ארכיון יומי: 6 באפריל 2017


חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ – מאת: דר' אלישבע שטרית

חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ

מכתב תודה שפורסם בעיתון "חבצלת" (ב 8 ביוני 1883)

מכתב תודה שפורסם בעיתון "חבצלת" (ב 8 ביוני 1883)

מאת: דר'  אלישבע שטרית

מהמחצית השנייה של המאה ה- י"ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י"ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1912- 1956; ובשנים 1956- 1966 – תקופת העלייה החשאית  ומבצע יכין.

כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.

דר' אלישבע שטרית היסטוריונית ואומנית, שוקדת על הפצת תרבותה של יהדות מרוקו באמצעות המחקר ההיסטורי והאומנות.

ראשית ההתיישבות בארץ בעת החדשה

עד למאה הי"ט התיישבו מרבית העולים ממרוקו, בדומה לעולים מארצות אשכנז, בארבע "ארצות הקודש" (ירושלים, חברון, טבריה, צפת). אולם, עוד לפני העלייה הראשונה (1881- 1904) העתיקו מספר משפחות  את מושבם מירושלים ובאו להתיישב ביפו. בשנות החמישים המאוחרות של המאה ה – י"ט  כללה הקהילה היהודית ביפו כשישים וחמש משפחות, רובן מיוצאי מרוקו, ורק שלוש מהן מיוצאי אשכנז. מהם היו סוחרים וחנוונים, אבל רבים התפרנסו מעמל כפיים. כן הלך והתפשט העיבוד של אדמות חקלאיות ושל פרדסים. לקראת שנות השמונים של המאה גדלה האוכלוסייה היהודית במידה כה רבה עד, שהיישוב התפשט מעבר לחומות העיר.  

בין המשפחות הבולטות שתרמו לגידול היישוב היהודי ביפו ולפיתוחו יש לציין את משפחת שלוש (ענף זה עלה מאלג'יריה) משפחת אמזלאג , משפחת מויאל, משפחת נבון ואחרות, אשר חלקם נמנו עם הספרדים (אחד מענפי משפחת אמזלאג עבר ממרוקו והתיישב בגיבראלטאר וענף אחר היגר ממרוקו לליסבון בירת פורטוגל) וחלקם עם בני "העדה המערבית" בירושלים ("מערבים" – כינוי ליהודים שהם או אבותיהם נולדו במרוקו). הם קנו אדמות מחוץ לחומות יפו והקימו עליהן שכונות חדשות: "נווה צדק" (1887); "נווה שלום" (1890); "מחנה יהודה" (1896); "יפה נוף" (1897); "אחוזה" (1900) ואחרות. חיים אמזלאג היה מראשי הקהילה הספרדית ודמות בולטת ביישוב. הוא עסק בבנקאות ובנדל"ן וגם שימש בתפקידים קונסולאריים מטעם שתי ארצות: פורטוגל (קונסול כבוד) ובריטניה (סגן קונסול). חיים היה אחד מהיהודים הראשונים בארץ שרכש אדמות חקלאיות מסביב ליפו ונטע עליהן פרדסים לגידול פרי הדר. הוא הרבה להיפגש עם אישים, כמו מונטיפיורי, לורנס אוליפנט, ויליאם הכלר, יחיאל פינס  ואחרים, שביקשו לקדם את חזון התקומה והשיבה אל העבודה החקלאית וסייע להם ברכישת קרקעות להתיישבות חקלאית.

חיים אמזלאג היה מעורב ברכישת אדמות ראשון לציון, אחד מארבעת הישובים הראשונים של העלייה הראשונה, שנוסדו ע"י עולים ממזרח אירופה. נתמנה לנשיא הכבוד של "ועד יסוד המעלה", שנוסד ב-1882  – ארגון ראשון שטיפל ביישוב ארץ ישראל ובייעוץ למתיישבים החדשים-  ושבראשו עמד זלמן דוד לבונטין. במסגרת הוועד העניק אמזלאג – מכספו הפרטי –  להתיישבות החקלאית החדשה והפעיל את השפעתו אצל שלטונות תורכיה ובריטניה כדי לקדם אותה. על פעילותו זו קיבל מכתב תודה שפורסם בעיתון "חבצלת" (ב 8 ביוני 1883) שבו נכתב בין היתר כך:

 אנחנו תושבי ראשון לציון…וברכתנו מעומק לבנו להאדון הנכבד והנעלה נודע לשם ולתהילה ס' חיים אמזלאג ולבן אחיו האברך הנכבד ואוהב עמו יוסף נבון הי"ו. אנחנו רק גרים וזרים היינו בבואנו לארץ הקודש ולא ידענו באיזה אופן לבחור לנו מקום ולקנות קרקע, ורק בעמל האדונים הנכבדים האלו השגנו מטרתנו ותודות לאל … בפרט אסירי תודה אנחנו לס' חיים אמזלאג  אשר בשמו הנכבד סתם פי כל אלה המשטינים והמקטרגים, והוא היה בעזרינו כי עשינו בהמושב כל הדרוש לנו ולא קם שום איש נגדנו. 

כנראה שאמזלאג  היה מעורב גם ברכישת אדמות באם המושבות – פתח תקווה.

זאת ועוד, יהודי יפו "המערביים" ובראשם אהרון שלוש, נטלו חלק חשוב, ביחד עם בני העלייה השנייה, בהקמתה של העיר העברית הראשונה "אחוזת בית",  היא תל אביב (1909).

גם בירושלים תרמו בני "העדה המערבית", הלוא הם יוצאי מרוקו בארץ, חלק חשוב בפריצת החומות. הם היו הראשונים מבין בני העיר העתיקה, אשר קנו בכספם אדמות פרטיות כדי להקים עליהן שכונות חדשות מחוץ לחומות, והראשונה שבהן היא "מחנה ישראל". (כידוע, הקים משה מונטיפיורי את משכנות שאננים, השכונה הראשונה מחוץ לחומות, אולם במשך מספר שנים לא רצה איש מבני ירושלים העתיקה  להתגורר בה, אפילו לא תמורת תשלום שהובטח למי שיגור בה).   

יהודי פאס תרל"ג- תר"ס – 1873-1900- אליעזר בשן

בעלי חסות ואזרחות זרה.

החבצלת -1880

החבצלת -1880

על בעלי תעודות חסות של מדינות זרות לא חלים " תנאי עומר " ולא ההגבלות וההשפלות האחרות החלות על הד'ימים. אולם לא הייתה עקביות, והיו מקרים בהם התעלם הממשל בפאס מפריבילגיה זו. גם היהודים בעלי חסות לא היו מודעים תמיד לזכות זו ולא ניצלוה.  הדברים עלו משנות ה – 70 של המאה ה – 19 ואילך. בשנת 1873 ניתנה הוראה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי לקראת סוף כהונתו, בספטמבר אותה שנה, שגם בעלי תעודות חסות בערים מסוימות במרוקו חייבים לחלוץ נעליהם ברובע המוסלמי, ואסור להם ללבוש בגדים אירופיים. יהודי אלג'יריה קיבלו אזרחות צרפתית לפי חוק שהתקבל ב – 24 באוקטובר 1870 ואלה טענו שמכוח אזרחות זו אינם חייבים בתנאי ההשפלה שחלים על יהודי מרוקו, והדבר יצר מתחים עם השלטונות. נמנה מקרים אחדים שאירעו החל משנת 1873 ואילך. מסעוד דרעי סוחר באבני חן רכב על סוס בטנג'יר לפאס לרגל עסקיו כשהוא מצוייד בפספורט חתום על ידי שגריר צרפת ומכתב ממושל טנג'יר. לאחר הגעתו קיבל מכתב מהמושל שני חייליו נילוו אליו והזהירוהו שאם יתעקש לרכב, יולקה.  החיילים הסיתו נערים לרגום אותו. הוא פנה בתלונה לוזיר שענהו שהמושל בפאס עצמאי. חזר לטנג'יר כשחלק מהדרך הוא הולך ברגל, ורק במרחק רב מפאס רכב על סוס. הוא הגיש תלונה לנציג של צרפת, וייתכן שיפוצה אם ממשלת צרפת תטפל בעניינו.

הערת המחבר : בהסכמתו של הרב שאול אבן דנאן לספרו של יוסף בן נאיים " מלכי רבנן ", ירושלים תרצ"א, הוא כתב : " גזירת חוק הייתה ליהודים במרוקו, שבלכתם חוץ לתחום המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו, בהמשך הוא מציין שרק הודות לשלטון הצרפתי בוטל הדבר.

חליצת נעליים בפני הסולטאן ואישיות נכבדה מקובלת במערכת הנימוסים של מרוקו.גם יהודים שהופיעו בפני הסולטאן בשם קהילתם נאלצו לחלוץ נעליהם, כבר בהיותם בחצר המלכות. במכתבו של אברהם אלמאליח, מנהל בית הספר בפאס, לנשיא כל ישראל חברים בשלושים בינואר שנת 1911, התייחס לפנייתו של הרב וידאל הצרפתי מפאס לנשיא הנ"ל בבקשה שיפעיל השפעתו אצל הוזיר לענייני חוץ ששהה אותו זמן בפריס, לשם ביטול ההוראה המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בהופיעם בחצר המלכות. חוץ מההשפלה הכרוכה בדבר, העמידה במשך שעות בחצר שאדמתה רטובה בחורף וחמה בקיץ, גורמת לסבל. הרב וידאל שהופיע מספר פעמים בשליחות הקהילה לחצר, חזר לבית חולה. לדעתו של אלמאליח אין סיכוי שהסולטאן ירשה ליהודים להיכנס לחצר עם נעליהם. גאוותו לא תרשה זאת, והדבר מנוגד לתפישה המוסלמית באשר ליחסם ליהודים. אבל זו זכות שניתן להשיג על ידי מאמצים של היהודים. הכותב מציין שהוא עודד יהודים אזרחי מדינות אירופיות להיכנס לחצר הסולטאן בנעליהם.הוא מניח שהסולטאן יתעלם מזאת כדי להימנע מעימות עם קונסול זר בגלל נושא זה. מסקנתו בניגוד לדעתו של הרב וידאל הצרפתי, שאין טעם לבוא בדברים עם הוזיר הנ"ל בנושא זה כי אין סיכוי לשינוי העמדה.  הוא הביע תקוותו שעם גידול במספר בעלי החסות הזרה, וחדירת רוח מודרנית לעולם המוסלמי, תיעלם הפליה זו כלפי היהודים. הוא מקווה שאלה הרשאים ללבוש בגדים אירופיים ישוחררו מהגבלה זו.

עד כאן הערת המחבר

שני סוחרים יהודים בפאס ילידי אלג'ריה קיבלו פקודה שאסור להם ללבוש בגדים אירופים. הם ברחו בעוזבם את רכושם בפאס, ופנו לנציגות של צרפת בתלונה. גם כל ישראל חברים כתבה על כך לנציג צרפת בפאס הובעה תקווה שבקרוב יותר ליהודים ללבוש לבוש אירופי.

במקרה אחר הצליחו יהודים בפאס לשכנע את אחיהם מאלג'יר לנהוג כמוהם. לפי תעודה מ – 28 במרס 1877, הציע הוזיר הראשי עסקה למנהיגי הקהילה : אם ישפיעו על שלושה יהודים מאלג'יר לנהוג כאחיהם בפאס, ויחלצו נעליהם  בצאתם מן המללאח, כתמורה יוותר הסולטאן על רצונו להפקיע שטח מבית הקברות היהודי בפאס. ההצעה התקבלה, היהודים האלג'ירים התייצבו בפני הוזיר כשהם יחפים, הוזיר חזר על הבטחתו בקשר לבית הקברות, אבל לאחר זמן התכחש לה.

הממשל המרוקאי הציג עמדה שונה לדיפלומטים מאשר המדיניות בפועל. בשנת 1880 כתב הוזיר הראשי לקונסול ארצות הברית במרוקו פ. מתיוס שהיהודים הלבושים אירופית רשאים לנעול נעליים ברחובות פאס. מתיוס העביר ידיעה זו לשופט שמואל מאיר איזקס נשיא ועד שליחי הקהילות בארצות הברית. American Board of delegates

בחצר הסולטאן : היה מקובל מהיהודים לחלוץ נעליהם בחצר הסולטאן, אבל המערכת הדיפלומטית לא השלימה עם תביעה זו לגבי יהודים המשרתים אותם, ונהנים מזכויות בהתאם להסכמים. בספטמבר 1880 אירעה תקרית זו : יוסף עמר מטנג'יר, בעל חסותה של איטליה נשלח לפאס כיד למסור מכתבו של השגריר האיטלקי סקובסו לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש.  לאחר מכן נכנס יחד עם יהודי לאולם קבלת הפנים של הסולטאן, כשנעליו לרגליו. הוזיר לענייני משפט שראה אותם לבושים בלבוש יהודי, תבע שיחלצו נעליהם כמו יהודים אחרים. כשסירבו קרא לקצין ופקד עליו לחלוץ נעליהם בכוח, ויוסף עמר קיבל מכה. הוא כתב לוזיר ומחה על ההתנהגות כלפיו. זה ענהו שאם יחזור על מעשהו, ייענש. עמר מסר הצהרה על האירוע לשגריר איטליה, אשר מחה בפני הוזיר לענייני חוץ על העלבון כלפי יהודי שמילא שליחות בשמו והוא בעל חסותו.  התקרית הובאה לתשומת לבם של הנציגים הדיפלומטיים של שאר המדינות בטנג'יר, ושגריר בריטניה הביע דעתו במכתב לשר החוץ גרנויל, שממשלת מרוקו אינה מתייחסת בידידות כלפי איטליה. בהחבצלת פורסמו הדברים בצורה מפורטת ולפי זה היה קודם בעל חסותה של ספרד שנשללה ממנו בשלב מוסים, ולאחר מכן קיבל את החסות של איטליה.

עקיבא אזולאי – איש ירושלים

בהגנהעקיבא אבנר משה אזולאי

אני נשבע

"אני עקיבא אזולאי, בן שש עשרה, נשבע בזה להיות נאמן עד יום מותי ל׳הגנה׳ ולמלא את אשר יצוו הממונים עלי. הנני מתחייב לשמור על סודות ההגנה ולא לגלות דבר לשום אדם ואפילו לקרובים אלי ביותר. אם חס וחלילה אכשל בלשוני, אתן את הדין על כך״.

זו שבועת האמונים ל׳׳הגנה", אשר נשבע אבא. הוא נשאר נאמן לשבועה זו עד יום מותו. יש סיפורים שסיפר, ויש סיפורים שנמנע לספר. השבועה מחייבת. ירושלים הייתה חשופה מכל צד ובלתי מוגנת, ללא עורף של יישוב יהודי. נקודות היישוב העבריות המעטות שהיו בקרבתה נזקקו לעזרתה של ירושלים בביצורן לשם ביטחונן. מרכז השלטון הבריטי העוין, המנהיגות הערבית הקיצונית, אנשי הדת הערביים, נתכנסו והסיתו את הערבים המתונים למלחמת מצווה נגד היהודים.

 

ממלחמת השחרור ועד מלחמת לבנון

במלחמת השחרור כבר היה עקיבא סגן מפקד איזור ג' בירושלים ואחראי על חזית 7, הכוללת את השכונות גבעת שאול, קרית משה, שכונת הפועל המזרחי, ואת חרבת אל חממה, הידועה היום כהר הרצל. במבצע קדש עדיין שירת בהג״א ומילא כל מיני תפקידים חיוניים.

במלחמת ששת הימים נמצאה עבורו תעסוקה בעלת אופי צבאי. הוא עשה את אשר הוטל עליו במסירות, באהבה ובשמחה.

דברי עקיבא: שלחו אותי לבקר בעמדות הקדמיות ולעודד לוחמים, להרים המורל ולסייע ככל האפשר. דיברתי אל החילים הלוחמים, סיפרתי להם מה עשינו אנחנו, ובאילו תנאים נלחמנו: בפחות כלים ובאפס תחמושת, אך בהמון התלהבות ובמסירות נפש אין קץ. זו מדינתנו, זה ביתנו, ואין לנו יעד אחר. במלחמת יום הכיפורים כבר לא הייתי אברך צעיר, ואף על פי כן, עדיין נתנו לי משהו. במלחמת לבנון ביקשתי לתרום במערכה, ודחו אותי בלך ושוב: "אם נזדקק לך נודיע לך״. עד כה אין קול ואין קשב. נחמתי היחידה, שהבנים והנכדים לוחמים ולוקחים חלק בעול ביטחונה של הארץ. כולי קנאה בהם.״

 

התקפת הערבים על בית היתומים ״דיסקין״

מדברי עקיבא

"כבר בילדותי הייתי הבריון בכותאב של חכם ״בכור מלכה״ בעיר העתיקה. כאשר אחד התלמידים עשה בעיות, קראו לי לתת לו ״פל׳אקה״(מכות על כפות הרגליים). הייתי מכה בו עד שיאמר: ״והוא רחום יכפר עוון״.

את התפקיד הראשון, הכמעט־קרבי, מילאתי במהומות תרפ״ט. בשנת 1929, כשפרצו המאורעות, הייתי בן 16 בלבד. המוכתר, יחיה יוסף, אסף את תושבי השכונה, זקן ונער, וביקשם לצאת לשמירה. זכור לי היום: י״ז באב, תרפ״ט. מפקד המקום היה ישעיהו קדם (אוסטיב). ביום שישי אחר הצהריים התנפלו ביריות ערביי ליפתא על בית היתומים ״דיסקין״. הבית היה הומה ביתומים ופליטים. אותה שעה התאספו ערביי דיר יאסין על יד המחצבה, וגם הם ירו לעבר השכונה. על גג אחד הבתים ישב במארב ערבי וירה משם לעבר עגלון שעבר בעגלתו ברחוב, ובנס, כנראה, לא נפגע. הערבים הוסיפו להתקדם לעבר בית היתומים ״דיסקין״. אני הייתי מוסתר על ידי אמי המבוהלת בתוך חבית מים ריקה, שלא אפגע. ברחתי מהחבית ומעיני אמא וירדתי דרך צינור ביוב, מחוץ לבניין, לקרוא לעזרה.

זחלתי בין הסלעים עד גבעת שאול, ולקחתי את האופניים שלי(יש לציין שאופניים לא היה בהישג ידם של התושבים. כבן יחיד זכיתי לכל אשר ביקשתי). מיד חיפשתי את המפקד של השכונה, ישעיהו אוסטיב שמו, ודיווחתי לו על המצב. הוא ביקשני לרוץ מייד לשכונת קרית משה להזעיק עזרה. מקרית משה הסיעוני עד משטרת מחנה יהודה. בדרך הותקפנו בשיך באדר (היום אזור בנייני האומה). בזכות אומץ לבו של הנהג הגענו בשלום. במשטרה הקביל פנינו הסרן בכור שיטרית. דיווחתי על המצב בבית היתומים ״דיסקין״, והזהרתי מפני פוגרום על ידי הערבים. את הנהג שחררו, ואני נתלוותי בהליכה לארבעה שוטרים ערביים רכובים ולקצין יהודי. בידיהם היו אלות. בהתקרבנו אל בניין "דיסקין״ ירה הערבי מעל הגג לעבר הקצין. עלינו שנינו חיש מהר אל בית היתומים, ואילו הפורעים ברחו לליפתא. בבניין היו רוב תושבי גבעת שאול, ורק חלק מהגברים נשארו בשכונה. על השכונה המרוקנת שמרה ״ההגנה״.

פליטי השכונה ויתומי ״דיסקין״ אספו אבנים ועלו על הגג. וכשהתחילו הערבים להתקדם תוך יריות, קמה בהלה. יהודי ושמו רב פייבל תקע בשופר. המהומה גברה, ההמון התחיל לרגום באבנים את ראשי הפורעים המתקרבים. כל אחד צווח והתפלל בשפתו ליושב בשמים. לא עברו רגעים רבים, ומפקד האזור ישעיהו קדם הגיע. פתחנו ביריות לעבר הערבים, והם נפוצו לכל עבר. מטח של יריות הספיק להבריח אותם. בשבת, בשעה שתיים־עשרה בערך, פתחו הערבים ביריות מדיר יאסין, מליפתא ומהכרם. נמצאתי בגבעת שאול, כאשר כדור פגע באישה תימנייה, גברת חמדי, ובבעלה יחיא. אוטובוס מטעם ״ההגנה״ הובילם אל בית החולים.

בעקבות המקרה הגעתי לקרית משה, וסיפרתי לישעיהו, שהערבים שוב הופיעו בשער בית היתומים ״דיסקין״. הגעתי עם אופנוע לתחנת משטרה במחנה יהודה, ושוב הבהרתי שהשכונה בסכנה, שער בית ״דיסקין״ נפרץ. התלוותי למשוריין של חייל האוויר הבריטי, אשר בתוכו ישבו אנגלים בלבוש אזרחי, כשאחד מהם היה קצין צעיר. עלינו לגבעת שאול, המשוריין ניצב לפני מעל הכניסה ל״דיסקין״ והתקדם לעבר הכרם. לא נשמעו יריות. הצבעתי לעבר מקום הסכנה. אותו רגע קיבלנו מטר יריות מעבר דיר יאסין, והקצין האנגלי שבמשוריין נהרג. באש שהמטירו התושבים וחברי"ההגנה" שוב הונסו הערבים. תושבי גבעת שאול הועברו לבית הספר על יד בני ברית, ומאז פסקו התקפות הערבים על גבעת שאול. ואולם אמא המשיכה לחפש אותי בחביות הריקות…"

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה – מיכאל אביטבול

פעמים 2

עובדה זאת היתה בעלת חשיבות מכרעת בהתפתחות הציונית בצפון־אפריקה. היא תאמה את הערכים המקובלים בחברה המקומית והקלה על הצלחת ההתרמה בקרב התושבים היהודיים. הפעילים המקומיים, בהיותם מעורים היטב בנוף התרבותי של קהילותיהם, האיצו בראשי התנועה לנסות לגייס את נכבדי הקהילה אם יש ברצונם להשריש את ההתארגנות הציונית במקום.

על רקע זה אפשר להבין את הבקשה, המוזרה לכאורה, שהפנו ציוני פאס בשנת 1910 אל הועד־הפועל ובו דרשו כי ההסתדרות הציונית תמליץ לפני אחת המעצמות: בריטניה, צרפת או גרמניה — להעניק את חסותן לאגודת ״חיבת ציון״. כמארוקו בתקופה שלפני הפרוטקטוראט בקשת חסות מעין זו היתה רווחת בקרב היהודים. הנהנים מהחסות זכו לא רק במידה ניכרת של בטחון פיסי כלפי השלטונות וההמון המוסלמי, אלא גם בתחושה מסויימת של כבוד עד כדי כך שהחסות, או הנתינות האירופית, נעשתה אחד מסממני ההצלחה החברתית־כלכלית, כל רצונה של ״חיבת ציון״ היה איפוא ״רק להתיימר בעיני ההמון בכבוד הקונסול״. החסות המבוקשת תעניק ״בטחון חזק לתקותנו ובימים אחדים נוסיף אומץ כח ביתר שאת לחברתנו אשר רבים יסתפחו אליה מכל עבר״. באותה פנייה הם אף תיארו בצבעים קודרים את מצב יהודי־מארוקו ואת מצוקתם, השמה לאל כל אפשרות רצינית להפצת הרעיון הציוני, ״כי להפיץ רעיון נכבד ומפעל כביר בלב עם אשר מצוקותיהם (—————–                                    ) עלו על צוארם וכל ישעם וחפצם רק לתשועת נפשם לעיתים אי־רחוקות, רעיונים לא מעט וסעיפים כבירים דרושים ונחוצים לכלכל הדברים״.

בקשת החסות נדחתה על־ידי דוד וולפסון בנימוק שההסתדרות הציונית ״צריכה לשמור צעדיה ולהזהר מאוד מאוד לבלתי צאת מגדרה ולבלתי עשות דבר אשר יכול להביא אף לצל של חשד כאלו חפצים אנו להתערב בעניינים פנימיים של איזו מדינה (           ). לו שלחנו לחברתכם הנכבדה מכתבי המלצה כלליים אל צירי ארצות אירופה שבעירכם היה דבר זה עלול על פי ידיעתנו את מצב העניינים לגרום נזק רב לתנועתנו״. טיעוניו של וולפסון עקרונית מתקבלים על הדעת, אך ספק רב אם חששותיו היו מוצדקים בנסיבות המיוחדות של מארוקו. יותר מאשר אי־נכונות לעזרה (בהנחה שההסתדרות הציונית היתה יכולה להשיג את מכתבי־ההמלצה המבוקשים) הם מבטאים אי־ידיעה של המצב ששרר במדינה זו שנתיים לפני הפרוטקטוראט. פרשת מכתבי־ההמלצה היא אך דוגמה אחת לאי־הבנה הדדית בין המוסדות הציוניים לחלק זה של העולם היהודי. כך למשל עד שנות העשרים המאוחרות העיקה על ההתקשרות בין האגודות להסתדרות הציונית בעיית השפה, כאשר לצפון אפריקה נשלח חומר־תעמולה ציוני ביידיש ובגרמנית, כאשר בפי הפעילים המקומיים היו שגורות השפות צרפתית, ערבית וספאניולית:

            מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה — כותב מזכיר ״בני ציון״ בבז'ה אל הועד הפועל. — גם בשמי ובשם חברתנו נבקש מכם שלא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קדשנו היקרה לנו מזהב רב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות. הן הן היו בעכרינו לבולל אותנו ולעשותנו כנוכרים( ). לכן כתבו לנו בשפה העבריה, ומה לנו לחבק חיק נכריה      .

דא עקא שהחומר בעברית לא תמיד היה מצוי, וכדי להשיגו התבקשו הפעילים בצפון־אפריקה להתקשר עם מערכת ״העולם״ בווילנה. אשר לחומר בצרפתית, נראה שהפדראציה הצרפתית שעליה הוטל התפקיד להפיצו, לא מילאה את חובתה כלל וכלל.

ואף זו, עד שנות העשרים לא נענו המוסדות הציוניים המרכזיים לפניות לשגר שליחים ונואמים בעלי שיעור־קומה לצפון־אפריקה. בקשה ברוח זו הפנה ד״ר ואלנסין לועד הפועל כבר ב־:1900

כאשר היהודים כאן יווכחו מי הם האנשים הדגולים העומדים בראש תנועתנו, כל ההיסוסים יתבטלו וכל החששות יתבדו…

שלוש־עשרה שנה לאחר־מכן יצא א׳ טורצ׳ינר בקריאה דומה לנחום סוקולוב, שיבוא אישית לתוניס ״משום שאותך, רק אותך אני מוצא מסוגל לזה.(   ) אם תבא אתה שמה תרכוש את כל יהודי הארץ ההיא, הלא תוכל לנאום בעברית ודוקא עברית אבל גם צרפתית ואיטלקית אם יהי צורך בזה. כל העם הציוני מתאוננים בצדק שאין הפדרציה הצרפתית והמרכז הראשי שמים לבם אליהם לשלוח אליהם נואמים.

מר ולנסי והחברים האחרים שיחתם והטפתם לציונות יום יום לה נודעים המה למדי.

לא פחות חמורה היתה אי־רגישותם של המוסדות הציוניים המרכזיים בצורך לספק הסברים נרחבים על מהות הציונות ודרכי פעילותה. ספק רב אם תשובות לאקוניות, כמו אלו שהשיבו סוקולוב וולפסון, הניחו את דעת המבקשים: ״דמיונכם — כתב הראשון ליו״ר ׳חיבת ציון׳ — בנכרי ההוא שביקש את הלל ללמדו כל תורה כולה על רגל אחת״. או, לפי נוסחה אחרת ״הכנסו לתוך הסתדרותנו ואז לאט לאט תקבלו את כל הידיעות״.

לעומת זאת, מלאים מכתבי המוסדות המרכזיים פרטים ותזכורוח על הצורך להגביר את מכירת השקל ואת הפצת המניות של אוצר ההתיישבות. עד כדי כך, שיו"ר ״אהבת ציון״ בסאפי שאל, ספק בביקורת ספק בתמיהה, את הרצל:

ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו, והאמן לא נוכל אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק ע״י השקל אשר ישקול אחת בשנה יתרומם ויתנשא להקרא בשם ציוני     

לא ייפלא איפוא שהמפעל הציוני הצטייר בעיני רבים כמפעל־צדקה, או מעין ״כולל״ חדש, דימוי שדבק בו במשך תקופה ארוכה ושהיה עתיד להיות בעוכרי ההתפשטות של הרעיון הציוני בצפון אפריקה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר