מורשת יהדות מרוקו

עדות: חגיגות המימונה במרקש 1902

21 באפריל 2014rafimann

לרגל המימונה הנה עדות לדרך שבה חגגו יום זה במרקש במרוקו בשנת 1902, בכתבה שהופיע בעיתון העברי "המליץ".

הכותב, שחתם על כתבתו בשם "ד"ר העציוני", הוא הרופא היהודי י' הולצמן שלצד טיפול בחולים גם הרבה לכתוב מאמרים לעיתון היהודי "המליץ".  הולצמן נולד בירושלים, למד רפואה בוינה, שימש רופא בטבריה ואחר כך יצא שוב לאירופה. הוא היה מקורב להרצל, ובכתבותיו הביע תמיכה בפעילות הציונית.

בראשית המאה ה-20 הגיע למרוקו, שם שימש כרופאו של המשנה למלך. את קרבתו למלכות ניצל לא פעם כדי לסייע ליהודי מרקש, כאשר הוטלו עליהם גזירות שונות. במהלך שהותו במרוקו שיגר כתבות לעיתון, שכללו בין היתר תיאורים של מנהגי היהודים שם בעין אנתרופולוגית. באחת מכתבותיו תיאר בבקורתיות את דבקותם של יהודי מרוקו ב"תרופות סבתא" וסירוב רבים מהם לאמץ את חידושי הרפואה האירופית. 

גם בטקסט זה – שרובו תיאורי – ניתן למצוא, בפסקה האחרונה, ביקורת על חלק ממנהגי יהודי מרוקו. הולצמן, שחונך באירופה והרבה לכתוב על חידושי המדע, מצא בחלק מהמנהגים "קסם ריק" ו"פרי בוסר" של תרבות יהודית", הרחוק מן התבונה והחוכמה הנהוגות ב"ארצות הנאורות. 

אך למרות הערות אלה – המעידות על הפערים התרבותיים ועל נקודת המבט האירופית על תרבות המזרח – מעניין לקרוא את תיאור החג על מנהגיו, כפי שנחוג במרוקו, לפני 112 שנים.

הטקסט הבא מובא כאן במלואו, מתוך האתר "עיתונאות יהודית היסטורית".  הוא התפרסם ב"המליץ" ב-19 ביוני 1902. העיתון ראה אור באותה תקופה בעיר פטרבורג ברוסיה.

חג מימונה שמח.

מכתבים ממרקש – בירת מרוקו

מאת ספרנו המיוחד

עברו ימי החג. המועדים וימי ההרוחה חלפו למו וימי עבודה קשה לקחו עמדהם, והמלאח הולך ומקבל את צורתו התדירית. ליל אחרון של פסח הוא מצויין ביתר שאת על ידי החיים ההומים ומלאיי המולה, אשר ישררו בו באופן מיוחד. אחרי תפלת המנחה יוצאים כל בני העיר על אחת מגינות המלכות הסמוכה למגרש היהודים לברך על " האילנות " וכן יפיצו בגנים ובפרדסים לכל עבר ורוח והמון החוגגים האלה עוברים ושבים מבלי הפוגות עד כי עשרת אלפים היהודים הנמצאים פה יתפזרו ויתלכדו לכתות ואגודות אין מספר וכל הרואה יעריך מספרם לאלפי אלפים  לעת שקיעת החמה נראים יושבים עלי גגות בתיהם ומציעים מטות ומרבדים ומחצלאות ואוכלים ושותים לשם " הלויית החג ", כי האמנם יש תקוה להשתעשע באכילה ובנחת רוח עדי בוא חג שני ? הן על ימיהם מרודים ומרורים, ודי להם בכף של פולים וחמוצים או בקערה של ירק ולחם שעירים ומתי תגיע עוד הפעם שעת הכשר של אכילה אם לא " בימי שמחתנו " ! איך שיהיה הנה הגויים הערביים, הרודים בישראל פה כאות נפשם מביאים מנחה ואשכי חמאה וחלב נקפא פה סילה ושאיר את עיסה והיהודים שמחים בהם ומקבלים אותם בשחוק של רעוה וידידית, כאלו, השמלה חית השדה, ונתן יתנו לבני יקטן מקטורה מפסחם ומצתם ! והמנהג ישן נושן בימי הפסח שלחת עדת היהודים, ועתה כל אחד ואחד לעצמו, תשורה לחצר המלך ופלגשיו, שריו ועבדיו ולאזרחי הישמעאלים, איש איש לכל מכריו ורעיו, מנות ומטעמים מיפיו של החג, והמלך ובל המקבלים את מתנות היהודים נותנים להם מנות יפות לפי ערכם וכבודם ; מטפחות משי מרוקמים בצבעים שונים ובהירים, כסף וכלי חפץ ! אחרי צפלת ערבית מרכיבים את חזן הכנסת על כתפות השמש ומדליקים לפניו כפות " תמרי היער " ומפזזים ומכרכרים לפניהם בתפים ובמחולות, עדי הגיעו אל ביתו. ככה יעשה לכל חזני בתי הכנסת, והם ששה ועשרים במספר.

כל הבתים מלאים אור והשולחנות מסודרים ומעוטרים בפרחים ועלי עצים יפים וענפיהם. וצלוחית מלאה חלב, כוס מלאה חמאה וקערה ממולאת בקמח מונחים על השלחן. כשנכנס בעל הבית, מפזרים על ראשו מעט קמח ומרננים לקראתו, וצופרים בפיהם כעין הרועת שמחה, וכן ילכו ויעפרו בקמח על ראש כל בני הבית, ….והמון העם מתחבר ללהקות ולוקחים כלי זמר בידיהם וסובבים בבתים ובחצרות ומנגנים , ובנות העם מרקדות ויוצאות במחול והמשוררים קוראים " תנו לנו המנהג ! אז יתנו למו מעט קמח או שכר, יין שרף, או, וזה הוא המעט, איזה מטבעות.

מרבית העם אינם ישנים בלילה המברך הזה וסובבים בעיר, בשווקים ובחוצות וקוראים " לילה מימונה " " לילה מסעודה " – לאמר " ליל שיש לו מזל, ליל מלא סמן טוב ". בחצות ליל קמים עוד הפעםויוצאים לשער המגרש וקונים שם מאת הערביים והערביות חלות של מחמצת, בצק של שאור, חלב, דגים ומיני ורדים ; יש שזהירין לקנות רק מבני חם השחורים ובני קדר ; הרבה מן העם נהגו לשאב מי הבאר והבורות, כדי לרחוץ בהן את ידיהם ורגליהם.

הרבה מהם נהגו לצאת שער העיר לטיל בגנים ובפרדסים וכורתים שמורות הכרמים ונושאים איתן בידיהן עד מקום ברכות מים ושם, רוחצים את ידיהם ורגליהם. בעלי בתים נכבדים אשר חננם ה', בהון מזמינים את מכריהם לביתם ושם ינגנו בכלי זמר וישירו שירים ערבים לאזניהם עד אחרי חצות לילה.

בבקר אוכלים תבשיל מיוחד הנקרא בשם " ברכוכס "  והוא כעין ה " כוסכוס ", מבושל בחלב וחמאה. אחרי כן יוצאות הנשים והבתולות וילדים קטנים אל ברכת מים ידועה הנקראת " סאקית אל מורו-י " אשר מימיה כעורים במאד, על ידי בגדי המון העם הערבי, הנכנסים שמה ורוחצות שמה ידיהן ורגליהן, ואחרי כן תלכנה העדינות האלה אל הגנים והכרמים הסמוכים אל השוקת ההיא לאכל ולשתות ככל אשר תשיג  ידן. זה הוא סדר הלוית הפסח ותקון אסרו חג.

הלאיתי את קוראי הנכבדים, בענינים קטני הערך, לפי הנראה בסקירה ראשונה, אם כי באמת מנהגים כאלה המה מציינים בדיוק את אפיו של כל עם ועם, ומה גם עם או משפחה בישראל, אשר היצה מיבדלת ורחוקה מיתר אחיותיה משפחות ישראל בארצות נאורות. אפס לבעבור ישיגו מנהגים כאלה איזה ערך בתולדה ובדברי הימים, עודם צריכים לפרוש ולבקרה, וזה אשוב למלאות התימי לכתב את הדברים כהויתם, ואז אוסיף להעיר ולהאיר לברר ולבקר עדי אשר יהיו מצורפים ומזוקקים ואז יוכל גם כותב התולדה להשתמש בהם לצרכי דברי הימים.

אחרי המועד הולכים להשתטח על קברי צדיקים; לזה אומרים " זירה " לאמר לסייר מקומות הקדושים הן בבית הקברות אשר במגרש היהודים בעיר פנימה ובן בבית העלמין הישן אשר מחות לעיר; ויש אשר נוזעים לעירות אחרות ולכפרים, מקמות ששם נקברים אנשי שם, רבנים וקדושים. ההולך לסיר קבר איזב צדיק שיהיה, מכים צדה לדרך ויושב שם לכל הפחות שלשה ימים ושלשה לילות ומרבה באכילה ובשתיה,

וכל מי שחלה, או שהיה באיזה צרה ונדר " כנהוג " לסור את הצדיק הפלוני, הרי הוא מקים בימים האלה את נדרו. אחרי שובם ממקום קדושים המה נזהרים מהחליף את שמלות בגדיהם וכתנתם לעורם משך שבעה ימים ! אנשי המלאח מביטים על כל הדברים האלה כעל דברים רמי הערך, אשר מלבד מעלתם העצמי הנם עקריים ויסודיים ביהדות ; וכל הלועג להם ולמנהגיהם כאלו לועג לרש !

הלקח היוצא לנו מכל הנאמר הוא, כי תרבות ישראל העתיקה, אשר לא חדלה מהפיח רוח חיים בנשמת היהודים פה, התרבות הזאת אשר הקימה ועודדה את כל הנדחים האלה, ותקשרם בעבותות אהבה אל ארצם ומולדתם, התרבות הזאת, אשר הראתה ברכה רבה לבית ישראל, הציצה גם " פרי בסר " והויות רבות נולדו על ברכיה והיא טפחה ורבתה את כל ההבל וה " קסם הריק " הזה על שדיה, עד כי כמעט נבצר מאתנו להכיר את המאור שבה ולהבדיל בין אור היהדות, אור החכמה והתבונה ובין החשך אשר בא לרגלי הזוהר.

ד"ר העציוני

תחפושת בליל המימונה

בכמה קהילות במרוקו נהגו להתחפש בליל המימונה ולא בפורים כנהוג. בפאס ובמכנאס, התחפשו הבחורים לערבים. עטו עליהם ״גאלאבייא״ לבנה, תרבוש אדום על הראש ונעלו נעליים תורקיות ״אל־בלג׳א״. הבנות לבשו ״אל־ עזמי״, מין טוניקה ארוכה הדומה מאוד לקפטאן המוסלמי. היו גם שהרחיקו לכת ולבשו לכסוא לכבירה (התלבושת הגדולה) וכך, מחופשים בשלל תחפושות וגם בתכשיטים, יצאו לרחובות, טיילו, שרו וחזרו לבתיהם עד שעה מאוחרת.

שידוכים

בערב זה של המימונה, משפחות רבות סיימו ״עיסקות״ מוצלחות שתכליתן, הקמת משפחה ובית יהודי. אם בחור רצה לבקש את ידה של בחורה, לא היה ערב יותר מתאים מליל המימונה, ואם היה כבר מאורס, הוא הלך בלויית הוריו לבית ארוסתו, כדי לברך הוריה, וכמובן לא הלך בידיים ריקות. הוא הביא לכלתו בעתיד, צמיד, עגיל, או שרשרת והכל מזהב.

המימונה בפאס

מצהרי יום האחרון של פסח מתחילה חגיגת המימונה בפאס. בכניסה לשכונת המללאח. מצטופפים ערבים ובידיהם פרחים ואלומות שיבולי חיטה, כדי למכור אותם ליהודים. רחובות ה־מללאח הומים בני אדם, בחורים מחופשים לערבים ובחורות מלובשות ככלות בתלבושת הגדולה לכסוואה לכבירה.

שולחן המימונה בפאס

הגברים פינו כבר את הבית והלכו לתפילת ערבית. גם הילדים הצטרפו אליהם כך הנשים התפנו להכנת ״שולחן המימונה״, אשר עליו הונחו שיבולי חיטה, פרחים, חלב חמוץ ״א־ראייב״, דגים חיים (סמל לפריה ורביה) אשר ישמשו לארוחת ערב, יש משפחות אשר מטגנות את הדגים בערב זה וסועדות בהם את ארוחת הערב, קערה מלאה קמח ובה תקועים נרתיקי פול ירוק, דבש, תמרים וצלחות עם כל מיני מתיקה, גם בקבוקי מאחייא לא חסרים בשולחן בערב זה, כמו שלא חסרה ה״מופליטא״ באף בית־יהודי בלילה זה. כן נוהגים לקשט בשיבולי חיטה את המנורות, המראות והשעונים הנמצאים בבית.

יהודי פאס אינם מוצאים הסבר לפשר מנהג זה.

תפילת ערבית

את תפילת ערבית של ערב זה, פותחים במזמור ״השמים מספרים כבוד אל״ (תהלים יט) וכאשר מגיעים לפסוק ״והוא כחתן יוצא מחופתו״, כל הקהל קורא אותו בצוותא ובקול רם.

את תפילת ערבית מסיימים בתפילה ״אין כאלהינו״ בתרגום ערבי־יהודי, בבית־הכנסת של התושבים " סלאת לפססיין "  נוהגים לתרגם קטע זה לשפת הלדינו, אף־על־פי שבבית־כנסת זה, אין איש יודע שפה זו. זכר לימים עברו שבהם למדו שיר זה עם תרגומו מאחיהם מגורשי ספרד.

הערת המחבר :           ראה: 363-364 Abbou Isaac D, pg; זכור לאברהם, עמי 212; אהבת הקדמונים, דף י. א . בבית־הכנסת של התושבים בפאס והנקראת ״סלאת לפאסיין״ מתרגמים את ״אין כאלהינו״ ללאדינו גם בליל מוצאי־שבת.

ביתר בתי־הכנסת בפאס. מתרגמים את ״אין כאלהינו״ רק לערבית־ יהודית כמו שכל בתי־הכנסת במרוקו.

אנו מביאים את המזמור ״אין כאלהינו״ בשפת הלדינו כפי שקראו אותה בבית־כנסת של התושבים, וגם בערבית־יהודית המדוברת.

ברכת הרב

יהודי פאס מתחילים גם הם את הביקורים, אצל הכוהן, נכנסים אליו ביראת כבוד, מרכינים ראש והכוהן מניח את שתי כפות ידיו על ראש המתברך ומברכו בברכת כוהנים המשולשת. מהכוהן סרים לביתו של רב שאינו כוהן והברכה כאן, היא ברכת יעקב אבינו ישמך אלהים כאפרים וכמנשה. (כדאשית מח, כ) . לאחר הברכה הרב מעביר על מצח המתברך, עלה פול ירוק, עלה נענע טבול בחלב בתוספת כמה תמרים.

ראוי לציין שכאשר נכנסים לבית הרב לקבל את ברכתו, פותחים בפסוק ״אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך׳(משלי ג, ב). כשעוזבים את המקום אומרים: ״ושמרתם את הדבר הזה לחק־לך ולבניך עד עולם״ (שמות יב. כד).

הערת המחבר : הפול בעל הצבע הירוק מסמל האושר בצפון־אפריקה. החלב הוא סימן־טוב ומסמל אושר ועושר. התמר הוא סמל למתיקות, ולכן יש עד היום הנוהג במרוקו לקבל את פני האורחים רמי־מעלה שבאים לבקר במדינה זו, בחלב ותמרים.

381 דאר אלי מא פיהא כ׳בז,

פיהא אל־כ׳צומא ואל־חרז.

בית שאין בו לחם, יש בו מריבות וזעם.

כלה טרף (להם) בבית, השלום בורח מן הבית. (בהנובסקי, אוצר הלשון)

בשבלות השעורים מן הכד, מנקשת ובאה מריבה בבית. (ב. מציעא מטי)

בחסור לאדם לחמו, גם בני ביתו ישנאוהו. (אדי׳׳ר, משלי אגור פרק נ׳)

קשה עניות בתוך ביתו של אדם, יותר מחמישים מכות. (ב. בתרא קטז׳)

382 מתאוייא בין אל־בּו ואל־אום,

ברכה ל־דאר וברכה ל־אולאד.

השתוות בין האב ובין האם,

ברבה לבית וברכה לבנים.

האב והאם הם כשתי מפלגות צוררות זו את זו, בל אחד שוטם, רודף את משנהו ובז לו, כל אחד מוכה עוורון נואש, וטורח למשוך גם את הילדים, את הבנים לצידו. (י. וסרמן)

383 – אלמרא תכ׳ליא־דאר,אל־מראתעמר.

אשה תחריב בית, אשה תמלאנו.

חכמות נשים בנתה ביתה, ואוולת בידיה תהרסנו. (משלי יד׳ 1)

ברכת אב בנתה ביתה, וקללת אם תהרסנו. (בן־סירא)

ברכת אב בנתה בית, וקללת אם תהרסנו. (בן־סירא)

 אוי לבית כי ישא עול מריבת איש ואשתו. (בחינת עולם ידי)

384 – דאר אלי פיהא אל־ב׳צומא – מעדומא.

בית שיש בו ריב ומדון – אבוד.

385 – קאלו:מנאייןעמלתאל־הוויטאת?

וואג׳בו: מן האד אל־קריצאת.

אמר לו: מנין(בנית) הקירות האלה?

ענה לו: מפיתות אלה.

אוי לבית כי ישא עול מריבת איש ואשתו. (בחינת עולם ידי)

הבית עומד על עמודי השלום. (פתגם ערבי)

386 –  ביתת פ־קצר סלטאן, לאכּין דארי הייא אל־מכּאן.

לנתי בארמון הסולטן, אבל ביתי הוא המשכן.

לנתי בבית הסולטן, אן כביתי לא היה. (פתגם ערבי)

 שביעות רצון שוכנת בבקתות חמר, יותר מאשר בארמונות הדר. (תומם פולר)

טוב לאכול בביתו לחם־נקודים, ולא על שולחן זר בשר־עתודים. (אוםם בושם)

טוב ארוחת מסכן בצל קורתו, ממטעמים בבית נכר. (בן־סירא)

387 אל־גאייב מן מכּאנו, אש מן מבאן יוואלמו?

הנודד ממעונו, איזה מעון יתאים לו?

אדם נודד בעולם כולו כדי לחפש את אושרו, וחוזר הביתה כדי למוצאו. (ג׳ורג מור)

מי שכל העולם ביתו, אין לו בית. (פתגמים מקבילים עמי  166)

טובים חיי עוני תחת צל קורתו, ממטעמים ערבים בנכר. (ספר בן סירא השלם, עמי קפי)

ישמחו השמים ותגל הארץ ארץ ישראל המקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר ושתי הלחם, לחמה של תורה

על הפסוק בספר איוב(פרק ליח א-ד) ויען ה׳ את איוב… איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה, כתב הרב נועם אלימלך זיל, פרי אמור: אמר לו הקב״ה לאיוב איפה היית? הידעת מאיזה איפה – שורש אתה? רמז הקב״ה לאיוב שעליו לקדש את האיפה, השורש שהוא בא משם! בסוד "והעומר עשירית האיפה הוא״ הרומז לקדושת עשירי ע״כ. עוד בדורות קודמים אבדה להם משמעות החג, ושורש המימונה לא מצאו וכדברי הרב יעקב משה טולידאנו דל: … ׳התערב להם השם מיימוני המיוחד לרמב״ם ואביו רבנו מיימון הקבורים בטבריה עם יום המימונה ומאז הנהיגו העולים ממרוקו שבטבריה יום זה עליה על קברם של הרמב״ם ואביו זיל- (קובץ זכור לאברהם, ירושלים תשל״ב, עמי 223). וכן כתב הרב דוד אסבאג (בתרגום משפה יהודית מרוקאית): ..׳׳באו בני הדור היקרים האלה אשר אין הם מבינים יום האמונה והפכו אמונה למימונה״-( ספר הגדה: שאר ירקות, כאזאבלנקא תש״ג, עמי וי). ומה נעני אנן אבתרייהו! כך שאין דבר מונח בקרן זוית ומצפה שיגלו שורשי! העבריים כמו חג המימונה אשר אודותיו הספיקו לכתוב דברי הבאי ולעג כמו ׳׳עריכת שלחן המימונה היא ביסודה עריכת שלחן למימון מלך השדים״ ב״מ וקמו להורות כי שורש מנהג עתיק יומין זה לא כהלכה הוא ויש בו פולחן אלילי ח״ו! שומו שמים! ובהשערות פורחות באויר יחברו חבל בחבל לשלול מחג המימונה כל קדושה! לכן שנסתי מתני ויצאתי אל השדה שדה המכפלה תורה שבכתב ותורה שבע״פ ללקט באמ׳׳רים אחרי הקוצר״ים ולחפש בספרי הראשונים ואחרונים שורש הדברים, ואספתי אל תרמילי הדל פניני מנהגים והליכות חודש ניסן הנראים כמו אפיק בו זורם נחל המימונה, וריכזתי מנהגי ׳׳ימי הפסח״ מטו׳ אדר ועד ו׳ סיון, מהיום שאנו מתחילים לעסוק בהלכות חג פסח ועד חג השבועות שהוא גם יום עצרת של חג המצות (רמב"ן ויקרא, פרק כג׳), מנהגים המגלים לנו מהות וזהות חג הפסח וחודש ניסן. תוך כדי כך התברר שהמימונה בקהילות צפון אפריקה ומנהגי מוצאי פסח בשאר קהילות ספרד שורש אחד להם.