה מצד העדים לנאשם וכך תהרוס את כל בנינה של התביעה. הסתרת זהותם של העדים היא שהשמיטה למעשה את הקרקע מתחת רגליו של הנאשם. הוא אמנם ידע במה הוא נאשם, אלא שהוא עמד תוהה, אף אם אמת בפי התביעה, מי היו אלה שהסגירוהו לידי האינקויזיציה. חוסר־ידיעה זה הוא שהכביד ביותר על הנאשם, והוא אנוס היה לחפש בכל הכיוונים האפשריים אחרי מסגיריו־עדיו, ולעתים היה כמגשש באפלה. בחיפושים אלה ובהזכרת שמות העלו הנאשם ומשפחתו פרשיות מעניינות ביותר של יחסי־אנוש, דרכי־קיום ואורח־חיים בעיירה קטנה, שיחסי שכנים והסתכלותם קבעו לעתים קרובות את גורלו של אדם לחיים או למוות. זהו ערכן המיוחד של הרשימות הארוכות של שמות, שלעתים נוטריון בית־הדין עצמו מחק אותן מתיק הנאשם תוך ציון שאינן נוגעות לענין. אמנם אינן נוגעות למשפטו של הנאשם, אלא שהן מאלפות לגבי מעמדו של הנאשם במקום־ מושבו ומקומו בסביבתו שלו.

מן הדין שנצביע כאן על קושי גדול וחמור לדעתנו, מבחינת מתן דין צדק, שנבע מסודיות זהותם של העדים. לא ייתכן שהסופרימה לא נתנה דעתה לענין זה, והוא האפשרות שעדי־תביעה יוזמנו על־ידי הסניגוריה להעיד מטעמה לטובתו של הנתבע לדין. ואמנם מצאנו שאכן קרה כדבר הזה, שעדי־תביעה הוזמנו על־ידי הסניגוריה במשפט מאיור גונסאליס, אשת פרו נוניס פראנקו, בלי שהמשפחה תעלה על הדעת כלל את האפשרות שהעד העיד מטעם התביעה. סודיות זהותו של העד היא שחייבה את בית־הדין להסכים לכך שהללו יוזמנו להעיד על־פי השאלון שהסניגוריה הגישה. אין ספק שעדים מסוג זה הודרכו על־ידי שופטי האינקויזיציה או התביעה להשיב באי־ידיעה על שאלון הסניגוריה. מצב זה יש בו כדי להביא ad absurdum  את כל שיטת סודיות זהותו של העד, שהרי לא יעלה על הדעת כלל שאותו עד יעיד גם מטעם התביעה וגם מטעם ההגנה. נראה שסודיות זהות העדים היתה עקרון בעיני האינקויזיציה. עקרון שנעשה שיטה שאין להרהר אחריה, והאינקויזיציה מרצונה שלה הביאה לידי התעלמותה מעקרונות משפטיים שאין לעבוד עליהם. שיטה זו נעשתה ביודעין, שאם האינקויזיציה הלאומית־הספרדית רצתה להצליח במשימתה היה עליה לשמור על זהות עדיה, ויהי מה. שהרי ברור, כי אף חסרי־היכולת שבנתבעים לדין, קרוביהם יעשו כל שביכלתם כדי להיפרע מאלה שהביאו חורבן על קרובם ובן משפחתם. בסופו של דבר לא נפתרה השאלה כלל בכל תולדות ימיה של האינקויזיציה.

עלייתם של שלושה ילדים דן מנור

עלייתם של שלושה ילדים דן מנורדן מנור

כחודש אחרי זה הגיע אנטואן למשרדה של מארי ובידו תכנית למסע,  תחילה הוא הסביר כיצד הוא תכנן לעקוף את המחסום שליד תאזה. ולגבי אלי שעלול לעורר חשד בשל גילו. הוא מתכוון לצייד אותו במסמכים של נהג משנה. "מאין תשיג מסמכים כאלה", פרצה מארי לתוך דבריו. אנטואן שלף מכיסו תעודת זהות ורישיון נהיגה על שם בוג'מיע. "אלה מסמכים של העוזר שלי המופקדים בידי, ביום המסע אשחרר אותו, ואלי ימלא את מקומו". הוא ניסה להרגיע את מארי. אך היא עדיין משדרת סימני פקפוק, ורק לאחר שהסביר לה את פרטי התחבולה, היא נרגעה. מכאן ואילך הוא תיאר להם את המסלול שיוביל את הנערים למלילה. וכרך בדבריו את העובדה שהמחסום במלילה מאויש בשומרים ספרדים, שעמהם הוא יכול להסתדר. בעיה נוספת הייתה הזמן בן יומיים שבו כרוך המסע כשהזמן הדרוש במסע הרגיל הוא בן יום אחד, איך הוא ינמק איחור של יום אחד לבוסים שלו?. הפתרון שהוסכם ביניהם היה: "הודעה על תקלה ברכב". מארי הציעה שיבקש מהמוסך קבלה על התיקון תמורת תשלום, והושיטה לו כסף לכך. בסיום הוא ביקש להכין לנערים לבוש ערבי. רוברט ומארי החליפו מבטים: "תצטרך ללמוד קצת ספרדית בזמן שנותר עד המסע", אמרה לו מארי בעברית.

האסירים המוסלמים עובדים בעבודות ציבוריות תחת השגחתם של סוהרים קשוחים החל משעה שמונה בבוקר עד שעה ארבע אחרי צהריים, ובסיום העסקתם נועלים אותם במכלאה. ההטבה היחידה המוענקת להם היא הרשות לקבל אוכל מהמשפחה, או לקנות אותו, במקום המזון הדל, ולפעמים אף מעופש, שבית הכלא מספק להם.  בעלי מקצועות נלקחים למחנות צבא על פי הוראה מהמפקדה הצרפתית. הללו שפר חלקם בכך שאינם עובדים תחת השגחת נוגש, אלא בחסות מנהל, לרוב אזרח, ונהנים ממזון וממגורים של החיילים, דוברי צרפתית שביניהם זוכים ליחס טוב מצד החיילים.

אלי-בחור בגיל עשרים בעל גוף אתלטי, מאומן בג'ודו עבד כשליח אצל מארי. לימים הוא הסתבך בקטטה שבה גרם נזק פיזי חמור לאחד הערבים. הוא נידון לשנתיים בכלא. בשתדלנותה של מארי הוא נקלט במחנה הלגיון. והשתדל להתנהג כאסיר למופת על פי הנחייתה. בהתחלה הוא עבד במטבח, אולם לאחר שהצהיר על מקצועו כמכונאי הוא הועבר למוסך. עד מהרה הוא נתגלה כמכונאי מחונן שזכה לתשומת לב מצד המנהל, ובמרוצת הזמן הוא זכה ליחס אוהד מצד החיילים, לנוכח השתתפותו בזירת ההאבקות שבה הפגין את כשרונו בג'ודו. בשל חריצותו בעבודה, התנהגותו החברתית והצרפתית השגורה בפיו, הוא זכה להטבות מיוחדות, כגון מנוחה בשבת, זכות לבלות במועדון החיילים, ומעל לכול חופשה בת שתים עשרה שעות אחת לחודש.

יום אחד לפני המסע שחל בתאריך  10 במאי, הוא ביקש חופשה, לפי הנחייתה של מארי. מנהל המוסך המליץ עליו בפני הקצין הממונה, והלה נעתר מיד לבקשתו. הוא יצא מן המחנה בשעה שמונה בערב, צעד בחסות האפלה ישר לבית העלמין המרוחק מן העיר בכשבעה ק"מ, והסתתר בחדר הגניזה. בשעה עשר בלילה הוא שמע צפירה של מכונית, ויצא מיד ממקום מחבואו. הוא נכנס למכונית שהייתה נהוגה ביד אלמוני בלי להוציא הגה במשך כל הדרך, עד שהנהג עצר. "זה ביתו של אנטואן", הודיע לו הנהג כשהוא מורה על הבית בידו. הוא הודה לנהג, והחל לצעוד לכיוון הבית. משראה שהבית אפוף חשכה, החל לבו פועם בחוזקה:  "א-רבי כליפא מלכא" הוא פנה לקדוש של אגדיר בבקשת עזרא, ושירך את דרכו בצעדים חשאיים עד שעמד ליד לדלת, מבטו נח על משהו מבריק בדלת הבית.  הוא התקרב אט אט עד כדי שני צעדים מהדלת: "אנו יושבים במזווה". מודיע הפתק שעל הדלת. הוא הביט כה וכה עד שראה מבנה מואר עומד רחוק מהבית, ופנה לשם. נקישה אחת והדלת נפתחה. כולם פרצו בקריאות הידד כשהם טופחים על שכמו בחיבה כסימן להתפעלותם מהצלחתו להערים על שלטונות בית הסוהר.  "ממחר בערב אהיה מבוקש כאסיר עריק", הכריז בנימה דרמטית. "מחר בערב  תהיה מחוץ למרוקו הצרפתית", הרגיע אותו אנטואן. "אתה בוודאי רעב", פנה אליו רוברט, והושיט לו שני כריכים. "תנוחו קצת, כי בשעה אחת אנו זזים".

מגורשי שנת קנ״א: יחוסם ומעלתם-אליהו רפאל מרציאנו

 

מגורשי שנת קנ״א: יחוסם ומעלתםגירוש קנא

בשנת קנ״א-1391 פקדה קהילות ישראל שרשרת מאורעות אשר זעזעה ופגעה ביסודות הבנין היהודי בספרד. נמצאו יהודים, זקופי קומה אשר הסיקו מסקנה נכונה ופינו עצמם מהבנין הרעוע. נוכח הגזרה האיומה של השמד, קמו יהודים, בעלי שאר רוח, ובראשם הרב יצחק בר ששת והרב שמעון בר צמח ונטשו את ספרד, ובכך קיימו את הפסוק: על כן לא נירא בהמיר ארץ תהילים מ״ו).

בעיצומם של המאורעות ידעו והבינו שעתיד היהודים בספרד מוטל בספק, ובין המרת דת משה לבין המרת ארץ אדום הם בחרו לעצמם הדרך הקשה לכאורה ועזבו ארץ השמד. מול היאוש והבהלה גילו הגולים מדה גדושה של רוח טהרה ומסירות נפש עילאית והלכו אל הבלתי נודע וכך הם כתבו דף מזהיר בספר קורות הימים של עם ישראל. זו מעלתם של פליטי שנת קנ״א.

עם שוך סערת הפוגרומים והגזירות, נראו הקהילות בספרד חצויות לשתיים: מכאן יהודים שומרי אמונים לתורת ישראל משם יהודים מהלכים על שתי הסעיפים הם האנוסים.

גזירת השמד יצרה קרעים ומתחים חריפים בתוך מחנה האנוסים עצמו ואין לך משפחת אנוסים דלא היתה שסועה נפשית מעצם קבלת ההמרה, ואם לא די בכך, נוצר גם מתח בין האנוסים לבין אחיהם אשר עמדו בנסיון ההמרה.

הריב׳׳ש והרשב״ץ היו הראשונים לתבוע מאחיהם לצאת מארץ השמד, והרי סכנת ההמרה מרחפת על ראשי היהודים וסופה של קהילת מיורקה יוכיח כדברי הרשב״ץ וז״ל: הלא ידעתם כי סבת חרבן הקהילה הקדומה אשר היתה במקומכם היתה מפני המחלוקת … והיום אשר ברחמי שמים נתישבתם אתם במקומם למה לא תקחו מוסר לאמר זאת הארץ אוכלת יושביה היא, ולא תוכל להכיל בעלי המחלוקת ותקיא אותם כאשר קאה את הקהל אשר לפנינו… אחלי אחינו בית ישראל הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם וכל אחד מכם יוכיח את עצמו וישבור את ליבו הזונה וידבר שלום לכל עמו… אחר שכתבתי זה לא שמעו לקולי ותוך ימים מעטים פגעה בהם מדת הדין ונשתמדו כולם בשביל המחלוקת… (תשב״ץ, י״ג, ס״י רכז). יהודי קנ״א ראו את התהליך המסוכן שנוצר בספרד, והסיקו המסקנה היחידה הנכונה, ונמלטו ״ספרד.

המתח הנפשי דתי בו היו שרויים היהודים בספרד, אחרי הגזירות, דחף יהודים להצטייד בתעודה המאשרת שלא נס ריחם ולא פג טעמם ועמדו בנסיון ההמרה, הרשב״ץ מעיד על עצמו ועל בני ביתו שלא נכשלו בעוון ההמרה וז״ל: …אבל בעוון הדור נגזר שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם והניצול בידנו נתנו אותו לעכו״ם כדי שיעמוד טעמנו בידינו ולא נבוא לידי אונס…

 

לעומת זאת רבנו הריב״ש רומז בעדינות על נסיונו, הוא, בימים טרופים וקשים שעברו עליו בימי הגזרות עד שנמלט לאלג׳יר וז״ל: …ומה שאמרת שיש בידך כתב שרצו הקהל לעשות תקנה בענין זה ושמחיתי בידם אני אגיד לך דברים כהויתן הנה פלוני שם מגמתו תכף בואו להיות ראש וקצין על הקהל וישם על לבו לגרש אותי מן העיר והתחיל לקנטר אותי כי ראה הקהל מחשיבים אותי ומאמינים בי אף בעסקי הקהל ותמיד היה מחרף אותי בגודל לבב כאשר היה משפטו במיורקה כל הימים לבזות חכמי העיר ולהלעיג עליהם והרבה פעמים נתקבצו גדולי הקהל וה"ר אשתרוק נ״ע בתוכם לנדותו על בזיונותיו וחרופיו ואני הייתי מונע הדבר ואומר להם שאח שעבר עלינו מה שעבר אין לנו להתנהג בשררה זו אבל ראוי לנו לתת גוינו למכים ולחיינו למורטים ואולי נוכל כפרה …

השאלה הנשאלת היא למה רומז הריב׳׳ש בנכונותו לקבל יסורים, ועל מה הוא מבקש הכפרה? האם הרב רומז על משהו אישי שעבר עליו בזמן הגזרות?

המים הזדונים, מי השמד, הרטיבו רבים וטובים, וזמן רב אחרי גירוש רנ״ב שומעים אנו על מתחים וסכסוכים בין יחידים או בין קהלים סביב ענין ההמרה: מי עמד בנסיון השמד ומי לא? משפחות רבות טענו לכתר העמידה בנסיון ההמרה כגון משפחת גבישון … והיתה שם משפחה שקורין לה בני גבישון… כולם מתו על קידוש ה' ואפילו שום אחד מהם לא המיר דתו … והגדנו להם על ענין המשפחה המקודשת ..

הרב יעקב חאגיז מדגיש שבני משפחתו הם:… מזרע המלוכה גלות ירושלים והם יצאו ראשונה לעיר גדולה פיס … משפחת חאגיז הזדרזה לעזוב את ספרד בשנת רנ״ב, ואת זאת מדגישים יהודי רנ׳׳ב לאמור מי, בימי הגירוש, הזדרז לצאת ראשון, ומי התמהמה !

זאת היא מעלתם וגדולתם של יהודי קנ״א, אשר מאה שנה קודם שנת רנ׳׳ב, ברחו מספרד על מנת לעבוד את ה׳ בארצות ישמעאל בלי פחד, זה סוד התהילה האופפת קהילות גולי שנת קנ״א, אשר קבעו דירתם בערי אלג׳יריא ומרוקו. על כגון אלה שר נביא ישראל: הברכים אשר לא כרעו לבעל והפה אשר לא נשק לו!

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר