ארכיון יומי: 12 באפריל 2017


אל עולם שאבד-אגדות מרוקו-י. פרץ-לקט מאגדות מרוקו

חבר טוב אחד עדיף על מאה חבריםאל עולם שאבד

לאיש אחד עשיר היה בן יחיד. והוא נתן לו כל מה שלבו חפץ. הבן היה כל הזמן מבלה עם חברים. כל יום היה עושה אתם מסיבות והיה מבזבז כסף רב.

יום אחד קרא לו האב ושאל אותו: ״כמה חברים טובים יש לך?״ ענה לו הבן: ״יש לי מאה חברים לפחות.״ האב אמר לו: ״לי יש רק חבר וחצי״ אמר לו האב: ״בוא נעשה ניסיון״

שחט האב כבש, פשט את עורו, את הדם התיז על בגדי הבן ואמר לו ללכת אל אחד מחבריו הטובים. בלילה הלך הבן ודפק על דלת אחד מחבריו. פתח לו החבר את הדלת. אמר לו הבן: ״תשמע, הרגתי ערבי והמשטרה עלולה למצוא אותי. אני מבקש ממך שתסתיר אותי״ אבל החבר אמר לו: אני לא רוצה להסתבך, תלך מפה.״ וסגר בפניו את הדלת. חזר בן הביתה וסיפר לו על תגובת חברו.

למחרת שוב קנו כבש ועשו בדיוק מה שעשו יום קודם. הלך הבן אל חבר אחר, וגם החבר הזה לא הסכים להכניס אותו הביתה ולהסתירו. והאב אמר לבן: ״אין דבר יש לך עוד הרבה חברים טובים״ והבן הלך גם בלילה הבא אל חבר אחר, אך גם הוא לא הסכים לעזור לו. וכך היה לילה אחר לילה, מאה לילות.

בסוף אמר לו האב: ״עכשיו אני אשלח אותך אל חצי החבר שלי״ ושוב שחטו כבש, התיז דם על בגדי הבן ובלילה הלך אל חברו של האב. דפק על דלת ביתו. פתח האיש את הדלת. אמר לו הבן: אני הבן של החבר שלך, הרגתי ערבי ואני מבקש מקום להסתתר.

אמר לו החבר: ״בוא, תסתתר בביתי״ הכניס אותו לביתו ונתן לו לישון. למחרת לא נתן לו ללכת. הוא האכיל אותו וביקש ממנו לישון אצלו עד שתחלוף הסכנה. וכך היה גם למחרת. אחרי כמה ימים חזר הבן לביתו וסיפר לאביו את כל מה שעשה החבר למענו. אמר לו האב: ״ראית את חצי החבר שלי, עכשיו נלך אל החבר השלם שלי.

החבר הזה היה שר חשוב ביותר, ראש ממשלה. הגיעו הבן והאב אל ביתו של השר ובקשו להיכנס. אבל השומרים סרבו להכניס אותו כי לשר הייתה פגישה חשובה ביותר. אבל האב התעקש והוא ביקש מהשומרים שילכו ויאמרו את שמו לשר.

ברגע שהשר שמע את השם, קם ואמר לשרים: ״אני מצטער, אני צריך להפסיק את הפגישה, יש לי משיהו חשוב יותר.״ הוא יצא מן הישיבה ורץ אל חברו. קיבל אותו בשמחה וארח אותו אירוח מלכים. בסוף האירוח הוא הציע את בתו היחידה לאישה לבן חברו. הם התחתנו, והבן ראה מהו חבר אמיתי.

רעה תחת טובהאל עולם שאבד 1

פעם הייתה משפחה מאושרת שכללה אמא, אבא וילדה. עד שיום אחד האימא מתה והאבא נכנס לדכדוך עמוק.

הבת המסורה החליטה לעזור לו ופעם אחת קבצנית עם חיוך נעים עמדה במפתן ביתה ובקשה נדבה. במוחה של הילדה נרקם רעיון, והיא לקחה את העניה המרודה לביתה, קלחה אותה והלבישה אותה בבגדים של גברת אמיתית והסתירה את הישנים עד שנהייתה יפיפייה.

היא הכירה ביניהם ושכנעה את אביה להתחתן עם ״בת טיפוחיה״ בלא שידע מאיפה היא הביאה אותה. עברו הימים והיא התמקמה היטב בביתה החדש.

גבירת הבית החדשה, שהתגלתה כרכושנית להחריד, לא אהבה את תשומת הלב שהעניק בעלה לבתה החורגת, שכן רצתה אותו ואת כספו אך ורק לעצמה, והחליטה לעשות את זה המעשה;

ערב אחד היא בישלה תבשילים עם כמויות אדירות של מלח ולאחר הארוחה החביאה את כל המים חוץ מכד אחד קטן שבו שמה 7 ראשני צפרדע בתוך המים.

כמצופה, הבת קמה באמצע הלילה וחיפשה אחר מים ומצאה את הכד, שתתה ממנו, והלכה לישון. לאחר זמן מה אמרה האישה לבעלה: אני חושבת שבתך בהריון, יש לה בטן גדולה והבטן שלה משמיעה קולות, השען את ראשך על בטנה ושמע. הוא אכן השעין את ראשו על בטנה ושמע קולות.

יום אחד הוא לקח אותה לחורשה ובגלל שלא רצה שכבוד משפחתו יפגע התכוון להרוג אותה אך הוא אהבה אהבה עזה ולא יכול היה להרוג אותה ולכן רק חתך את גפיה. הוא השאיר אותה בוכה ביער ופתאום, הופיע אליהו הנביא.

הוא שאל אותה: ״ילדתי, מה קרה?״ היא סיפרה לו את סיפורה והוא סיפר לה אודות כוונותיה של אשת אביה ועל הצפרדעים שבבטנה. הוא החזיר את גפיה ונתן לה בקבוק המלא בחומר קסם המרפא מחלות עיניים ועיוורון. הבקבוק מתמלא כל פעם שהוא מגיע לחציו.

היא נסעה לעיר רחוקה מאוד מעיר מולדתה והלכה לעניי העיר ורפאה את עיניהם.

השמועה הגיעה למלך ששלט בעיר והוא הזמין אותה עליו. הוא הציע לה לפתוח בעירו מרפאה ושאל אותה מה היא רוצה בתמורה והיא ענתה: ״רק מקום לישון, אוכל לאכול, בגדים ללבוש ושהמרפאה תהיה בחינם״. שנים היא ריפאה אנשים והביאה כבוד רב למלך ולעיר, אנשים מכל רחבי העולם באו אליה עם בעיות עיניים והיא ריפאה אותם. יום אחד הגיע אליה אביה עם קוץ בעינו והוא לא זיהה אותה וגם לא אישתו שבאה אתו. היא ראתה אותו ואמרה אני מצטערת אבל עכשיו אני לוקחת הפסקה של שעה, תפגוש אותי בעוד שעה ולאחד ממשרתיה אמרה:״ אנא הבא לי את החבילה עם הבגדים הישנים של אישתו של אבי״. עברה השעה והיא החלה לרפא את אביה וכשסיימה הוא זיהה אותה והיא סיפרה לו מה קרה, עם הצפרדעים ועם אליהו הנביא ובאותה שעה הגיעה החבילה עם הבגדים הישנים של אמה החורגת. האמת יצאה לאור והמלך ציווה להוציא אותה להורג ושניהם חיו בארמון באושר ועושר עד יום מותם.

תם ונשלם….
תודה ליחיאל פרץ שאיפשר לי לפרסם לקט סיפורים זה

ביקורת על המנהגים-אליעזר בשן

ביקורת על המנהגיםהורים וילדים-אליעזר בשן

נהגו להשכיב תינוק במיטת האם או להניח סכין, לאחר שהאם טבלה, ובעלה אינו יכול לקרב אליה מסיבה כלשהי(יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה/ עמי ער). ר׳ דוד עובדיה כתב: ״ולא ידעתי מה טעם למנהג זה״. אבל מצא במקורות שונים כי ״יש חשש סכנה לטבול אם אין בעלה בעיר משום חשש דיבוק רוח הטומאה ומזיקין (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, ד, עמי קו).

אם תינוק חולה במחלת האבעבועות, עוטפים אותו בבגד אדום, סוגרים את הבית והחלונות, פורשים וילון בפתח הבית, אין יוצא ואין בא. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב זאת הוסיף: ״וכל זה מילתא בלא טעמא [דברים חסרי טעם] ושומר פתאים ה׳״ (תהלים קטז, 6).

אץ מעבירים תינוק על שולחן. האמהות נזהרו לא להעביר תינוק על שולחן שאוכלים עליו ״וגם זה בכלל ההזיות שיש בידם״. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים היו מנהגים שמקורם בכללי שמירה הגיוניים. לא הוציאו תינוק בלילה שמא יתקרר, ולכן גם מכסים אותו. אינם מניחים בגדים שטוחים בחוץ, כדי שלא יתקררו, וכשילבישום לתינוק שלא יתקרר גופו. ושלא ישכון עליהם עוף משום נקיות שלא יטנפום ולא ישאירו חידקים [בלשונו מיקרובין]. אשר לשולחן, יש חשש שמא התינוק יטיל מים על המאכלים שעל השולחן. כשכיבסו בגדי התינוק ושטחום על הגג, היו נזהרים שלא יגע בהם עוף השמים. לדברי ר׳ יוסף בן נאיים: ״הנשים דעתן קלה וחושבין בכל זה שיש ניחוש ומשום השטנים והקליפות, והמה בורחים מזה כבורח מפני הנחש, ודברי הבל בפיהם״.

אין מכבסים את בגדי היולדת שלבשה בעת הלידה, וגם במה שקינחו את דם לידתה. ר׳ יוסף בן נאיים כותב שראה חכם בפאס ״שהיה נשמר מזה אפילו כשילדה בתו לא הלך לבקרה, ואמר שפעם אחת זלזל בזה וחלה חולה [י] גדול, והאמת שומר פתאים ה׳״. לדעתו, זו אמונה טפלה. ר׳ יוסף בן נאיים הכותב על המנהגים העממיים לשמירת התינוק מעיר ״מלבד שאין לו יסוד כלל בתורה הנהו עוד הבל וסכלות״ (׳נוהג בחכמה׳, עמי נט, ק-קא; א. ביטון, תשנ״ח, עמי 150).

לפי מחקר על הפולקלור של יהודי מרוקו, לשם הגנת התינוק מפני שדים, רוחות רעות וכוחות שטניים, נעשים המעשים האלה: בחדר התינוק תולים מספריים, מסרק, צורת ידיים. וכן ממליחים ראשו של תרנגול ותולים אותו מעל הדלת יחד עם חמש עוגות יבשות מסודרות בצורת זר.

וכל זה נשאר עד שהתינוק בן 7 או 8 חודשים. החוקר הוסיף כי אמהות יהודיות פונות גם לקדושים מוסלמים להגנת תינוקותיהן. הן הולכות אליהם בלוויית אשה מוסלמית, מביאות בעל חיים, כסף ונרות, ומניחות את התינוק על קבר הקדוש (131,151 .F. Legey 1935, pp; ר. בן שמחון, תשנ״ד, עמי 43).

לפי האמונה העממית כשתינוק נולד, נולד גם כפילו השד, המלווה אותו, והתינוק נתון לסכנת התקפה על ידי השד. התינוק פגיע במיוחד עד ברית המילה (י. בילו, תשמ״ב, עמי 120-116).

בלוב היו כותבים ״שמירות״ ונזכרים בהן שמות האבות והאמהות, ומציירים מגן דוד או יד מחומשת (פ. זוארץ, תש״כ, עמי 391).

המנהג אצל יהודי תוניס ששומרים על התינוקות מעינו של הינשוף ובמשך 40 ימים מעת לידתו לא היו מוציאים את התינוק החוצה (מ. דואק, זמזל״ט, עמי 66).

חגירת התינוק בחגורה. לפי מקור חיצוני: ל. אדיסון L. Addison ), 1703-1632) למד באוקספורד, התמנה ב־1660 לכומר צבאי בדונקירק וב־ 1662 לאותה משרה בטנג׳יר. שם פגש יהודים, ולאחר כעשר שנים, כשחזר לאנגליה, כתב שבעה ספרים. באחד מהם הוא כותב כי נהוג אצל היהודים במרוקו לחגור את התינוק בחגורה, וכך נוהגים ללכת גם בבגרותם לבית הכנסת (88 .12.(1675, p

אצל היהודים הכפריים בהרי האטלס היה נהוג כי כשנולד תינוק היו עוטפים אותו בבד. ידיו נקשרו כדי למנוע ממנו לגרד בפניו ובעיניו, וגם רגליו נקשרו עד הברכיים. נגד עין הרע תולים על הקיר צורת יד מעל מקום משכבו של התינוק, וכן על הקיר של הבית. התינוק היה צמוד לאמו

.(Willner 1961, p. 222)

נוהג בחכמה להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

  1. נוהג בחכמהנוהג בחכמה

אנתולוגיה של מנהגים בנושאים שונים השייכים לארבעת חלקי השלחן הערוך, את החומר ליקט מספרות נרחבת של ההלכה והמנהג, שהתחברה על ידי חכמי ישראל במזרח ובמערב, מהם שקדמו לו ומהם שחיו בתקופתו. שימוש נרחב הוא עושה בחיבוריו של הרה״ג רבי חיים פאלאג׳י זצ״ל. הוא השתמש בחיבוריהם של חכמי מארוקו שעודם בכתבי יד, כגון קופת הרוכלים של הרה״ג ר׳ ידידיה מונסונייגו. כן נעזר בכתבי-עת תורניים וכלליים שפורסמו בתקופה זו והסמוכה לה בעולם היהודי, כגון: הבאר, הדואר, המאסף, הפלס, הפסגה, כתר תורה,מזרח ומערב, מקבציאל, ואחרים. משום כך יכול החיבור ״נוהג בחכמה״, לשמש כעין אנציקלופדיה זוטא למנהג בכל קהילות ישראל, מתוך שימת דגש למנהגים שנהגו במערב. שלגביהם ״נוהג בחכמה״ הוא החיבור הראשון, ולפי שעה גם האחרון, שטיפל בצורה כה מקיפה במנהגי המערב. בהקדמתו לחיבור האריך ר׳ יוסף להוכיח מתוך ספרות הפוסקים, את תוקף המנהג ואת החובה המוטלת על כל אחד להקפיד על קיומו, גם במקרים בהם מתנגש עם ההלכה, כפי שנפסקה על ידי רוב הפוסקים. בחיבור הובאו גם מנהגים חדשים שהונהגו מקרוב כגון: הובלת הנפטר לבית העלמין בעגלה; לבישת בגדים שחורים על ידי האבלים; מתן שעון במתנה לחתן בר המצוה; מירוץ הלפיד בחנוכה ממודיעין מקברי המכבים; ועוד.

אמנם כאמור, רואה ר׳ יוסף את המנהג כתקף ומחייב ונראה שנטה לקבל, כמעט ללא הבחנה כל מנהג שמצא כתוב בספרים או שקבל מאבותיו. אך יוצאים מכלל אלה, היו מספר מנהגים משונים-במיוחד כגון אלה הקשורים בלחשים נגד עין הרע וכדומה, שהיו מוזרים גם בדרכי ביצועם. את החומר שאסף, ערך לפי א״ב של הנושאים. אם כי הדרך בה נקבעו הנושאים, לא תמיד נראית לנו היום כהגיונית. למשל, הנושא של הרחת טבאק נקבע באות א ״אבק טבאקו״. וכן כיפור, פסח וסוכות, מופיעים באות יו״ד ״יום כיפור״ וכו'. גם לא הקפיד בעריכת הנושאים לפי הסדר הפנימי של הא״ב. יש נושאים חופפים כגון: אבל, קבר, קריעה ועוד. או כאלה שתוכנם מופיע פעמיים.

במרבית הנושאים מוזכרים מספר מנהגים, אלה חולקו לסעיפים. כל סעיף פותח במלה ״מנהג״, המודגשת בגדול. נושאים אחדים מחזיקים עשרות סעיפים, כגון: אבל, טרפיות, כתובה, קבר קידושין, תפילה ועוד. נראה כי תוכן הסעיפים בתוך הנושאים נכתב ללא כל סדר הגיוני, כפי שהזדמנו הדברים לפניו. משום כך בנושאים שהם חופפים כגון אלה הקשורים למות הנזכרים לעיל, מטבע הדברים יש גם כפילויות בסעיפי המשנה, אשר את רוב סעיפיהם ניתן היה לרכז יחד במסגרת של אחד מהנושאים. עם זאת ראוי לציין את הכמות וההיקף של המנהגים שנהגו בקהילות ישראל השונות, אותם ריכז והביא הרב המחבר בנושאים אלה במיוחד.

ראויים לציון גם הנושאים ׳טריפות׳ ו׳כתובה׳. בערך ׳טריפות׳, המחבר אסף מתור הספר ״זבחי רצון״, להרה״ג שלמה אבן צור זצ״ל, כל מנהגי פאס הקשורים לטריפות הריאה ולבדיקתה, ובו קל״ג סעיפים. וכן העתיק מב״י, קיצור מנהגי פאס בטריפות, שחיבר רבי יעקב בן עטר ז״ל; ותקנות מועצת הרבנים במארוקו משנת תשי״ב, בדיני טריפות הריאה ובדרכי בדיקתה. בערר ׳כתובה׳ אסף את כל המנהגים הנוהגים בעריה השונות של מארוקו, בשאלת פרעון הכתובה. כשהוא עושה זאת בפניה אישית לחכמי כל עיר ועיר.

את החיבור הזה ערך לעת זיקנתו אחרי שנת תשי״ב. הוא מזכיר בו הרבה מחיבוריו האחרים. נראה כי נהג להשאיל את חיבורו זה לעיון לחבריו הרבנים. וכן מסר לי ר׳ שלמה אסייג נ״י, שהיה מקורב למחבר ומשומעי לקחו, אשר גם לו השאיל את הספר לתקופה מסויימת. נראה כי בשעה שהיה הספר בידי הרה״ג ר׳ ידידיה מונסונייגו, כתב עליו את הערתו בענין ברכת לבנה.

בחיבור שער והקדמה משל המחבר. אינו ממוספר ובו 200 עמודים. הדף 19×28.6. בעמוד 30—36 שורות בשורה 2 ו—16 מילים. יש מקומות שיש בהם הוספות בשולי הגליון. מעמוד 172 ואילך באו השמטות, הן נכתבו כפי שהזדמנו לפני המחבר, ללא סדר ענייני או אחר. חלקם דנים בנושאים המוזכרים בספר וחלקם ערכים חדשים. יתכן שהיו מספר העתקות בכתב יד המחבר מספר זה. צילום מספר זה נמצא בבימ״ד לרבנים בניו יורק ולא ברור אם מדובר בצילום כתב־ היד שהיה לפנינו או כ״י של העתקה אחרת.

ההדרת הספר נוהג בחכמה

להלן הפרטים על הדרכים בהם נהגתי בההדרת הספר. השתדלתי להיות נאמן למקור, גם באותם המקרים בהם סגנון לשון המחבר מקשה על ההבנה, לא שיניתי מלשונו אלא במקרים מעטים. גם אז השתדלתי להשאר קרוב לסגנונו עד כמה שאפשר. בדרך כלל שמרתי על סדר א״ב של הערכים, אותם קבע הרב המחבר, ושיניתי רק במקרים בהם נראה לי שהדבר חריג ביותר. באופן שהצבנו אותם במקום הראוי להם לדעתי, או שאיחדנו אותם בתור נושא ראשי אחד. מספר סידורי רץ מסומן בא״ב נתתי לסעיפים בכל ערר. כדי להקל על הקורא הוספנו סימני פיסוק, ובסעיפים הארוכים חילקתי הטקסט לפיסקאות.

מסיבות שהמקום והזמן גרמא לא נבדקו כל המקורות הרבים שצויינו בספר, לראות אם לא נפלו בהם שגיאות. אנו בדקנו רק אותם מקומות שהיה יסוד לחשוש שאינם מדויקים. ואכן במרבית המקרים גילינו שגיאות ותיקננו אותן מבלי להעיר על כר. בדרר כלל נמנענו מלהעיר על דברי המחבר, גם מיעטנו בהפניות מערר אחד למשניהו בחיבור גופו, מאחר שנוכחנו לדעת שיש צורר חיוני בהכנת מפתח מפורט לחיבור, באמצעותו ניתן יהיה להשלים את החסר גם בזה. ערכנו מפתח מפורט שהוא למעשה משמש גם תמצית של הספר, וקראנו את שמו שערי מנהג.

עד עכשיו אוצר זה היה טמון ברשות היחיד, מקום שאין יד כל אדם מגעת. מכאן ולהבא הרי תורה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה ליטול יבא ויטול, כל אחד מה שלבו חפץ. יהי רצון חפץ ה׳ בידינו יצלח, ונזכה להימנות בין מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, אכי״ר.

דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב (המגרב)

התחדשות ומסורת

יג. אבוא לומר מילים אחדות על דרכו של רבי יוסף משאש בפרשנות. מאחר שהצגתי אותה במקום אחר, אסתפק כאן ברמיזה בלבד. גישתו הביקורתית באה לידי ביטוי, למשל, במה שאמר על הקטע ״בפי ישרים תתרומם״ שבתפילת ״נשמת״ לשבת ולמועד. מדפיסי הסידורים מציגים את ארבעת הטורים בהבלטת ראשי התיבות ״יצחק״ ו״רבקה״:

בפי ישרים תתרומם

ובשפתי צדיקים תתברך

ובלשון חסידים תתקדש

ובקרב קדושים תתהלל

והרי תגובתו של רבי יוסף משאש לסדר הזה:

וראיתי קצת מפרשים שהקשו על אנשי כנסת הגדולה מתקני נוסח זה, למה רמזו יצחק ורבקה דוקא ולא אברהם ושרה ויעקב ולאה? ותירצו ברמזים וחידות עמוקים… ואני הדל נלע״ד כי בודאי גמור שרבותינו מתקני הנוסח לא עלה על דעתם אפילו בחזיון לילה לרמוז לא יצחק ולא רבקה, רק איזה אחד מהמדפיסים הראשונים או אחד מהילדים, הוא אשר הוליד שני שמות הללו בלי ריח ובלי טעם,… עוד אני אומר ברור

שהנוסחא שהיתה מאז היא ״ובקרב קדושים תתקדש״, כי הלשון נופל על הלשון… אך אשר שם שמות הפך ותיקן מילת ״תתקדש״ בלשון חסידים… כדי שיבא שם רבקה על נכון.

הוא אף מציין שם שמצא את הנוסח הנכון בסידור נוסח אשכנז, ולפי דעתו כך נכון לגרוס. הוי אומר: נוסח הספרדים הוא, לדעתו, מעשה מוטעה של ״מדפיסים״ או של ״ילדים״ ולא נוסח מדויק.

אפשר להתווכח עם רבי יוסף, אם צדק ביחסו את הנוסח המקובל בסידורים ספרדיים למעשה מדפיסים או לילדים. לענייננו חשובה הגישה המתגלה בדברים אלו ובשכמותם, שלא לקבל כל דבר כמובן מאליו; יש לבחון כל טקסט בחינה מחודשת, ואין לך טקסט שאינו ראוי להיבחן בעין ביקורתית.

הערות לסיכום ולחתימה

יד. כללו של דבר, המעט שהובא כאן מכתביהם ומדבריהם שבעל־פה של שלושת החכמים שהזכרנו מכוון להציג בפנינו דמויות גדולות בעולם הרבני של צפון־אפריקה. לא באתי לומר שכל העולם הרבני היה כזה, אבל גם איני מכוון לומר שרק אלו שהזכרתי היו כאלה.

דומה אני שקו אחד נמשך מרבי רפאל עד רבי ידידיה טולידאנו ורבי יוסף משאש – קו של גדלות בתורה ואופקים רחבים, חכמים שהיקף ידיעותיהם ורוחב דעתם ניבט מפסיקתם בהלכה, מעיונם במקראות ובתפילות ובמדרשות ובכל טקסט שקראו ופירשו.

מתוך הכרת הנאמנות למקורות ההלכה ולדרכיה הם נוקטים חירות של ״וחי בהם״ בלא שבירת כלים. הם מציעים פרשנות נועזת הנאחזת בטקסט ובחיים ומאחיזה אותם זה בזה, להגדלת כבוד התורה מתוך הכרת כבוד האדם.

בבואם לפרש את המקורות הם קוראים קריאה מפוכחת וביקורתית את הטקסטים ומשחררים אותם מתוספות לוואי פיוטיות ודרשניות. כמובן, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם ולשונם שונה: דומה אני שרבי רפאל בירדוגו היה מחוסר כל חוש הומור, מה שאין כן רבי ידידיה ורבי יוסף, שחוט של חיוך מתמיד נסוך על דבריהם. בני מכנאס יודעים לספר שההומור של רבי ידידיה נתקיים במופלג בבנו הבכור, אברהם טולדאנו המנוח. אבל זו כבר פרשה אחרת, ואין מקומה כאן.

טו. אם מותר לרדת ממרומי העיון המדעי שניסיתי להציע כאן, הייתי חותם בשאלה: כלום יש מי שמבקש להחזיר עטרה ליושנה בדור הזה? אם יש כאלה, אשאל אותם: האם הם מכירים את הצדדים שדיברתי עליהם היום בעטרה שנעלמה: פתיחות, נועזות, חדשנות, ביקורתיות, והכול נאמר בלא לשון גידופים ובלא חרפות, אלא בלימוד זכות על הקהל? אם להחזרת העטרה הזאת הם מתכוונים, אזי צפויים לנו ימים טובים מאלה שאנו צופים בהם כיום. וגם אם לא לכך הם מתכוונים, בין כך ובין כך עוד יבואו ימים טובים מאלה, ככל שתרבה הדעת והמחקר יחשוף את האמת; והאמת דרכה לבקוע חומות, לצוף ולעלות, וגם אם עומסים עליה תלים ותלי תלים והרים והרי הרים של חול ואבק ובוץ וטיט ורפש, היא פורצת ועולה

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

רבי דוד עובדיה 2

עוזר בנושאי עניות ויתומות ומטפל במקווה טהרה. מתקפידו לגבות הנדרים והנדבות של בני עירו ולתת לכל העניים והלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו, ולגבות כל שבוע נדבות תלמידי חכמים והעניים הבאים מעיר או מארץ אחרת, ובפרט לשלוחי ארץ ישראל.

מאידך תפקידם של שאר טובי העיר וראשי הקהל הוא שלטוני בלבד, רק להכריע ולהחליט והביצוע בידי הנגיד. לא מצאנו שראשי הקהל וטובי העיר מסרו דין וחשבון על פעולותיהם. תפקידיהם לא היו מוגדרים מראש אלא הם נדרשים להתערב בכל שטחי חיי הקהל, להסדירם ולכוונם בדרך הטוב והישר.הרבה תלוי באישיותם, בהיקף יזומתם ומדת מסירותם ובמסיבות שהזמן גרמן. אינו דומה תפקיד שבעה טובי העיר בתקופה רגועה יחסית לתפקידם בתקופת מלחמות, רעב ומהומות.

שמירת המללאח נעשית על ידי סגירת שערי המללאח בערב. המאחר לבוא דופק והשוער פותח לו. השומרים, ערבים שהקהילה שכרה אותם לתפקידי שמירה ושכרם שולם מקופת הקהל על ידי הגזבר. בית הסוהר. הגברים נאסרים בבית הסוהר הכללי של העיר, אך לנשים היהודיות מבית משמר מיוחד בתוך המללאח, וערביה שומרת עליהם. מלבד התפקידים הנ"ל דאג הקהל לבל יקופחו זכויות הציבור. בהתאם לכך נקבע שהנהר העובר במללאח תחת הבתים, הוא של הציבור כולו, ואין בעלי החצרות שתחתם הוא עובר יכולים למנוע מאחרים את השימוש במי הנהר וצריכים לתת צעבר בחצרים כשאחד בנה את ביתו, דאג הקהל למדודו ולפקח על המדידה לבל יקח מקרקע הציבור. הבונה עייה על גשר של רשות הרבים, חייבוהו לשלם לקופת הקהל, והקהל פיקח על כך.

תעודה מספר 235

235

התקנ״ג

דברי הרב משי״ח אמת ודינו דין אמת שזכאי כהר״ש הנז' בדינו לגבות לעצמו השטר הנ״ל מהמלוה הנז׳ דאע״ג דכתב בו נתחייב לפרוע להנגיד כהר״ש לזכות המלך לא מצי הלוה למימר ממונא דמלכא הוא לאפקועי שעבודא מיניה דקושטא קאי דממונא של כהר״ש הוא דהוא ניהו דיהיב זוזי ללוה והשטר יוצא מתחת ידו ומה שכתוב בו לזכות המלך ברור הוא דלא כתב כן אלא לפנחי׳יא בעלמא להטיל אימת מלכות על הלוה ולזרזו לפרוע החוב בהשתדלות נמרץ… ומודעת זאת בכל הארץ שכל שיש לו נגיעה במלכות או עם איזה שר כותב בשטרותיו לזכות המלך או לזכות השר להטיל אימה… ולראית האמת חי׳פ צפרו באדר ש״ש התקנ"ג וקים.

שאול ישועה אביטבול סי״ט

הועתק מם׳ אבני שי״ש ח״ב סימן קא.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר