ארכיון יומי: 7 באפריל 2017


מרוקו בדרך לעצמאות- מבצע יכין-שמואל שגב

מבצע יכין

בינתיים חלה הרעה נוספת במצבם הביטחוני של יהודי מרוקו. שגריר ישראל בפאריס, יעקב צור, יצא ב – 19 באוגוסט 1954 לג'נבה, להתייעצות עם ד"ר נחום גולדמן ועם ש.ז.שרגאי. בעקבות הדיווח שהעביר לירושלים, הוזמן צור לישיבה מיוחדת שממשלת ישראל עמדה לקיים בעניין העלייה מצפון אפריקה. במקביל לכך, התקיימה ב – 11 בספטמבר ישיבת " המוסד לתיאום " ובה דיווח השגריר צור על מגעיו עם ממשלת צרפת ועל הלכי הרוח בקרב יהודי צפון אפריקה. באותה ישיבה, דיווח שרגאי כי לאחר השפל של שנות 1952/3 גבר ב – 1954 קצב העלייה ממרוקו. הוא אמר כי עד לסוף השנה, יסתכם מספר העולים ממרוקו בלמעלה מ – 8.000 נפש, לעומת כ – 3.000 יהודים שעלו ממדינה זו ב – 1953. למרות זאת, המצב אינו משביע רצון לנוכח החרפת המאבק לעצמאות – יהיה צורך בהגברת העלייה ממרוקו. אך גם בשלב זה, " המוסד לתיאום " לא היה מוכן עדיין להכיר בעלייה המרוקנית כ " עליית הצלה ".

באוקטובר 1954, ביקרה במרוקו משלחת מטעם " הוועד היהודי האמריקני ". בשובה לפאריס, נועדה המשלחת לשיחה עם השגריר יעקב צור ומסרה לו דו"ח מפורט על תוצאות ביקורה בקזבלנקה. חברי המשלחת הביעו את דעתם כי ימיה של צרפת במרוקו ספורים, אך לדידם מוטב להשאיר את היהודים במרוקו ולעודד אותם ליטול חלק בבניית המדינה העצמאית. הם אפילו צידדו בלימוד השפה הערבית ברשת בתי הספר של " אליאנס ,. אם תתקבל דעתם זו, יהיה " הוועד היהודי האמריקני " מוכן להתגייס לבניית בתי ספר, בתי כנסת ומוסדות צדקה יהודיים במרוקו, ובלבד שהדבר יסייע להתעוררותם של היהודים במדינה החדשה. השגריר צור דחה על הסף גישה זו. הוא סיפר לחברי המשלחת האמריקנית, כי יהודים הגבירו מאוד את לחצם לעלייה והם חוששים לעתידם. הוא אמר כי אפילו אם מרוקו העצמאית לא תתנכל לאזרחיה היהודים – הליגה הערבית תכפה עליה לעשות זאת. לכן אין לדעתו מנוס אלא להגביר את העלייה לישראל.לחיזוק דבריו, אמר השגריר כי העיתונות המרוקנית נרתמה כבר למסע אנטי יהודי והאשימה את צרפת כי היא מגייסת את יהודי מרוקו לצה"ל, " על מנת שיוכלו להרוג יותר ערבים ".

אך ללא קשר עם עמדתה של ממשלת ישראל, מה שהיקשה על הטיפול בעניין העלייה ממרוקו, היה יחסה הדו ערכי של ממשלת צרפת בנושא זה. על פי כללי ההגירה שהיו נהוגים אז במרוקו, היו מושלי המחוזות הצרפתיים קובעים מדי חודש מכסה להגירת היהודים. ואילו המכסה הארצית היית הטעונה אישורו של הנציב העליון, בתיאום עם משרד החוץ הצרפתי. אך במטרה לפייס את התנועה הלאומית המרוקנית ואת מדינות ערב, העדיפה ממשלת צרפת להגביל, ככל האפשר, את יציאת היהודים. על כן, כל פרסום בישראל בעניין העלייה ממרוקו, הביך את ממשלת צרפת מאוד. ראש הממשלה באותה תקופה, פייר מנדב פראנס, אף הביע מורת רוח רשמית על כך. בשיחה עם השגריר צור בפאריס, ב- 9 בדצמבר 1954, אמר מנדס פראנס, כי הוא מבין שאין באפשרותה של ממשלת ישראל למנוע פרסומים בנושא זה, אך בכל זאת " יש להנמיך את הטון ולצעוק בשקט ".

שורה של התפתחויות דרמטיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, הביאו לשינויים רבי חשיבות בהרכבן של ממשלות ישראל וצרפת והביאו להגברת שיתוף הפעולה המדיני והצבאי ביניהן, ולמדיניות חוץ וביטחון פעילה יותר. דבר זה הביא גם לשינוי משמעותי בהתייחסותן של שתי המדינות כלפי בעיית העלייה מצפון אפריקה.

באוקטובר 1954, חתמו בריטניה ומצרים על הסכם לפינוי הצבא הבריטי מאזור תעלת סואץ ובכך נפתח תהליך של " יציאת אירופה " ממדינות המזרח התיכון. שליט מצרים, כמאל עבד אל נאצר, אימץ לעצמו מדיניות בין ערבית הרפתקנית. חתר תחת משטרים ערביים פרו מערביים, ודחה כל התקשרות בבריתות הגנה פרו מערביות במזרח התיכון, לאחר שנאצר דחה את ההצעה להצטרף ל " ברית בגדאד " הוא יצא לוועידת המדינות הבלתי מזדהות בבאנדונג, שבאינדונזיה, והניח שם את היסודות להתקשרות עם הגוש הסובייטי. בשובו לקאהיר, עטור הילה של " מנהיג תנועת השחרור הערבית והאפריקנית ", רתם עצמו נאצר ל " מאבק אנטי אימפריאליסטי, שמצא את ביטויו גם בהחרפת המתיחות לאורך הגבול עם ישראל, ובהגברת הסיוע הפעיל למרידה האנטי צרפתית, שפרצה באלג'יריה בנובמבר 1954. 

המתיחות ביחסי ישראל – מצרים החריפה עוד במחצית שנת 1954, בעידודה של מצרים, קם ברצועת עזה ארגון " הפדאיון " שפתח בפעולות טרור וחבלה בתוך שטח ישראל. בניגוד להחלטת האו"ם, התנכלה מצרים לחופש השיט הישראלי בתעלת סואץ ואסרה מלחים ישראליים שניסו לעבור בתעלה. ביולי 1954, נחשפה בקהיר ובאלכסנדריה רשת ריגול ישראלית. שאחד מראשיה – סגן אלוף מקס בנט – איבד עצמו לדעת. חרף לחץ בינלאומי כבד, אישר נאצר, פסק דין המוות בתלייה לשני יהודים שהיו חברים ב " רשת " – ד"ר משה מרזוק ושמואל עזאר – וגזר עונשי מאסר כבדים על יתר חברי ה " רשת ". על רקע התפתחויות אלה, התפטר פנחס לבון מתפקידו כשר הביטחון, ב – 3 בפברואר 1955, בשל חלקו בפעילותה של רשת הריגול הישראלית בקהיר. דוד בן גוריון הפסיק את חופשתו בשדה בוקר ושב לתל אביב, כדי לכהן כשר ביטחון בממשלתו של משה שרת. ההרגשה שרווחה באותם הימים הייתה שדרושה " יד תקיפה ", כדי לבלום את מעשי החתרנות של נאצר ולרסן את פעולות הטרור שלו נגד ישראל. בהתאם לכך, וכתגמול על שורה של מעשי טרור וחבלה, ביצעה ישראל ב – 28 לפברואר 1955 את מבצע " חץ שחור " ושילחה את חייליה לפעולה מסיבית ברצועת עזה, שהסבה אבידות כבדות לצבא המצרי ופגעה מאוד ביוקרתו של גמאל עבד אל נאצר.

Juifs du Maroc R.Assaraf

La modération de l'Istiqlal n'était pas partagée par son principal rival, le PDI (Parti démocratique pour l'Indépendance), dont l'organe, Arai el Am, appela, le 12 janvier 1948, au boycott des commerces juifs :

Toi, noble Marocain, sache qu 'en donnant un dirham à un sioniste, tu détruis une maison arabe et finances l'Etat sioniste traître ! Tu peux te dispenser des services sionistes. N'achète donc pas tes médicaments dans une pharmacie sioniste, ne te fais pas soigner chez un sioniste, ne confie pas ton tissu à un tailleur sioniste, ne te fais pas couper les cheveux chez un coiffeur sioniste, et ne te fais pas prendre en photo par un photographe sioniste, n ’emprunte pas un bus sioniste, n ’emploie pas un sioniste, et souviens-toi toujours que chaque Juif est un partisan de Sion.

La proclamation d'indépendance de l'État d'Israël, le 14 mai 1948, attisa les passions, comme le remarquait un rapport des renseignements généraux français : « La guerre de Palestine est au centre de toutes les conversations des gens, chez eux, dans les cafés, les rues, les boutiques ; les femmes parlent de l'épreuve de Palestine, les enfants des écoles évoquent l'héroïsme des combattants arabes ; à l'occasion de chaque prière, l'on récite dans les mosquées le Latif pour la Palestine. »

Les autorités françaises prirent diverses mesures préventives, notamment l'interdic­tion de certains pèlerinages juifs traditionnels comme celui à Asjend, près de Ouezzane. Conscient des dangers de débordements, le sultan usa de son autorité morale pour s'adresser, le 23 mai 1948, à toute la nation dans un message radiodiffusé :

En vertu de la mission que le Dieu Tout-Puissant nous a confiée de veiller sur vos intérêts, Nous vous adressons le présent message pour que vous l'observiez et en respectiez les termes. Depuis quelques jours, la guerre a éclaté en Palestine après que les Arabes ont désespéré de convaincre les sionistes de renoncer à l'idée de s’emparer de cette terre et d'en expulser les habitants. Les États de la Ligue arabe se sont alors trouvés dans l'obligation de pénétrer dans le territoire de la sainte Palestine pour défendre ses habitants et en écarter l'agression injustifiée du sionisme.

Quant à Nous, en déclarant que Nous sommes en pleine communion de pensée et de cœur avec les souverains arabes et les chefs de leurs gouvernements, ainsi que Nous leur avons annoncé, Nous approuvons entièrement les termes de leur déclaration, à savoir que les Arabes ne nourrissent aucun mauvais dessein à l'égard des Juifs et ne les considèrent pas comme des ennemis, mais que leur seul but est de défendre la première Qibla de l'islam et de rétablir la paix et la justice en Terre sainte, en conservant aux juifs le statut qui leur a toujours été octroyé depuis les débuts de la conquête musulmane.

C'est pourquoi Nous ordonnons à Nos sujets musulmans de ne pas se laisser inciter par les entreprises des juifs contre leurs frères arabes de Palestine, à commettre un acte quelconque susceptible de troubler l'ordre et la sécurité publics. Ils doivent savoir que les Israélites marocains qui se sont fixés depuis des siècles dans ce pays qui les a protégés, où ils ont trouvé le meilleur accueil et qui ont témoigné leur entier dévouement au Trône marocain, diffèrent des juifs déracinés qui se sont dirigés de tous les coins du monde vers la Palestine, dont ils veulent s’emparer injustement et arbitrairement.

Nous ordonnons également à Nos sujets Israélites de ne pas perdre de vue qu 'ils sont des Marocains vivant sous Notre égide et qu'ils ont trouvé en Nous, en diverses occasions, le meilleur défenseur de leurs intérêts et de leurs droits. Ils doivent donc s'abstenir de tout acte susceptible de soutenir l'agression sioniste ou manifester leur solidarité à son égard; car, en le faisant, ils porteraient atteinte aussi bien à leurs droits particuliers qu 'à la nationalité marocaine.

Nous sommes certains que vous tous, Marocains, sans exception, vous répon­drez à Notre appel et vous ferez ce que nous attendons de vous, afin que l'ordre public soit respecté et maintenue dans cette patrie chérie. Puisse Dieu prendre soin de Nos destinées et des vôtres : Il est le meilleur naître et le meilleur soutien.

La déclaration du sultan fut lue dans toutes les mosquées et dans toutes les synagogues du pays. Elle fut reprise par la presse et diffusée à plusieurs reprises sur les ondes de la radio nationale. Cet appel au calme était le bienvenu, mais posait un problème. Pour beaucoup, le calme garanti aux Juifs était conditionnel, puisque, s'ils agissaient différemment, les Juifs « porteraient atteinte à leurs droits particuliers et à la nationalité marocaine ».

Or, les responsables communautaires, s'ils faisaient tout pour que leurs coreligion­naires ne se départissent pas d'une prudente neutralité et s'abstiennent d'affirmer leur solidarité avec leurs frères de Palestine, n'étaient pas en mesure de freiner le mouvement d'émigration.

Celui-ci avait repris sur une large échelle. Les candidats au départ passaient clandesti­nement la frontière algérienne d'où ils étaient acheminés vers Marseille. Au Maroc, Oujda était devenue la plaque tournante de ce mouvement. En une semaine, entre le 31 mai et le 7 juin 1948, la police intercepta 77 passagers clandestins. Débordée par le nombre, la police des frontières les renvoyait dans leurs villes d'origine. Les jeunes militants de l'Istiqlal locale organisèrent des patrouilles qui, à l'arrivée de chaque train, arrêtait les passagers juifs suspects pour les remettre aux autorités. Ces incidents finirent par créer un climat de vive tension en ville.

C'est la mésaventure qui survint au futur maire de Netivot, Yahya/Yehiel Bitton, militant de l'association Charles-Netter. Dans ses Mémoires, il rapporte ses tentatives infructueuses de franchissement de la frontière algérienne :

La première fois, je suis parti seul en train de Casablanca. La consigne était de voyager seul, car la police arrêtait et ramenait chez eux les groupes de juifs se rendant à Oujda. À ma grande déception, j'ai été arrêté et jeté en prison avec des malfaiteurs qui m'ont pris la nourriture que mon frère m'apportait, je n'ai été libéré qu'après deux jours d'interrogatoire et ramené à Casablanca. Ce qui les intéressait était de savoir qui étaient les organisateurs, mais je m'obstinais à leur répondre que j'avais voyagé seul de ma propice initiative.

La seconde fois, je me suis joint à un groupe de quinze jeunes gens et jeunes filles sous couvert de randonnée dans la nature. Après Fès, nous avons pris durant deux jours des chemins détournés, espérant ainsi échapper à la vigilance des gardes- frontière. Mais nous avrns été découverts et arrêtés. Cette fois l'interrogatoire a eu lieu à la prison de Fès. Nous avons été libérés et ramenés à Casablanca

À la troisième tentative, muni d'un laissez-passer plus ou moins fantaisiste délivré par un commissaire de police français, il réussit à gagner Alger.

Connus pour leur nationalisme ardent, les habitants d'Oujda étaient, en raison de la proximité de la zone espagnole, plus exposés à la propagande du grand mufti de Jérusalem, relayée par les nationalistes de la zone nord. Le Résident Francis Lacoste ne cachait pas la gravité de la situation 

Pour le moment, les nationalistes ont déclenché dans les villes une campagne de boycott des commerçants juifs. Il commit de souligner l'angoisse de la commu­nauté Israélite qui craint des violences généralisées.

נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….

אימת החלום

בכל שנות המלחמה ועוד זמן רב אחריה, חולקו המצרכים לתושבים בקיצוב חמור ובפיקוח מושל־העיירה. יום יום עמדו אנשים בתורים ארוכים עם פתקי־האספקה מול חנויות הספקים המורשים. הספקים היו יהודים, וחלק גדול מהם לא טמן ידו בצלחת ועסק בעסקי־מסחר עם מקבלי האספקה. היו כאלה שעסקו בחליפין בסחורות אחרות, והיו אחרים שנתנו מנות אספקה קטנות מאלה שהוקצו לתושבים, או שסיפקו את המנות במשקל לא מדוייק כפי שצריך להיות. המושל ליוטנאנט מולה — בעל ההופעה הנאצית, סולק ממשרתו, ובמקומו הגיע לעיירה סרן גבוה, בעל עיניים כחולות והופעה נאה ומרשימה. שמו היה דובארי. אך לתושבי העיירה והאזור שנשמו לרווחה נוכח סילוקו של מולה, נכונה אכזבה מרה. דובארי היה המושל הקיצוני מכל קודמיו ולא ידע פשרות. תחילה, דרש מכל השייכים ומראש־הקהילה להקפיד על הניקיון בעיירה ובכפרים, ואם ידווח לו על אשפה ליד ביתו של מישהו הוא יעמיד אותו לדין חמור. אחרי זה התחיל לבקר בשוק־המסחרי והקפיד שכל ההמונים שהוא עובר ביניהם, יעמדו לכבודו ויצדיעו לו כהלכה. הוא לא בחל לעמוד מספר פעמים מול ערבי פרימיטיבי שלא ידע להצדיע, וללמדו כיצד לעשות זאת, לעיני אנשים רבים. דובארי היה תקיף מאוד, ובמקרים רבים היה אכזרי כלפי האוכלוסיה. הוא העלה את גובה מס־הגולגולת, וגבה אותו גם מאלה שהיו פטורים מתשלום עד כה. הוא לא הסתפק בכך והיטיל על היהודים, כשהוא מוסת על ידי השייך הערבי הרוש אוחמאד, לספק לעיריה מעשר מיוחד מייבול־שדותיהם שהיו מוחכרים לערבים. את החיטים שאסף, מכר דובארי לעיריות אחרות, ואת הכסף הכניס לקופת שלטון־הכיבוש. גם הוא וגם קודמיו לא דאגו לפיתוח האזור: כבישים, בנינים, מוסדות, חשמל, מערכת־מים ואף לא נתנו עזרה לאיכרים הערביים העושים את מלאכתם בתנאים קשים ופרימיטיביים ביותר. לפניו ולפני קודמו מולה, היה בעיירה מושל יהודי בשם לוי, אשר ניסה לסייע בידי התושבים החקלאיים, אך מגמתו נחשפה והוא סולק ממקומו כעבור זמן קצר. המושל שקדם ללוי בעיירה,גרבנטה, לא סייע לאיכרים הערביים למרות שאורח חייו היה ערבי לכל דבר. הוא נשא ערביה יפהפיה לאישה, התהלך בלבוש ערבי והיה מבקר תמיד בבתים של השייכים בכפרים. לפני גרבנטה היה מושל בשם שפלאר שנהג להפגין שינאתו ליהודים בנוכחות ידידיהם הערביים. הוא השפיל אותם בקריאות ״יהודי מלוכלך״, והיטיל עליהם סיסים כבדים מאלה שהיו רגילים לשלם. הוא היה היחידי שדרש מהיהודים להתהלך בלבוש פשוט עם כובע שחור ונעליים שחורות, אסר על היהודים לרכב על סוסים וכן לחבוש ״תרבוש״. בטיוליו וסיוריו בעיירה היה נוהג להכות בשרביטו על ראש כל יהודי שחבש ״תרבוש״.

יגו מכלוף היה בחור צעיר שהקפיד על הופעה נאה ולבוש הדור, ולא היה מוכן לוותר על התרבוש האדום. באחד הימים הבחין בו המושל שפלאר והיכה בחחקה בראשו, מאז ויתר גם יגו מכלוף על כובעו.

שינאת היהודים והיהדות הוחדרה עמוק ללב הערבים דווקא על ידי הצרפתים בתקופת שלטון־הכיבוש שלהם בצפון־אפריקה. היהודים קצו בחייהם מפני שלטונו המשפיל של המושל שפלאר ותפילתם שיסולק מהעיירה מצאה לה אוזן קשבת אצל בורא־עולם. מקץ חודשים ספורים, הועבר שפלאר האנטישמי לאלג׳יריה והיהודים נשמו לרווחה..

חלומם של היהודים במקומות נידחים אלה, התנפץ לרסיסים כאשר התברר להם במשך השנים, שהצרפתים לא רק שלא סייעו בידם להתקדם בחיים, אלא שהמושלים הצבאיים למיניהם, ובהם קיצוניים מי יותר ומי פחות, השתמשו ביהודים לעיתים מזומנות כאמצעי על־מנת למצוא חן בעיני הנתינים הערביים.

פעילותם של הצרפתיים התרכזה בעיקר בערים הגדולות, בערי־המיכרות ובאזורי־החקלאות. שם הפיקו תועלת רבה עבור צרפת ארצם. לעיירות, לכפרים ולאזורים הנידחים שבהרים באו הצרפתים כדי לדכא ולשלוט גרידא. הפיתוח, הסיוע והקידמה לא היו נחלת־אזורים אלה מיום כניסת־הצרפתים למרוקו ועד לסילוקם על ידי הערבים האמיצים.

ההוראות למושלים בעיירות כמו גוראמה היו באות מדרג גבוה ביותר, וכל מלאכתם הייתה מתמקדת בשמירה על החוק והסדר הצרפתי, וכן דיכוי כל שמץ וסימן של התנגדות למשטרם. התנהגותם של המושלים הצבאיים השונים כעיירה גוראמה, כמו גם בעיירות אחרות, הייתה לפי נקיית הלב האישית של המושל הצבאי בנוסף להוראות הקבע של שלטון־הכיבוש. מושלים רבים גילו יחס פושר ליהודים בעיקר בכל הנוגע לחופש־הדת ולפעמים גם בתחום חופש הביטוי, אך גם זאת עשו רק כדי לתהות על קנקנם של היהודים. השלטון היה שלטון־כיבוש־צבאי, והגבלות חמורות היו מוטלות מידי־פעם על האוכלוסיה. החינוך, הפיתוח והקידמה היו מוכרים רק בערים הגדולות, וגם בהן לא היו נחלת־הכלל;וכך נותרו שכבות רחבות של מיליוני־אזרחי־מרוקו בלי ללמוד קרוא וכתוב. היהודים עשו הכל כדי להתקדם בכוחות עצמם וביוזמתם. הם פיתחו מערכות־חינוך תורניות שלמות, הקימו ישיבות בכל ערי־מרוקו, בהן שמשו רבנים שהיו פליטי השואה כמורים וגם מעדכת־חינוך חילונית, כמו בתי־ספר ״אליאנס״ ו׳׳אורט״ ואחרים. אולם יכולתם ויוזמתם של היהודים הייתה מוגבלת, והם לא היגיעו לעיירות ולכפרים הנידחים בהם שכנו אלפי־ יהודים בכל רחבי־מרוקו.

בעיירה גוראמה, לא ידע איש את המושג בית־ספר, ובכלל חינוך מודרני מהו. השנה היתה 1945, והיהודים המשיכו לחנך את ילדיהם בצורה הקדומה והמקובלת של לימודים ב״חדר״. גם הערבים המשיכו בלימודי־האיסלם במסגדים בכל כפר וכפר.

יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף

יהודי מרוקו-רוברט אסרף

הם הטמיעו עד כדי כך את ההגבלה הזאת, שאחד מהמנהיגים הציוניים המרוקניים החשובים, מר פרנאן קורקוס, הצהיר ב-1926:

"הירגעו, יהודי מרוקו, לא מבקשים מכם לנסוע לפלסטינה. אפילו לא רוצים שתנסו; יש לנו מספיק מועמדים לעלייה, אפילו יותר מדי. הבעיה הגדולה ביותר של הציונות איננה לאכלס את פלסטינה, כי אם לתמוך ביהודים שכבר נמצאים בה ולעזור להם, ובאלה, הרבים יותר לאין שיעור, אשר שוכנים שנים רבות במרכז אירופה, ומייחלים להגיע לארץ ישראל. היהודים המרוקנים אינם מועמדים לקולוניזציה של פלסטינה, אנו יודעים זאת ואיננו דורשים שום דבר מעין זה.״

ואכן, הזיכרון הטראומטי של כישלון ההגירה של כמה עשרות משפחות לפלסטינה בתחילת שנות העשרים, היווה ערובה רבת-עוצמה נגד כל יציאה נוספת לשם. לכך נוספה העובדה שהסוכנות היהודית חילקה בקמצנות ממש את אשרות ההגירה, ואלו נשמרו כמעט כולן למהגרים שרצו להימלט מן הרדיפות באירופה. יתר על כן, הרזידאנס התנגדה למתן אשרות יציאה ליהודים מרוקנים, מלבד בנסיבות חריגות, והצו מתאריך 29 ביולי 1932 היווה תזכורת לכך:

״הקונסול הכללי של צרפת בירושלים סבור, שהממשלה הכללית של הפרוטקטוראט צריכה להשתדל למנוע מן היהודים המרוקנים לבוא, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף דרך סוריה, ולהתיישב בפלסטינה. אודה לך מאוד, אם תואיל בטובך להמליץ בחום בפני היהודים המרוקנים בתחום הצרפתי, שלא להגר לפלסטינה, ולא תעניק דרכונים אלא במשורה ובצמצום, וזאת לאחר שתצטייד בכל ההבטחות האפשריות באשר להתנהגות הולמת של המבקשים ולאשראי האפקטיבי שלהם.״

למרות זאת, התנועה הציונית המרוקנית יכלה להתגאות בביטאון בלתי רשמי, ״העתיד המאויר״ l'Avenir illustré, שהשפעתו בקרב היהודים ״הנאורים״ הייתה לא-מבוטלת כלל. בכל אופן ״העתיד המאויר״, ששקד שלא להפר את ההסכם הבלתי-כתוב עם הרזידאנס, נמנע בקפידה במשך השנים 1926 – 1940, מקידום העלייה לפלסטינה. עורכיו העדיפו להדגיש את הצורך בברית מדינית בין יהודים לצרפתים, וכך ניסחו את הדבר ביולי 1928 : ״אנו רחוקים מלהציג בפני בני עדתנו במרוקו את הציונות כמצב פוליטי שיש ביכולתם לצפות ממנו שיביא לשחרור דמיוני כלשהו; ההפך הוא הנכון – הבענו בנחישות ובאופן עקבי את דעתנו, שעתידם של יהודי מרוקו הוא במרוקו, וכי עליהם לשאוף, באותה מידת התלהבות, להיות טובים יותר כיהודים וכצרפתים.״

בגיליון של 26 באוקטובר 1928 שוב העריכו את הדברים כך: ״האם ניתן לומר, שהמגזין שלנו ביקש להפנות את יהודי מרוקו אל פלסטינה? לא! המגזין שלנו מעולם לא כתב אפילו מילת עידוד אחת שעשויה להשתמע כך. ההפך הוא הנכון, תמיד כתבנו שעבור היהודים המרוקנים, ציון נמצאת במרוקו, במובן זה שרצוי שישאבו השראה מן הציונות, ויבצעו במרוקו מה שאחיהם מבצעים בפלסטינה: מהלך נמרץ ויעיל כדי לנער את היהדות המרוקנית מאדישותה, מעיסוקה בסרסרות, מן המסחור שלה, ולערב אותה בתעשייה, בחקלאות ובמסחר הבריא… מי לא מסוגל לראות את התפקיד הראשון במעלה, שהיהודים יכולים למלא במרוקו, בין הצרפתים המגוננים, הזוכים לכבוד ולהערכה, לבין המוסלמים, הנכונים יותר לחקות אותם מאשר להבינם? היהודי יכול, וצריך, להפוך למתווך בין המדיניות הצרפתית לבין העם המרוקני.״

במאמר המערכת של ״העתיד המאויר״ מיום 20 ביוני 1929, שוב חזרו לעניין הזה: "הציונות, בחדירתה ליהדות המרוקנית, יכולה אך ורק לשרת את פועלו של הפרוטקטוראט, בכך שתכין עבורו את האלמנטים הראויים להיטמע."

אכן, העומדים בראש התנועה הציונית המרוקנית נאלצו להשלים עם המציאות. הם היו ערים לכך, שלמרות ההשפעה שנודעה לציונות על קבוצות מסוימות, בייחוד התלמידים-לשעבר בביה״ס אליאנס שהיו המקושרים ביניהם, משיכתה בחוגי העלית הייתה דלה ביותר. אלו דאגו בעיקר למטב את האינטגראציה שלהם על פי התבנית הצרפתית. בין האמנסיפאציה הקולקטיבית בנוסח הציוני, לבין האמנסיפציה הפרטית על פי הדגם הצרפתי-יהודי והערכים של מהפכת 1789, דעת הקהל כבר קבעה את בחירתה. הדגם הצרפתי הוא שזכה להצטרפות הנלהבת ביותר. מצב זה נמשך עד לטראומה שיצרו הרדיפות של ממשלת וישי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר