Histoire de la fille du Roi qui voulait tout savoir
12.
Comment Djouha acheta de l'huile
Un jour, la mère de Djouha demanda à celui-ci d'acheter de l'huile et elle lui remit une bouteille.
Djouha entra dans le magasin et le vendeur lui remplit la bouteille d'huile׳. Et il resta un peu d'huile car la bouteille était trop petite pour contenir toute la mesure. "Que feras-tu avec le reste ?" demanda le vendeur à Djouha.
"Verse ici", répondit Djouha et il renversa la bouteille de sorte que le fond fût en haut. Dans le fond de la bouteille il y avait un évidement et c'est là que Djouha demanda au vendeur de verser le reste. En tenant la bouteille dans la position renversée, Djouha prit le chemin du retour. En route, l'huile s'écoula et il ne resta plus rien dans la bouteille. Lorsque Djouha fut de retour, sa mère lui demanda: "C'est là toute l'huile que tu m'apportes?"
"Non", répondit Djouha, "de ce côté aussi il y en a". Et il remit la bouteille dans sa position normale. Et c'est ainsi que toute l'huile fut perdue.
13.
Histoire de la fille du Roi qui voulait tout savoir
Il était une fois un roi très riche — l'homme le plus riche du monde. Il avait une fille qui voulait tout savoir, tout ce qu'il était possible d'apprendre par l'étude. Elle s'imaginait que personne dans le monde entier n'était aussi intelligent qu'elle. Un jour elle apprit qu'il y avait un vieux, qui savait lire dans les étoiles. Cela la déprima et elle se mit à pleurer. Son père, alarmé par ses sanglots, entra dans sa chambre et lui demanda: "Qu'as tu, ma fille, pour pleurer ainsi?"
"Il est un homme qui sait des choses que j'ignore. Je veux qu'il vienne pour m'enseigner son savoir".
On attela le carrosse d'or du roi et des émissaires se mirent en route pour chercher le vieux qui savait lire dans les étoiles. Le vieux les vit venir de loin et il se demanda: "Pourquoi viennent- ils chez moi?"
"Ne crains rien, le roi ne te fera aucun mal", dirent les émissaires au vieux lorsqu'ils arrivèrent chez lui.
Le vieux arriva au château où on lui dit: "Nous avons appris que tu sais lire dans les étoiles. Nous voulons que tu enseignes ton art à la fille du roi et en récompense, tu recevras le tiers du royaume".
Le vieux était d'accord, mais posa une condition: "J'enseignerai tout ce que je sais à la fille du roi, à condition que personne ne vienne dans la chambre quand je lui donnerai des leçons".
Cette condition fut acceptée et le vieux s'isola avec la fille du roi dans une chambre et lui enseigna tout ce qu'il savait sur les étoiles. La fille du roi était contente et heureuse d'avoir acquis de nouvelles connaissances. Le vieux reçut le tiers du royaume et une grande somme d'argent et rentra dans sa ville. Après un certain temps, la fille du roi apprit que son vieux professeur connaissait l'endroit où se trouvait la montagne d'or. A part cela, on lui annonça que le vieux savait comment ouvrir et fermer la montagne et qu'il était en son pouvoir de disposer à sa guise de l'or qui s'y trouvait. Cela aussi déprima la fille du roi et elle se mit à pleurer. Et le roi alarmé par les soupirs de sa fille, entra dans sa chambre et lui demanda: "Que t'arrive-t-il, ma fille, pour pleurer ainsi?"
"Le vieux, qui était mon professeur, sait où se trouve la montagne d'or et il sait aussi comment l'ouvrir et comment la fermer. Je veux qu'il m'enseigne cela", répondit la fille du roi.
Et de nouveau on attela le carrosse d'or du roi et on amena le vieux au château.
"Montre à ma fille l'endroit où se trouve la montagne d'or et apprends-lui comment faire pour l'ouvrir et pour la fermer!", ordonna le roi. Et il ajouta: "Comme salaire, tu recevras un tiers du royaume".
Le vieux se déclara d'accord, mais comme la première fois il posa une condition: "J'enseignerai à ta fille ce qu'elle désire savoir, à condition que personne ne se trouve avec nous dans la chambre, a l'heure où je lui donne une leçon".
Le roi accepta la condition et de nouveau le vieux et la jeune fille restèrent seuls dans la chambre. Au milieu de la nuit, exactement minuit, le vieux dit la jeune fille: "Viens, je vais te conduire à la montagne".
Les deux se mirent en route dans l'obscurité et arrivèrent au but, à l'heure fixée. Le vieux prononça la formule qui ouvre la montagne à minuit et la referme à minuit et demi. La montagne s'ouvrit et les deux pénétrèrent à l'intérieur. Le vieux montra à la fille du roi l'or qui s'y trouvait et l'avertit: "A minuit et demi exactement, tu dois sortir d'ici. Si tu restes, la montagne se refermera sur toi".
Au bout d'une demi-heure, les deux sortirent de l'intérieur de la montagne et rentrèrent au château. Le vieux reçut le deuxième tiers du royaume et des pierres précieuses et rentra chez lui.
La nuit d'après, à minuit, la fille du roi se rendit seule à la montagne. Elle répéta la formule que le vieux lui avait apprise et entra à l'intérieur et elle revit tous les trésors qu'elle avait aperçus la nuit d'avant. Enivrée par la vue de toutes ces richesses, la fille du roi perdit la notion du temps. A minuit et demi elle se rappela qu'elle devait sortir, mais déjà la montagne se referma sur elle.
Le lendemain matin on entendit, venant de l'intérieur de la montagne, des cris: "Sauvez-moi, sauvez-moi!" Le roi se rendit à l'endroit et constata que la voix était celle de sa fille. Il donna ordre d'armer tous ses soldats de pelles et de pioches pour qu'ils creusent une ouverture dans la montagne de manière à ce que sa fille puisse être sauvée. Les soldats se mirent immédiatement au travail mais ils n'avancèrent pas car leurs outils se brisèrent entre leurs mains. Le roi les exhorta à redoubler d'efforts: "En avant: délivrez ma fille!" s'écria-t-il. Mais il se rendit bientôt compte que tous les efforts de ses soldats étaient vains. Les outils se cassèrent, car la montagne était faite de pierre, d'une pierre très dure.
Soudain, le roi se rappela l'existence du vieux et il fit immédiatement atteler le carrosse d'or pour l'amener. Les émissaires arivèrent à la maison du vieux et là, ils apprirent qu'il était mort. Les émissaires rentrèrent immédiatement et annoncèrent au roi: "Le vieux est mort".
Très ému, le roi se mit à pleurer et s'écria: "J'ai donné deux tiers de mon royaume pour que ma fille trouve la mort dans cette montagne".
Pendant de longs mois le roi porta le deuil de sa fille.
Et les vieux disent que tous les cent ans, on entend, la nuit, l'âme de la fille du roi qui s'écrie de l'intérieur de la montagne: "Sauvez-moi! Sauvez-moi!".
סוכן יהודי של בריטי נשדד על ידי מקורבים למושל דמנאת- אליעזר בשן
סוכן יהודי של בריטי נשדד על ידי מקורבים למושל דמנאת
הוזיר עוד לא ענה לדרישתי בעקבות שוד הסוכן היהודי של אזרה בריטי, על ידי מקורבים למושל דמנאת. הכותב מניח שהוא מצפה לדו״ח של סיד בובקיר שהתבקש לחקור נושא זה. שגריר איטליה שלקח מיד חלק פעיל בהגנה על יהודי דמנאת וקיבל מכתב מהוזיר שהבטיח לו שאם המשלחת תגיע לחצר הסולטאן, היא תזכה להאזנת טענותוהם, ויינתנו הוראות חמורות שימנעו התנכלויות בעתיד.
המשלחת לסולטאן נפלה לידים רעות
כפי שנודע, המשלחת נפלה לידיים שליליות. הומלץ להן לא לחזור עד שיקבלו פיצוי על היחס הגרוע כלפיהם. עצה זו ניתנה על ידי האישים הבאים: Meakin , נתין מאורי בשם בן-אטוול עתה נתין של ארה״ב, שפועל לפי הוראותיו של קונסול ארה״ב, ולוי כהן עורך העיתון,'Reveil du Maroc שהשיא עצה זו. לסיום כתב השגריר כי דמנאת נמצאת באזור השלוח Shlohs בו חי גזע פראי מאד, היהודים שם נושאים נשק, וייתכן שיש אמת בהאשמה שהם מתנהגים בצורה בלתי תרבותית. יש להעיר, כי במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ הרוזן מגרנויל ב-26 במרס 1885 נאמר:
I have directed Cid Bubeker on his return to Demnat to obtain notarial evidence of הוריתי לסיד בובקיר בשובו לדמנאת להשיג עדות נוטריונית ממאורים ומיהודים). מכתב זהMoors and Jews' :"בתאריך 17 באפריל 1885 בתוספת פרטים על הפעילות הדיפלומטית של קונסול ארה"ב TM- נזכר מתיוס למען יהודי דמנאת
מעורבות שגרירי מדינות אירופה
ב-13 בפברואר 1885 פורסמו הדברים הבאים ב- JC : המשלחת שהגיעה לפאס נמצאת במקום קדוש המעניק להם בטחון חיים. קונסול ארה״ב שמגלה מאמץ לצד היהודים נוטה לבקש מהסולטאן לשלוח שניים מנאמניו יחד עם שני אנשים שימנה השגריר, ואלה יישלחו לדמנאת לחקור את המצב וימסרו דו״ח. לפי הוראות ממשלותיהן כתבו השגרירים של בריטניה, איטליה ואפילו של ספרד, שבדרך כלל אינו מגלה ענין בנושאים הקשורים ליהודים, מכתבים חריפים לסולטאן, בצירוף אזהרה מפני התוצאות השליליות שיהיו לאירוע.
הבעות תודה לשגריר בריטניה על ידי שני רבנים במראכש-א' אדר תרמ״ה, 15 בפברואר 1885
שני הרבנים הראשיים של מראכש, שהיא הקהילה הגדולה הסמוכה לדמנאת, הביעו תודתם לגיוהן דרומונד האי שגריר בריטניה במרוקו, על כל מה שעשה למען יהודי דמנאת. מאחלים לו אריכות ימים בזכות מעשיו הטובים בכך שהוא מגן על העולם נגד מעשי עוול.
שליחותו של בובקיר:
האדון מכלוף אלהרר שליווה את סיד בובקיר בדמנאת, הודיע לנו על קבלת פנים נאה שערכו היהודים לכבודו בעיר הזאת. הוא דיבר עם המושל לטובתם, והחזיר את השקט והשלוה ללבות היהודים שנשארו בדמנאת, ולאלה שברחו ממנה. ידיעה זו גרמה לשמחה, והלכנו לסיד בובקיר כדי להביע לו את תודתנו. אנו מודים מכל הלב להוד מעלתו על שבחר בבובקיר על מנת שהוא יטפל בנושא זה. שמחתנו תהיה גדולה יותר כשנראה את סוף הפרשה באמצעות התערבותו של הוד מעלתך השגריר.
חתומים הרב הראשי של מראכש: מכלוף בן מוהן מימון בן דוידוין
אני מביע את תודתי, הוד מעלתך השגריר על התערבותך ועל כל הטוב שעשית עם סיד בובקיר חתום הרב הראשי של מראכש. מכלוף אלחזן.
כפי שפורסם בה' אדר תרמ"ה-22 בפברואר 1885 בכתב העת 'הצבי', היהודים בדמנאת מוכים, ילדיהם ונשותיהם קרבנות של התעללות.
דרומונד האי לא נקט ביוזמה להגנת היהודים
לעומת דברי השבח שהרעיפו הרבנים על שגריר בריטניה הובעה גם תרעומת עליו. בשבועון היהודי בלונדון הואשם שגריר בריטניה במרוקו דרומונד האי בכך שלא נקט ביוזמה בקשר ליהודי דמנאת, ואין זו הפעם הראשונה שלא יזם הגנה על היהודים. החסינות לה זכה המושל האכזר של דמנאת, הביאה לתוצאות שהיו צפויות. כך הידיעה מטנגייר מה־16 בפברואר 1885 שפורסמה ב- JC ב-6 במרס.ב-17 באפריל אותה שנה פורסם שם, כי המשלחת היהודית מדמנאת תבוא לפאס לאחר הפסח, ומכאן תקבל ליווי שאורגן מטעם הסולטאן כדי לשומרם בדרך לדמנאת. הכותב משבח את קונסול צרפת מר Feraud שהתחיל בתפקידו בחודש זה הוא שולט בערבית, והאגודות היהודיות באירופה צריכות להודות לו על עזרתו למען אחיהם במרוקו.
במהומות נאסרו יהודים ואשה אחת נדרסה
ב-24 באפריל 1885 פורסמו הדברים הבאים ב – JC בשם Gibraltar Chronicle היו הפרזות בעיתונות בין השאר בפרסום על שנשים יהודיות חוללו. הדבר הוכחש על ידי המשלחת של היהודים בטנגייר. הצרה החלה בסירובם של היהודים לשלם מסים שרירותיים, כששני החוקרים הגיעו לדמנאת. יהודים במקום זה ישבו עם המושל וכתבו שאין לקהילה שום תלונה. הם נשאו אתם הצהרה מהסולטאן וכשזו נקראה, היתה מהומה. מישהו האשים את היהודים שפגעו במושל. הושלכו אבנים ומספר יהודים ברחו למקום קדוש לבל ייפגעו. אבל יהודי אחד נתפש, נכבל ונפצע ולאחר מכן נפטר. המוסלמים החרימו את רכוש היהודים, מספר יהודים נאסרו ואשה יהודייה נדרסה ולאחר מכן נפטרה.
טופס תקנה שצריך להתנות על הבעל, שאף אם נכתב הגט כהלכתו ונאבד, יכולים לכתוב אחרים עד שיגיע גט כשר ליד אשתו.
המשפט העברי בקהילות מרוקו משה עמר
ס״ד. טופס תקנה שצריך להתנות על הבעל, שאף אם נכתב הגט כהלכתו ונאבד, יכולים לכתוב אחרים עד שיגיע 
גט כשר ליד אשתו.
ראיתי כתוב בס׳ אבן העזר בכתב יד אדוני אבי זלה״ה וז״ל: תקננו זה כמה לסופרים הכותבין גטין, שיתנו על הבעל מלבד הרשות שנותן להם לכתוב מאחד ועד מאה, עד שיצא גט כשר כהוגן וכשורה. וג׳׳כ יתנו עליו שאף אם נכתב כהלכתו ונאבד, אעפ״י שכבר עשו שליחותם, יכולים הם לכתוב אחרים עד שיגיע גט כשר לאשתו. לפי שכבר אירע כמה פעמים שאף אם נכתב הגט כהלכתו, הנה מצד קלקול הדרכים ושבוש הגייסות, הנה הגט נאבד בדרך קודם שיגיע ליד אשתו, וזאת היא הסיבה שנשארו כמה נשים עגונות וצרורות עד יום מותן, ופוק חזי מ״ש הטור ז״ל בטא׳׳ה בסימן קכ״ב בסעיף גי, אמר לסופר ולעדים כתבו גט וחתמו, ותנו לשליח, ונאבד מיד השליח, או שאמר תנו לשליח ויוליך, ונאבד מידו, אין כותבין גט אחר. ואם כתבו ונתנו לה הגט כשר, לענין שאם נתגרשה בו הרי זו ספק מגורשת, כמ׳׳ש מוהר׳׳י בעל הטורים ז״ל. ופשוט הוא דעד כאן לא כתב מוהר״י ז״ל, כי אם היכא דלא התנו על הבעל בפירוש לחזור ולכתוב אחר, אם נאבד אחר שיגיע ליד השליח, אכן אם התנו עליו שאף אם נכתב כהלכתו וניתן ליד השליח ונאבד לו לשליח, שיכולים לכתוב עוד גט אחר מחדש כהוגן וכשורה התנאי קיים. ותקנה טובה היא. נאם שמואל ס״ט ע״כ מצאתי כתוב. ולראיה ח״פ בשלהי אדר משנת ותח״י נפשי לפ׳׳ק המר ונאנח. וחתום כמהר״ר סעדיה בכהה׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה׳יה.
אדר תכ׳׳ד
ס״ה. טופס תקנה שחייב לה הבעל לגרושתו במזונות, עד שיפרע לה כתובתה במושלם. ושתטול בגדי חול ובגדי שבת חוץ מכתובתה.
שוב ראיתי בס׳ אבן העזר כתיבת יד אדוני אבי זלה״ה וז״ל, לענין האשה שנתגרשה מבעלה ולא נפרעה כל כתובתה במושלם, שעדיין הבעל חייב במזונותיה עיין בסי׳ צ״ג. ונהגו בכאן במתא פ׳אס יע״א מימות עולם החכמים נ״נ ז״ל, לפסוק הלכה למעשה כאשר ראינו כמה פסקי דינים מהראשונים ז״ל לפסוק שחייב הבעל במזונותיה עד שיפרע לה כתובתה במושלם.
וסמוך לזה כתוב, עוד ראינו כתוב בפסקי דינים של החכמים השלמים נ״נ ז״ל, שפסקו ג׳׳כ שהגרושה תטול בגדי חול ובגדי שבת, ואין שמים אותם לה מכתובתה. ועם היות שיש מחלוקת בדינים האלו בין הפוסקים ז״ל. מכל מקום מאי דאפסיקו הלכה למעשה כתיבנא. נאם הצעיר שמואל ס״ט. ולראיה שכך מצאתי כתוב, ח׳׳פ בשילהי אדר משנת ותח״י נפשי לפ״ק המר ונאנח, וחתום עליו החכם השלם כמהר״ר סעדיה נר׳׳ו, בר החכם השלם כמהר׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.
ס״ו. העתק מכתב יד החה״ש הדו״מ כמהר״ר שמואל שאול ן׳ דנאן ז״ל, שהעתיק הוא מכ׳׳י הקדש על העליונה כמהר״ר יעב״ץ זלה״ה וז׳׳ל:
שוב ראיתי בכתב יד החכם הה״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה וזיל, כתב בעל תרומת הדשן בשאלותיו בסי׳ רמ׳׳ח, בענין נתינת הגט שלא ינתן בלילה, ואף אם לאחר שהתפללו ערבית נראה יום כגון ביום המעונן, עכ׳׳ז אין לתתו בלילה, דלסברתו ז״ל דימהו לדין, וכמו שאין דנין בלילה, כך אין ליתן גט בלילה. וכתב שכך השיב לו בתשובה א׳ מן הגדולים. ולזה תמצא שהרב מוהרי׳׳ק זצ״ל בס׳ ש״ע כשכתב סדר הגט ללמד לסופרים הלכותיו בקצרה, כתב לשם וז״ל בסימן כ״ח, נתינת הגט יש מי שאומר שצריך להיות ביום ולא בלילה עכ״ל. ובדקתי בנרות החיפוש, מנין הוציא הרב דין זה, ומצאתי אחר טורח ועמל, שכתב הרב מוהרי״ק ז״ל בב״י חידוש זה בסוף סי׳ קל״ו, ושמעתי הטעם משום דנתינת גט הוי דין ואין דנין בלילה. ואיני יודע מה ענין גט לדין? ושום א׳ מהפוסקים לא חילק להקפיד בכך עכ״ל הרב ז״ל. ובלי ספק, כשהזכרתי זה לחכמים יצ״ו, תמהו מאין ולאין לא ינתן הגט בלילה, עד שהראיתי להם בש״ע כ״ז. ועדיין לא מצאתי לו יסוד, עד שבדקתי ומצאתי בספר א״ה במחודשים, והעלינו בזה שיש לחוש לכך. אבל בשעת הדחק אם האיש נחפז ללכת, או אם הוא ש״מ כמעשה שאירע לנו, יכול הסופר לכתוב הגט בלילה וליתנו מיד ותכף ולאלתר, כדי שלא תשאר זקוקה ליבם, אשר הוא בארצות המזרח. ובעיגונא מצוה עלינו ולכל יודע ספר, להקל בדבר שאין לו שורש מהפוסקים הראשונים ז״ל. נאם הצעיר שמואל אבן דנאן ז״ל עכ״ל ז׳יל. ולראיה שכך ראינו והכרנו כתיבת יד החכם הנז׳ ז״ל, ח״פ בפ׳אס יע״א וקיים מוהר״ר יעב״ץ ז״ל, וכהה״ר שלום אדרעי ז״ל חתומים. וס״ל נמ״כ וז״ן.
איכה צאן ההריגה מֵרִבְצֵיהֶן נפוצות -הפרעות בפאס
יום רביעי, 8 במאי, הוכרז יום אבל כללי. כל הקהילה התאספה כדי לקבור את ספרי התורה המחוללים. כאשר מסע הלוויה הגדול התקדם לעבר בית הקברות, פתחו הגברים עטופי הטליתות פיהם בקינות, התייפחו ופרצו בבכי, ומעיניהם זלגו דמעות חמות על יקיריהם שנספו. הטקס תואר בדייקנות בעדויותיהם של שלמה הכהן ויוסף בן נאים. לפני קריאת תהלים ווידוי עוונות שרו את הקינות ׳אקום במר נפשי׳, ׳קול יללה׳, ׳הרגת ביום אפיך׳, ו׳איכה צאן ההריגה׳ – קינות תשעה באב לזכר חורבן בית המקדש. מבחר זה אינו שרירותי, ובייחוד הקינה האחרונה, ׳איכה צאן ההריגה׳, שחיבר המשורר האנדלוסי יהודה הלוי וביטאה בעבור יהודי פאס את הטרגדיה שחוו זה עתה. פלא הוא שכותרת הפואמה שחיבר חיים נחמן ביאליק להנצחת זכר הפרעות הנוראות בקישינב מהדהדת לקינה זו.
איכה צאן ההריגה מֵרִבְצֵיהֶן נפוצות פניהם קבצו פָארור והתגוללו בַבִצות
ולעין כל רואיהם מתנכרות בחוצות חָשַך משחור תָאֳרָם לא נִכְּרו בחוצות
חשך משחור תאדם לא נכרו בחוצות […]
החרב יום נגעה עד כהני המשנה ואש אכלה ובוערה ויצעקו ואין עונה
מהם נפלו לתוך אש ומהם לחרב שונא ידעו כי כן נגזר מלפני שוכן סְנֶה
תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות
וילדים מוּצָאִים עֲרוּמִים רְעֵבִים יְחֵפִים שואלים לֶחֶם וְאַיֵּה וּבַצָמָא מִתְעַלְפִים
מתחננים לשוביהם מול אכזרים חַנֵפִים ועודם פת אֵין לָהֶם ורחמי יוצרם שואפים
עוללים העטופים ברעב בראש כל חוצות
דרך אלוה קשתו ויבצע כל אלה ואין נעתר לקול מעתיר יום החל ויכלה
ובנים נטו עורפם ביד עורפם כמו טלה ורחובות עיר קודש בדמי חסידיו מלא
ופגרי נער הקן ישבו לארץ חוצות
מבצע ההצלה
הוועדה טיפלה בהיגיינה ובניקיון ברובע, ובאחד מבתי הכנסת הקימה מרפאה, בניהולה של הרופאה ברוידו, ובה השכיבו את החולים שלא היה אפשר לטפל בהם בבית. לקראת אמצע מאי פתח אלמליח את דלתות בית הספר של כי״ח, ששימש גם מקום לחלוקת מזון; נערך מפקד תושבים כדי לחלק באופן שוויוני את הקצבות המזון היומיות, שבהמשך הפכו שבועיות: ומחצלות חולקו לנזקקים, משום שכלי מיטה, שמיכות ומזרנים נגנבו מהבתים בזמן הביזה.
ב־2 במאי נפתחה קופת הלוואות ללא ריבית לבעלי מלאכה ולבעלי עסקים קטנים כדי לאפשר להם לרכוש מחדש כלי עבודה וסחורות שאבדו בביזה. הקהילות היהודיות האחרות במרוקו באו במהרה לעזרתם של יהודי פאס קהילות טנג׳יר ומכנאס השכנה הצטיינו בנדיבותן.
- הערת המחבר : אלמליח הדגיש בדוחות שלו בייחוד את המאמצים של יצחק אבן צור נשיא הקהילה היהודית בטנג'יר. ייתכן שבעקבות עוינות בין הערים פאס ומכנאס הציג בן נאים את העזרה שהציעו יהודי מכנאס כבלתי מספקת וראה בה עלבון).
ליזמות המקומיות התווספו במהרה תרומות נדיבות, שמקורן בקרנות הצלה שנפתחו באירופה, בעקבות מאמציהן של כי״ח ושל חברת העזרה של יהודי גרמניה (Hilfsverein der deutsche Juden)
הערת המחבר : חברת העזרה של יהודי גרמניה נוסדה בברלין ב־ 1901, ובדומה לכי״ח מטרתה הייתה להושיט ליהודים במרכז אירופה ובמזרח סיוע חברתי ותרבותי. החברה באה לעזרת יהודי מרוקו, ונם לעזרתם של היהודים הנרדפים ברוסיה.
בבנק של ממלכת מרוקו נפתח חשבון כדי לרכז במקום אחד את כספי הסיוע. בלונדון ההתאחדות האנגלית־יהודית (Anglo-Jewish Association) פתחה את קרן פאס( ,(Fez Fund והנדיב האנגלי סר ארנסט קסל,Sir Ernest Cassel) 1852-1921) תרם 500 לירות סטרלינג. ג׳ייקוב ה׳ שיף(1847-1920 ,Jacob H. Schiff) מניו יורק, שלקח חלק פעיל בסיוע ליהודי מרוקו בוועידת אלג׳זירס, התחייב להעניק סכום דומה לסכום שאספה הקהילה הבריטית בכללותה.
מבגדד ועד ניו יורק, דרך כפרי אלזס ואלג׳ידיה, תרמו הקהילות היהודיות בנדיבות כדי לסייע ליהודי פאס. לדוגמה, העיר תוניס העבירה 7,500 פרנק, ובודפשט אספה כמעט 11,000 פרנק. בקושי חודש לאחר התריתל תרמה חברת העזרה של יהודי גרמניה 60,000 פרנק, וחלקם העביר הקונסול הגרמני היישר לפאס.
הפגנת האחווה היהודית הבין־לאומית הנפלאה הזאת נטעה תקווה חדשה בפליטים היהודים, אך החזרה לחיי שגרה התעכבה עקב התגברות העוינות המקומית. טרם כלו קללות השנה הקטלנית, וחרב חדה עדיין הייתה מונחת על צוואריהם של יהודי המלאה במשך שבועות ארוכים.
למרות מאמציו העיקשים של הגנרל בדולר להשיב את הסדר על כנו נותר המצב בעיר קשה. בזמן ניקוי המלאה דוכאו תושבי העיר המוסלמית באלימות, והדיכוי היה מלווה בהוצאות להורג מהירות: היקפן התרחב עם הגעתו של הגנרל מואניה. בתי דין צבאיים הוקמו כדי להעניש את יוזמי ההתקוממות שהשתתפו בביזה וברציחות. אחדים מן האשמים הוצאו להורג בירייה ועל אחרים נגזרו עבודות כפייה. שלטונות צרפת הטילו על האוכלוסייה המוסלמית בפאס קנס של מיליון פרנק.
הציר רייניו, שעד לאירועים הקשים היה באותה התקופה המועמד המוביל לתפקיד הנציג הצרפתי ברבאט, גונה בתקשורת בפריז והואשם שלא חזה מראש את ההתקוממות – והוא ומואניה נקראו לשוב לצרפת. הנשיא רימון פואנקרה(Raymond Poincaré) ושר המלחמה אלכסנדר מילרן(Alexandre Millerand) היו מודאגים בעקבות תחזית של התקוממות כללית במרוקו, ולפיכך החליטו לאייש את משרתו של רייניו באיש צבא, ולא בדיפלומט. ב־27 באפריל הם מינו את הובר ליאוטי לציר צרפת במרוקו – הם קיוו שהוא יוכל לשקם את המצב הצבאי והמנהלי במרוקו.
ב־13 במאי הגיע ליאוטי לחופי קזבלנקה על האנייה ז׳ול פרי(Jules Ferry), ולפאס הוא הגיע ב־24 במאי, מלווה בקולונל אנרי גורו (.(Henry Gouraud הם מצאו עיר מוקפת 10,000 ברברים מהריף ומהרי האטלס, מלוכדים תחת הססמה של מלחמת קודש, ואליהם הצטרפו כ־1,000 עריקים מחילות הטאבור.
קרבות עזים נערכו ב־25 וב־26 במאי, והתוקפים אף הצליחו לחדור לתוך העיר דרך פתח צר בחומות. במלאח, ששוב היה נתון לאיום של כיליון, הגיעה הדאגה לשיא, למרות הנוכחות בעיר של יחידת הצלפים, שמנתה 60 איש. אלמליח דרש מן הצבא כלי נשק להגנה אישית, אך נענה בסירוב . לנוכח המצור, ששיתק כל פעילות כלכלית וניתק את האוכלוסייה המקומית היהודית מן המדינה ומאמצעי פרנסה, מצבה הלך והידרדר – אבל המורדים, למרות התקפותיהם העזות, לא הצליחו לכבוש את העיר. כדי לשחרר את פאס יצא הקולונל גורו למתקפה נגד מטילי המצור על העיר. באחד ביוני הוא הביס אותם, רדף אותם עד למחנה שלהם באלחג׳רה אלכחלה, וכסמל ניצחון הביא את הדגל הרשמי של מפקדם, אלחג׳מי, שהיה תומך של בו חמארה. תגבורת אפשרה להמשיך בפעולות הדיכוי במשך כל הקיץ, לפזר את השבטים ולהכניעם.
ליאוטי השליט את הביטחון במרכז מרוקו והעביר את הבירה מפאס לרבאט. הוא השיג את סילוקו של מולאי אלחאפיד ב־25 באוגוסט, לטובת אחיו מולאי יוסוף, שנבחר בשל אדיקותו ואדישותו. העולמא (חכמי הדת המוסלמים) אישרו את בחירתו. ב־6 ביוני עזב את פאס הסולטן האחרון של מרוקו הישנה, עם גורו, שקיבל דרגת גנרל, ומלווים ברייניו הם יצאו לגלות.
החזרת הביטחון לסביבות העיר אפשרה לרוכלים יהודים לסייר בכפרים ולמצוא פרנסה. הסוחרים חזרו לחנויותיהם בעיר ובעלי המלאכה לסדנאותיהם, ולאט לאט שבה הפעילות המסחרית של המלאח לסדרה. ואולם, המשאבים היו דלים מאוד, בידי התושבים לא היה כסף לרכוש מחדש רהיטים, אפילו לא חפצים נחוצים ביותר, וזמן רב הבתים נותרו ריקים.
בחודשים שלאחר מכן החלו עבודות השיקום של המלאח, וחלו בו שינויים ושיפורים: ניצלו את ההזדמנות להרחיב את הרובע היהודי כדי לאפשר בו תנועת כלי רכב בצירים המרכזיים; הבתים גם הם הורחבו והוסיפו להם מרפסות: בפעם הראשונה בקורות המלאח הוקם בו בית מרחץ, שעד כה אסרו המוסלמים על הקמתו מסיבות ׳דתיות׳. היהודים חיכו לתשלום הפיצויים שביקשו מממשלת החסות כדי להשיב את חיי החברה והכלכלה ברובע לסדרם.