ארכיון יומי: 7 באפריל 2017


בס"ד מוסר בלערבי פרשת צו – בערבית יהודית תוניסאית

בס"ד      מוסר בלערבי פרשת צו 

רבני תוניסיה

רבני תוניסיה


פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת צו. פיהה 9 מצוות עשה ו9 מצוות לא תעשה. מצוות עשה המאן 1] באש אלכהנים יקימו הרמאץ' מן עלה אלמזבח 2] באש אלכהנים ישעלו הנאר דימה עלא אלמזבח. חתה ואלו תמה נאר מן השמים 3] באש יאכלו כהנים הרזאל. אלי יפצ'ל מן קרבן מנחה 4] באש אלכהן גדול יקרב כל יום עשירית האיפה סלת. נפצהה פצבאח ונפצהה פלעשייה 5] באש נקרבו קרבן חטאת 6] באש נקרבו קרבן אשם 7] באש נקרבו קרבן שלמים 8] באש יחרקו אלי פצ'ל מן לקרבנות. ואלי תפסלו 9] באש נחרקו אלקדשים אלי טמאו. ומצוות לא תעשה המאן 1] באש מה נטפיוושי הנאר מן עלא אלמזבח 2] אלי פצ'ל מן למנחה וחיאכלו אלכהנים. מה יעמלוהושי חמץ 3] מנחת כהן מה יאכלוהאשי 4] באש מה נאכלושי מן לחטאות לפנימיות. והמאן 1] פר ושעיר מתאע כפור 2] פר כהן משוח 3] פר העלם דבר של צבור 4] שעירי עבודה זרה .. 5] באש מה יפצ'לושי אלכהנים מלקדשים באעד אלוקת מתאעהום 6] באש מה יאכלושי פגול. אלפגול הווא. אלי חיעמל עבודה. מה יכממשי וקת השחיטה האו למליקה פלעוף או הזריקה או קבלת הדם או רפיע הדם ללמזבח. להקטיר לגדוה. או באש יאכל מן לחמהה באעד וקתהה. ולמנחות יווליו פגול. וקתלי יכמם וקת לקמיצה או וקתלי יחט לקומץ פי כלי שרת או וקת רפיע לקומץ ללמזבח. באש יקטיר. או יאכל מן שיירי מנחה לגדוה 7] באש מה יאכלושי אלכהנים בשר קדש טמא 8] באש מה נאכלושי הרדה 9] באש מה נאכלושי הדם. 
פי אוול לפרשה מתאע הזמעה האדי. הרש"י ז"ל פסר עלא כלמת צו את אהרן וכו'. כל כלמת צו הייא לשון זרוז. מאענאהה יווציהום אכתר באש מה יבכלושי פלמצוה האדי. לי הווא ולזיאל לוכרין. מאענאהה דימה חתה באעד אהרן וזגארו. וכמל. רבי שמעון קאל. ילזם לפסוק באש יווצי אכתר ויזרז אכתר פי חאזאת אלי פיהם חסרון כיס. מאענאהה נקץ פלוס. הוני הנשדה מערופה. השנווה לחסרון כיס אלי תממה ללכהנים הוני. כאן נקולו אלי לעולה מה יאכדו מנהה שיי. אלי מה קבלשי מה יסתמאשי חסרון כיס. אלי מה כאסר חתה שיי מן זיבו. 
נשדה אוכרה עלאש הרש"י ז"ל מה כתב עלא כלמת צו אלי הייא זרוז כאן הוני. עלאש מה כתבאשי מתלן פי פרשת תצוה אלי הייא אקבל מן פרשת צו.

לחז"ל קאלו. אלי כאן זינה אחנאן עם ישראל נצליו עלא זייאן למשיח כיף מה נצלליו עלא מאשאכלנה לכאצה. ראו למשיח זא מן האך לעאם. אלי לעבד כאן יוולי מצטחק ללפרנסה האו לרפואה האו לחאזה אוכרה תלקא יצללי בלכונה ובזמיע לקלב. לאכן פי חאזה אלי הייא תנזם תחקקלו כל שיי אלי הייא ביאת לגואל. נצלליוו מן גיר חאמאס ומן גיר כוונה. ועמלו משל. לואחד אלי ראחלו צטוש מתאעהו פי ווראקו לכאצה ופי פלוס. ימשי לשורטה יכבר קאלום ראחולי פלוס ראחולי וראק ראחולי נפאתח. יקולולו כיפאש ראחולך. יקולום פי צטוש מעה בעצ'הם. וקתהה יחשבו מזנון. יקולולו מאו קול ראחלי תטוש והאכהוו. אידה כאן לקינה הצטוש נלקאוו פיה כל שיי. חתה הוני כיף כיף. אחנאן נצליוו עלא לפרנסה עלא רפואה שלימה נצליוו עלא זווג טוב. אידה כאן זינה נצליוו עלא למשיח בהאך הטריקה האדיך ויזי למשיח נלממו כל שיי.

ומערוף אלי קאלו לחז"ל. אלי תממה זוז נוואע מתאע עבודה. עבודת הקרבנות. והצלה. הוני הרש"י ז"ל קאל. אלי לשון צו הווא זרוז. אלי רבבי קאעד יזרז אותנו באש נצליוו באש תתבנה בית המקדש וירזעו לקרבנות. והאדאך האש מאענאהה לעולם.

 אלי הצלה דימה נצליוו מוש כיף לקרבנות אלי וקתלי תכלאת בית המקדש מה עאדשי תממה קרבנות. מאענאהה אלי יקצד לפסוק הוני עלא הצלה. רבי שמעון קאל כלמה אוכרה. אלי לפסוק ילזמו יווצי אכתר פלחאזה אלי פיהה חסרון כיס. מאענאהה אלי לפסוק קאעד יווצינה אלי ילזמנה נצליוו עלא בנין בית המקדש כיף אלי נצליוו עלא חסרון כיס. ובהאדה הרש"י מה זאב התפסיר האדה כאן הוני. באש ירמזלנה אלי ילזמנה נזרז רוחנה ונצליוו באש ירזעו לקרבנות.

אכוואני לעזאז. כלנה קאעדין נחססו בלגזרות אלי תממה עלא עם ישראל פלעולם לכל. וחתה פי בלאדנה קאעדין נחססו. הזמעה אלי פאתת לילת השבת פי ברוקלין שעלת חריקה ונפטרו פיהה שבעה זגאר לכביר אלי פיהם עמרו 15 אן סנה. וחתה לאם ובנתהה אלי מנעו מאזאלו מה כרזושי מן לכטר. ואחד יקול האדי פי אמריקה האש דכלנה אחנאן. ילזמנה נערפו אלי אחנאן ישראל ערבים זה לזה. אידה כאן תממה גזרה עלא יהודי מהמה כאן בלאצתו ראו אחנאן ענדנה פיהה באיי וילזמנה נרזעו בתשובה עלא לעבירות אלי ענדנה. תכלמנה קדאש מן מררה עלא ברשה חאזאת אלי מוש באהיין פלבלאד. כאן מן השרקה כאן מן הלבאש מתאע הנסה כאן מן למחלוקת כאן מן נבלות הפה כאן מן שבועת שוא כאן רכילות כאן מן לשון הרע כאן מן הדווה פצלה כאן מן לקבאחה אלי הזגאר יתקבחו פלכבאר. יאסר עבירות קאעדין נעמלו פיהם מן גיר מה קאעדין נפיקו. וכל ואחד ענדו שבאלה ויקול האנה כאטיני ומה עמלת איכה כאנשי עלא כאטר איכה. השבאייל האדון ראו מה ינפעונאשי. ופשמים מה תמאשי שבאייל. כאן ואחד יקולולו ענדך לעבירות האדוך. יקולך מוסתאחיל יאכי האנה מוש יהודי. וכאן נתבתו רוחנה נלקאו נעמלו פי האדון ואכתר מן האדון. תזי תקולו כיפאש תשרק יקולך חס ושלום האדי מוש שרקה האדי עפרתה מתאע כדמה. תקולו כיפאש הנסה מתאענה ילבשו איכה יקולך השנווה פיה האדה בארה שוף לערה כיפאש פלבלאצה לפלאנייה. כיפאש תעמלו למחלוקת יקולך האנה מה עמלת שיי הווא ביה ועליה. תקולו כיפאש תחלף יקולך יאכי האדה יסתממנ ימין. כיפאש תתכלם פלשון הרע יקולך מוסתאחיל האנה קאעד נפייק פלעבאד . ראו השבאייל האדון מה ימשיוושי פשמים אידה כאן יקולולנה ראך תכלמנה לשון הרע מאענאהה תכלמנה כאן יקולולנה שרקנה מאענאהה שרקנה. ובהאדה אחנאן ילזמנה נפיקו ונבדאו נצאוובו רוחנה וכל ואחד יפאקד רוחו השנווה לעבירות אלי ענדו וירזע עליהם בתשובה ויזי מה עדבנה עבאד אוכרין פי זרתנה בלעבירות מתאענה. וכיף מה קאלו לחז"ל. אלי כל ואחד ילזמו יחט אלי לעולם לכל קאעד נפץ מצוות ונפץ עבירות. עמל מצוה רזח לעולם לכל לכף זכות עמל עבירה רזח לעולם לכל לכף חובה. ונזיבו הוני מעשה אלי מנהלת זאת זדידה לבית ספר. למורות אלי גאדי חסוהה ווזהה ואחדו וצעיבה ובהאדה בדאוו יכממו כיפאש יטיירוהה. מן לאוול בדאוו יעמלוללהה פי מקאלב. מררה עמלולהה כולה פלכרסי מתאעהה. ומררה עמלולהה פוזיכה הייא תחל לבאב ולפוזיכה תתפללק. מררה עמלולהה צטל מה פוק לבאב מתאע לבירו מתאעהה הייא תחל לבאב והסטל יתבזע עליהה. וישבלו עלא התלאמדה ויקולו תווה נבחתו האשכון התלמיד אלי עמל איכה. ולאכן מה נפע שיי אלי למנהלת האדי קד מה עמלו פיהה מה תחרכתשי מן בלאצתהה. לכבירה מתאע למאקאלב האדון כאנת מרים. מורה מליחה צחיח ולאכן מתאתרה יאסר בלפלאם וכאנת דימה דור באש תעמל חאזה כיף מתאע לפלאם. ווקתלי מה נפע שיי למורות בדאוו יתקלקו קאלו כיפאש נעמלו תווה וחטו עיניהם פי מרים

 קאלולהה אנתין אלי בדית תכמל שופלנה חל מעה למנהלת מתאענה. קאמת דבורה מורה אוכרה קאלתלהם מה נערפשי עלאש תחבו תנחיוו למנהלת האדי. תווה תלאת שהור והייא מעאנה מה עמלתלנה חתה שיי דוני. וחתה ואלו אלי תממה מורות ווכרו וזאוו מוכר שדד הייא לכיתה ומה עמלת חתה שיי. זאוובת מרים האדיך עלא כאטר כאייפה מננה אלי תערף אלי אחנאן אלי פי ידנה באש נווקפו לאלי קאעד ינצארלהה ובהאדה האנה ראיי תווה נכתב פיהה תקריר ואנתון תצחחו פיה. עמלו איכאך ובאעד זמעה למנהלת מה זאתשי וזאת מנהלת אוכרה. לחכאייה האדי תעדאת. באעד 15 אן סנה למורות האדון תפרקו וכל ואחדה כאנת סאכנה פי בלאד דבורה ערצ'ו שדוך עלא ולדהה אלי כאן מליח יאסר. קאבלת לבנת עזבתהה קאלת ילזמני נקאבלו בוהה ואמהה. השדכנית קאלתלהה אלי מערופין וכאייפין רבבי ומשכורין יאסר האמה תווה נעמלך מוועד מעאהם באש תתפאהמו עלא כל שיי חתה ואלו אלי השרוט אלי חטיתוהם אנתון עלא לערוסה הומאן קאבלינהה. תפאהמו ומשאת דבורה וראזלהה לדאר לערוסה ווקתלי תקאבלו הזוז אמאהאת טאחו עלא בעצ'הם בלבוס ופרחו בבעצ'הם יאסר. לערוסה קאלת לאמהה תערפיהה קאלתהה כדמנה מעה בעצ'נה יאסר. לערוסה תהנאת וקאלת המאלה כל שיי תם. באעד מה קעדו ושרבו קהוה קאלת דבורה לראזלהה וולדהה קומו נרווחו. קאללהה ראזלהה מאזלנה מה תפאהמנה פי שיי. קאלתלו האנה מוש מוואפקה. קאללהה עלאש. קאלתלו מרים תערף. קאלתלתהה מה נערפשי. זבדתהה דכלת מעאהה לבית אוכרה. קאלתלהה השנווה עמתלך. קאלתלהה אנתין מאכשי מתרבייה ומוש כאייפה רבבי ונכאף בנתך תטלע כיפך. קאלתלהה האש עמלת. קאלתלהה נסיתי למנהלת והאש עמלתי פיהה. קאלתלהה מחשוב כאן כרזת מן לבית ספר מתאענה מאו משאת לבית ספר אוכר. קאלתלהה גאלטה למנהלת האדיך כאנת מנהלת בכירה. ולאכן הצ'ורוף מה משאתשי מעאהה. ראזלהה עמל אכצידון הווא וזוז זגארו ונפטרו ומה צאטלהה כאן ולד ואחד. הייא מרצ'ת בלעצאב וקעדת פספיטאר קראבת הסת שהור. ווקתלי תצאוובת חבת תרזע לכדמתהה. קאלולהה נזרבוך ומן באעד. ובעתוהה לבית ספר מתאענה. ווקתלי בעתו הזואב טרדוהה זמלה. והייא זאתהה צדמה אוכרה ורזעת לספיטאר ולתווה עליך חאלתהה מוש באהייה. תחב תמשי מעאייה תשופהה איזה מעאייה. ושדתהה מן ידהה וכרזו מעה בעצ'הם ולפאמילייאת הזוז מה פאהמין שיי. כרזו פיסע ווצלתהה לצ'אר למנהלת אלי כאנת קריבה מן גאדי. דקת לבאב כרז ולדהה. קאלתלו דבורה זינה נזורו אמך. דכלהם. למרה כאנת תביין עאדייה ולאכן וקתלי בדאת תחכיה מעאהה ערפת קוות לעמלה מתאעהה וין וצלת. אלי למרה האדיך מה תתפכר פי שיי. ומה עקלת כאן דבורה אלי כאנת דימה תזורהה. וכאנת תתכלם מעאהם פי כלאם מוש מפהום זמלה. קעדו שוייה וכרזו. קאלתלהה שפתי השנווה עמלתי בעמאיילך. מרים רווחת לדאר ומן גדוה משאת לדבורה קאלתלהה צחיח האנה גלט ולאכן לבנת האש עמלת. בארו נשדו עליהה כיף מה תחבו. ואידה כאן האנה גלט וחטמת מרה אנתין מה תעמלישי כיפי ונכליך אנתין וצ'אמירך. דבורה רזעת חשאבאתהה וואפקת עלא לכוטובה. ולאכן בשרט אלי תחכיה לחכאייה ללבנת באש תערף ומה תעאוודשי עמלה כיף אמהה. וואפקת מרים ופעלן תמת לכוטובה ולערס  ומן נהארתהה ולאת מרים כל יום תזור למנהלת האדי ותעאוונהה. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה. 

מרוקו בדרך לעצמאות- מבצע יכין-שמואל שגב

מבצע יכין

בינתיים חלה הרעה נוספת במצבם הביטחוני של יהודי מרוקו. שגריר ישראל בפאריס, יעקב צור, יצא ב – 19 באוגוסט 1954 לג'נבה, להתייעצות עם ד"ר נחום גולדמן ועם ש.ז.שרגאי. בעקבות הדיווח שהעביר לירושלים, הוזמן צור לישיבה מיוחדת שממשלת ישראל עמדה לקיים בעניין העלייה מצפון אפריקה. במקביל לכך, התקיימה ב – 11 בספטמבר ישיבת " המוסד לתיאום " ובה דיווח השגריר צור על מגעיו עם ממשלת צרפת ועל הלכי הרוח בקרב יהודי צפון אפריקה. באותה ישיבה, דיווח שרגאי כי לאחר השפל של שנות 1952/3 גבר ב – 1954 קצב העלייה ממרוקו. הוא אמר כי עד לסוף השנה, יסתכם מספר העולים ממרוקו בלמעלה מ – 8.000 נפש, לעומת כ – 3.000 יהודים שעלו ממדינה זו ב – 1953. למרות זאת, המצב אינו משביע רצון לנוכח החרפת המאבק לעצמאות – יהיה צורך בהגברת העלייה ממרוקו. אך גם בשלב זה, " המוסד לתיאום " לא היה מוכן עדיין להכיר בעלייה המרוקנית כ " עליית הצלה ".

באוקטובר 1954, ביקרה במרוקו משלחת מטעם " הוועד היהודי האמריקני ". בשובה לפאריס, נועדה המשלחת לשיחה עם השגריר יעקב צור ומסרה לו דו"ח מפורט על תוצאות ביקורה בקזבלנקה. חברי המשלחת הביעו את דעתם כי ימיה של צרפת במרוקו ספורים, אך לדידם מוטב להשאיר את היהודים במרוקו ולעודד אותם ליטול חלק בבניית המדינה העצמאית. הם אפילו צידדו בלימוד השפה הערבית ברשת בתי הספר של " אליאנס ,. אם תתקבל דעתם זו, יהיה " הוועד היהודי האמריקני " מוכן להתגייס לבניית בתי ספר, בתי כנסת ומוסדות צדקה יהודיים במרוקו, ובלבד שהדבר יסייע להתעוררותם של היהודים במדינה החדשה. השגריר צור דחה על הסף גישה זו. הוא סיפר לחברי המשלחת האמריקנית, כי יהודים הגבירו מאוד את לחצם לעלייה והם חוששים לעתידם. הוא אמר כי אפילו אם מרוקו העצמאית לא תתנכל לאזרחיה היהודים – הליגה הערבית תכפה עליה לעשות זאת. לכן אין לדעתו מנוס אלא להגביר את העלייה לישראל.לחיזוק דבריו, אמר השגריר כי העיתונות המרוקנית נרתמה כבר למסע אנטי יהודי והאשימה את צרפת כי היא מגייסת את יהודי מרוקו לצה"ל, " על מנת שיוכלו להרוג יותר ערבים ".

אך ללא קשר עם עמדתה של ממשלת ישראל, מה שהיקשה על הטיפול בעניין העלייה ממרוקו, היה יחסה הדו ערכי של ממשלת צרפת בנושא זה. על פי כללי ההגירה שהיו נהוגים אז במרוקו, היו מושלי המחוזות הצרפתיים קובעים מדי חודש מכסה להגירת היהודים. ואילו המכסה הארצית היית הטעונה אישורו של הנציב העליון, בתיאום עם משרד החוץ הצרפתי. אך במטרה לפייס את התנועה הלאומית המרוקנית ואת מדינות ערב, העדיפה ממשלת צרפת להגביל, ככל האפשר, את יציאת היהודים. על כן, כל פרסום בישראל בעניין העלייה ממרוקו, הביך את ממשלת צרפת מאוד. ראש הממשלה באותה תקופה, פייר מנדב פראנס, אף הביע מורת רוח רשמית על כך. בשיחה עם השגריר צור בפאריס, ב- 9 בדצמבר 1954, אמר מנדס פראנס, כי הוא מבין שאין באפשרותה של ממשלת ישראל למנוע פרסומים בנושא זה, אך בכל זאת " יש להנמיך את הטון ולצעוק בשקט ".

שורה של התפתחויות דרמטיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, הביאו לשינויים רבי חשיבות בהרכבן של ממשלות ישראל וצרפת והביאו להגברת שיתוף הפעולה המדיני והצבאי ביניהן, ולמדיניות חוץ וביטחון פעילה יותר. דבר זה הביא גם לשינוי משמעותי בהתייחסותן של שתי המדינות כלפי בעיית העלייה מצפון אפריקה.

באוקטובר 1954, חתמו בריטניה ומצרים על הסכם לפינוי הצבא הבריטי מאזור תעלת סואץ ובכך נפתח תהליך של " יציאת אירופה " ממדינות המזרח התיכון. שליט מצרים, כמאל עבד אל נאצר, אימץ לעצמו מדיניות בין ערבית הרפתקנית. חתר תחת משטרים ערביים פרו מערביים, ודחה כל התקשרות בבריתות הגנה פרו מערביות במזרח התיכון, לאחר שנאצר דחה את ההצעה להצטרף ל " ברית בגדאד " הוא יצא לוועידת המדינות הבלתי מזדהות בבאנדונג, שבאינדונזיה, והניח שם את היסודות להתקשרות עם הגוש הסובייטי. בשובו לקאהיר, עטור הילה של " מנהיג תנועת השחרור הערבית והאפריקנית ", רתם עצמו נאצר ל " מאבק אנטי אימפריאליסטי, שמצא את ביטויו גם בהחרפת המתיחות לאורך הגבול עם ישראל, ובהגברת הסיוע הפעיל למרידה האנטי צרפתית, שפרצה באלג'יריה בנובמבר 1954. 

המתיחות ביחסי ישראל – מצרים החריפה עוד במחצית שנת 1954, בעידודה של מצרים, קם ברצועת עזה ארגון " הפדאיון " שפתח בפעולות טרור וחבלה בתוך שטח ישראל. בניגוד להחלטת האו"ם, התנכלה מצרים לחופש השיט הישראלי בתעלת סואץ ואסרה מלחים ישראליים שניסו לעבור בתעלה. ביולי 1954, נחשפה בקהיר ובאלכסנדריה רשת ריגול ישראלית. שאחד מראשיה – סגן אלוף מקס בנט – איבד עצמו לדעת. חרף לחץ בינלאומי כבד, אישר נאצר, פסק דין המוות בתלייה לשני יהודים שהיו חברים ב " רשת " – ד"ר משה מרזוק ושמואל עזאר – וגזר עונשי מאסר כבדים על יתר חברי ה " רשת ". על רקע התפתחויות אלה, התפטר פנחס לבון מתפקידו כשר הביטחון, ב – 3 בפברואר 1955, בשל חלקו בפעילותה של רשת הריגול הישראלית בקהיר. דוד בן גוריון הפסיק את חופשתו בשדה בוקר ושב לתל אביב, כדי לכהן כשר ביטחון בממשלתו של משה שרת. ההרגשה שרווחה באותם הימים הייתה שדרושה " יד תקיפה ", כדי לבלום את מעשי החתרנות של נאצר ולרסן את פעולות הטרור שלו נגד ישראל. בהתאם לכך, וכתגמול על שורה של מעשי טרור וחבלה, ביצעה ישראל ב – 28 לפברואר 1955 את מבצע " חץ שחור " ושילחה את חייליה לפעולה מסיבית ברצועת עזה, שהסבה אבידות כבדות לצבא המצרי ופגעה מאוד ביוקרתו של גמאל עבד אל נאצר.

Juifs du Maroc R.Assaraf

La modération de l'Istiqlal n'était pas partagée par son principal rival, le PDI (Parti démocratique pour l'Indépendance), dont l'organe, Arai el Am, appela, le 12 janvier 1948, au boycott des commerces juifs :

Toi, noble Marocain, sache qu 'en donnant un dirham à un sioniste, tu détruis une maison arabe et finances l'Etat sioniste traître ! Tu peux te dispenser des services sionistes. N'achète donc pas tes médicaments dans une pharmacie sioniste, ne te fais pas soigner chez un sioniste, ne confie pas ton tissu à un tailleur sioniste, ne te fais pas couper les cheveux chez un coiffeur sioniste, et ne te fais pas prendre en photo par un photographe sioniste, n ’emprunte pas un bus sioniste, n ’emploie pas un sioniste, et souviens-toi toujours que chaque Juif est un partisan de Sion.

La proclamation d'indépendance de l'État d'Israël, le 14 mai 1948, attisa les passions, comme le remarquait un rapport des renseignements généraux français : « La guerre de Palestine est au centre de toutes les conversations des gens, chez eux, dans les cafés, les rues, les boutiques ; les femmes parlent de l'épreuve de Palestine, les enfants des écoles évoquent l'héroïsme des combattants arabes ; à l'occasion de chaque prière, l'on récite dans les mosquées le Latif pour la Palestine. »

Les autorités françaises prirent diverses mesures préventives, notamment l'interdic­tion de certains pèlerinages juifs traditionnels comme celui à Asjend, près de Ouezzane. Conscient des dangers de débordements, le sultan usa de son autorité morale pour s'adresser, le 23 mai 1948, à toute la nation dans un message radiodiffusé :

En vertu de la mission que le Dieu Tout-Puissant nous a confiée de veiller sur vos intérêts, Nous vous adressons le présent message pour que vous l'observiez et en respectiez les termes. Depuis quelques jours, la guerre a éclaté en Palestine après que les Arabes ont désespéré de convaincre les sionistes de renoncer à l'idée de s’emparer de cette terre et d'en expulser les habitants. Les États de la Ligue arabe se sont alors trouvés dans l'obligation de pénétrer dans le territoire de la sainte Palestine pour défendre ses habitants et en écarter l'agression injustifiée du sionisme.

Quant à Nous, en déclarant que Nous sommes en pleine communion de pensée et de cœur avec les souverains arabes et les chefs de leurs gouvernements, ainsi que Nous leur avons annoncé, Nous approuvons entièrement les termes de leur déclaration, à savoir que les Arabes ne nourrissent aucun mauvais dessein à l'égard des Juifs et ne les considèrent pas comme des ennemis, mais que leur seul but est de défendre la première Qibla de l'islam et de rétablir la paix et la justice en Terre sainte, en conservant aux juifs le statut qui leur a toujours été octroyé depuis les débuts de la conquête musulmane.

C'est pourquoi Nous ordonnons à Nos sujets musulmans de ne pas se laisser inciter par les entreprises des juifs contre leurs frères arabes de Palestine, à commettre un acte quelconque susceptible de troubler l'ordre et la sécurité publics. Ils doivent savoir que les Israélites marocains qui se sont fixés depuis des siècles dans ce pays qui les a protégés, où ils ont trouvé le meilleur accueil et qui ont témoigné leur entier dévouement au Trône marocain, diffèrent des juifs déracinés qui se sont dirigés de tous les coins du monde vers la Palestine, dont ils veulent s’emparer injustement et arbitrairement.

Nous ordonnons également à Nos sujets Israélites de ne pas perdre de vue qu 'ils sont des Marocains vivant sous Notre égide et qu'ils ont trouvé en Nous, en diverses occasions, le meilleur défenseur de leurs intérêts et de leurs droits. Ils doivent donc s'abstenir de tout acte susceptible de soutenir l'agression sioniste ou manifester leur solidarité à son égard; car, en le faisant, ils porteraient atteinte aussi bien à leurs droits particuliers qu 'à la nationalité marocaine.

Nous sommes certains que vous tous, Marocains, sans exception, vous répon­drez à Notre appel et vous ferez ce que nous attendons de vous, afin que l'ordre public soit respecté et maintenue dans cette patrie chérie. Puisse Dieu prendre soin de Nos destinées et des vôtres : Il est le meilleur naître et le meilleur soutien.

La déclaration du sultan fut lue dans toutes les mosquées et dans toutes les synagogues du pays. Elle fut reprise par la presse et diffusée à plusieurs reprises sur les ondes de la radio nationale. Cet appel au calme était le bienvenu, mais posait un problème. Pour beaucoup, le calme garanti aux Juifs était conditionnel, puisque, s'ils agissaient différemment, les Juifs « porteraient atteinte à leurs droits particuliers et à la nationalité marocaine ».

Or, les responsables communautaires, s'ils faisaient tout pour que leurs coreligion­naires ne se départissent pas d'une prudente neutralité et s'abstiennent d'affirmer leur solidarité avec leurs frères de Palestine, n'étaient pas en mesure de freiner le mouvement d'émigration.

Celui-ci avait repris sur une large échelle. Les candidats au départ passaient clandesti­nement la frontière algérienne d'où ils étaient acheminés vers Marseille. Au Maroc, Oujda était devenue la plaque tournante de ce mouvement. En une semaine, entre le 31 mai et le 7 juin 1948, la police intercepta 77 passagers clandestins. Débordée par le nombre, la police des frontières les renvoyait dans leurs villes d'origine. Les jeunes militants de l'Istiqlal locale organisèrent des patrouilles qui, à l'arrivée de chaque train, arrêtait les passagers juifs suspects pour les remettre aux autorités. Ces incidents finirent par créer un climat de vive tension en ville.

C'est la mésaventure qui survint au futur maire de Netivot, Yahya/Yehiel Bitton, militant de l'association Charles-Netter. Dans ses Mémoires, il rapporte ses tentatives infructueuses de franchissement de la frontière algérienne :

La première fois, je suis parti seul en train de Casablanca. La consigne était de voyager seul, car la police arrêtait et ramenait chez eux les groupes de juifs se rendant à Oujda. À ma grande déception, j'ai été arrêté et jeté en prison avec des malfaiteurs qui m'ont pris la nourriture que mon frère m'apportait, je n'ai été libéré qu'après deux jours d'interrogatoire et ramené à Casablanca. Ce qui les intéressait était de savoir qui étaient les organisateurs, mais je m'obstinais à leur répondre que j'avais voyagé seul de ma propice initiative.

La seconde fois, je me suis joint à un groupe de quinze jeunes gens et jeunes filles sous couvert de randonnée dans la nature. Après Fès, nous avons pris durant deux jours des chemins détournés, espérant ainsi échapper à la vigilance des gardes- frontière. Mais nous avrns été découverts et arrêtés. Cette fois l'interrogatoire a eu lieu à la prison de Fès. Nous avons été libérés et ramenés à Casablanca

À la troisième tentative, muni d'un laissez-passer plus ou moins fantaisiste délivré par un commissaire de police français, il réussit à gagner Alger.

Connus pour leur nationalisme ardent, les habitants d'Oujda étaient, en raison de la proximité de la zone espagnole, plus exposés à la propagande du grand mufti de Jérusalem, relayée par les nationalistes de la zone nord. Le Résident Francis Lacoste ne cachait pas la gravité de la situation 

Pour le moment, les nationalistes ont déclenché dans les villes une campagne de boycott des commerçants juifs. Il commit de souligner l'angoisse de la commu­nauté Israélite qui craint des violences généralisées.

נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….

אימת החלום

בכל שנות המלחמה ועוד זמן רב אחריה, חולקו המצרכים לתושבים בקיצוב חמור ובפיקוח מושל־העיירה. יום יום עמדו אנשים בתורים ארוכים עם פתקי־האספקה מול חנויות הספקים המורשים. הספקים היו יהודים, וחלק גדול מהם לא טמן ידו בצלחת ועסק בעסקי־מסחר עם מקבלי האספקה. היו כאלה שעסקו בחליפין בסחורות אחרות, והיו אחרים שנתנו מנות אספקה קטנות מאלה שהוקצו לתושבים, או שסיפקו את המנות במשקל לא מדוייק כפי שצריך להיות. המושל ליוטנאנט מולה — בעל ההופעה הנאצית, סולק ממשרתו, ובמקומו הגיע לעיירה סרן גבוה, בעל עיניים כחולות והופעה נאה ומרשימה. שמו היה דובארי. אך לתושבי העיירה והאזור שנשמו לרווחה נוכח סילוקו של מולה, נכונה אכזבה מרה. דובארי היה המושל הקיצוני מכל קודמיו ולא ידע פשרות. תחילה, דרש מכל השייכים ומראש־הקהילה להקפיד על הניקיון בעיירה ובכפרים, ואם ידווח לו על אשפה ליד ביתו של מישהו הוא יעמיד אותו לדין חמור. אחרי זה התחיל לבקר בשוק־המסחרי והקפיד שכל ההמונים שהוא עובר ביניהם, יעמדו לכבודו ויצדיעו לו כהלכה. הוא לא בחל לעמוד מספר פעמים מול ערבי פרימיטיבי שלא ידע להצדיע, וללמדו כיצד לעשות זאת, לעיני אנשים רבים. דובארי היה תקיף מאוד, ובמקרים רבים היה אכזרי כלפי האוכלוסיה. הוא העלה את גובה מס־הגולגולת, וגבה אותו גם מאלה שהיו פטורים מתשלום עד כה. הוא לא הסתפק בכך והיטיל על היהודים, כשהוא מוסת על ידי השייך הערבי הרוש אוחמאד, לספק לעיריה מעשר מיוחד מייבול־שדותיהם שהיו מוחכרים לערבים. את החיטים שאסף, מכר דובארי לעיריות אחרות, ואת הכסף הכניס לקופת שלטון־הכיבוש. גם הוא וגם קודמיו לא דאגו לפיתוח האזור: כבישים, בנינים, מוסדות, חשמל, מערכת־מים ואף לא נתנו עזרה לאיכרים הערביים העושים את מלאכתם בתנאים קשים ופרימיטיביים ביותר. לפניו ולפני קודמו מולה, היה בעיירה מושל יהודי בשם לוי, אשר ניסה לסייע בידי התושבים החקלאיים, אך מגמתו נחשפה והוא סולק ממקומו כעבור זמן קצר. המושל שקדם ללוי בעיירה,גרבנטה, לא סייע לאיכרים הערביים למרות שאורח חייו היה ערבי לכל דבר. הוא נשא ערביה יפהפיה לאישה, התהלך בלבוש ערבי והיה מבקר תמיד בבתים של השייכים בכפרים. לפני גרבנטה היה מושל בשם שפלאר שנהג להפגין שינאתו ליהודים בנוכחות ידידיהם הערביים. הוא השפיל אותם בקריאות ״יהודי מלוכלך״, והיטיל עליהם סיסים כבדים מאלה שהיו רגילים לשלם. הוא היה היחידי שדרש מהיהודים להתהלך בלבוש פשוט עם כובע שחור ונעליים שחורות, אסר על היהודים לרכב על סוסים וכן לחבוש ״תרבוש״. בטיוליו וסיוריו בעיירה היה נוהג להכות בשרביטו על ראש כל יהודי שחבש ״תרבוש״.

יגו מכלוף היה בחור צעיר שהקפיד על הופעה נאה ולבוש הדור, ולא היה מוכן לוותר על התרבוש האדום. באחד הימים הבחין בו המושל שפלאר והיכה בחחקה בראשו, מאז ויתר גם יגו מכלוף על כובעו.

שינאת היהודים והיהדות הוחדרה עמוק ללב הערבים דווקא על ידי הצרפתים בתקופת שלטון־הכיבוש שלהם בצפון־אפריקה. היהודים קצו בחייהם מפני שלטונו המשפיל של המושל שפלאר ותפילתם שיסולק מהעיירה מצאה לה אוזן קשבת אצל בורא־עולם. מקץ חודשים ספורים, הועבר שפלאר האנטישמי לאלג׳יריה והיהודים נשמו לרווחה..

חלומם של היהודים במקומות נידחים אלה, התנפץ לרסיסים כאשר התברר להם במשך השנים, שהצרפתים לא רק שלא סייעו בידם להתקדם בחיים, אלא שהמושלים הצבאיים למיניהם, ובהם קיצוניים מי יותר ומי פחות, השתמשו ביהודים לעיתים מזומנות כאמצעי על־מנת למצוא חן בעיני הנתינים הערביים.

פעילותם של הצרפתיים התרכזה בעיקר בערים הגדולות, בערי־המיכרות ובאזורי־החקלאות. שם הפיקו תועלת רבה עבור צרפת ארצם. לעיירות, לכפרים ולאזורים הנידחים שבהרים באו הצרפתים כדי לדכא ולשלוט גרידא. הפיתוח, הסיוע והקידמה לא היו נחלת־אזורים אלה מיום כניסת־הצרפתים למרוקו ועד לסילוקם על ידי הערבים האמיצים.

ההוראות למושלים בעיירות כמו גוראמה היו באות מדרג גבוה ביותר, וכל מלאכתם הייתה מתמקדת בשמירה על החוק והסדר הצרפתי, וכן דיכוי כל שמץ וסימן של התנגדות למשטרם. התנהגותם של המושלים הצבאיים השונים כעיירה גוראמה, כמו גם בעיירות אחרות, הייתה לפי נקיית הלב האישית של המושל הצבאי בנוסף להוראות הקבע של שלטון־הכיבוש. מושלים רבים גילו יחס פושר ליהודים בעיקר בכל הנוגע לחופש־הדת ולפעמים גם בתחום חופש הביטוי, אך גם זאת עשו רק כדי לתהות על קנקנם של היהודים. השלטון היה שלטון־כיבוש־צבאי, והגבלות חמורות היו מוטלות מידי־פעם על האוכלוסיה. החינוך, הפיתוח והקידמה היו מוכרים רק בערים הגדולות, וגם בהן לא היו נחלת־הכלל;וכך נותרו שכבות רחבות של מיליוני־אזרחי־מרוקו בלי ללמוד קרוא וכתוב. היהודים עשו הכל כדי להתקדם בכוחות עצמם וביוזמתם. הם פיתחו מערכות־חינוך תורניות שלמות, הקימו ישיבות בכל ערי־מרוקו, בהן שמשו רבנים שהיו פליטי השואה כמורים וגם מעדכת־חינוך חילונית, כמו בתי־ספר ״אליאנס״ ו׳׳אורט״ ואחרים. אולם יכולתם ויוזמתם של היהודים הייתה מוגבלת, והם לא היגיעו לעיירות ולכפרים הנידחים בהם שכנו אלפי־ יהודים בכל רחבי־מרוקו.

בעיירה גוראמה, לא ידע איש את המושג בית־ספר, ובכלל חינוך מודרני מהו. השנה היתה 1945, והיהודים המשיכו לחנך את ילדיהם בצורה הקדומה והמקובלת של לימודים ב״חדר״. גם הערבים המשיכו בלימודי־האיסלם במסגדים בכל כפר וכפר.

יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף

יהודי מרוקו-רוברט אסרף

הם הטמיעו עד כדי כך את ההגבלה הזאת, שאחד מהמנהיגים הציוניים המרוקניים החשובים, מר פרנאן קורקוס, הצהיר ב-1926:

"הירגעו, יהודי מרוקו, לא מבקשים מכם לנסוע לפלסטינה. אפילו לא רוצים שתנסו; יש לנו מספיק מועמדים לעלייה, אפילו יותר מדי. הבעיה הגדולה ביותר של הציונות איננה לאכלס את פלסטינה, כי אם לתמוך ביהודים שכבר נמצאים בה ולעזור להם, ובאלה, הרבים יותר לאין שיעור, אשר שוכנים שנים רבות במרכז אירופה, ומייחלים להגיע לארץ ישראל. היהודים המרוקנים אינם מועמדים לקולוניזציה של פלסטינה, אנו יודעים זאת ואיננו דורשים שום דבר מעין זה.״

ואכן, הזיכרון הטראומטי של כישלון ההגירה של כמה עשרות משפחות לפלסטינה בתחילת שנות העשרים, היווה ערובה רבת-עוצמה נגד כל יציאה נוספת לשם. לכך נוספה העובדה שהסוכנות היהודית חילקה בקמצנות ממש את אשרות ההגירה, ואלו נשמרו כמעט כולן למהגרים שרצו להימלט מן הרדיפות באירופה. יתר על כן, הרזידאנס התנגדה למתן אשרות יציאה ליהודים מרוקנים, מלבד בנסיבות חריגות, והצו מתאריך 29 ביולי 1932 היווה תזכורת לכך:

״הקונסול הכללי של צרפת בירושלים סבור, שהממשלה הכללית של הפרוטקטוראט צריכה להשתדל למנוע מן היהודים המרוקנים לבוא, אם באופן ישיר ואם באופן עקיף דרך סוריה, ולהתיישב בפלסטינה. אודה לך מאוד, אם תואיל בטובך להמליץ בחום בפני היהודים המרוקנים בתחום הצרפתי, שלא להגר לפלסטינה, ולא תעניק דרכונים אלא במשורה ובצמצום, וזאת לאחר שתצטייד בכל ההבטחות האפשריות באשר להתנהגות הולמת של המבקשים ולאשראי האפקטיבי שלהם.״

למרות זאת, התנועה הציונית המרוקנית יכלה להתגאות בביטאון בלתי רשמי, ״העתיד המאויר״ l'Avenir illustré, שהשפעתו בקרב היהודים ״הנאורים״ הייתה לא-מבוטלת כלל. בכל אופן ״העתיד המאויר״, ששקד שלא להפר את ההסכם הבלתי-כתוב עם הרזידאנס, נמנע בקפידה במשך השנים 1926 – 1940, מקידום העלייה לפלסטינה. עורכיו העדיפו להדגיש את הצורך בברית מדינית בין יהודים לצרפתים, וכך ניסחו את הדבר ביולי 1928 : ״אנו רחוקים מלהציג בפני בני עדתנו במרוקו את הציונות כמצב פוליטי שיש ביכולתם לצפות ממנו שיביא לשחרור דמיוני כלשהו; ההפך הוא הנכון – הבענו בנחישות ובאופן עקבי את דעתנו, שעתידם של יהודי מרוקו הוא במרוקו, וכי עליהם לשאוף, באותה מידת התלהבות, להיות טובים יותר כיהודים וכצרפתים.״

בגיליון של 26 באוקטובר 1928 שוב העריכו את הדברים כך: ״האם ניתן לומר, שהמגזין שלנו ביקש להפנות את יהודי מרוקו אל פלסטינה? לא! המגזין שלנו מעולם לא כתב אפילו מילת עידוד אחת שעשויה להשתמע כך. ההפך הוא הנכון, תמיד כתבנו שעבור היהודים המרוקנים, ציון נמצאת במרוקו, במובן זה שרצוי שישאבו השראה מן הציונות, ויבצעו במרוקו מה שאחיהם מבצעים בפלסטינה: מהלך נמרץ ויעיל כדי לנער את היהדות המרוקנית מאדישותה, מעיסוקה בסרסרות, מן המסחור שלה, ולערב אותה בתעשייה, בחקלאות ובמסחר הבריא… מי לא מסוגל לראות את התפקיד הראשון במעלה, שהיהודים יכולים למלא במרוקו, בין הצרפתים המגוננים, הזוכים לכבוד ולהערכה, לבין המוסלמים, הנכונים יותר לחקות אותם מאשר להבינם? היהודי יכול, וצריך, להפוך למתווך בין המדיניות הצרפתית לבין העם המרוקני.״

במאמר המערכת של ״העתיד המאויר״ מיום 20 ביוני 1929, שוב חזרו לעניין הזה: "הציונות, בחדירתה ליהדות המרוקנית, יכולה אך ורק לשרת את פועלו של הפרוטקטוראט, בכך שתכין עבורו את האלמנטים הראויים להיטמע."

אכן, העומדים בראש התנועה הציונית המרוקנית נאלצו להשלים עם המציאות. הם היו ערים לכך, שלמרות ההשפעה שנודעה לציונות על קבוצות מסוימות, בייחוד התלמידים-לשעבר בביה״ס אליאנס שהיו המקושרים ביניהם, משיכתה בחוגי העלית הייתה דלה ביותר. אלו דאגו בעיקר למטב את האינטגראציה שלהם על פי התבנית הצרפתית. בין האמנסיפאציה הקולקטיבית בנוסח הציוני, לבין האמנסיפציה הפרטית על פי הדגם הצרפתי-יהודי והערכים של מהפכת 1789, דעת הקהל כבר קבעה את בחירתה. הדגם הצרפתי הוא שזכה להצטרפות הנלהבת ביותר. מצב זה נמשך עד לטראומה שיצרו הרדיפות של ממשלת וישי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר