ההתיישבות בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה.- ד"ר אלישבע שטרית
ההתיישבות בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה.
הצגת כלי הנדוניה של הכלה
חגורה ביטחונית של המדינה
בשנות החמישים והשישים התמקדה פעילות ההתיישבות ביישום מטרות לאומיות ובראש ובראשונה: עיבוי גבולות המדינה והבטחתם. לשם כך הוקמה לאורך הגבול עם לבנון ולאורך הגבול הסורי והירדן רשת של מושבים וקיבוצים שמילאה את התפקיד של החגורה הביטחונית של המדינה ובלמה בגופה את החדירה של הגורמים המסתננים מעבר לגבולות. כמו כן הוחל בהקמת ישובים חדשים בגליל התחתון: קריית שמונה (1950) חצור (1952) , מעלות (1956 ) ובעיבוי יישובים קיימים (העיר צפת, למשל) כדי למנוע השתלטות ערבית על אדמות הגליל.
ובדרום היה חבל לכיש, שהשתרע בחלק שתווך בין פרוזדור ירושלים והנגב ובין הרי חברון וגבול רצועת עזה, שטח שומם ובלתי מיושב. הוא היווה פרצה ביטחונית, שדרכה חדרו מסתננים מירדן ומרצועת עזה וסיכנו את חייהם ורכושם של המתיישבים המעטים שחיו אז בדרום הארץ. פיתוח חבל לכיש ויישובו היו אפוא, צורך הכרחי מהבחינה הביטחונית. אולם, רק עם תחילתה של העלייה הגדולה מצפון אפריקה בכלל וממרוקו בפרט, בשנת 1954, הוחל בפיתוח החבל ובהקמת צורת התיישבות חדשה (להלן) שהפכה דגם לחיקוי לאזורים אחרים בארץ ואפילו למדינות חוץ לארץ.
התיישבות חקלאית על פי דגם מרחבי חדש
ההתיישבות החקלאית נחשבה גולת הכותרת של המפעל הציוני, כאשר היישובים הכפריים היו חלוצי ההתיישבות. בשלושת העשורים לקיום המדינה נוסדו 537 ישובים כפריים, כאשר מעל למאה מתוכם הוקמו ע"י עולים ממרוקו, במקומות חדשים לחלוטין, שלא היו מיושבים עד אז. בכך הם תרמו לפיזור האוכלוסין. בשנים 1954- 1955 הוחלט להביא את העולים מהאונייה ישר אל כפר היעד. לשם כך יצאו שליחים של תנועות ההתיישבות, ובעיקר של תנועות המושבים למרוקו, כדי לבחור, למיין ולארגן את המועמדים להתיישבות כבר בחו"ל. עוד בהיותם במרוקו נקבעו המקומות אליהם יישלחו בעצה אחת אתם.
מבחינה אדמיניסטרטיבית הוקם בחבל לכיש דגם חדש שהפך אותו ל"חלון הראווה" להתיישבות החקלאית-כפרית של יוצאי מרוקו בישראל והיה מודל לחיקוי לאזורים אחרים בארץ ואף מחוצה לה.
בשנים 1954- 1955 הוקמו בחבל 16 יישובים כפריים, כאשר כל יישוב היה פחות או יותר הומוגני מבחינת ארץ המוצא של אוכלוסייתו, מה שתרם ליציבות מקומית בכפר ולארגונם והפעלתם של מוסדות הכפר. באזור הוקם מבנה מרחבי חדש, שהתבסס על רמות שונות של מרכזי שירותים (נורה ואבן שמואל) ושל שיתוף בין כפרי בשירותים ובמפעלים אזוריים. כמו כן הוקם מרכז עירוני, קריית גת.
מבין המושבים שהוקמו במסגרת החבל נזכיר את: איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה דוד, שחר, תירוש, זוהר, ניר חן, שדה משה, לוזית.
במסגרת ההתיישבות האזורית הוקמו בתשט"ז גם 6 מושבים חדשים באזור תענך בחלק הדרומי- מערבי של עמק יזרעאל. 3 מושבים ראשונים הוקמו בתשי"ג: אביטל, פרזון ומיטב. בתשט"ז נוספו 6 מושבים: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר-יפה. שנתיים לאחר מכן הוקם המרכז הכפרי אומן ליישובים: מלאה, גדיש, וניר-יפה.
ליישובים שהוקמו בחבל לכיש ובאזור תענך נוספו בשנים תשט"ו ותשט"ז עוד 12 יישובים באזורי הארץ האחרים. בתשט"ו הוקם המושב אשבול שבנגב, גפן בשפלת יהודה, שדמה באזור בשיט. וכפר עבודה בפקיעין שבגליל העליון. בתשט"ז נוסדו המושבים: יד רמב"ם, מיסודו של הפועל המזרחי, שדות- מיכה (סביבות בית שמש). בתשי"ז הוקמו 6 מושבים חדשים: בית עוזיאל של הפועל המזרחי בשפלת יהודה, וכפר הרי"ף, על שם רבי יצחק אלפסי, מחכמי מרוקו בימי הביניים ואחד מגדולי הפוסקים של ההלכה היהודית. (ישבו בו עולים מצפון אפריקה ופולין). 4 מושבים הוקמו בנגב המערבי: זמרת, ישע, עמיעוז ושוקדה.
במגמה להגביר את הייצור החקלאי ואת התעסוקה לעולים, הוקמו חוות חקלאיות וכן הוקמו 10 בתי ספר חקלאיים לילדי היישובים החדשים.
ملك المغرب يفتتح الكنيس القديم في دار البيضاء
מלך מרוקו חונכת ההכנסה בקזבלנקה לאחר שישב על כנה
ملك المغرب يفتتح الكنيس القديم في دار البيضاء
برعاية الملك محمد السادس رُمِم الكنيس الذي ظل مُقفلاً طوال السنوات الأخيرة بسبب عدم الاستعمال، وأعيد الكنيس كما كان قبل هجرة اليهود من المدينة
يقع كنيس "صلاة أتدغي"، وهو كنيس قديم، في مدينة الدار البيضاء القديمة، المركز الاقتصادي للمملكة المغربية. ظل هذا الكنيس التابع للعائلة اليهودية أتدغي، مقفلاً طوال الخمسين عاما الماضية بسبب قلة المصلين فيه وشيئًا فشيئًا تهالك المبنى وانهار. فقرر الملك، في إطار الترميمات التي تقوم بها المغرب في مدينة الدار البيضاء القديمة، ترميم الكنيس أيضًا.
أعيدت ألوان الكنيس إلى سابق عهدها، في إطار الترميمات، تمامًا كما كانت قبل مغادرة اليهود المدينة. وتم طلاء الكنيس من جديد وأُعيد الأثاث الأصلي فيه بعد ترميمه أيضًا. تم تعليق صور، عند مدخل الكنيس، من واقع حياة اليهود. أُعيد أيضًا ترميم حديقة الكنيس كما كانت في السابق. تلقى الملك خلال زيارته شرحًا، من قبل رؤساء الطائفة، حول الصور وأدوات الصلاة اليهودية واهتم كثيًر بالعادات المُختلفة.
يعيش في مدينة الدار البيضاء الكثير من اليهود وهناك العديد من المؤسسات اليهودية، الكُنس، المدارس اليهودية، السوبرماركت ومتجر لحوم الكاشير، ومتحف يهودي هو الوحيد في دول حوض المتوسط والذي يسرد تاريخ يهود المغرب. أصدر الملك في عام 2011 مرسومًا ملكيًا يُضاف إلى دستور الدولة والذي ينص على أن التراث اليهودي هو جزء لا يتجزأ من التراث المغربي. يحظى يهود المغرب بحرية دينية كاملة، وبحماية العائلة المالكة وحتى أن بعض اليهود مقربين من الملك ذاته. يُعتبر ملك المغرب صديقًا لليهود – التقليد الذي ورثه عن جده محمد الخامس الذي أنقذ الكثير من اليهود في فترة الهولوكوست.
חג הפסח הבעל"ט. מאת: הרב משה אסולין שמיר.
חג הפסח הבעל"ט.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
"והגדת לבנך – ביום ההוא" (שמות יג, ח).
"ביום ההוא – כי אותו לילה היה כיום יאיר כצחות היום".
אור לישראל – חושך למצרים " (רבנו אוה"ח הק'. שמות יג ח)
כאז כן עתה – ליל הסדר מאיר באור יקרות לעם ישראל.
ה"שבת הגדול" –
כמנוף ל"אתחלתא דגאולא".
"שבת הגדול" הבעל"ט, נקראת על שם הנס הגדול שנעשה לאבותינו במצרים, כאשר לקחו את השה ששימש כאליל המצרי ביום שבת י' בניסן, וקשרו אותו למשך חמישה ימים עד להקרבתו כקרבן פסח בליל טו' בניסן, ולמחרת יצאו לחרות הנצחית מהשעבוד המצרי.
במשך אותם חמישה ימים, הם עברו סדנה חינוכית באמונה בה', היות והשה אותו הקריבו, שימש כאליל המצרי, ובכך ביטאו את האמונה בה' ללא מורא ופחד מהמשעבדים המצרים, עד תמול שלשום.
"שבת הגדול" מציינת למעשה התחלה חדשה של דרך ארוכה, של "אתחלתא דגאולה".
כאז כן עתה. ב"שבת הגדול" הקרובה, נצטרך להפנים שבשביל להגיע לגאולה הנצחית, עלינו לחשוב בגדול איך להגיע לכך. לחשוב מחוץ לקופסא. התשובה נמצאת בסיבה השניה כדלהלן:
הסיבה השניה לשם "שבת הגדול", מופיעה בהפטרת השבת בה אנו קוראים את דברי הנביא האחרון מלאכי: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות".
בפס' שלפני האחרון נאמר: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים".
בפס' האחרון החותם את ההפטרה נאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא – לפני בוא יום ה' – הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם…" (מלאכי ג).
אם אנחנו רוצים גאולה, ושדרכנו תהיה ערבה לבוראנו, בבחינת הפס' הראשון של ההפטרה – "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", נצטרך לקיים תחילה את הפס' שלפני האחרון בנבואת מלאכי – "זכרו תורת משה עבדי", ואז, נזכה בעזהי"ת לבשורת הגאולה המופיעה בפס' האחרון: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…".
אליהו הנביא מוכר בתנ"ך כאיש קנאי שעמד על כבוד ה' מול מלכים רשעים כמו אחאב ואשתו אי-זבל הגויה שהמיטה אסון על עם ישראל בגילוליה אותם השליטה על הממלכה.
מצד שני, אליהו הוא המבשר בשורות טובות לאורך ההיסטוריה, והמתגלה לצדיקים.
קיימים שני גואלים: משה ואהרן, אליהו הנביא ומלך המשיח. תפקידו של אליהו הנביא הוא להכין את הקרקע לקראת הגאולה, בכך שנזכור את "תורת משה עבדי", עד להשבת עם ישראל – בנים כאבות, לאביהם שבשמים בבחינת "והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם". על שבת הגדול ראה בהרחבה בסוף המאמר.
לסיכום: אם נפנים את בשורת אליהו הנביא – "זכרו תורת משה עבדי…"
ניגאל בחסד וברחמים.
חג הפסח/המצות/החרות –
חג הגאולה { ה-תשע"ז = ה-3329 } של עם ישראל.
המצוה המרכזית בליל הסדר היא לספר ולהפנים את סיפור יציאת מצרים כפי שמסופר בהגדה. הרעיון המרכזי בערב הזה – ליל גאולת עם ישראל, הוא לאשרר מחדש את הברית/ההסכם בין הקב"ה לעם ישראל הקובע: הקב"ה משחרר את עם ישראל ממצרים, בתנאי שיקבלו על עצמם את התורה כדברי ה' למשה בסנה: "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב).
רבי מתיא בן חרש אומר במכילתא דרבי ישמעאל (בא – מסכתא דפסחא ה'): ברגע שהגיעה השעה לגאול את עם ישראל ממצרים, ובכך לקיים את שבועתו לאברהם בבחינת הכתוב: "ואעבור עליך ואראך – והנה עתך עת דודים, ואפרוש כנפי עליך…" (יחזקאל, טז ח), ראה הקב"ה שאין לבני ישראל מצוות שבזכותן יגאלו, "הוא נתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי להיגאל שנאמר "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו). הוא גם מציין את הפסוק בזכריה "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור… גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט, ט-יא).
שתי המצוות הנ"ל – דם הברית ודם הפסח, הן מצוות מהותיות המהוות מעין דוגמית לתרי"ג מצוות התורה אותן יקבלו מאוחר יותר במעמד הר סיני. ע"י קרבן פסח, הם מתנתקים מעבודת האלילים המצרית בדמותו של אותו טלה לו סגדו במצרים. המצוה השניה הייתה ברית מילה, המהווה את מצוה המרכזית אותה קיבל אברהם אבינו, ועברה דרך יצחק ליעקב, וממנו לי"ב שבטי י"-ה ואילך. היא גם מהווה סמל לקדושת הגוף.
את הרעיון המרכזי הזה מעבירים בשרשרת הדורות ברוב עם מאב לבן ככתוב "והגדת לבנך ביום ההוא". המילה "הגדה" היא שם פעולה של הפועל הגיד, במשמעות דברים המושכים את הלב כדברי הגמרא: "ויגד משה – דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה" (שבת, פז ע"א). שורש המילה "הגדה" הוא נ.ג.ד במשמעות משיכה בארמית. כלומר, למשוך את הילדים ע"י השאלות שהם שואלים כמו מה נשתנה וכו'.
במשחק מילים למילה "הגדה", ניתן לציין את המילים אגד, איגוד ואיחוד כלל עם ישראל המסב בליל הסדר ברוב עם.
חג הפסח, חג המצות, חג החרות.
מה מסמל כל אחד מהשמות הנ"ל?
א. חג המצות – מסמל את גילוי האמונה בה', היות והמצה מסמלת את הצניעות והענווה, דרכן האדם יכול לקבל את מלכות ה' בעולם. המצה נקראת בזוהר (ח"ב קפג, ב) "מיכלא דמהימנותא" = לחם האמונה. בהגדה אנו אומרים: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ – עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".
ב. חג הפסח – במכת בכורות, הקב"ה פסח ודילג על בכורות בני ישראל, דבר המבטא שאותנו בחר כעם סגולה בבחינת הכתוב "והייתם לי סגולה מכל העמים…" (שמות יט, ה).
כמו כן, פסח = פה – סח המורה על מהות החג שעניינו סיפור יציאת מצרים, וכן גאולת הפה.
ג. חג החרות – גילוי המוסר היהודי בהשוואה לשאר העמים. בגלל ניסיון העבדות שהיה לנו במצרים, נוכל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, בכך שלא לשעבד אחרים
"פסח, מצה ומרור": {מתוך ההגדה}.
רבן גמליאל היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצא ומרור".
על דרך החידוד ניתן לומר שכאשר האדם יגיע לעולם האמת, ישאלו אותו:
פסח – האם פסחת ודילגת על חלק מהמצוות שניתנו לך.
מצה – האם מיצית את החיים שניתנו לך כדי לעשות רצונו יתברך.
מרור – האם מיררת לעצמך ולאחרים את החיים?
המאורות בליל הסדר
– הדרך והשותפות עם הקב"ה להשגתם.
רבנו חיים בן עטר אומר שהלילה הזה האיר ליוצאי מצרים כמו ימי תמוז הלוהטים. וכדברי קודשו:
"כי אותו לילה היה כיום יאיר, כצחות היום", על פי פירוש הזוהר הקדוש לפסוק:
"ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה". (תהילים קלט, יב), לעם ישראל אור גשמי ורוחני, למצרים חושך וצלמוות, כפי שאכן קרה במכת החושך.
על הפסוק "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים, פסח לה'" (ויקרא כג, ה) אומר רבנו האוה"ח הק' שפסח הראשון במצרים נעשה מתוך אהבת ה' עד "שנתבשם פסחו של משה רבנו מרוחות גן עדן… והמועיל לפסוח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות יעשוהו לשם ה'" כדברי קודשו. כלומר, עלינו לקיים את חג הפסח לשם שמים, ואז הקב"ה ימהר לגאול אותנו כפי שהוא כותב על הפסוק "שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם…" (שמות יב, טו): כידוע, עם ישראל התבקש להקריב את קרבן הפסח, לפני שה' פסח על בתיהם. כנ"ל לגבי הטעם לאכילת מצה שלא הספיק בצקם להחמיץ, כאשר הם אכלו את המצה בלילה, ורק למחרת יצאו ממצרים. הסיבה לכך לדעת רבנו אוה"ח הק': "אלא שבזכות מצוה זו ימהר לגואלם, וכן היה". וכן יהיה בימינו.
מעלתם של בנ"י במצרים הייתה, שהפכו את בתיהם לבתי מקדש בהם אכלו את קרבן פסח בטהרה, כמו הכוהנים בביהמ"ק עליהם נאמר: "כוהנים אוכלים, והבעלים מתכפרים" היות ואכלו בטהרה. בליל הסדר יש לנו מצוות רבות הקשורות באכילה כמו מצה, מרור, כרפס. לכן, עלינו לאכול לשם מצוה, ומתוך שמחת מצוה.
בליל ט"ו בניסן, עם ישראל זכה לאורות אלוקיים,
אותם יכולים גם אנו לקטוף, בשני תנאים:
א. לשוב אל שורשינו כהכנה לחג.
ב. "והגדת לבנך" מתוך אורה ושמחה.
- לשוב בתשובה לפני החג.
בליל טו' בניסן, ציווה הקב"ה על כל משפחה מעם ישראל להקריב כקרבן פסח שה. ש"ה = שערי התשובה כדבר בעל "מאור ושמש", ובכך זכו בני ישראל להיכנס לשער החמישים של הקדושה לאחר שבמשך חמשה ימים, מיום י בניסן בו הצטוו להכין את השה ועד ליל טו' בניסן בו הצטוו להקריבו, התעלו כל יום בעשרה שערי קדושה. בעצם, הקב"ה עשה לעם ישראל קורס מזורז בסילוק האמונה האלילית מליבם, וכניסה לאמונה אלוקית כהכנה לגאולה, בכך שציווה אותם לקחת את השה ששימש כאליל המצרי, לקשור אותו במשך ארבעה ימים, ואחר כך לצלות אותו על האש מבלי לפחד מהמצרים. הקב"ה אומר לב"י: גאולה רוחנית בידי האדם. גאולה פיסית בידי ה'. = אגאל אתכם, בתנאי שתקבלו עליכם את אמונתי. גם גאולתנו הפרטית והלאומית תפעל תמיד ע"פ הדגם הנ"ל.
לכן, מוטלת עלינו חובה נעימה לעשות חשבון נפש כדברי מרן רבנו יוסף קארו בעניין בדיקת חמץ: "בודקים בחורים ובסדקים עד מקום שידו מגעת" – כך נבדוק את מעללינו עד מקום שידנו מגעת.
- "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" –
מתוך שמחת האמונה בקב"ה.
הזוהר הקדוש אומר: המספר את סיפור יציאת מצרים מתוך שמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא, היות וגם הקב"ה שמח בסיפורי יציאת מצרים. באותה שעה, הקב"ה מכנס את המלאכים ומשגר אותם להקשיב לשירה האדירה הכלל עולמית של בני ישראל היושבים בכל העולם כשהם מסובים:
אבות ואימהות, בנים ובנות, סבים וסבתות – {גם מעולם האמת!} (רעיא מהימנא, בא, מ).
המלאכים עולים בחזרה ומודים לאדונם שיש לו עם כזה נפלא בארץ, וגם הם משבחים אותו.
אנו הולכים בדרכם של "רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית". בעצם, התלמידים אמרו להם: אתם יכולים להמשיך לדרוש בסיפור יציאת מצרים המופיע בקרית שמע, ובכך לקיים גם את מצוות עשה של ק"ש בזמנה. לכן יש להרחיב בסיפור נסי גאולתנו.
אם לחכמים הנ"ל שהיו כמלאכים, היה קשה להתנתק מסיפורי נסי ההגדה, קל וחומר אנחנו – אזובי הקיר.
ליל הסדר – מסוגל לפעול ישועות.
רבנו "אור החיים" הקדוש אומר שליל הסדר נחשב ליום מבחינה רוחנית ככתוב " והגדת לבנך – ביום ההוא", כלומר, הלילה הזה נחשב ליום. לכן, אדם חשוך בנים, יפקד בבנים. ואם יש לו בנים, גם הם יזכו בעתיד לבנים. וכדברי קודשו "שאים יגיד הגדה האמורה בעניין יזכהו ה' וכו'". כלומר אם ירחיב בדברי חז"ל על ההגדה מתוך שמחה, ויבקש מהקב"ה את בקשותיו, ובפרט בחצות הלילה – בשעה 12.38 {ירושלים} של ליל הסדר שהוא שעת רצון – רעוא דרעווין, מובטח לו שתפילותיו יתקבלו ברצון. כמו כן, בזמן שפיכת היין באמירת: דם, צפרדע וכו', יכוון שהקב"ה יציל אותו ואת עם ישראל מכל המצוקות, ויטיל אותן על אויבנו. (מהרי"ל). כנ"ל בתפילת ב"נשמת" ו"בשיר השירים".
"ליל שמורים הוא לה'…"
– לילה השמור ממזיקין לאורך הדורות.
רבנו "אור החיים" הקדוש מפרש את הפסוק כך: ליל טו' בניסן הוא לילה שמור ממזיקין מימי בראשית, וכן מזומן לגאולה הקרובה. בלילה הזה, קרו ויקרו ניסים אדירים לעם ישראל:
א. בלילה הזה אברהם אבינו מנצח את 4 המעצמות של אז, ככתוב "ויחלק עליהם לילה".
ב. יציאת מצרים ככתוב "ויהי בחצי הלילה".
ג. "בלילה הזה" בימי המלך חזקיה וישעיה, המלאך גבריאל היכה במחנה סנחריב 185,000 חיילים, "ויהי בלילה ההוא.
ד. בימי מרדכי ואסתר, ככתוב "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – מלכו של עולם הקדוש ברוך הוא.
ה. בימי הגאולה העתידה ככתוב "שמורים לכל בני ישראל "לדורותם". וכדברי קודשו: "לסוף הדורות".
ליל הסדר בנוי על מספר 4 דבר המסמל
4 רוחות השמים. 4 קירות הבית המהווים שמירה ויציבות.
4 חלקי הסדר: א. קידוש ב. קריאת ההגדה ג. סעודת החג. ד. הלל.
- 4. בנים: חכם, רשע, ושאינו יודע לשאול, תם = ח – ר – ו – ת = חג החרות.
4 קושיות:
חכם: "כי ישאלך בנך".
רשע: "מה העבודה הזאת לכם".
תם: "והיה כי ישאלך.
שאינו יודע לשאול: "והגדת לבנך".
4 לשונות גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.
4 מאכלים: א קורבן פסח. ב. מצה. ג. מרור. ד. חרוסת.
4 כוסות: קידוש, הגדה, ברכת המזון, הלל.
"לכן אמור לבני ישראל, אני ה'.
והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים.
והצלתי – אתכם מעבודתם.
וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.
ולקחתי – אתכם לי לעם. והייתי לכם לאלוקים.
ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.
והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ח).
4 לשונות הגאולה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" –
כנגד 4 חלקי הסדר: קידוש, הגדה, סעודה, הלל.
רבנו "אור החיים" הק' קושר בין ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום. כמו כן, כל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה, כפי שרמוז בתחילת הפסוק "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה' {הוי-ה}". וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:
"והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים": הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם. כנגד הקידוש.
"והצלתי – אתכם מעבודתם": התנתקות לגמרי מהשעבוד. כנגד קריאת ההגדה.
"וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה": יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים. כנגד סעודת החג.
"ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם…": קבלת התורה – הלל. וכדברי קדשו: "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה'. פירוש – הודיעם משמי, כי מידתי מידת רחמים, וריחמתי עליהם, ומלבד הודעה זו, תאמר להם סדר הטובות אשר אעשה להם. והוצאתי וגו'.
עוד ירצה באומרו לכן לשון שבועה, שנשבע ה' לעשות כל האמור בענין… ואומרו והוצאתי וגו'. נתכוון לסדר סדר הטובות כי בתחילה יקל על סבולם, והוא אומרו והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים, שהוא תוקף השעבוד. וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים. אבל, ישראל היו עובדים קצת. כי אימת המצריים הייתה עליהם, ומעצמם היו עובדים עבודה קלה. וכנגד זה אמר והצלתי אתכם… ואח"כ וגאלתי אתכם… היא קריעת ים סוף…" (שמות ו, ו).
תהליכי הגאולה ממצרים – כדגם לגאולה העתידית {אדום}.
התנאי לירושת א"י בדור המדבר , רק ע"י קיום "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם".
כך היה בדור המדבר – וכך יקרה גם בגאולתנו (שמות ו, ח. ע"פ "אור החיים" הק'. ).
רבנו "אור החיים" הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את ב"י יוצאי מצרים לארץ ישראל ככתוב בהמשך: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). בכל זאת, רואים אנו שהם נהרגו במדבר, ורק בניהם זכו להיכנס לארץ.
תשובתו: המילה "לכן" הפותחת את לשונות הגאולה, היא לשון שבועה. כלומר, הקב"ה נשבע בכך, שרק אם "נדע" את ה' בבחינת הכתוב "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אז יקיים בנו את הפסוק הסמוך "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי {לשון שבועה} לתת אותה לאברהם … ונתתי אותה לכם מורשה". וכלשון קדשו: "אין לכן אלא לשון שבועה (שמואל רבה ו, ד). ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו 'והבאתי אתכם וגו', פירוש תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה, אם תנאצו ה', אין כאן הבטחה זו. ואשר על כן, כתב פרט זה של ידיעת ה' {וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"} וגומר באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי. אבל פרט זה של הבאתם לארץ – תנאי הוא הדבר – 'ידעתם כי אני ה' אלוקיכם', אז 'והבאתי אתכם אל הארץ …'. וזולת זה – יהיה מה שיהיה" (שמות ו, ח).
שלוש הגאולות הראשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, הן גאולה חומרית. הגאולה הרביעית "ולקחתי אתכם לעם", היא גאולה רוחנית ע"י קבלת התורה, רק אז נוכל לזכות בארץ ישראל ככתוב בהמשך "ונתתי אותם לכם מורשה".
מסר חשוב: רק אם "נדע" את האלוקים ונהיה עם ה', נוכל לרשת באמת את ארץ ישראל, ואומות העולם יכירו בכך, ולא יריעו לנו. כלומר, כל ההתנגדויות כיום של אומות העולם למפעל הציוני בארץ ישראל, נובע לאור פירושו של רחב"ע, נובע מכך שאנו לא מפנימים מספיק את התנאי של "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם".
השבת הגדול – השבת שלפני הגאולה.
נאמר בגמרא שאם בני ישראל ישמרו שתי שבתות, מיד הם נגאלים. ישנם המסבירים שהכוונה ל"שבת הגדול" שלפני פסח בה אנו עובדים את ה' מאהבה, ושבת תשובה שלפני כיפור בה עובדים אנו את ה' מתוך יראה.
השבת שלפני חג הפסח נקראת השבת הגדול, ע"ש שם הנס הגדול שנעשה באותה שבת – י' בניסן מלפני 3329 שנים לאבותינו במצרים {תשע"ז}, כאשר נתבקשו לקחת שה ששימש אליל מצרי, לקשור אותו במשך ארבעה ימים, ואח"כ לשחוט אותו, ולצלות אותו על האש, וכל זאת, מבלי שהמצרים יעשו להם דבר. (רש"י ובעלי התוספות).
החזקוני מסביר שהקב"ה העביר את עם ישראל סדנה חינוכית, דרכה הוציא מהם את הפחד מהמשעבד המצרי על אלילו שהוא השה כדברי הרמב"ם. הם התבקשו לקחת שה תמים ולצלות אותו, כך שריחו יגיע לשכנים המצרים, ולא יוכלו להתנגד. וזה לא דבר פשוט בהתחשב במצב הדיכוי והשעבוד המצרי של אז. המדרש אומר שרק 20 אחוז מהיהודים עלו, השאר פחד, ולא הצטרף לחזון של משה רבנו.
הקב"ה אמר לעם ישראל במצרים, וגם לנו כיום: על גאולת הגוף – אני אחראי. על גאולת הרוח – אתם אחראים.
לכן, קבלו עליכם שתי מצוות: ברית מילה המסמלת קדושת הגוף, וקרבן פסח המסמל אמונה בקב"ה, בכך שיתרחקו מעבודה זרה בדמותו של האליל מצרי. באותה שנה, י' בניסן בו התבקשו לקחת את השה ולקשור אותו במשך 4 ימים, היה שבת בו נעשה להם נס, שהמצרים ראו איך האליל שלהם נקשר ומבוזה, ולא יכלו לעשות דבר.
שתי המצוות הנ"ל מבטאות: "סור מרע ועשה טוב" כדברי הלל.
קרבן פסח – מסמל "סור מרע", היות והטלה אותו שחטו, סימל את האליל המצרי. מצוות "ברית מילה" מסמלת "ועשה טוב". לעשות משהו טוב כמו "ברית מילה", מצוה שעברה אצלם מדורי דורות, החל מאברהם, יצחק ויעקב, דרך י"ב שבטי י-ה שירדו למצרים.
סיבה שניה: ע"ש ההפטרה: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). כלומר, כדי להיגאל, עלינו להתחזק באמונה ב"ה, וקיום מצוות התורה כנאמר בהפטרה: "זכרו תורת משה עבדי…".
אראנו נפלאות
למקובל האלוקי רבנו חיים פינטו ממוגדור שבמרוקו,
והשד"ר רבי יצחק שפירא מירושלים
הגאון רבי יצחק שפירא זצ"ל מירושלים, נסע למרוקו בשליחות מצוה. בהגיעו לעיר הנמל מוגדור, התארח לליל הסדר אצל המקובל הרה"צ רבי חיים פינטו זצ"ל.
הרב פינטו ישב וסידר את קערת ליל הסדר לפי רזי עשר הספירות, והנה הוא רואה שהרב שפירא היה עצוב, ואף פרץ בבכי. רבינו חיים ניסה לתהות על מה ולמה זה, היות וכידוע בליל הסדר צריכים להיות שמחים כמו ביציאת מצרים. הרב שפירא הסביר לו שהוא נזכר בבני ביתו החוגגים את חג הפסח בירושלים ללא האבא, ואולי מצבם קשה, עד שאין להם במה לקנות את מצרכי החג.
רבנו חיים ביקש מהרב שפירא שיתלווה אליו לחדר הלימוד שלו. לאחר שסגר את הדלת ועשה מה שעשה, הרב שפירא החל לראות להפתעתו, סרט קסמים על בני ביתו היושבים מסובים בליל הסדר בביתם שבירושלים, כשהם שמחים.
הרב שפירא הודה לרב פינטו על כך, ומאוד התפעל מיכולתו לפעול ישועות.
לאחר ששב הרב שפירא לירושלים ומצא שהכול נכון, כתב מכתב מלא שבחים לרב פינטו זצ"ל..
בברכת חג פסח כשר ושמח,
וגאולה קרובה מתוך נ' פלאות ע"פ הפסוק במיכה:
"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".
משה א. שמיר
לע"נ סבתי עליה בת מרים ע"ה – שעלתה לגנזי מרומים ביום חמישי ג' בניסן.
לע"נ הצדיקים: מו"ר אבי רבי יוסף בר עליה ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה.
סבי הרב הכולל רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.
שכננו – שמעון בן מסעודה ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה.
חינוך נשים יהודיות והשכלתן בימי הביניים בארצות האסלאם והנצרות יהודית – ר׳ בסקין
מבין הנשים, בנות למשפחות רבנים, שזכו לחינוך ספרותי, היו ששימשו כחזניות לנשים: ידועות דולצהDolce), אשת ר׳ אלעזר בן יהודה מוורמס), ריכנצה(Richenza ) מנירנברג, ואורניאה(Urania) מוורמס, כולן בנות המאה הי״ג. על מצבתה של האחרונה חרוטה הכתובת הבאה:
האבן הזאת הוקמה לראש
הזאת הגברת: מרת אורניאה
הבחורה החשובה הנבחרה
בת החבר אברהם ראש
המשוררים תפילתו לתפארת:
בהוד קולו בעד עמו בנעימת
עתרת: והיא גם היא בקול זמרה
לנשים משוררת בפיוטים
ובעתרת ל״ה תהיה למשמרת
ובששה באדר ביום א׳ השלימה
נפשה ובז׳ בו היתה נקברת: בעדן
חנייתה לטובה תהי נזכרת.
הערות המחבר : ל"ה – כלומר לאלהים, אך גם כן רמז לשנת פטירתה, שנת ל״ה(1275).
ראו לויזון, עמי 85. על נשים יהודיות כחזניות ראו: טייץ, קול, בפרט עמי 56-53; טייץ, קולות. ריכנצה, שהיתה בין שש מאות ויותר יהודים שנרצחו בנירנברג בשנת 1298, מתוארת כך: ״האשה שהתפללה בעד הנשים״ – ראו זלפלד, עמי 178. על אורניאה ראו טייץ, קולות, עמי 64.
אמנם ייתכן כי בוורמס, שבבית הכנסת שם היתה עזרת נשים, נהגו מסורות מיוחדות באשר לשיתוף נשים בחיי בית הכנסת.
בקינות שכתב ר׳ אלעזר מוורמס על אשתו ושתי בנותיו, שנרצחו בביתן בפרעות בשנת תתקנ״ז (1197), הוא תיאר בפרוטרוט את פעילויותיה של אשה משכילה ואת הדרך שבה היא גידלה את בנותיה. לדבריו, דולצה פירנסה את משפחתה, ואף את תלמידי בעלה, במסעות העסקים שלה. אולם, ר׳ אלעזר הזכיר כי דולצה היתה מעורבת גם בפעילות דתית: היא באה לבית הכנסת דרך קבע, עסקה בצרכים הפיסיים של בית הכנסת – תפרה כארבעים ספרי תורה ועשתה פתילות לנרות – ואף לימדה נשים אחרות, והנהיגתן בתפילה. על בלט(Bellette), בתו בת השלוש עשרה, כתב האב בכאב: ״למדה כל התפילות והזמירות מאמה צנועה וחסידה ונעימה וחכמה. עשתה מעשי אמה יפה הבתולה מצעת מטתי וחולצת מנעלי בכל לילה. זריזה בבית בלט ומדברת רק אמת עובדת בוראה וטווה ותופרת ומרקמת״. אף שהרב הדגיש את כישורי הנשים במלאכת יד ובמלאכות הבית, הוא ראה לנכון להזכיר גם את יכולתן בתחום הרוחני המובהק. חנה, בתו הצעירה, היתה כנראה צעירה מדי מלהרשים אותו בתחום זה, שכן הוא אינו מוזכר בקינה על מותה: ״בת שש היתה וטווה ותופרת ומרקמת ומשעשעת אותי ומזמרת״. גם משלהי ימי הביניים ידועות לנו נשים שזכו להגיע לרמה גבוהה, באופן יחסי, בתלמוד תורה. ברשימת יוחסין של משפחת לוריא, שחיבר בראשית המאה הט״ז ר׳ יוחנן בן אהרן לוריא, שיבח ר׳ יוחנן את מרים שפירא, בת המאה הי״ד, על ידיעותיה המרובות בהלכה, וכתב כי ניהלה בית ספר לגברים – היא ניהלה את השיעורים בשיבתה מאחורי וילון.
הערת המחבר : קייזרלינג, עמי 138. היבטיו האגדיים של סיפור זה, הדומה כל כן לסיפור על בתו של רב שמואל בן עלי בבגדד, מתחוורים כאשר אנו מגלים כי סיפור דומה מופיע בספרה של קריסטין דה פיזאן (Christine de Pisan), סופרת נוצרייה בת המאה הט״ו. בפרק ״נגד האומרים, לא טוב היות האשה משכלת״, היא מזכירה פרופסור באחת מאוניברסיטאות איטליה, שבתו, נובלה (Novella), היתה כה מלומדת עד כי נהג לעתים לשלחה להרצות את הרצאותיו במקומו. כיוון שהיתה יפה עד מאוד, מסבירה קריסטינה, תלה הפרופסור צעיף קטן על פניה, כדי שדעת התלמידים לא תוסח מן הלימוד – ראו עיר הנשים, עמי 154. קריסטלר העיר כי ״אנקדוטה זו נשמעת כסיפור בדוי, אך היא נמסרת מפי מקור מהימן וכך קיבלוה רוב החוקרים״ – ראו קריסטלר, עמי 102.
״לאה״, בתו של חכם יהודי מפורסם ואשתו של ר׳ זלמן רונקל, רכשה כנראה ידיעות רחבות דיין עד כי יכלה לעסוק בצורה מושכלת בשאלות הלכתיות מסוימות: המהרי״ל הוכיחה על שחלקה עליו:
מה זה העתרת עלי דבריך, ומדינא לא היה לי להשיב ליכי [כלומר לך] כי אם לדיינים, אלא עגמה נפשי עליך, ומשום כבוד אביך אשר הוא צורבא מרבנן [כלומר תלמיד חכם] אעבור על מדותי ואשיבך… ואילולי פן תאמרי יכולתי ונצחתי לא הייתי משיב דבר, אלא כדי שלא תהיי חכמה בעיני[י]ך, אשיב עוד הפעם.
בדומה לו, דור מאוחר יותר, התכתב ר׳ ישראל בן פתחיה איסרליין, בעל ״תרומת הדשן״, מנהיגה של יהדות אשכנז, עם אשה. בשתיים מתשובותיו האחרונות השיב להינדל, אלמנתו של פלטיאל כ״ץ. זו טענה כי הכסף שהשאיר אחריו בעלה מגיע לה מכוח כתובתה, בעוד שקרובים אחרים תבעוהו כפרעון חובות. תשובתו הראשונה של ר׳ ישראל איסרליין לאשה זו מביעה את זעמו לנוכח נסיונה לפרש את ההלכה: ״אין שואלים בשלום אשה כלל. כל שכן אשה כמותך שאינה שרויה בשלום״. עם זאת, דבריו נגד עמדתה מעידים כי הינדל היתה בקיאה בשקלא וטריא התלמודית: תשובתו השנייה מלמדת כי הינדל קיבלה את פסיקתו, שכן הוא פותח את דבריו בברכה ״מנשים באהל תבורך״(שופטים ה, כד).
אף שחכמים לא היו מתייחסים בסובלנות לניסיון של אשה לפסוק הלכה, נהוג היה לקבל את עדותן של נשים ממשפחות של תלמידי חכמים לגבי האופן שבו יש לקיים דינים שונים בתחום הכשרות או הליכות הבית. אמון זה לא היה מבוסס על למדנותן, אלא על היחוס המשפחתי שלהן ועל קירבתן לגדולי הדור. ההנחה היתה שהן צברו מידע הלכתי מהימן, בזכות נסיון החיים שרכשו בבתי אבותיהן ובעליהן.
הערת המחבר : ראו הדברים המיוחסים לר׳ יצחק מדמפיירא ר״י הזקן) בכתב יד של ספר מצוות קטן לר׳ יצחק בן יוסף מקורבייל, על פי גידמן, א, עמי 232. גידמן מציין שם מספר מקרים נוספים שבהם קיבלו תלמידי חכמים באשכנז בימי הביניים את עדותן של נשים על מנהגים מקובלים.
ברם, השכלה אינה כוללת רק לימודי קודש. כפי שמדגים המקרה של דולצה, אשת ר׳ אלעזר מוורמס, נשים יהודיות באירופה היו מעורבות מאוד במסחר. רבות מהן הוכשרו ליטול חלק בחיי המסחר והמשכונאות לאחר שלמדו קרוא וכתוב בשפת המדינה, וכן חשבון. לא אחת היתה פרנסת המשפחה תלויה, בחלקה או במלואה, בנשים אלה. בכך אפשרו הן, לעתים, לבעליהן לשקוד על תלמודם, וכאשר נעדרו בעליהן מן הבית לרגל עסקיהם, ניהלו הנשים את עסקי המשפחה. אברהם גרוסמן הצביע על כן שנשים יהודיות נפגשו עם גברים יהודים ונוצרים למטרות עסקים בעת נסיעותיהן, וכן שמעטות הן ההתנגדויות לחופש הפעולה הנרחב שהיה לנשים. נשים עסקו בכל ענפי המסחר, אך ההלוואה בריבית היתה מועדפת; לעתים קרובות המשיכו אלמנות בפעילותן הכספית, לא אחת תוך שיתוף פעולה עם אשה אחרת. אין ספק, כי משימות מעין אלה, שעלולות היו להיות מורכבות ביותר, דרשו ידיעת קרוא וכתוב בשפת המדינה, ידיעת חשבון ומיומנות בניהול ספרים. מיומנויות אלה היו גם נחלתן של נשים נוצריות בנות המעמד הבינוני העירוני, אך רק מאה או מאתיים שנה לאחר שאצל נשים יהודיות היה הדבר חזון נפרץ.
אמנם תעודה מחוגם של חסידי אשכנז, בשלהי המאה הי״ב וראשית הי״ג, מגלה כי אפילו מיומנויות אלה לא נמסרו לנשים ללא התלבטות מוסרית מסוימת, שכן שהחשש מפני אוריינותן של נשים היה מושרש מאוד:
חסיד היה מלמד לבנותיו לכתוב. אמר, שאם לא ידעו לכתוב הרי צריכות לבקש שיכתבו להם כתבים למשכונות כשמלוים מעותיהן ויתייחדו עם הכותבים ויחטאו. וזה יהיה בפשיעתי שכל מי שיש בידו לעשות גדר לעבירה ואינו עושה כאילו הוא גורם… ואם לא יחטאו יהרהרו. ועוד, לא יקנו שם רע. ולימדם לכתוב כתבים למשכונות…
דומה כי כמה נשים עסקו במלאכות שלמדו מאבותיהן או מבעליהן והמקורות היהודיים והנוצריים מזכירים גם נשים יהודיות עצמאיות שעסקו ברפואה. תעודות רבות מספרד מספרות לנו על נשים יהודיות שעבדו – ולא אחת אצל לא־יהודים – fמיילדות ומיניקות, וקיומם של חיבורים אחדים בעברית בנושא המיילדות, שקרוב לוודאי שכוונו למיילדות, מלמד על כך שלפחות כמה מבין הנשים שעסקו ברפואה ידעו קרוא וכתוב באותה לשון.72
סיכום
הן בחברה המוסלמית והן בזו הנוצרית למדו הבנות היהודיות בביתן לעשות את עבודות הבית ולהתפלל, וכן למדו הלכות כשרות, הלכות שבת ומועדות, והלכות נידה. מאחר שהאשה בקהילות אשכנז נהנתה ממעמד חברתי גבוה יותר, מחרות אישית גדולה בהרבה, וכן נטלה חלק בפרנסת המשפחה יותר מאחותה שבארצות האסלאם, סביר יותר כי היא ידעה קרוא וכתוב גם בשפת המדינה וכן חשבון. גם אם משפחות מסוימות שכרו מורים לבנותיהם, וגם אם לעתים ליוותה אחות את אחיה לבית הספר היסודי, הרי שבתי ספר מאורגנים לבנות יהודיות לא היו קיימים בימי הביניים, הן בארצות האסלאם והן בארצות הנצרות, אף שהיו מקרים שכמה בנות למדו יחדיו אצל מורה אחד. נשים מעטות מאוד, לרוב בנות לאבות תלמידי חכמים חסוכי בנים, למדו לקרוא עברית וכן עיינו בכתבי הקודש. אשה יהודייה שקנתה לה ידיעות בתרבות ובאופנות הספרותיות של חברת הרוב היתה תופעה נדירה ביותר. הגניזה מעידה על פעילותן של מורות שלימדו נערות צעירות להתפלל, ולעתים אף לימדו נערים בבתי ספר יסודיים. באשכנז שימשו נשים משכילות לא אחת כחזניות המורות לנשים תפילות וניגונים. ברם, בחברות היהודיות הממוגדרות מאוד של ימי הביניים, כל מאמץ מצידן של נשים להשתתף כשוות בשיח הגברי הלמדני נדחה על הסף. נשים בשתי החברות זכו לכבוד רב על כך שאיפשרו לגברים במשפחותיהן ללמוד תורה.
הערת המחבר : על הכשרתן המקצועית של נשים ראו בסקין, מקבילות. דיון מעודכן ברופאות היהודיות, ראו: סגרה: שצמילר. שתי רופאות עיניים, אחת מהן יהודייה, מהכרות בצוואת המוסר של ר׳ יהודה בן אשר(נפטר בשנת 1349) – ראו אברהמס, עמי 166-165. על אומניות יהודיות ראו: ברקאי, מיילדות; ברקאי, תולדות.