ארכיון חודשי: מרץ 2017


היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון יצחק אבישור

 ההבדלים בין הז'אנרים בספרות המקוריתמקדם ומים כרך ה

בתוך הספרות המקורית שבערבית היהודית, כמו בספרות המתורגמת לערבית יהודית, יש הבדלים ניכרים בתפוצת המרכיב העברי. לא דומה שכיחות המרכיב העברי במדרשים לשכיחותו בספרות פילוסופית או הלכתית; ובמיוחד בולטים ההבדלים בין הספרות העממית לספרות המוסר העממית. גם בעיתונות יש הבדלים. לא תמצא אחידות בכתבות: יש מהן ששכיח בהן המרכיב העברי, ויש מהן שהוא נדיר בהן.

כדי לבדוק את ההבדלים בטקסטים המתפרסמים בעיתונות שבערבית היהודית העיראקית בחרנו בשתי כתבות שנשלחו מבגדאד בשנת תרנ״ד (1894) לפרסום בעיתון מגיד מישרים של יוצאי עיראק בהודו. שתי הכתבות עניינן אחד — הקושי בנישואי בנות עניים בבגדאד. כתבה אחת היא מכתב של אחד החכמים בבגדאד שהוטל עליו להיות ״פקיד הנישואים״; במכתב זה מקווה הוא לעורר את רחמנותם של יוצאי בבל במזרח הרחוק. את הכתבה השנייה חיבר כתבו הקבוע של העיתון בבגדאד, ובה הוא מתאר אותן בעיות של בנות העניים שם. להלן מובאות שתי הכתבות בהבלטת המלים העבריות.

א

בג׳דאד היום 27 סלון סנת התרנ״ד

למו״ל מגיד מישרים הי״ו

אלרגא מן המתכום אן תטבעון כטנה האדא פי גאזיתכום אל מעתבר, ושכמ״ש אל אצילי בני ישראל / ראשי גולת אריאל / השרים והסגנים / הקצינים והרוזנים / רודפי צדק / מחזיקי בל בדק / נושאי דגל החסר והרחמים / נדיבי עמים / עם בני אברהם די בבל אתר ואתר יברך ה׳ חילם / וירצה פעולם / למקטנם ועד גדולם / יחד את כל קהלה חיים וקיימים לעד לעולם / בכוכבים בהילם / כיר״א אחרי עתרת החיים והשלום בשבטי ישראל אודיע נאמנה מן רצוץ מסאעדת זוויג בנאת אל פקרא ואל יתאמא פי בלדנא בגדאד יע״א ברוך ה׳ יום ען יום קאעד תסתעדל וקאעד יטלע מינא פרי ישוה לו, ובל סנה קריב אלמאתין בנת קאעד יסאעדון פי זוויגהום מן צנדוק לסאעת אלמדבורא ואשריכם ישראל אהל בלדנה המתנדבים בעם מא קאעד יקצרון עלא קדר אלחסין ומסאעדין פי הלמצוה הגדול לפי גודלו והקטון לפי קוטנו וכגון הגביר היקר מנשה אפנדי בן צאלח מנחם דניאל הי״ו זוכה ומזכה אחרים עמו טרף הל איעאנא. כדאלך הגביר היקר סי׳ עבדאללה אלייאו הי״ו מסאעדהום ורצוצה נאם אלי מא תבשף אחוואלהום עלא אל כולל יעטיהום בעין יפה יה״ר שיפרו וירבו בבנים ובני בנים בעושר וכבוד לעבודתו יתברך אבי״ר. ולאכת יא עזאזנה אין הבור מתמלא מחלייתו קאלו רז״ל וכצוץ מתל מא קאלו רז״ל ועניות לבבל נחית. ופי בלדנא אלדי אלפקר ולעאזא בנו ביות ביהא ואופים מאלהום מפתח פי מחלת אלטטראן ואבו טיפין אלד־י ביהא פוקרא ריבוי עצום ובנות יולדו להם ארבעה וחמישה ורבות בנות עד שעשו חייל ונתקיים בעירנו הכי והחזיקו ז׳ נשים באיש א׳ ותערפון יא עזאז הל שי ירידלו מצאריף בארה. ומא ינפע פי שי גזאי ואש ירידון יסירון אהל טרפנא ובצוץ בהל וקת אלדי אלשפע קליל והמשתכר משתכר אל צרור נקוב ומנין מא יתקלב אבו אלבית ירידלו דרג מן בל טרף ואחרון הכביד צרת הבת. הל מנהג אלצקט אלד־י סאייר פי בלדנא אלד־י יזווג בנתו ירון יעטיהא מאלו והאלו איש מא ימלך ומא יבפי ופוקא יסיר מדיון עלא גלדו ומנפש ועד בשר יכלה ב״מ.

איצה רג'אל מסתור מן מעלומין ומסתפק במועט שבידו קדם בנתו ואעתאקת סנתין ומא קדר עלא זוויגהא וגא ענדי אלפקיר אבו הבת ומעו רגאל ומרה וחבו מעי עלא מסאעדתהא יבון אלם להא בראני מן דון שי אלדי אעטיהום מן אלכולל. קלתו קדאמהום אנא מא אקדר עלה היך שי מא אקדר אסיר כולל ופקט אנא איש כללי אנפע אלא בל בנאת אלפוקרה מנין אקדר לאזם ואדי ואעייש אלגמיע. אבו אלבנת קלי אלזם אידי ושוף כיף קאעד ארעד מן סחוותי אלדי בשפתו אחוואלי ואעתאזיתו. קלתולו ליש תסתחי מני באנהו אנא אבוך בלאבת מא אקדר היך אסווי שי אלדי תטלבו אם בשרי נחוש ובו׳ גייר ב״ו. קאל אנא אטלב מן השי״ת מא ילזם. קאמו פאתו לימא וצל אלרגאל באב חושנא נתעלף ב״ש צחתו גיבו מאי נרמי עלא וגהו כיף אנדכר הלרגאל וטאש מן צערו. משוואר זמאן לימא צחת רוחו וקאם ראה. על מי יש לנו להשען על אבינו שבשמים. איצאחצלחצאל זקן קדם בנתווטלעשיגזאי ללכלה הבגדים והמעות ארבע תלאף קרש ראייג מנהא בגדים ללכלה ומנהא קצור המעות ללחתן ואלחתן יסיר באל אלכלה וקאעדין פי חוש ואחד ואעתאקו מקדסין ארבע סנין ואבו אלכלה מא סלם שי לא חוואס ללכלה ולא צלעה ללחתן אל1י יתזווג ביהא. ואלחתן מסתור ותם ונא כרניר מן בעד אלארבע סנין גא קדאם הדיינים וחכאהום. חאלן בעתו עלא אבו אלבלה קאלולו יא תשופלו פלוס אלדי יתזווג יא יגרש הבת קאל מא ענדי אפילו פרוטה רגעולו הדיינים הל יום ארבע סנין מא אסתחצלת בנתן מא הצלת שי. מן מחצול פלוס אלבנת באן תזיוצא. רצעלהום יומייא תחצל קרשין ראייג ואצרצהא ונעיש ביהא. אנכסר כאטרהום פצלונו ללחתן פי אלפין קרש ראייג ורצא אל מסכין. קאלו בלכת אחד יהצל ילם אלהום וייאצז־ולו בד־אלך מן אלבולל לאן קשה הגירושין של אשה ראשונה, שאפילו המזבח מוריד עליו דמעות. בעתו עלא מעלם בת״ת וטעונו ורקה באנהו יאצו־ אלזקן אבו אלבנת מעו ויילם צדקה פרוטה פרוטה מן בתי בנסיות ובז־אלך סווא היך. צאנו מאייה וסתין קרש ראיצ. ואלחתן רצע עלא הדיינים וקאל בעד איש אסווי מא חובתי ואעשנה קאלולו מא דאם מא קבצת שי הא1י הם סאמחהא וסווי מע השי״ת. ואכדולו מן ענדי מן אלכולל תלת מאיית קרש ראייג וסוו לחיף ודושך וייתזווג בל קצור. ורא אלמסכין אלחתן אללה יצעלהו בטוב. בעד סאר גייר משגילה אצעב ואחרון הכביד. רצאל כאן ירא שמים ובעל תורה וענדו בנאת ואין לאל ידו אלז־־י יזווגהום. בנת אלכבירי שאפת זוויג מא אכו תעאשרת מע גוי ואצד־הא לי גייר בלד. אבו אלבנת אלמסכין קם בלכת ילחקהא ויירצעהא לדין ישראל. אלצמאעה אלז־י פי הז־יך אלבלד תצאערו ובל דרוב תווצע ונפטר ב״מ חלה ויסכן כדי שלא יראה הצדיק ברעה מאל בנתו שהמירה דתה ב״מ ומא כאן רצעת. ובקו היתומות ואלמנתו לא אליכם ב״מ ומן בעד חין קדסת בנת אלתאנייה בעמר צמסה ועשרין סנה הל יום מנתין מא תזווצת. ואל אם שאפת מא תקדר עלה זוויצהא ואנהזמת ובקת אלבנת עלא יד הזקנה סתהא וצת קדאם הדיינים וחכת עלא צימהא וצאחולי הדיינים הי״ו וחכו מעי יבון אעטיהא אזווד מן אלג׳יר עטא מסאעדתהא מן אלכולל לימא יסהל זוויצהא לעב״ל בב״א. והזקנה אמתחת תחכי עלא בנת אלאוולאנייה ואלחכמים הי״ו יערפון ביהא וחבולייא. על זאת ידוו הדווים ירחם הי. פעאד אז־א מא יסיר מסאעדה להל מצוה מן אלצארצ מא תסתקים ואלקהר מן חית אנא פקיד עלא הל שי ודאיימן אשוף בצער אלפוקרא ועלא יקתהום וצעב אחוואלהום ויינכסר צאטרי עליהום ומא אקדר אצשי עין ואסכת להל סבב וכיפתי תצברני בל אעדארן אפתש אנבה קלוב אצוואנא בני ישראל אלאצצייא, וין אהל אלרחם ולחנייא, וין אהל אלשפאקא ואל רחמאנייא. מצות פריה ורביה מצוה ראשונה שבתורה וייצבר קלב אלמכסורין אלד־י דמעתהום תכסר אלצאטר. ואלאמל מן אצוואננא רחמנים מא יקצרון וכל ואחד יתצצא עלא מקדורו העשיר ירבה והדל לא ימעיט וכל אשר ידבנו לבו ירסלהא באסם הח׳ השלם ח״ר צאלח בן מו׳׳ר ועט״ר ה״ר עבדאללה אברהם סומך הי״ו ותנעטי לזוויג בנאת אלפוקרה. ואל אמל מה תקצרון פי הל מצוה וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים. ולאייק עלינא נחנא ולאד אברהם יצחק ויעקב נשפק עלא היך נאם מכסורין אלצאטר וכשבויין דמי. ובשכר זאת השי״ת ישלח לכם ברבה דוחה והצלחה בבל מעשה ידיכם. יקרב גאולתינו ויקבץ נפוצותינו וישלח לנו הגואל אכי׳׳ר.

גבאי הנישואין

יחזקאל עזרה

יהושע הלוי יצ״ו

הרפורמות במוסדות היהודיים במרוקו בראשית השלטון הקולוניאלי: השיקולים, הכיוונים והנימוקים (1919-1912) דניאל שרוטר ויוסף שיטרית

הרפורמות במוסדות היהודיים במרוקו בראשית השלטון הקולוניאלי: השיקולים, הכיוונים והנימוקים (1919-1912)

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

דניאל שרוטר ויוסף שיטרית

מבוא

בקהילות יהודי מרוקו, כמו בקהילות יהודיות רבות אחרות בצפון־אפריקה, הואצו בתקופה הקולוניאלית תהליכים, שינויים ותמורות, שניצניהם הופיעו עוד לפני שצרפת השתלטה רשמית על מרוקו והטילה עליה את הפרוטקטורט בשנת 1912. תהליכי שינוי אלה נווטו בידי כוחות חברתיים־פוליטיים חדשים, חיצוניים בעיקר, והקהילות היו צריבות להתחשב בהם בחייהן היומיומיים. התהליכים עוררו תקוות חדשות ושאיפות חדשות בקרב חלקים שונים בקהילה; הללו ביקשו ליטול חלק פעיל בתהליכי השינוי כדי לזרז אותם ולהפיק מהם את מרב התועלת עבורם ועבור קהילותיהם. בה בעת העצימו תהליכים אלה התלבטויות ויצרו דילמות חדשות בקבוצות אחרות בקהילה, עקב המפגש עם צורות חשיבה, צורות חיים וצורות שלטון חדשות, שהלכו והתפרצו לעולמן המסורתי של הקהילות.

עם התבססות הפרוטקטורט הצרפתי עיצבו את חיי הקהילות מערכים חברתיים־פוליטיים וחברתיים־ תרבותיים חדשים ורבי עצמה לצד המערכים החברתיים, הכלכליים והמקצועיים המסורתיים. בעקבות זאת סיגלו לעצמן הקהילות העירוניות והנהגותיהן — הן המסורתית והן החדשה — דרכי פעולה חדשות בקשריהן הפנימיים ובקשריהן עם הגורמים החיצוניים, כלומר עם האוכלוסייה המוסלמית ושליטיה, הכפופים מעתה לצרפת, מחד גיסא ועם השלטון הצרפתי וסוכניו המקומיים מאידך גיסא. אולם האופי הפטרנליסטי ואף הכוחני לעתים של סוכני השינויים החיצוניים, של פקידי הפרוטקטורט במיוחד — הגם שהפגינו לעתים רצון טוב ודאגו, בדרכם ועל פי הבנתם, לרווחתם של היהודים — לא אפשרו לרוב לקהילות לכוון בעצמן את מהלך ענייניהן על פי נקודות הראות והאינטרסים המיידיים שלהן. התמורות שחלו במוסדות ובצורות החיים של הקהילות ביטאו את האינטרסים והצרכים של השלטון הקולוניאלי, והוכתבו למעשה מגבוה בלא שניתנה לקהילות הזדמנות לקבוע את מהותן. אולם מציאות זו נבעה לא רק מן הדומיננטיות של השלטון הקולוניאלי, אלא גם מן הפסיביות — ואולי אף ההשלמה מראש — של הקהילות ודובריהן בבל אותה תקופה של עיבוד הרפורמות במשרדי הפרוטקטורט.

ברקע עבודה זו עומד מצב בלתי סימטרי זה שהתקיים בתקופה הקולוניאלית בין הקהילות היהודיות במרוקו עם מוסדותיהן המסורתיים, שהתחילו להשתנות עקב חדירת המודרניות למרוקו במאה ה־19, ובין שלטון הפרוטקטורט, שכיוון את התפתחותן והטיל עליהן את הרפורמות המוסדיות הראשונות במסגרת מדיניותו הכללית של ההשתלטות על מנגנוני העצמה הפוליטית והכלכלית וחלוקתה מחדש של העצמה בין הקבוצות החברתיות והאתניות השונות במרוקו. אנו מבקשים לבחון כאן את אופי הרפורמות המוסדיות שקבע השלטון הצרפתי עבור הקהילות היהודיות ואת דרכי גיבושן בתחילת הפרוטקטורט, וכן את מידת מימושן בקהילה מוגדרת אחת, מוגדור(או אסווירה בשמה המוסלמי והיהודי המסורתי), בשנים הראשונות שלאחר פרסומן. לשם הבנת התהליכים המעניינים אותנו כאן והשינויים שהתחוללו בעטָים אנו בוחנים גם את הגורמים שהשפיעו במחצית השנייה של המאה ה־19 על התחלת התמורות בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, ובמיוחד את מפעלה החינוכי — והפוליטי — של חברת כל ישראל חברים(כי"ח) במרוקו ואת השלכותיו על המודעות הפוליטית של הקהילות ועל יחסיהן עם צרפת ערב הפרוטקטורט. מפעל חינוכי זה הלך והתפשט בתקופת הפרוטקטורט, אולם הוא שירת אז כמעט באופן רשמי את מדיניות השלטון הקולוניאלי כלפי הקהילות היהודיות.,

לשם עיון נוסף בשיקולים ובנימוקים שהועלו אגב גיבושה של מדיניות הפרוטקטורט כלפי הקהילות היהודיות במרוקו אנו מביאים כאן לראשונה בדפוס ובתרגום עברי תזכירים ומסמכים שונים של ראשי הפרוטקטורט בעניין הרפורמות במוסדות היהודיים.

הערת המחבר : מחקר זה נתמך בידי הקרן הדו־לאומית למדע ארצות הברית-ישראל.

פיוט על פעמי הגאולה המתקרבים שכתב נסים אנקאב בפאס – יוסף שטרית

4 פיוט על פעמי הגאולה המתקרבים שכתב נסים אנקאב בפאסמקדם ומים כרך ז

השיר נכתב לאחר שהגיע לארץ הנציב העליון הראשון סר הרברט סמואל, שהיה יהודי. המשורר רואה בתפקיד זה ובמי שהתמנה למלא אותו סימן לחידוש השלטון היהודי על הארץ ואות המבשר את הגאולה השלמה (טורים 22-21). השיר מוקדש כולו להעלאה תמונת הגאולה עם הפרוגרמה המשיחית המקובלת בשירת יהודי מרוקו., מימושה הקרוב של הגאולה כולל החזרת הארץ לריבונות יהודית בהנהגתו של מלך(ט׳ 2), ביאת המשיח(ט׳ 3), קיבוץ גלויות(ט׳ 8-4), תפקידו המשיחי של הנציב(ט׳ 10-9), חידוש מלכות בית דוד (ט׳ 12-11), הכנעת אויבי ישראל (ט׳ 14-13), חידוש מלכות ה׳(ט׳ 16-15), בניין בית המקדש וחידוש עבודת המקדש(ט׳ 18-17), גאולת הארץ(ט׳ 20-19). המשורר מתפלל שיזכה לחוות את נם הגאולה ויראה במו עיניו את הארץ (ט׳ 1).

אשר למחבר, ה״שיך״ נסים אנקאב, הוא נולד בפאס בסוף המאה ה־19, עלה לארץ בשנות השישים של המאה העשרים ונפטר בירושלים בשנת 1972, בגיל 86. הוא המשורר העברי האחרון שצמח בקהילת פאם. חיבר פיוטים רבים, ובמיוחד פיוטים לכבוד רבנים וקדושים של פאס ושל קהילות אחרות. עיקר פרנסתו בא לו עם זאת מעיסוקיו הפייטניים והמוסיקליים. בפאס הוא היה הפייטן המובהק בדורו, הנהיג חבורה של שירת הבקשות והוזמן להנעים בקולו ובנגינתו חגיגות ברית מילה, בר מצוה וחתונה בטקסים שנערכו בבתים הפרטיים ובבית הכנסת. הוא היה כנר אמן, וניגן גם על עוד ועל מנדולינה. בפאס הייתה לו תזמורת שליוותה זמרים ידועים כמו זוהרה אלפאסייה (1903 ?-1995). באירועים המשפחתיים והקהילתיים הוא נהג לבצע גם משיריו הערביים-היהודיים העממיים וגם משירי זמרים אחרים. ללחנים של שיריו הוא התאים מנגינות קיימות של פיוטים ושל שירים מוסלמיים, ולעתים גם הלחין בעצמו מנגינות חדשות על יסוד מנגינות ערביות ואירופיות. במחצית השנייה של חייו הוא קיבל הסמכה מידי המוהל המפורסם בפאס ר׳ בנימין אלבאז לשמש מוהל, ועסק בכך הן בפאס והן בארץ.

בצעירותו הייתה תסיסה ציונית רבה בפאס. לאחר הטלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל עלו עשרות צעירים, רווקים ומשפחות, מפאס ומצפרו לארץ וניסו להיקלט בה, אך מאמציהם היו לשווא. התנאים הכלכליים הקשים ששררו אז בארץ ובמיוחד בירושלים השאירו אותם בחוסר כול ואילצו אותם לחזור לקהילותיהם במפח נפש. השיר נכתב כנראה בתקופת האופוריה המשיחית שאחזה בקהילה לאחר בואו של הנציב העליון סר הרברט סמואל לירושלים, לבטח לפני ירידתם של העולים מהארץ וסיפורי הזוועה שסיפרו בפאס על כשלון קליטתם בירושלים.

הערת המחבר – פיוטים אחדים משל נסים נקאב הודפסו בפאס על גבי דפים נפרדים. ראה פרטים על דברי דפוס אלה ועל חיבורים אחרים שערך המשורר אצל תדגי, הדפוס. מר ראובן נקאב מירושלים, אחיינו של נסים, מסר לי שאשת המשורר מכרה את בתב־היד שבו רשם המחבר את שיריו לקונה מזדמן. לא נודע לי עד היום היכן מונח כתב יד זה. אני מודה כאן לפייטן ראובן נקאב על המידע הרב שמסר לי על דודו ועל השירים שלמד ממנו.

מפיה של גברת חנה לשקר בת פאס הקלטתי באחרונה בתי שיר בערבית־יהודית ששרו אלה שחזרו בחוסר בול לפאס בתחילת שנות העשרים, המובאים כאן בתרגומם העברי:

א. עולים לרגל היינו,                                  ב. שבים לפאס אנו,

ונעלינו בידינו.                                            בלא כסות ובלא מצע לגופנו.

מכרנו את רהיטינו וערומים נשארנו,              אחד ערום, השני חסר כול, השלישי יחף.

ואיש לא ריחם עלינו.                                   דמי הערבות היו בידי חיים לוי.


מקדם ומים כרך ז

הפיוט שלפנינו הוא שיר מרובע בעל תבנית מעין־אזורית. הוא כולל כאן עשר סטרופות בנות שני טורים דו־צלעיים, וכן רפרן דו־טורי שהטור השני בו תלת־צלעי. הסטרופות והרפרן מסתיימים בתיבה ״מלך״, המשובצת בפסוקיות ובצירופים השאובים ברובם מן המקרא. החריזה בסטרופות אאאת בבבת גגגת וכר, וברפרן ררששת. חתימת המשורר בראשי הבתים: ״אני נסים הצעיר״.

המקור: תהלות ישראל, עמי 62.

1 אזכה לראות את ארץ, / עיר משושי כל הארץ,

 בתת לנו הארץ / ובתוכה ימלוך מלך.

 

אגיל אשמח / בבוא צמח,

יקבץ נפוצים, / אנשים ונשים, / כדבר המלך.

 

5 נלך מדבר אל ערי / יהודה עיר מבצרי,

שמה אפצח בשירי / בראות פני המלך.           אגיל אשמח / בבוא צמח

 

יחד עם כל ישראל / ייאספו בבוא גואל

תוך מקדש ואריאל / ביום שבת המלך.           אגיל אשמח / בבוא צמח

מקורות וביאורים

1 – עיר משוש כל הארץ: על פי איכה ב, טו ותהלים מח, ג.

2 – ימלוך מלך: ישעיה לב, א.

3 – אגיל אשמח: על פי תהלים לא, ח; צמח: המלך המשיח, על פי פרשנות מדרשית למקורות מקראיים.

4 – כדבר המלך: אסתר ה, ח.

5 – עיר מבצרי: על פי מקורות שונים במקרא.

6 – בראות פני המלך: על פי שמואל ב יד, לב.

8 אריאל: כינוי לירושלים, על פי ישעיה בט, א; ביום שבת המלך: ביום שבו ישב המלך המשיח על כיסאו.

 

נגילה נשמחה בו, / איש רוח אלהים בו,

10 כי אלהים חפץ בו; / גדלו להיות מלך.            אגילה אשמח/ בבוא צמח

 

סמוך סוכת עבדיך, / בן ישי משיחך,

כי לא מבלעדיך / אשימה עלי מלך.                       אגילה אשמח/ בבוא צמח

 

יכרית האל אויבינו / ויגרש מארצנו

כל חורשי רע עלינו, / יצאו בדבר המלך.                 אגילה אשמח/ בבוא צמח

 

15 מלך רם שוכן מעלה, / לך עוז וממשלה;

ולך נאוה תהלה / בציון קרית מלך.                        אגילה אשמח/ בבוא צמח

 

השיב בנך על כנו / ומקדש על מכונו

ולוי על דוכנו / ישיר בהיכל מלך.                            אגילה אשמח/ בבוא צמח

 

ציון עיר תפדה / ובבניה עוד תַּעְדֶּה;

 20 ובשיר חדש לך אודה / ברוב עם הדרת מלך.        אגילה אשמח/ בבוא צמח

 

יחי הרברט סמואל, / בימיו יבוא גואל

ויקבוץ נדחי ישראל / בחצרות בית המלך.               אגילה אשמח/ בבוא צמח

 

9 נגילה נשמחה בו: ראה טור 3 לעיל; איש רוח אלהיט בו: על פי בראשית מא, לח.

10 כי אלהים חפץ בו: על פי מקורות מקראיים שונים.

11 סמוך סוכת עבדיך: על פי עמום א, יא ולשון התפילה.

12 כי לא מבלעדיך: על פי מקורות מישעיה; אשימה עלי מלך: על פי דברים יז, טו.

13 יכרית האל אויבינו: על פי שמואל א ב, טו.

14 חורשי רע: על פי משלי יב, כ: יד, בב.

15 מלך רם שוכן מעלה: על פי מקורות מקראיים שונים; לך עוז וממשלה: על פי תהלים צו, ו ולשון התפילה.

16 ולך נאוה תהלה: על פי תהלים לג, א; בציון קרית מלך: על פי תהלים מח, ג.

17 השיב בנך על כנו״.: על פי לשון התפילה.

18 ולוי על דוכנו: על פי לשון התפילה.

19 ובבניה עוד תעדה: ארץ ישראל עוד תתפאר בבניה שישובו אליה בבוא הגאולה: על פי ישעיה סא, י.

20 ברוב עם הדרת מלך: משלי יד, בה.

21 יחי הרברט סמואל: הנציב העליון הראשון שמינתה ממשלת בריטניה לניהול עניני ארץ ישראל, שהיה יהודי.

22 ויקבוץ נדחי ישראל: על פי ישעיה נו, ח; בחצרות בית המלך: על פי מקורות שונים בתהלים.

מנהגים והלכות פורים מתוך הספר " נוהג בחכמה " לרבי יוסף בנאיים זצ"ל

פוריםנגולה

א.   מנהג בפורים עושים תבשיל מפולים שבצאתם מתענית אסתר סועדים בו. זכר למ״ש מגילה יג, שאכלה אסתר זרעונים שלא רצתה לאכול דבר אסור להתענג בתענוגים. ובכל זאת היתה יפת תואר ויפת מראה ומצאה חן בעיני המלר.

ב.  מגהג בכל בתי כנסיות בזמן קריאת ש״ץ המגילה, שבעת שמזכיר שם המן מכים הילדים וגם איזה אנשים גדולים בעלי דעת הכאות בכח על הכסאות. מנהג זה הביאו מור״ם, סי׳ תרץ סעי׳ יז, שנהגו התינוקות לצור צורת המן על העצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותם זה על זה, כדי שימחה שמו על הדרך מחה תמחה זכר עמלק, ושם רשעים ירקב. ומזה נשתרבב זה המנהג שמכין המן כשקורין המגילה בבהכנ״ס, ואין לבטל שום מנהג ולא ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו (ב״י בשם א״ח). וכתב הלבוש דיש לכתוב להם שם המן על העצים שמנקש בו ועל ידי הניקוש ימחקהו, סמך לדבר והיה אם בין הכות הרשע, סופי תיבות המן. לפיכך אין לבטל להם מנהג הנקישה שנהגו התינוקות, כי לא לחנם נהגו כן, עכ״ל. ובעתון הבאר, קנו ע״ד, הביא משם פרי השדה, ח״ג סי׳ מב, שעורר על חכם אחד שרצה לבטל המנהג ומפיו לפידי אש יהלוכו שלא לבטל המנהג, ובסוף דבריו כתב שהכוונה בזה לבטל כח הקליפות והסט״א ר״ל, ואין לשום איש למחות מנהג זה. ובזכות זה יתבטלו כח הקליפות ויגבר כח הקדושה וקרן ישראל יתרומם למען כבוד שמו הגדול ית״ש ויתעלה אכי״ר, עכ״ל. ובס׳ נעלי דבש, דף יז סוף, ע״ד, וז״ל: המנהג שהתינוקות מכים המן כשקורין המגילה בבהכנ״ס הובא ברמ״א, הל׳ מגילה, סי׳ תרץ, ואמר אבי מו״ר הרה״ג שליט׳יא, טעם נכון מפני שכתב המחבר לעיל סי׳ תרפט, דמנהג טוב להביא קטנים וקטנות לשמוע מקרא מגילה, ועל כן חששו מאוד שהקטנים לא יבלבלו דעת השומעים כמו שהזהיר בזה הרמ׳׳א שם, לפיכך נשתרבב המנהג כשהקורא מוציא מפיו תיבת המן התינוקות מכים, א״כ הילדים מחכים היטב לשמוע המגילה ונותנים לב להקריאה, למען ישמעו תיבת המן מפי הקורא, וממילא אגב זה גם הגדולים שמחוייבים על פי הדין בקריאת המגילה, אפשר לשמוע בלתי מפריע, עכ״ל.

ג.  מנהג שביום פורים האבות נותנים לבנים קטנים מעות ומגדנות וממתקים. ומצאתי שמנהג זה יסודתו בהררי קודש בס׳ חמדת ימים, ח׳׳ב דף עד, בענין פורים, הביא שם מ״ש במדרש רבה, שבאותה הצרה היו עם מרדכי כ״ב אלף תינוקות כנגד כ״ב אותיות שבתורה לעסוק בתורה, מכוסים בשקים ובתענית, כי ידע מרדכי שאין עמלק נופל כ״א בהתחזקות ישראל בעסק התורה הפך רפיון שברפידים, וע״י התינוקות הכל שאין בו חטא שקיבץ, יגברו ישראל ויפול עמלק. יען כי אין בידם לא עון הנאה מסעודתו של אותו רשע, שהם קטנים. ועוד שאין דרך להוליכם למשתה ואין ספק שלא הוליכום שם שלא לערבב השמחה. וגם היו נקיים מהשתחוות לצלם, דלאו בני עונשים המה. והוא מאמר הכתוב אם לא יסחבום צעירי הצאן, שהם הקטנים ישראל שבהם הם היו המנצחים. ולזה השתדל מרדכי בקיבוץ הקטנים, וזאת היתה העצה הנכונה שעמדה לו ולכל ישראל, ותעל שועתם אל האלקים ונענו. ומנהגם של ישראל תורה היא שנהגו להלביש מחלצות ולתת להם מעות פורים ומיני מתיקה, כי עיקר השמחה תלויה בהם כי הם היו סיבת התשועה בתורתם ותעניתם ׳ונאקתם כאמור, עכ״ל. ומפני זה נמשך מנהג זה לתת לילדים ולנערים מעות ומיני מתיקה וכלים לשחק בהם.

ד.  מנהג נותנים מעות פורים למשרתות ישמעאליות. בתשב״ץ למהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, בדיני חנוכה ופורים, אות קעט, כתב שרבינו אפרים היה קורא עליהם וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל. אבל במקום שבבר הרגילום אין לבטל הדבר מפני דרכי שלום. וכמ״ש בגיטין סא, דמפרנסין עניי גויים מפני דרכי שלום ומחזיקין ידיהם בשביעית וכר.

ה. מ נ ה ג בענין ברכת המגילה לנשים, יש מנהגים שונים. יש שנוהגים לומר לאשה שתברך לעצמה ויש שמברך הוא בשבילה. ויש שאינו מברר כלל אלא קורא להם המגילה בלא ברכה כלל תחילה וסרח וכמנהג זה נהגו כמה מהראשונים ז״ל. ועיין פקודת אלעזר, או״ח, סי׳ תרפט ם״ב, שנתן טעם לכל מנהג מן הפוסקים, וכל מנהג יש לו סמוכות. ועט״ר אבא מארי זצ״ל, היה נוהג מנהג אחר שהיה אומר למרת אמי להתחיל הברכה בשם ומלכות והוא היה מסיים הברכה. ובזה יצא ידי חובת כל הסברות. ובס׳ הנז׳ מצאתי שהביא זה בשם הרב אורחות יושר פי״ט, וז״ל: טוב הדבר שילכו הנשים לעזרת נשים או למקום שמתפללים ת״ע וישמעו שם הברכות והמגילה מאנשים. ואם אינם יכולות לילך לבהכנ״ס יוסיף שנית כל א׳ וא׳ לקרוא המגילה לאשתו, והן יברכו לשמוע מקרא מגילה, ואם אינם יודעין לברך יאמרו הנשים תחילת הברכה שהוא השם ומלכות, ושאר הברכה יאמר האיש עם אשתו מלה במלה, ולא יברכו ברכה שלאחר המגילה שאין היחיד מברך אחריה, יעו״ש. ועיין בס׳ פני יצחק, בדיני ברכות, סי׳ קץ, שעמד על זה עיי״ש. והביא דברי המחב״ר סי׳ תרפט והחולקים עליו, והביא דיאמר עמה הקורא הברכה מלה במלה חוץ מהשם. ובליקוטים שבסוף ויאמר יצחק, ח׳ או״ח, הלכות פורים, סי׳ ו, כתב כשקורין המגילה לנשים בבית ילמד להן הברכות מלה במלה ותברר לשמוע מגילה, עיקרי הד״ט בשם שלמי ציבור, סי׳ לו, אות ל.

ו.  מנהג אוכלים לביבות ממולאים בבשר או בשקדים בפורים. מצאתי בס׳ טעמי המנהגים, דף קד ע״א, בשם ס׳ גאולת ישראל, לפי שפורים הוא כמו יו״ט, אבל מותר במשא ומתן ומלאכה וא״כ היו״ט באתכסיא ולא באתגלייא. וכן הלביבות ממולאים בבשר וכו׳ לשמחת יו׳׳ט, אבל הן מכוסות בבצק. ואני הדל המאסף נ״ל לתת טעם לזה, ע״ פ מ״ש הגאון יערות דבש, בענין הנס של פורים, שהפליגו בגדולת הנס שלא היה כמוהו. והוא דכל הנסים השם בקרבנו יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו, אמנם אם אין ה׳ בקרבנו נשארים למקרה הזמן ומעותדים לפגעים וצרות רבות ורעות. ובצרת המן היה בזמן ואנכי הסתר אסתר, דלכך נקראת מגילת אסתר ולא הדסה דעיקר שמה הדסה, ונקראת מגילת אסתר להגדיל תוקף הנס, דעם היות דאין ה׳ בקרבנו והיה זמן הסתר פנים, עכ׳׳ז עשה לנו נם להצילנו, ואיו לך תוקף נס גדול כמוהו. ולכך דרשו והיה לכם לשם לאות עולם, זה הנס שלא נעשה בעולם כמותו. והכוונה דמהשם שלא נקראת מגילת הדסה אלא מגילת אסתר, אתה תשמע דאין נס פלא גדול מזה, זתדה״ק לפי״ז אפשר דלכן עושים הלביבות ובתוכם הבשר מכוסה בבצק, לרמוז לתוקף הנס שגם שהיינו בעת ההיא שהשם הסתיר פניו ממנו, ודאי ח״ו להיותינו נאבדים ויעשו שונאינו בנו כרצונם, אפ״ה עשה לנו נס גדול להצילנו מידי אויבינו ושונאינו.

מעין השדים – עין אלג'ין – עימנואל שבבו

אורחות חייםמעיין השדים

בגיל רך ביותר הוא עבר על פני שני אנשים מבוגרים. הם ישבו ישיבת בטלה של יום חמים אחר הצהריים לבית הכנסת לתפילת מנחה. הוא שמע מאחורי גבו קול השואל:

"בן מי הילד הזה?״

וקול שני עונה לו: ״זהו בנו של הברון.״

מאליו מובן שהמילה ״ברון״ לא אמרה מאומה. אבל הוא תמה על שום מה נתנו באביו שם מוזר זה. יתכן מאד שזאת היא מילת גנאי, חשב. הוא התבייש להציג שאלות בבית, משל היה מדובר בענינים שלא יאה לגלגל בהם, אך הוא שמר את הדבר בלבו. לימים נודע לו כי הכינוי ״ברון״ הודבק בראשיתו לסבו, אבי אביו. וכל כך למה? על שום שהיה סוחר מצליח וחרוץ ששלח ידו במסחר הקמח. הוא קנה חטה מהכפריים ־ערבים, החיטה נטחנה והקמח נמכר לחנויות בסיטונאות. הרווחים הופנו לבניית בתים ולרכישת מבנים קיימים להשכרה.

בעזבונו של אביו הוא מצא פתקים רבים בהם נרשמו בכתב ״חצי קולמוס״ מסולסל קבלות על שכר דירה, לאמור: "קבלתי מחכם משה סך לירה אחת בעבור דירה לשנה״.

סבו גלגל בידיו כספים רבים, מטבע תורכי אך בעיקר לירות אנגליות בזהב. הימים היו ימי מחסור בכסף בכל העיר ומעטים אשר זכו לראות מטבעות זהב במו עינינהם. בודאי ישאל השואל בכמה נאמד הונו של אדם על מנת לזכותו בתואר ״ברון". ובכן את הדברים הללו הוא שמע ממש מפיו של סבו בערוב ימיו, והוא נער כבן שש. הסב ישב על המדרגות שבחצר בית המשפחה לעת ערב, מסתגף ושתקן, ממעיט בדיבור. באותו יום התרצה וספר על ימיו הטובים. ״זוכרני״, הוא אמר, ״מי שמצליח לצבור אלף מטבעות המקבילות היום לגרוש- יצא שמו בצבור כבעל האלף…״

אלה היו המושגים על עושר מופלג. לימים כאשר הבן הבכור, הוא אביו, נכנס לעסקי המסחר, והועתק השם ״ברון״ גם אליו אם כי היה רחוק מהעושר כדחוק הים מהעיר צפת… אגב, מי מהצפתים שזכה לראות ים בילדותו שיקום… את החיטה היו מביאים הכפריים על גבי פרדות. מחמוד הפועל הקבוע, היה עורם את הגרגירים בחצר המשפחה שהייתה בעיני הילד עצומת ממדים. אמנה וזליכה ״המבררות״ הערביות ישבו ליד הערמות, העבירום במצבורים קטנים לשולחן נמוך והוציאו מביניהן את האבנים הקטנטנות ושאר גופים זעירים שהתערבו בחיטה בשדות ההר. ישבו כל היום, בררו והרוויחו כמה גרושים במזומן.

מחמוד העביר את החיטה המבוררת לתוך חבית, דלה מים מהבור שבחצר, רחץ את הגרגרים הזהובים, מלא בהם שקים רחבים ״בעלי פס אדום״, העבירם על גבי הפרדות במורד הדרך הקשה והמסולעת לטחנות שבודי. טחנות הקמח עבדו נאמנה בכח המים הזורמים איתנות. אבני הרחיים סובבו, רכב על גבי שכב, והקמח הטוב נשפך לתוך השקים אשר הוחזרו על גבי אותן פרדות בשביל העולה העירה. לעיתים נותרו ערמות החיטה יום או יומיים בחצר ביתו של סבא ואז היו הילדים מתגנבים בלאט ורוכבים על המצבורים. לא היתה הנאה גדולה מזו. כל כלך טובע עד לצואר בתוך הגרגירים…

באחד הימים התעורר הסב משנתו, שנת צהרים שהיתה חביבה עליו, יצא אל החצר ונתן על הנכד השובב קולו: ״פרחח, הנח לחיטה״!

הוא נשא את רגליו וברח מפגיעתו של הזקן הרגוז, בהגיעו בביטחון ליד שער החצר, הוציא לשון לעבר סבו והסתלק. ההיתקלות בסבו לא הותירה עליו רושם מיוחד, פשוט שכח מכל הענין. הלך אל עבר החנות של אביו ומצאו ישוב על דרגש קטן מול החנות, משוחח עם מן דהו מן השכנים. היתה זו שעה שאין הקונים נוהגים להזדקק לחנות.. רכן על אביו והניח ראשו בחיקו דרך פינוק.

לפתע ניתכה על ראשו מכה. מסתבר שסבו לא ויתר בנקל על כבודו. הוא הלך בעקבותיו על מנת להענישו על חוצפתו. הוא בכה מרה, לא כל כך מפאת הכאב של המכה, כי אם בגלל האכזבה. הוא הרי בטח תמיד בהגנתו של אבא. והנה כל תגובתו הסתכמה במספר מילים רפות בצליל מתחנן: ״מדוע אתה מכה את הילד?״ הוא למד שעור בכבוד אב, גם אם הבן כבר בעל בעמיו.

פרשת השבוע – "תרומה" – מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 פרשת השבוע – "תרומה". תרומה = תמורה = תורה + מ' ימים שמשה רבנו עלה למרום.Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

המאמר עוסק ב"שותפות" בין הקב"ה לעם ישראל,

התורם מכל הלב להקמת המשכן בו שורה השכינה,

המלווה אותנו מאז ועד היום.

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" –

כאשר האדם שמח – המוח מפריש הורמוני אושר ואהבה. "טעמו וראו… כי טוב".

"ועשו לי מקדש –

           ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

  • "השותפות" – בין הקב"ה לעם ישראל.

 

עד פרשת "תרומה", עם ישראל התרגל לקבל מתנות חינם מהקב"ה: יציאת מצרים שהייתה מלווה בנסים ונפלאות מעל הטבע, כאשר בשיאם עמדה קריעת ים סוף והצללת המצרים במצולות ים סוף, כעונש על מעללי השעבוד.

כמו כן, מעמד הר סיני בו זכו/זכינו לשמוע דברי אלוקים חיים, ובפרט שתי הדברות הראשונות שנאמרו ישירות ע"י הקב"ה, דברים הממשיכים להדהד בנשמתו של כל יהודי באשר הוא, דבר המסביר לדעת חז"ל את עמידתנו האמונית האיתנה מזה למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנים, "עין לא ראתה, אלוקים זולתך" (ישעיה סד, ג).

ניתן לדמות את מצבנו עד כה, לילדים הנסמכים על שלחן אביהם, המקבלים את כל צורכם בשפע, ואף מעבר לכך.

מעכשיו, עם הציווי האלוקי להקים את המשכן, עם ישראל הופך להיות מעין שותף לקב"ה,

בכך שהצטווה לתרום מממונו מכל לבו: "זהב וכסף ונחושת…", 

כדי להקים את המשכן, בו הקב"ה משרה את שכינתו, ודרכו מתקשר עם בני ישראל.

רבנו הרמב"ן אומר בהקדמה לספר שמות, שהגאולה האמתית תיחשב רק עם השראת השכינה. וכדברי קדשו: "הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אע"פ שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים". כלומר, גם כיום כשירושלים בנויה לתפארת, וזקנים וזקנות, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה כדברי הנביא זכריה, הגאולה תיקרא, רק כשבית המקדש יכון על מכונו. שנזכה לתרום ולהירתם להקמת בית ה'.

שם הפרשה "תרומה", רומז להמרה ורוממות החומר אותו תרמו להקמת המשכן, בו שוכנת השכינה, ודרכו נוצר החיבור בין שמים לארץ, ובין עם ישראל לאביהם שבשמים.

 כשם שממירים שקלים לדולרים, כך ניתן להמיר חלקים לא מבוטלים מכספנו וממוננו למעשי צדקה עליה נאמר: "מתן אדם – ירחיב לב" (משלי יח, טז). על כך נאמר במדרש רבה: "כל זמן שאדם עושה מממונו צדקה – הקב"ה פותח לו את ידו הרחבה, ומרחיב לו בעת צרה, ומעכב לו את הפורענות".

רבנו בעל הטורים אומר: המלה "תרומה" = "מ + תורה. שהתורה שניתנה למ' יום, היא לאוכלי תרומה…".

דרגות במתן צדקה:

  1. 1. זהב כסף 3. נחושת

המילוי של המילה: ז – ה – ב  =   זה הנותן בריא

המילוי של המילה: כ –ס – ף  =   כשיש סכנת פחד

המילוי של המילה: נ – ח – ו –ש – ת  = נתינת חולה שאומר תנו.

"אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

ב. "השותפות" בין האדם למשכן שבתוכו.

רבנו האלשיך הקדוש אומר: "הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת השכינה היא באדם, ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם". לכן נאמר "ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס). הוא גם מסביר את הכתוב: "זה אלי ואנווהו" – שאהיה לו לקב"ה, נאווה שידור בי". כלומר, הקב"ה שוכן בכל אחד מאתנו.

כלומר, בדומה להקמת המשכן עליו נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", קיים גם המשכן הפרטי של כל אחד מאתנו בבחינת "ויטש משכן שלו {שילה} – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).

הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש שבמרוקו. {חיבר ספרים רבים: משכיל לדוד, מורה צדק, שו"ת וחידושי רבי צבאח ובית דינו".נפטר בליל כיפור תרי"ח {1858} מסביר את הפסוק כך: לפני הקמת המקדש, האבות שימשו כמרכבה לשכינה, ולכן נאמר 'יהיה ה' אלוקינו עמנו' – דייקא, דהיינו שוכן בתוכנו ובקרבנו, 'כאשר היה עם אבותינו' – שהיה שרוי בתוכם… ככתוב: "נתתי משכני בתוככם' – תוכו לא נאמר, אלא בתוככם – בתוכו של כל אחד ואחד. ובזה אני מפרש גם הפסוק 'ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" – הרצון בזה בשעה שה' נטע משכן שלו, אזי השכינה היא בקרב האדם, וזהו שאמר 'אוהל שיכן באדם'. ולפי זה יובן מדוע אומרים 'יהי ה' אלוקינו עמנו – דהיינו שכינת א-ל רם ונישא תשכון בתוכנו, בבני אדם… לזה אמר: 'כאשר היה עם אבותינו'. והואיל ואבותינו זכו בה, גם בניהם יזכו בה".

ג. "השותפות" בין איש לאשתו – "זכו שכינה בניהם" (סוטה יז, ע"א).

בנוסף, קיימת "השותפות" שבין איש לאשתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם"… בין בני הזוג, כדברי הגמרא: "זכו – שכינה ביניהם". (סוטה יז, ע"א). כלומר, שם י-ה של האותיות המשותפות {איש אשה}, מתייחד איתם ומייחדם, בניגוד לאותיות המשותפות אש, המסמלות כעס ותאוה, בניגוד לאהבה.

 גם פה כמו במשכן, כל אחד נדרש לתרום מעצמו למען השראת השכינה בבית. בדרך כלל, רבים "מעדיפים" לעזור בחוץ, ופחות בביתם. לכן, הקב"ה אמר למשה רבנו אחרי מעמד הר סיני: "לך אמור להם שובו לאוהלכם" (דברים ה, כב). את התורה תתחילו ליישם ולקיים –  ראשית לכל – בבתיכם/אוהלכם עם האשה והילדים.

ד. "השותפות" בין חב"ד לכלל ישראל.

לאדמו"ר רבי מנחם מנדל מלובביץ ע"ה, פנה עשיר אחד וביקש ממנו להקים רשת של עסקים שיהיו צמודים לסניפי חב"ד בעולם, כך שהרווחים מהעסקים יכסו את פעילות בתי חב"ד, והשליחים בכל אתר ואתר, לא יצטרכו לאסוף תרומות, אלא יתמקדו בהפצת קיום מצוות כמו תפילין וכו'.

הרבי סירב לבקשה, בטענה שחשוב מאוד שכל יהודי יהיה שותף בפעילות חב"ד, בדומה להקמת המשכן בו השתתף כל עם ישראל. כמו כן, חשיבות מצוות הצדקה ששכרה עצום "וצדקה תציל ממוות" (משלי יא, ד).

"כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך,

               להצילך ולתת איביך לפניך – והיה מחנך קדוש" (דברים כג, טו).

ניצחון על אויבינו – בזכות שמירה על "מחנך קדוש".

רבנו "אור החיים" הק' מסביר מדוע בהתחלה קראו "מקדש" ככתוב: "ועשו לי מקדש", ואחר כך קראו "משכן" ככתוב בהמשך: "את תבנית המשכן". התשובה לכך היא שקיימת חובה לדורות להקים את בית המקדש, ואילו בהיותם במדבר באופן זמני, הצטוו להקים את המשכן אותו ניתן לפרק ולהרכיב בהתאם לחניותיהם במדבר על פי ה' יתברך.

רבנו אוה"ח הק' מדגיש שהשראת השכינה בעם ישראל היא תוצאה של "מה שחשקו ישראל בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא מוקף בדגלי המלאכים והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם, ולזה באה התשובה מבוחן לבות שאמר: ועשו לי מקדש, ושכנתי – כמו כן – בתוכם". (משפטים כה, ח).

מדברי קודשו יוצא שברגע שעם ישראל חשק בכל מאודו להידמות למלאכים המקיפים את הקב"ה במעמד הר סיני, מיד הקב"ה נענה לבקשתם, והשרה עליהם ועלינו את שכינתו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", דבר המשתלב יפה בביטוי "בתוכם" – בתוך בני ישראל, ולא נאמר "בתוכו" בלשון יחיד דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית. וכדברי קודשו: "ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו, יהיה בתוך בני ישראל". כן יהיה לנו.

רבנו הרמב"ם לומד מפה: "מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים הקורבנות, וחוגגים אותו שלוש פעמים בשנה, שנאמר – ועשו לי מקדש". (הלכות בית הבחירה פ"א, ה"א, וגם בספר המצוות במצווה כ' "שציוונו לבנות ב"בחירה).

רבנו הרמב"ן.  מתאר את הקשר בין מעמד הר סיני למשכן: "וסוד המשכן שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שוכן עליו בנסתר, ככתוב "וישכון כבוד ה' על הר סיני" (מש' כד' טז'). כך במשכן: "וכבוד ה' מלא את המשכן" (פיקודי מ' לד'). כלומר, השראת השכינה בעם ישראל היא פועל יוצא של קבלת התורה.

"ושכנתי בתוכם": כדי להשיג את הציווי הנ"ל של השכנת השכינה בקרבנו, עלינו ליצור מקום נקי וסטרילי להשכנת הקדושה בבחינת הכתוב: "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת איביך לפניךוהיה מחנך קדוש" (דברים כג, טו). נכון הדבר שהקב"ה שוכן בתוך עם ישראל גם כשהם לא כל כך טהורים ככתוב: "השכן בתוך טמאתם", אבל בכדי שנזכה להיוושע על ידו בבחינת "להצילך ולתת איביך לפניך", מן הראוי שנקיים את סוף הפסוק: "והיה מחנך קדוש". יוצא מזה שבכדי לנצח את אויבינו הרבים המקיפים אותנו מכל עבר, יש להתקדש בעבודת ה', כפי שגם קראנו בפרשת משפטים: "ואנשי קודש תהיון לי" (משפטים כב, ל). על כך אומר רבי מנחם מנדל מקוצק: לקב"ה אין חפץ במלאכים בארץ, אלא רצונו שנהיה "אנשי קודש". כלומר, ההתעסקות בדברים הגשמיים כמו אכילה וכו', תהיה מלווה בשמירה על ההלכה, ולכן נאמר בהמשך הפסוק: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אתו".

בנוסף, יש לשמור על קדושת המחשבה, דיבור ומעשה שהכול יהיה לכבודו יתברך. שנזכה אמן סלה ועד.

המדרש אומר: "אמר רבי יהודה בן פזי: כל מי שגודר עצמו מן הערווה, נקרא קדוש…" (ויק"ר כד, ו). כנ"ל דברי רש"י.

הרמב"ן מסביר את הציווי "קדושים תהיו" – "קדש את עצמך במותר לך".

רבנו אוה"ח הק' אומר שאדם המרחיק עצמו מלעבור עבירת עריות, זוכה במצוות לא תעשה ומצוות עשה.

מוסר השכל: כדי להשכין את השכינה בבית, יש להשרות בו אוירה של קדושה, על ידי ספריה תורנית שתהווה חלון הראווה של הבית, וכן על ידי תמונות יודאיקה  שיקשטו את הקירות, ובהן תמונות של צדיקים בבחינת "והיו עיניךרואות את מוריך" (ישעיה ל, כ), וכן של בית המקדש, בבחינת "יבנה המקדש" מתוך השיר "צור משלו אכלנו".

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו".

        רש"י: "והוא לשון רצון טוב" (שמות כה, ב).

רצון = צנור. ברגע שקיים רצון טוב,

צנור השפע יזרום אלינו מאת הקב"ה.

 רבנו רש"י אומר על הפסוק הנ"ל: "והוא לשון רצון טוב". בכך הוא רומז למסר חשוב לכל אחד מאתנו:

השראת השכינה בנו, תלויה אך ורק בנו – במידת רצוננו וליבנו להתקרב להקב"ה. כנ"ל בכל תחומי החיים, ככל שיש "רצון טוב", נפתרות בעיות ביחסי עבודה, שכנות טובה, וכל שכן בין איש לנוות ביתו, בין רב לתלמידו, ורב לקהילתו.

רבנו "אור החיים" הק': בזכות מתן תרומות להקמת המשכן ע"י כלל ישראל כולל נשים, ילדים ועניים, זוכים להשראת השכינה, וכדברי קודשו: "ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וכו', ישיגו שתשרה עליהם השכינה" (תרומה, כה, ג).

בעצם, ניתן להגיע לכל דרגה רוחנית כולל הנבואה כדברי קודשו: "ולזה תמצא שאמרו ז"ל על ישראל, שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לכך". (בראשית כח יד).

רצון = צנור: אותן האותיות בשתי המלים,

דבר הרומז לכך שכאשר ישנו רצון טוב,

הקב"ה משרה עלינו שפע רב דרך צינור מלא וגדוש ברוחניות ובגשמיות.

"ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה, ב).

ויקחו – לי – תרומה".

ממד ההתקדשות במתן צדקה"לקיחת הלב" (רבנו "אור החיים" הק').

רבנו "אור החיים" הק' שואל בתחילת הפרשה: למה כתוב "ויקחו" עם ו' החיבור, הרי מדובר בתחילת הפרשה? תשובתו הגאונית: ו' החיבור באה לרמוז שיש לקיחה קודמת, והיא לקיחת הלב. אתה נותן צדקה, תן מתוך שמחה ואהבה, והודה לה' שאתה בין הנותנים, ולא בין המקבלים, ובכלל, הרי אתה זוכה לתת מקופתו של הקב"ה.

רבנו "אור החיים" הק' מדגיש שהתרומה חייבת להיות מהלב, אחרת לא תיקרא תרומה, ולכן הוא מבדיל בין המלה "תרומה" שאינה רצויה לפני ה', למלה "תרומתי" הרצויה ע"י הקב"ה, וכדברי קודשו: "אינה חשובה להיקרא תרומתי, אלא המובא מנדבת לב האדם"… ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מהלב, ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב".

רבי שמעון בר יוחאי שואל בזוהר הקדוש בתחילת הפרשה: מדוע יש לנדב דברים  יקרים לה'?

 התשובה לכך היא: "ויקחו לי". כל מי שרוצה לעסוק במצווה ובעבודת הקב"ה, לא יעסוק בהן בחינם, אלא צריך האדם לעסוק בהן {ולבזבז מממונו} כראוי לפי כוחו, ורק ע"י כך זוכה להמשיך עליו רוח  קדושה. אחרת, שולטת בו רוח הסטרא האחרא. יוצא שבקיום מצוות, אל לנו לחסוך בממוננו, והעיקר שיהיה מכל הלב. לכן יש לשלם כדבעי, עבור מצוות כמו מזוזות ותפילין מהודרות. ישנם הורים המשקיעים הון עתק ב"בר {ופחות ב} מצוה". באולם מפואר, ופחות בתפילין וטלית לחתן הבר מצוה. יש המשקיעים מיליונים ברכישת דירה, אבל אינם דואגים למזוזות מהודרות.

רש"י: "ויקחו לי תרומה – לשמי". תרומה = תמורה.

"ויקחו" – לשון "לקיחה". שגם נותן התרומה ירגיש שגם הוא לוקח מצוה, ולא רק כנותן תרומה/צדקה.

רבנו יעקב אביחצירא: בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת תרומה אומר שהפסוק רומז לתפילה בכוונה המתקבלת ברצון ע"י הקב"ה. וכך דברי קודשו: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" – היא התפילה הנקראת דברים העומדים ברומו של עולם, והזהירם דעיקר התפלה בלב. וזהו "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – מכוון לבו בשעת התפלה, – ממנו "תקחו את תרומתי".   

הביטויים תרומה = תמורה, הם אותן האותיות. כלומר, במעשה התרומה יש מעין המרה של גשמיות ברוחניות, והאדם זוכה להתרוממות רוח. לכן כאשר נותנים תרומה מכל הלב, זוכים לעשות יחוד קודשא בריך הוא בשם י – ה – ו – ה כדברי האלשיך הקדוש.

 האות י – כנגד קצת כסף שנותן לעני.       האות ה' – כנגד 5 אצבעות של הנותן.

האות ו – כנגד זרועו המושטת של העני.     האות ה – כנגד 5 האצבעות של העני המקבל.

זו גם כוונת רש"י לדעת "החוות יאיר". כאשר האדם נותן צדקה לעני, הוא מקיים "לי – לשמי" כדברי רש"י, ואילו כאשר העני ניגש אליו, הוא לא מקיים לשמי – שם ה' כסדרו, היות והושטת זרועו מקבילה לאות ו שהיא האות ה- 3, במקום האות י, ואז לא זוכה לקיים את שם הוי-ה כסדרו.

חשיבות מצות הצדקה: "ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצוות, שנאמר: 'והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלשית השקל בשנה לעבודת בית אלוקינו' (נחמיה י, לג). אין מצוה כתיב, אלא מצוות" (בבא בתרא ט, ע"א).

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם…

         אבני שוהם ואבני מלאים…" (שמות כה, ג-ז).

"והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים…" (שמות לה, כז).

רש"י: אמר רבי נתן… ולפי שנתעצלו –

נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמות לה, כז).

שערי זריזות בעבודת ה' –

              "הוי עז כנמר וקל כנשר…" (פרקי אבות ה, כ).

 רבנו "אור החיים" הק' שואל לגבי סדר המינים הנ"ל אותם הצטווה עמ"י להביא להקמת המשכן. וכדברי קדשו: "צריך לדעת למה כתב אבני שהם ואבני מילואים בסדר, אחר כל הי"א מינים. ומן הראוי היה לסדרם קודם זהב וכסף, כי הם מעולים מהם? כלומר, את אבני שהם ואבני מילואים שהם אבנים יקרות, היה צריך לציין בראש הרשימה, ולא בסוף.

 רבנו אוה"ח הק' משיב שהאבנים הנ"ל, נתרמו ע"י הנשיאים ככתוב: "והנשאם {בלי י'}, הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן" (שמות לח, כז).

את האבנים היקרות הנ"ל, הביאו הנשיאים בסוף איסוף התרומות לאחר שכבר עם ישראל הביא במהירות ובזריזות את כל החומרים להקמת המשכן, פרט לאותן אבנים יקרות, והקב"ה הקפיד עליהם על כך שלא הזדרזו כמו שאר בני ישראל. וכדברי קדשו: "ותמצא שאמרו ז"ל, שהקפיד ה' על זה וחיסר אות אחת מהם = והנשאם כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה". בדבריו, רבנו מסתמך על דברי המדרש (במד"ר יב טז) האומר: הנשיאים אמרו שהציבור יתנדב, ומה שיחסר, הם ישלימו, ועל כך ה' כעס עליהם, וחיסר את האות י משמם – "והנשאם".

בחנוכת המזבח לעומת זאת, הם למדו את הלקח, והביאו ראשונים.

 רבנו בחיי בר אשר אומר: "ואע"פ שהייתה כוונתם לטובה, נחשב להם לחטא ולחיסרון לפי שהיו סומכים על הדבר הזה. כי אולי היו בני ישראל מביאים את האבנים, ולא תשלם כוונתם… ולא לנשיאים חלק במצוות המשכן… – ומכאן עונש לכל שאפשר לו להיות מן הקודמים במצוה, ואינו קודם" (שמות לה כז).

רבנו רש"י אומר: "אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה, אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים אותו…

ולפי שנתעצלו – נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמות לה, כז).

לאור דברי רש"י הנ"ל שהנשיאים התעצלו, וכן דברי רבנו בחיי בר אשר ורבנו אוה"ח הק' שנאמרו לעיל, נביא להלן איך היינו יכולים להפסיד חלילה, את פרסום "חובות הלבבות" של רבנו בחי אבן פקודה.

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי מחבר "חובות הלבבות", כותב בהקדמה לספרו על ההתלבטויות שהיו לו לפני כתיבת ספרו, וכך דברי קדשו: "וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו בחיבור הספר הזה, ראיתי שאין איש כמוני ראוי לחבר חיבור כמוהו". מצד שני, הרב חשב לוותר על הרעיון משתי סיבות: "בעיני היה הדבר כבד מדי עבורי ודעתי מדי קצרה לזה, ומפני שאינני יודע את השפה הערבית על בוריה, אשר בה חברתי את חיבורי… ופחדתי פן אטרח בדבר שהוא למעלה מכוחי… עד שחשבתי בלבי לחזור בי ממחשבתי, ולהסיח את דעתי ממה שהחלטתי לעשות".

במחשבה שלישית, הרב חזר בו היות והוא הגיע למסקנה שהסיבות האמתיות הן: "שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה, ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה…".  כלומר, יצר העצלנות והרצון לנוח מתוך שקט ושלוה.

הרב  מסכם: "אם היה כל מתעסק בענין מענייני הטובה, או להורות הדרך הישרה הנכונה, שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו, לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ה אשר בחרם השם לשליחותו ואמצם בעזרתו".

מוסר השכל: בכתיבת מאמרים וספרים תורניים, הדורשים עיון מעמיק במקורות רבים ומגוונים כפי שהם באו לידי ביטוי בדבריהם הקדושים של חכמי התורה לאורך הדורות, יש לאזור עוז וגבורה מתוך ענוה, קדושה וטהרה,

ולהפעיל שערי זריזות, בבחינת "הוי עז כנמר וקל כנשר, ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

"ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה, י).

"גופה של תורה יכול להתקיים אלא – בכללות כל ישראל" (רבנו אוה"ח הק').

בהכנת כלי המשכן נאמר למשה "ועשית". "ועשית שלחן, ועשית מנורה וכו' פרט לארון הקודש שם נאמר לו "ועשו ארון עצי שטים" בלשון רבים.

רבנו "אור החיים" הק' עונה ג' תשובות:

תשובה א': "אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל. ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עיקרי התורה. וזה לך האות: אם הוא כהן, הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וגו'. ואם הוא ישראל, הרי אינו יכול לקיים מצוות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם… ובכללות, כל ישראל יקיימו כללות עיקרי התורה. לזה אמר 'ועשו' לשון רבים, ובשאר תיקוני הארון אמר לשון יחיד…".תשובה ב': ה' אומר למשה שחכמי לב יעשו את הארון.

תשובה ג': בנוסף לארון שכבר הכין משה ככתוב "ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי", הקב"ה מצווה שיכינו עוד ארון כפי שנעשה ע"י בצלאל עם שאר הכלים.

משכן = מקדש.

 מקדש מעט = בית הכנסת.

כאשר מתפללים בביכנ"ס, ומחרישים משיחות חולין,

הקב"ה  מחריש את מידת הדין מעלינו ונלחם למעננו,

בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרשון" (שמות יד, יד).

בית המקדש מהווה את החיבור הרוחני בין השמים לארץ, כפי שראינו בחלום "סולם יעקב" אבינו שם נאמר: "מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו"… ואין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים".

בימינו, בית הכנסת מהווה "מקדש מעט" כדברי הנביא יחזקאל: "ואהי להם למקדש מעט" (יא, טז), ועלינו לנהוג בו בקדושה, ואין לדבר בו שיחת חולין כדברי הזוהר: "וי לו שגרע מן האמונה, וי לו שאין לו חלק באלוקי ישראל".

רבנו "אור החיים" הק' אומר: על הפסוק בפרשת "בשלח" על סף קריעת ים סוף: "ה' ילחם לכם – ואתם תחרשון" (שמות יד, יד),  "ואתם תחרשון – למידת הדין. פירוש: תרבו בתפילה להשמיע במרום קולכם – להחריש למידת הדין עליכם", כמו שפירש רבנו על פסוק יג קודם לכן: "התיצבו וראו את ישועת ה' – אולי שנתכוון לומר להם שיתיצבו בתפילה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה' כאמור בסמוך ויצעקו אל ה'".

מדברי קדשו עולה שהביטוי "תחרשון", הוא פועל יוצא – להחריש את מידת הדין שהיא שרו של מצרים שקטרג על עם ישראל באומרו: אלו ואלו עובדי עבודה זרה. כלומר, יתכן שה' נלחם לכם, ואתם לא מודים לה' ע"י תפילה כפי שעשו משה במלחמה נגד עמלק, כאשר הרים ידיו בתפילה לה', ואהרון וחור תמכו בידיו.

רבנו "חתם סופר" הולך בדרכו של רבנו אוה"ח הק' ואומר בפירושו "תורת משה": "ואמר כמתמיה – ה' ילחם לכם ואתם 'תחרישון' בתמיה. רצה לומר, וכי יצויין שה' יתברך ילחם עבורכם בפמליא של מעלה, 'ואתם תחרישון', שלא תרגישו זה בלבבכם?! אבל הכול לטובה ותהיו גאולים".

מהדברים הקדושים הנ"ל, ניתן ללמוד שכאשר מתפללים בבית הכנסת, ומחרישים משיחות חולין, הקב"ה  מחריש את מידת הדין מעלינו, ונלחם למעננו בבחינת "ה' ילחם לכם" נגד האויבים הרבים הקמים עלינו חדשים לבקרים. יזכר לטוב מו"ר אבי ע"ה שמאוד הקפיד לא לדבר שיחת חולין בבית הכנסת, ואפילו "שבת שלום", השתדל לא לומר.

 רבנו בעל ה"תוספות יום טוב" אומר שפרעות ת"ח ות"ט בהם נהרגו אלפי יהודים הי"ד, נבעו מכך שדברו דברי חול בביכנ"ס, ותיקן לומר "מי שברך" לאחר קריאת התורה בשבת לאלה הנזהרים שלא לדבר בביכנ"ס.

האדמו"ר מגור כתב בספרו "דעת תורה" (פר' בחקתי), שהתגלה לו הטעם מדוע השואה לא פקדה את קהילות ספרד. בגלל שנזהרו שלא לדבר דברים בטלים בביכנ"ס.

בעתיד הקרוב, נוכל לזכות בבניין בית המקדש כדברי כנסת ישראל לקב"ה: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב, יג), במידה ונקיים את דברי הפסוק הבא: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחננו". כלומר, עלינו בשלב ראשון לרצות "כי רצו…", ואחר כך לחונן את עפרה על ידי פעילות מעשית בכיוון זה כדברי ריה"ל בסוף ספרו בכוזרי, ולא נהיה בבחינת צפצוף הזרזיר כדברי קודשו.

בעל התניא –

האדמו"ר הראשון של חב"ד אומר:

"אם אלוקים לא יהיה בכל מקום –

הוא לא יהיה בשום מקום".

"אראנו נפלאות"

למידת הכנסת אורחים של רבנו "אור החיים" הק',

 ושל רבי עמרם צבאח ע"ה.

בהקדמה לפירושו "אור החיים" לתורה, כותב רבנו: "נוסף על צרכי ציבור ומשא הנצרכים, לא לחלק בלבד, אלא לגבות ולספות ולחלק… לזון ולפרנס…"

 רבנו "אור החיים" הק' דאג לעניים, ובמיוחד לתלמידי חכמים. בערב פסח, שלח את שמשו שיחפש אחר אורח לחג, ואכן הוא מצא עני בוכה בבית עלמין. השמש ניסה לשכנע את האיש לבוא אתו לביתו של רבנו "אור החיים" הק' לחוג את החג, אבל לשווא. הוא הסביר לו שרבנו יוכל לנסות לעזור לו בפתרון הבעיה, כפי שהוא נוהג לעשות עם רבים מאחינו בני ישראל שהמזל לא האיר להם. העני מרוב יאושו, אמר לשמש: "לך אמור לרבך שאצלי ערב ט' באב היום, ולא ערב פסח! עומד אני לפני חורבן, חורבני שלי, וכאן במקום זה, אשאר עד הסוף". השמש חזר לרבו ריקם, וסיפר לו על מצבו העגום של מיודענו בבית העלמין.

רבנו הזדעזע מהסיפור, והחליט ללכת בעצמו לאיש. העני סיפר לרבנו ששהה באירופה עשר שנים שם אסף פרוטה לפרוטה כדי שיוכל לפרנס את בני ביתו המחכים לשובו. בנוסף לכספו עליו עמל רבות, בתיקו היה גם סכום נכבד שנשלח לכלה יתומה ועניה ע"י קרובי משפחה. בהגיעו חזרה באניה למרוקו, נפל לו התיק מכבש האניה לים ליד החוף. רבנו הרגיע אותו והבטיח לו שינסה להציל את תיקו על תכולתו, והלך אתו לנמל, שם איבד את מזוודתו. לאחר תפילה קצרה של הרב, האיש מזהה להפתעתו את תיקו הצף על פני המים, עם עוד ארגזים אחרים.

רבנו אמר לו שיקח רק את תיקו, היות ועל פני המים צפו חפצים אחרים. האיש שמח כל כך, ופתח בריצה מטורפת לעבר התיק המתקרב אליו. להפתעתו ולשמחתו הרבה, התברר לו שלא חסר דבר מכל מה שהיה לו במטען. כעת כשהוא שמח וטוב לב, הלך אחרי רבנו לביתו לחגוג אצלו את החג.

אכן, רק איש קדוש כמו רבנו חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה, יכול לשנות סדרי בראשית.

גם הסיפור הבא עוסק בהכנסת אורחים. אחד הצאצאים של הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש מלפני 170 שנה, ואותו הזכרנו בתחילת המאמר בנושא "אהל שיכן באדם", הוא הרב הראשי כיום של קהילת הספרדים במונטריאול הרה"ג דוד צבאח שליט"א. אביו של חכם דוד הוא רבי עמרם צבאח שהתפרנס  ממסחר במראקש, והחזיק בביתו {מפני שאז לא הייתה פנימיה} את התלמיד הרב כליפא מור יוסף ע"ה שלמד תורה בישיבתו של הרה"ג חכם יעקב דהן ע"ה, שהיה מפורסם בעיר מראקש שבמרוקו כ"בעל הגמרא" כדברי רבה הראשי של ראשל"צ איש מראקש, הרה"ג יוסף עזרן ע"ה.

בכל ערב אחרי תפילת ערבית, חכם דהן למד גמרא בעיון עם תלמידו רבי כליפא במשך ארבע שעות. כל זאת כהכנה לקראת השיעור אותו אמור הרב ללמד למחרת בישיבה. 

רבי כליפא חזר לבית מארחו רבי עמרם בשעה מאוחרת, כשכולם כבר ישנים. למרות שארוחת הערב חיכתה לו במטבח, הוא הלך לישון רעב, מחשש שיגרום לגזל שינה של מארחיו. לאחר שבעל הבית ראה שהדבר חוזר על עצמו, הוא שאל את הרב כליפא למה הוא לא אוכל ארוחת ערב? התלמיד סיפר לו על כך שיושב מידי ערב ללמוד עם רבו, ואיננו רוצה להפריע לבני המשפחה. רבי עמרם החליט להשתתף מידי ערב בשיעור של חכם דהן, ולחכות לתלמיד עד לסיום השיעור, למרות שלא הבין בגמרא. בתום השיעור, היה מלווה את רבי כליפא לביתו, ודואג שיאכל ארוחת ערב.

אכן, זהו כבוד חכמים בו נהגו יהודי מרוקו כלפי תלמידי חכמים. הרב כליפא הפך לגדול בתורה, והוא אחיו של ראש ישיבת "נווה שלום" בקזבלנקה – הרה"ג אלעזר מור יוסף ע"ה, בה זכיתי ללמוד.

 מידה כנגד מידה – כשם שרבי עמרם כיבד תלמידי חכמים, הקב"ה זיכה אותו בבן תלמיד חכם, הלא הוא רבי דוד – רבה הראשי של מונטריאול – צאצא של רבה הראשי של מראקש מלפני  170 שנה קודם לכן.

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" –

כאשר האדם שמח – המוח מפריש הורמוני אושר, אהבה וכו', המשפיעים על בריאותנו

 משה אסולין שמיר.

0523-240298

Shamir240298@gmail.com

שערי ספרו סיפורים- ש.פוני כלפון

שערי ספרו

בלבי ידעתי שכל טענותיו ונימוקיו היו מהשפה ולחוץ למען קיום מצוות הורי. אבל בלב לבו, נתן לי את ברכתו. לפני שעזבתי אותו, סיפר לי אגדה שנשארה חיה בזכרוני, מהדהדת בי ומתנגנת בי מאז ועד היום: לא רחוק מספרו העיר, הקטנה והנאווה השוכנת לרגלי הרי האטלס הגבוהים, שפסגותיהם מכוסות לבנונית מכסיפה כל ימות השנה, נמצא הר שנקרא פשוט זבל או זבל לכביר (ההר, או ההר־הגדול) וההר רובץ כשיך בין בני חסותו הברברים בהכרת ערכו וגדולתו. זקוף קומה הוא וגאה בחביון עוזו. משקיף למרחקים על גיאיות ועמקים והדרכים והשבילים של נתיבות מכונה ושל עוברי אורח מלפני הכיבוש, פרושים למרגלותיו בשיפועי מורדותיו האין־סופיים. ממעל לו עטרת ענן סמיכה וזוהרת מאור החמה ביום ומאור הלבנה בלילה. עומדת היא ומתמדת במקומה בלילות אפלים מאירה ונוצצת בלבנוניתה האפורה. כל יהודי יגידך שאין זה אלא עטרת ענן השכינה לפסגתו, מוסיפה הוד וזוהר לדמותו האצילה הטומנת בחובה את חזונו ומשאת נפשו של עם משום שבמקום שתלמידי חכמים לומדים, שכינה שרויה ביניהם. אורחו ועברו של ההר ידועים רק לבודדים והוא עטוי סוד ומסתורין, והמעטים ששמעו את פאר גדולתו, כפופי גב המה מרוב העתים ותמורות הטבע ולדובבם יקשה, כי כבדה אזנם מזוקן. הייה הייתה קבוצת תלמידי חכמים, עוקרי הרים וחוצבי להבות בהבל פיהם. אחידי סייפין ורומחין, גוזרי ים החומה לגזרים. העמודים והמכונות אשר בית ישראל נשען עליהם. יושבי כסאות למשפט, מצוקי ארץ, מלכי רבנן, מלאים זיו ומפיקים נוגה, בקיאים בזוהר הקדוש וברזיו הסבוכים וכל טמיר לא נעלם מהם. הלכו בשדה ועסקו באורייתא קדישתא והסיחו את דעתם מהבלי העולם הזה. הלכו והלכו עד שאבד מהם הזמן ולא ידעו היכן דרכם ואורחותיהם. כאשר נטו צללי ערב, קבעו את ישיבתם במקום שבו התפקחו משכרון ההגות בסתרי התורה על גאולת ישראל וביאת המשיח. נשבעו החכמים בצירופי שמות והשבעות להביא את אליהו ביניהם. למדו ושנו מתוך דבקות וטהרה וכך עברו עליהם הימים הראשונים ללא שינוי. התמידו בצומם ובתלמודם עד שנזדככה נשמתם. התפשטו מעולם הגשמיות והתחילו לרחף בספירות העליונות של סודות הבריאה ובוראם. ערב אחד, בשבתם במערה, בין הרים וגיאיות, התחיל הכל זוהר מסביבם כזוהר הרקיע ועמוד השכינה שירד לתוך עיגולם — כי ישבו בחצי גורן עגולה כדרך הסנהדרין — סנוור את עיניהם כחמה בצהרי יום בהיר ודמות פני מלאך, עטור זקן לבן כשלג וחרוש קמטי צער ועצב על גלותם של ישראל, הופיע מתוכו. נבהלו החכמים ושחו פניהם, כי חלחלה אחזתם ונפלה עליהם חרדת אלוהים. והנה קול מדבר אליהם מתוך האש הזוהרת שאינה אוכלת — וקול זה קולו של אליהו היה. שמרו סוד, אמר להם, ואני נכון איתכם פה בזה כל ערב. כך הופיע בישיבתם לילה־לילה, ובקהלם בא בסוד קדושים. שנה איתם פרק בנגלה ובנסתר, גילה להם סודות ורזין קדישין ועם בקיעת קווי השמש הראשונים, בעלות השחר מאחורי ההרים, נפרד מהם כששמורות עיניהם נסגרות ותנומה קלה עוברת על עפעפיהם. כך הלכו וקרבו ימי הגאולה והרגישו כי קרוב יום ה׳ ונורא מאוד. בערב שבת קמו החכמים ויצאו להקביל פני שבת מלכתא בשיר לכה־דודי כדרך המקובלים בצפת, הלכו ורקדו בשיר ובזמרה, דילגו על הרים וקפצו על גבעות עד שנגלו לעיניהם צריחי עירם, ספרו, עליה נאמר: ״סיבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה״, ואין ספרו אלא עירם. מכאן שנרמז עליה בתורה, עיר בה ישבו אבותיהם, עברים גולים מארצם, עוד מלפני חורבן בית שני ומשום כך נשתמרו בהם שמותיהם התנ״כיים מימי מלכות יהודה. ירושלים הקטנה קוראים לה בגלל חכמת ישראל הפורחת בה. לימודי התורה הם עמודה ויסודה וש״ס, תלמוד ופוסקים מהדהדים בקול בין כתלי ישיבותיה. חזרו החכמים לבתיהם כדרך אותם הרוכלים הנודדים ובעלי המלאכה הסובבים בכפרי הברברים על פרדה וחמור, או ברגל, בתרמילם ובמקלם, כל ימות השבוע. ובערב שבת, חוזרים הם לבתיהם ולמשפחותיהם, לאים מעמל פרנסתם הקשה, לשמוח בשמחת הנשמה היתירה של השבת שהשרתה עליהם הרגשה עלאית עם מלאכי השלום ומלאכי השרת. שמרו החכמים את סודם בפני נאוות ביתם, לבל ייוודע סודם ויבולע לגאולת ישראל חלילה. במוצאי שבת יצאו החכמים לברך את ברכת הלבנה, חוץ מאחד שאשתו שימה עליו מצור ולא נתנתהו לעזוב את פתח ביתו מאז חזר בערב שבת. הפליגו החכמים לאור הירח ורגליהם קלות כאיילות. הלכו והלכו בלי לאות ושפתותיהם שבח כמרחבי רקיע, עד שנמצאו באותו מקום אשר אליו הגיעו בראשונה. ישבו כדרכם בקודש ולמדו, שנו והתנצחו בחרדת קודש ובכוונה רכה, אליהו הופיע במועד כדרכו, האיר להם נתיבות הקבלה ומכמני התורה והם לבשו זוהר וקדושה שלא מעלמא הדין.

אווירת השכינה האירה וחיממה את צוקיה האפלים והקרים של המערה והם הוסיפו להתענות ולהתמזג בספירות העליונות למען קרב את גאולת ישראל וביאת המשיח. החכם שנשאר בביתו היה נתון בצרה גדולה. אשתו איימה עליו שתביא את עצומותיה לפני הפחה של העיר אם לא יגלה לה היכן הוא יעלם כל השבוע. התענה החכם הישיש יום ראשון ושני, שלישי ורביעיולבסוף כרע רבץ בפני כוח פטפטנותה של אשתו שלא פסקה מלייסרו בלהגה כי רב. החכם הישיש התפלל לאלוהיו שיסלח לו על חולשתו, אמר את הווידוי, גילה לאשתו את פרטי המעשה וקרא את קריאת שמע כיוון שחש שהגיעה שעתו להחזיר את הפיקדון לבוראו. גמר את קריאת שמע והשיב את נשמתו בטהרה כתולש שערה מהבצק. מיד נראו שלשלאות של אש יורדות מן השמים לשאתו בסערה השמימה. כיוון שאשתו חזתה במעשה הנורא, לקתה בעיוורון ונטרפה עליה דעתה, רחמנא לצלן, ויצאה בראש חוצות ביללות מרות וצווחות מחרישות אוזניים על מה שעוללו מזימותיה ועל חשדה בכשרים. כל רואיה אמרו: ״הנה היא עוכרת ישראל!״ מספרים: כיוון שצעקה מרוב בהלה ופחד מן המחזה הנורא, חזרו שלשלאות האש אל המקום ממנו באו וכך הפריעה בעד עבודת הקודש. החכמים שישבו במערה ולמדו, לא הרגישו שההר סגר עליהם ולא נותר להם מוצא. שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נוגהם. אליהו חדל להופיע בקהלם ובערב שבת רצו החכמים כדרכם ללכת והנה סגר עליהם ההר מכל עבריו ומאז ועד היום טמונים הם בבטן ההר ומתפללים לגאולתו של ישראל. זהו אותו הר שנמצא לא רחוק מספרו העיר, אשר פתח המערה שבו, הנראה כפה פעור מרחוק, הוא פתח המערה הקדושה בה נכנסו החכמים. המים המטפטפים מצוקיה מרפאים חלאיהם של בני־האדם העולים לרגל ביום ההילולה בל״ג בעומר מכל צפון־ אפריקה. יהודים כשרים וצדיקים הנדחקים וזוחלים על בטניהם דרך סדקי המערה העמוקים והצרים עם נר בידם, נשבעים ששומעים הם את התנצחות החכמים בתלמוד, בהלכה ובקבלה בפנים ההר, ואיש טמא או אשה לא טהורה לא יקרבו, משום קדושת המקום, כי בנפשם הוא. העיר ספרו, השוכנת לרגלי הרי האטלס הגבוהים, היא פאר הדובדבנים של מרוקו הרחבה והפורייה. עיר אשר נחלים ואשדים בה מכל עבריה. גני נוי לתפארה משבצים אותה בצבעי פרחיהם השונים וירוק אין סופי של פרדסים, עצי נוי ופרי, עוטר אותה סביב סביב. כולה טובלת בשפע של צמחים, תאווה לעיניים, ומזג האוויר שלה נוח, קריר ומשיב נפש. כל רואיה מתענגים על יופייה ובאים לפרדסיה ליהנות מיפי הנוף ומזמרת בעלי כנף למיניהם הבוקעת בחן ובנועם מבין סבכי העפאים. הכל משכר ומרענן, כאילו הנך בתוך ק־עדן פלאי עלי־אדמות. ובתוך כל הזוהר הטבעי הזה מתהלכים אנשים שנתקעו בארץ לא רחם זו, בין שוכני מדבריות צייה, חולמים הם והוזים על הגלות המרה והארוכה שנטלה מהם את מנוחתם הנפשית. הערגה למשיח ולגאולה בוערת בקרבם. חיים בחוסר מנוחה ומתים בחוסר נחמה על ההזדמנות שהוחמצה. געגועים לתקווה מחודשת מלווה אותם עד הקבר ורק שופרו של המשיח יעוררם מתרדמתם הזמנית. מחכים הם לראות בשוב ה׳ את  שיבת ציון שתשים קץ לשנות הגלות, גלות טפלה וממאירה, גלות שבה נדרסו ברגל גסה ועונו באכזריות. רק לימוד התורה ויראת־שמים, אהבתם לבוראם וקרבתם למקום, שמרו על צלם האלוהים שבהם עד בוא היום הגדול, הקדוש והנורא שבו יעלו לציון ברינה.

מפטיר והפטרה פרשת תרומה בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת תרומה בנוסח יהודי מרוקו

בס"ד מוסר בלערבי פרשת תרומה ביהודית-תוניסאית

בס"ד      מוסר בלערבי פרשת תרומה 

רבני תוניסיה

רבני תוניסיה


פלפרשה מתאע הזמעה האדי פרשת תרומה. פיהה 2 מצוות עשה. ומצות לא תעשה ואחדה מצוות עשה הומאן 1] אלי ילזמנה נבניו בית המקדש. 2] ומצוה באש אלכהנים יעמלו לחם הפנים פוק השלחן פלהיכל קדאם קדש הקדשים. והמאן 12 אן כבזה. אלוחדה מנהם טולהה 80 ס"מ. וערצ'הה 40 ס"מ. וכסנהה 0.8 ס"מ. וילזם לכבזאת יווליו מרבעין. מענאהה לא מדוורין ולא מתלתין ולא שכל אוכר. וכאנו יאכדו 24 קלבה קמח וירויחווהם ויגרבלוהם ב11 כרבאל חתה יציטו מנהם 24 עשרון. וכל כבזה כאנת 2 עשרונים. וכאן פיהם נס כביר יאסר. אלי כאנו כל נהאר הזמעה יעמלוהם ויחטוהם עלה השלחן.ונהאר הזמעה אלי בעדהה ינחיווהם ויחטו ואחדין אוכרין. ויכרזו אלאוולין. וכאנו ילקאווהם סכאן כיף אלי טייבוהם תווה. ומצות לא תעשה ואחדה. אלי מה ינחיוושי אלעציאן אלי יקימו ביהם לארון. מן לחלק אלי פלארון. 
פלפרשה מתאע הזמעה האדי. קאללנה לפסוק. אלי רבבי וצא משה רבינו באש יקול לישראל ידפעו נדבה באש יעמלו למשכן. ולחז"ל קאלו עלאש רבבי טלב מן ישראל באש ידפעו הומאן והאדה כאן רבבי ינזם יהבטלום למשכן חאצ'ר זמלה האו עלא לאקל יהבטלום אלי יסתחקו. וזאוובו אלי וקתלי ישראל ידפעו הומאן ויעמלו הומאן הזכות האדאך יכליה באש השכינה ולקדושה תנזל אכתר עלא ישראל. וחאזה אוכרה. וקתלי ישראל הומאן אלי תעבו פיה יווליו יסתחפצ'ו עליה באש מה יכלאשי. אלי מערוף אלי מה יכלא למשכן כאנשי אידה כאן יעמלו ישראל לעבירות. ווקתלי תעבו פיה הומאן. יווליו יסתחפצ'ו עליה ומה יעמלושי הדנוב אלי האדאך האש חאזתו רבבי. וקאלו באש יעמל לארון ווצפלו כיפאש יעמלו. וקאלו באש יעמל שלחן אלי יחטו עליהה לחם הפנים ווצפלו כיפאש יעמלהה. וקאלו באש יעמל מנורה ווצפלו כיפאש יעמלהה. וקאלו באש יעמל משכן ווצפלו כיפאש יעמלו. 
מן זמלת לחאזאת מתאע למשכן אלי וצא רבבי משה רבינו באש יעמלו כאן השלחן אלי יחטו עליה לחם הפנים. ולפסוק סמאהו השלחן הטהור. לחז"ל נשדו מאדאם כתב עליה לפסוק אלי הווא טהור מאענאהה ינזם יוולי טמא. ועלאש יטמא. והאדה הווא חאזה אלי תקעד דימה ומה תתקאמשי ואחנאן ענדנה פדין אלי כלי העשוי לנחת מה יקבלשי טומאה. וזאוובו. מן הוני יביין אלי פלעיד כאנו לכהנים יקימו השלחן ויכרזו לישראל באש ישופו לעזב אלי פיה. אלי לכהנים יעמלו לכבז נהאר הזמעה וירזעו יאכדו נהאר הזמעה אלי בעדהה. מאענאהה באעד זמעה. ויחטו לכבז הזדיד. וכאן יקעד שכון תקול עליה תווה כיף כרז מן לכושה.

פלפרשה מתאע הזמעה האדי. לפסוק כתב ויקחו לי תרומה. הרש"י ז"ל פסר. לי לשמי. תממה מחלוקת פלפוסקים. מצוות צריכות כוונה האו לא. מאענאהה ואחד וקתלי יעמל מצוה ילזמו יכוון אלי הווא חיעמל לחאזה האדיך לדמת מצוה. מרן הש"ע צפה אלי למצוות ילזמהם כונה. מן לפסוק האדה מה תנזם תקשי עלא חד. בנסבה ללחכם אלי ענדו מה ילזמומשי כונה. יקולך מלי לפסוק כתבלי הוני יביין אלי למצוות לכל מה ילזמומשי כוונה לאכן הוני ילזם כונה. בנסבה ללחכם אלי ענדו למצוות ילזמום כונה. יקולך לפסוק כתבלי הוני. ואחנאן נתעלמו ללמצוות לכל.

תממה מחלוקת אוכרה ללפוסקים אלי ענדום מצוות ילזמום כונה. תממה חכמים ענדום למצוות לכל ילזמום כונה. ותממה חכמים ענדום אלי למצוות אלי פיהם מעשה אלי יביין אלי קאעד יעמל לדמת מצוה. כיף לבאש התפלין לולב מילה פדיון. האדון לכל יביין אלי קאעד יעמל לדמת מצוה ומה ילזמומשי יכוון פיהם. ומערוף אלי תממה כלל דיון לבא מן הדין להיות כנדון. מאענאהה אידה כאן

 חתתעלם חאזה מן חאזה אלי מכתוב פלחאזה אלי חנתעלמו מנהה מה תזידשי עליהה. הוני נשופו אלי חייעמל תרומה ללמשכן ואצ'ח אלי חייעמלהה לדמת למצוה. המאלה עלאש כתב לפסוק לי. וכאן תזאווב אלי הוני ברך כתבלי לפסוק. המאלה תרזע הנשדה לאוולה מלי כתבלי לי לשמי כאנשי הוני ברך יוולי מצוות אינם צריכות כונה.

לאכן הוני תממה זואב אלי יטייח האדה לכל. סמעתו מן ענד רבי צמח מאזוז הי"ו. עלאש לפסוק טלב מן עם ישראל ווצא הוני באש התרומה מתאע למשכן תוולי לשם שמים. אלי בקיית למצוות לעבד יעמלהם קדאש מן מררה פי חייאתו. ומתוך שלא לשמה בא לשמה. לאכן תרומת למשכן תעמלת מררה ואחדה. ואידה כאן חייפוותהה לא לשמה מה עאדשי חייעמלהה לשמה. ובהאדה לפסוק הוני טלב לשם שמים. והוני הנשדאת לכל ופאוו. אלי לפסוק הוני מה זאשי באש יעלמני מצוות צריכות כוונה האו לא. כאנשי פי תרומת למשכן אלי מה תזי כאן מררה ואחדה.

אכוואני לעזאז. האש מאענאהה מצוה לשמה ושלא לשמה. למוהם יעמל למצוה. אלי לעבד אלי יעמל למצוה תקן חאזה פלעולם. ובהאדה השנווה לפרק עמלהה לשמה האוולה לא לשמה. הנשדה האדי תתזאווב עלא קד אלי קאלו לחז"ל. אלי ואחד מריץ' ילזמו יספר ידאווי לבררה וילזמו ברשה פלוס והווא מה ענדושי. לעשיר מתאע לבלאד תלתהה ביה וספרו לבררה וכלץ עליה כל שיי ומנע. מצוה כבירה יאסר. אלי ימנע ואחד מן ישראל יסתממה מנע עולם כאמל. אלי לעולם תכלקת מן לאוול מן עבד ואחד. ענדו כרה כביר יאסר ענד רבבי. כלף לאחתיראם אלי ילקאהו ענד לעבאד ואלי הנאס לכל תחכיה עליה קדאש נאס מלאח. תממה ואחד אוכר מתעדדי פתנייה קאבלו ואחד פי ידו ורקת דווה מתאע טביב. קאלו ולדו מריץ' וילזמו הדוה האדה ונאקצו דינאר. זבד דינאר מן זיבו ועטאהולו. והדווה האדאך מנע לולד מן למות. האשכון חייחכיה עליה זמלה האו האשכון חייסמע ביה. לאכן חתתה הווא מנע ואחד מן ישראל. וקתלי יווצלו פשמים הזוז ענדום כרה כביר יאסר. לאכן האדאך אלי דפע דינאר ענדו כרה זאייד. אלי לעשיר כדה שוייה כרה פי עולם הזה. אלי הנאס לכל תכלמת עליה. לאכן אלי דפע דינאר מה תכלם עליה חד. יוולי יזיד יאכד לכרה אלי מה תכלם עליה חד. האדי חאזה מן לחזאת לשמה. אלי דפע הדינאר דפעהה לשם שמים כאמל. המאלה האש מאענאהה מתוך שלא לשמה בא לשמה. אלי לעבד אלי יעמל מצוה כיף האדי אלי ימנע ואחד ותשהר. רבבי יחצ'רלו מצוות כיף האדון אלי מה יסמע ביהם חתתה חד ותוולילו לשמה. וקתלי נווצלו נעמלו מצוות לשמה נזמו נמנעו מן ברשה עבירות. אלי מה דמנה התכמאם מתאענה לשם שמים וקתלי תזי לידנה עבירה נמנעו מנהה מן חאזתין. כאן מן סירת אלי נשופו לעבירה האדיך מוש לשם שמים נבעדו מנהה. וכאן מן למעאוונה אלי תזינה מן השמים. ונזיבו הוני מעשה אביתר יסכן ויכדם פיה אמריקה. הווא מן פאמילייה כאייפה רבבי וכאן כאייף רבבי. באעד מה כדם שוייה פי שאריכה כמם באש יחל משרוע ואחדו. אסתאקל וחל למשרוע מתאעהו. פלאוול תעב שוייה מן באעד בדה ישוף הנאזאח מתאעהו ובדה יאכד פי כדמה וברשה כליונאת מתאע השאריכה אלי כאן יכדם פיהה וקתלי סמעו ביה אלי חל ואחדו תחוולו חדדה ובדאת תכבר השאריכה מתאעהו. באעד עאמין מלי חל ולמשרוע מתאעהו וקף עלא שאקיה. נהאר פלבירו מתאעהו קאלולו אלי למודיר מתאע השאריכה אלי כאן יכדם פיהה יחב יקאבלו. קבלו. פרח ביה. לאכן מודיר השאריכה מה זאשי למוקאבלה מתאע צאחבה. זא יהדד. קאלו אסמע אנתין כדמת פשאריכה מתאענה וכדיתלנה ברשה מן לכליונאת מתאענה. חאזתין. יהמה

 תשכר למשרוע מתאעך ותזי תכדם ענדנה כיף מה כנת קבל. האוולה דכל למשרוע מתאעך פשאריכה מתאענה ותאכד 20 פלמייה מן למכסב. קאלו האשביך מהבול אנתין. האנה נכדם ואנתון תאכדו תמאנין פלמייה. קאלו פי ידך זמעתין תרזעלי זואבך וכאן מה רזעתש ראך חלית חרב עלא רוחך וכרז. אביתר פלאוול תקלק ומן באעד קאל האנה נתכל עלא רבבי והאכהוו. לאכן באעד שת שהור זאוו זמאעת למס הכנסה והזולו הדוסייאת לכל ובאעד זמעה בעתולו באש יזי ללבחת וראוולו התזאווזאת אלי מוזודין פשאריכה מתאעהו. הווא וקתלי שאף זא חיידוך. לאכן שד רוחו. קאלום האנה האש מדכלני פלחשאבאת לחשאבאת לכל פי יד מודיר לחשאבאת הווא אלי יתחמל למשהולייה לכל. קאלולו אחנאן נערפו מולה השאריכה. בדה יתבת פדוסייאת לקא אלי ברשה מאשאריע אלי הדוסייאת מתאעהם מוזודין והווא מה פי עלמושי ביהם בלכל. קאלום עליהם. קאלולו ילזמך תבת האדה. שייבו ונבאוו עליה מה יכרזשי מן לבלאד. דכל באעצ'ו. עיינולו זלסה. עמל מוחאמי הזלסה לאוולה חצ'ר פיהה לקא לחאכם ווציף. קאל כמלת. אלי מערופין לווצפאן לכתרה מתאעהם מה יחבושי ליהוד פי אמריקה. ונצאר בינאתהם מאשאכל יאסר. לחאכם באעד מה סמע כל שיי הזל הזלסה וטלב יזיבו מודיר לחישאבאת. פזלסה אלי בעדהה ואזה מודיר לחישאבאת ווראלו לגלאט אלי עמלההם פלעבה אלי חב ילעבהה ולמשאריע אלי מחטוטין אלי מה עמלתומשי השאריכה. וצ'גץ' עליה בלכלאם חתתה אלי סתערף אלי השאריכה אלי כאן יכדם פיהה אביתר הייא אלי כראתו באש יוורט אביתר. אביתר מה ערפשי מנין זאתו למנעה האדי. בדה ישכר פי רבבי מן זמיע קלבו. באעד הזלסה הווא כארז ולחאכם טלב מנו באש יזי לבירו. קאלו תחב תערף עלאש מנעת האו נקולך. תממה ולד זגיר מן עאיילה פקירה תעלם השרקה מן לחומה מתאעהו. והווא כאן יקרא. נהאר טלע לכאר דכל ידו לזיב ואחד ואקף פלכאר באש ישרקו. הראזל האדה פאק ביה ושדלו ידו מה חבשי ישייבהאלו. לולד כאף יאסר. חייעייט כאף אלי ידו פי זיב הראזל. וקתלי וקף לכאר זבדו מעאהו. הראזל הבטו מעאהו דכל שראלו סנדוידש וכוכה וקעד בחדאהו עלבנך פזנינה. קאלו כול. והווא זיעאן כלה וכמל. קאלו האשביך יא ולדי חתשרק. מה תערפשי אלי התנייה האדי תווצלך ללחבש. קאלו זיעאן. קאלו מה פטרתשי פדאר. קאלו לא. קאלו חתתה האדה מוש מברר באש תשרק. קאלו תקרא אנתין. קאלו הי. קאלו אסמע תלתהה בקראייתך וכל יום נתקאבלו הוני ונעטיך תאכל. ופעלן כל יום נמשי לזנינה האדיך נקאבל הראזל נאכל ונשרב. כאן נהאר הזמעה יעטינה דובל אלי הווא יהודי ונהאר השבת מה ינזמשי יזי ישרילי. לחאלה האדי צ'איינת עשרה שנין. כדה לבאך ודכל לזאמעה ולאכן באעד שוייה וקת מן דכולו לזאמעה הראזל האדה מאת. משה לולד האדה לקבורו. קאלו תערפני אלי האנה נקרא פלחוקוק. נוועדך נוולי קאצ'י ונווקף מעה למצ'לום חתתה לאכר. לולד האדה הווא האנה. תכרזת וולית קאצ'י. ולאכן מה טבקתשי אלי ועד ביה נפשי עלא קבור ליהודי אלי ענדו לפצ'ל לכל עלייה. וכנת נחכם עלא קד הדוסי אלי תחט קדאמי. ואלי דימה תלקה יודין לעבד אלי קדאמי וכנת נחכם עליה מן גיר מה נתאעב רוחי. ולאכן פי אוול זלסה זית פיהה אנתין פכרתני בליהודי ולועד. ובהאדה תבעת לקאצ'ייה ולקית התאגאראת אלי עמלוהה באש יתפאקו ומנעת אנתין. אלי כאן מה זיתשי יהודי ופכרתני בליהודי לוכר. למחכמה כאנת תוולי כבירה יאסר. מאו תערף מס הכנסה. שכר לחאכם יאסר וכרז יכמם כיפאש רבבי חצ'רלו חאכם באש ימנעו אקבל אכתר מן עשרין סנה. יהי רצון. אלי רבבי יעטינה לכיר ולהנה וצחה. ויבעתלנה משיח צדקינו. במהרה בימינו. אמן סלה.  

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-הירשברג

תולדות. הירשברג - כרך 2

בחיבורו של מינוקיוס, שהוא מאוחר ל׳אפולוגיטיקוס׳ של טרטוליאן, משמיע האפריקאני־הפאגאני בזמן הוויכוח שורה של האשמות כבדות ביותר נגד הנצרות. הנוצרים שטופים בזימה, שוכבים עם אחיותיהם ואימותיהם, וסוגדים לצלוב. ׳שומע אני שעל סמך איזו אמונה טיפשית עובדים הם את ראש החמור, הקדוש להם, בהמה מתועבת׳. אכן: ׳דת מכובדת ומתאימה למנהגים כאלה!׳ מסיים הוא בלעג עוקצני. עוד הוא מביא את הסיפור שנפוץ על אופן הכנסתם את המאמינים החדשים בסוד הדת הנוצרית: המאמין ממית בשוגג בדקירות תינוק המכוסה בקמח, מבלי לדעת מה נמצא בתוך הקמח. לאחר־מכן לוקקים כל המשתתפים את הדם ואוכלים את האברים. על־ידי זה מובטח קיום הברית ומובטחת השתיקה המונעת בגידה. האשמות דומות מזכיר גם טרטויליאן .

ידוע, כי אפיון, שהיה ממוצא לובי, תלה את שתי ההאשמות האלה ביהודים וסיפר את הבדותה על ראש החמור העשוי זהב, ועל היווני שמפטמים היהודים מדי שנה כדי להקריבו קרבן, לטעום מקרביו ולהישבע שבועת שנאה לכל היוונים! גם את זה וגם את זה מצא כביכול אנטיוכוס אפיפאנס בבית־המקדש בירושלים. כיצד קרה ששתי המעשיות הועתקו והופנו נגד הנוצרים באפריקה, ומי גרם לכך ? בנוגע לעבודת החמור אומר טרטוליאן בפירוש, כי ׳חידוש׳  זה היה המצאתו של יהודי מומר, וההמון הפשוט האמין לו. העדר העוקץ האנטי־יהודי בניסוח השני של הסיפור מוכיח, כי לא תמיד ראה טרטוליאן צורך להצביע על מקור ההשמצה׳ ובוודאי התכוון להסתה ולתעמולה, ולא לרדיפות ממש . התאריך שבו נזכרת לראשונה ׳עלילת הדם׳, מחצית המאה השנייה לסה״נ, עלול לסייענו בהב­הרת מצב ההאשמה וההשטנה ההדדית שהיה קיים אז באפריקה. היה זה לאחר שתי המרידות הגדולות, כאשר התעמולה ההליניסטית הגדילה לעשות בהפצת עלילות־ זוועה על היהודים, כפי שמוצאים אנו אותן אצל דיו קאסיוס ובמכתבה התמים של אותה זקנה המתפללת לאלים, שהיהודים לא יצלו את בנה. כפי שראינו הופצו עוד סיפורי־תעמולה אחרים, פחות מסוכנים, אבל לא פחות ארסיים. ואז ניגשו היהודים לתעמולה נגדית! חכמי ארץ־ישראל על־פי דרכם, במדרשים ובאגדות, וחכמי אלכסנדריה וראשי העדות בקירינאיקה, שנטשו את מקומות יישוביהם ועב­רו לאפריקה הפורחת, על־פי דרכם. גלי המהגרים היהודים־ההליניסטיים גברו במחצית השנייה של המאה, ומשנאחזו בארץ התחילו לפעול כנגד משטיניהם, וכשם שהתעמולה האנטי־יהודית נעשתה לפעמים באמצעות אנשים שלא ידעו את מקורה האלכּסנדרוגי, כן לא תמיד ידעו אלה, שהעלו טענות נגד הנוצרים, את מוצאן האנטי־יהודי הראשון של טענות אלה.

קווינטוס ספטימיוס פלורנס טרטוליאנוס (בלטינית: Quintus Septimius Florens Tertullianus; בערך 230-150 לספירה) היה תאולוג נוצרי חשוב ואחד מאבות הכנסייה. הוא חי ופעל בקרתגו ומילא תפקיד מרכזי בגיבוש התאולוגיה הנוצרית במאות הראשונות לספירה.

טרטוליאנוס היה הראשון שהעמיד קורפוס שלם של כתבים נוצריים בשפה הלטינית, נוסף לכמה חיבורים שכתב בשפה היוונית. הוא היה הראשון שהשתמש במושג trinitas כדי לציין את השילוש הקדוש, וככל הנראה, הראשון שהשתמש בנוסחה "שלוש פרסונות, מהות אחת" (בלטינית: "tres Personae, una substantia"). כמו כן החל את השימוש במושגים "ברית חדשה" ו"ברית ישנה".

בניגוד לאבות כנסייה אחרים, טרטוליאנוס מעולם לא הוכר כקדוש בידי הכנסייה, כנראה מכיוון שבסוף ימיו הוא אימץ את המונטניזם שנחשב למינות.

ההאשמה בעשיית נפשות בין הגויים

טרטוליאן טוען נגד היהודים, שעושים תעמולה לקיום מצוות תורתם, לשמירת חגיהם ושבתותיהם, להדלקת נרות בשבת, לאכילת מאכלות טהורים, ולשמירת תעניות ועריכת תפילות ליד החוף ״. את חמתו מעוררים בייחוד בני אומות העו­לם, המקבלים על עצמם את מנהגי היהודים: חוגגים את השבת כדרך היהודים ונמנעים בה ממלאכות שונות. במקום אחר מסביר הוא את טיבה של התענית היהודית הנהוגה בכל מושבותיהם, ומספר שלאחר חורבן בית־המקדש שולחים הם את תפילותיהם לשמים בכל חוף ובכל מקום פתוח. הכוונה לתפילה בתענית ציבור, שהייתה נערכת ברחובה של עיר (משנה תענית ב, א). בכלל, מספר הוא, מתפללים היהודים בפרהסיה ובקול רם, ודבריו על רחשי לב הנוצרים בתפילתם חלים ללא ספק גם על היהודים. את שמירת השבת והמילה רואה הוא כמצוות האופייניות ביותר ליהודים. טרטוליאן חוזר פעמים רבות לנושא זה, וגם אבגוסטין וסיניסיוס רואים את השבת היהודית כמחיצה העיקרית המפרידה בינם ובין האו­מות. פעם מוצא טרטוליאן הזדמנות לשבח את צניעותן של הנשים היהודיות, הניכרות בכך שהן מכסות את ראשן בצעיף.

לדעתו של טרטוליאן נוהים רבים אחר היהדות, מכיוון שהנצרות אסורה לפי החוק, ועליה להסתתר ב׳צל הדת הניכרת ביותר והמותרת׳. דבר זה אינו רצוי לו, והוא רואה צורך לצאת נגד היהדות ולהראות את שפלותה בכתב־פולמוס Adversus judaecos שבו הוא מונה את הפורענויות שירדו על ישראל: חורבן הבית והארץ; פיזור העם בין הגויים! האיסור שחל על בניו לבקר בארצם, אפילו בתור אורחים ברור, שטרטוליאן לא היה נלחם בצורה כה חריפה נגד היהודים ולא היה מתווכח עמהם בספרים אחדים, אילולא היו אויב מסוכן, שבראשו עומדים חכמים מיטיבי טעם, היודעים לעשות נפשות לאמונתם. אפילו הגרים שבתוכם למדו מלאכה זו של ׳ודע מה שתשיב׳, וטרטוליאן מוסר לנו פרטים — ללא ספק היסטוריים — על ויכוח שהתנהל בין אחד הגרים ובין הנוצרים אם יהיה לאומות העולם חלק בחסדי ה׳, שהבטיח הקב״ה לזרעו של אברהם אבינו (בראשית כב, יח). והוויכוח נמשך עד עת ערב ללא כל תוצאה.

טרטוליאן התווכח עם היהודים ונלחם בהשפעתם על הסביבה. אבל הוא כיבד והחשיב את כתבי־הקודש היהודיים, שקדמה חכמתם לחכמת היוונים. הוא גם הושפע ממדרשי אגדה והלכה, ויש בכתביו הרבה פירושים על המקרא ודרושים המושאלים מחז"ל, או שמכוונים כנגדם. לדעתו, אותה מצווה ראשונה שלא לאכול מעץ הדעת, שנצטווה אדם הראשון, מכילה את כל המצוות שניתנו אחר כך למשה.

שיטת הלימוד והעיון עפ״י תורת אוהחה״ק

שיטת הלימוד והעיון עפ״י תורת אוהחה״קסאלי וחכמיה

מתוך דברים הכתובים בספריו העמוקים, ניתץ לענ״ד, ללמוד כללי לימוד עצומים שיכולים לסייע לנו בלימוד התורה הקדושה.

בהסכמת רבני סאלי לספר כתבו: ״והוא גם הופיע והשפיע מחכמתו לתלמידיו ובני ישיבתו ללמוד וללמד״.

מטרה חשובה היתה ההוראה וזוהי אחת ממטרות הלימוד ״הלומד על מנת ללמד״ אך גם קיים את ההמשך ״על מנת לשמור ולעשות״. נמצאה איגרת (א) מהיעב״ץ שנשלחה לרבי משה בן עטר אביו של אוהחה״ק אודותיו כתלמיד: ״נדף שמו הטוב כמו מור למרחוק … בטוב מידות מדובר בו נכבדות״

אוהחה״ק מלמדנו כיצד לומדים. ב״חפץ ה׳״(על שבת פ״ח), ״״ הוא כותב על החובה ללמוד בעמקות ולא רק בתענוג, בלי לוותר על הבנה של דברים קשים וסבוכים. כאשר נתקלים בקושיה, לא דוחים אותה בדחיה קלה מבלי לטרוח ולהתאמץ ליישר ההדורים.

וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת ואם ידע דאיכא (שיש) ת״ח מעיין יותר ממנו בפלפול ובסברא, בו יבוא אצלו לידע עומק הש״ס ומוצאיו ותבוא עליו ברכה ופשוט״.

בהקדמתו לספר ״פרי תואר״ כתב ״הנה בשמים עדי, שכל כוונתי בחיבור זה, אינה אלא לקשט השכינה ודרך הלכתי בו בכל מה שכתבתי הוא, שהייתי מקדים לשתות מים חיים, הם דברי הש״ס בבלי וירושלמי וללמוד על עמקן של דברים בכל אשר הש״ס יכול לסבול בשבילי העיון ולהכריח דרך המתחייב באמיתות דבריו ואח״כ הייתי פונה לראות דברי רש״י והתוספות והרא״ש, אשר שמו איש כסאו סביב ים התלמוד ומשם עולה אל ה׳ להביט לדברי הגאונים והרי״ף והרמב״ם והרמב״ן והרשב״א והר״ן והבאים אחריהם, הללו בעלי לוגין ומחבק את אשר יתדותיו בארשות החיים ולהקשות להמנגדו בהכרחות עצמן שבהם הכרחתי אורחותי״.

דברים מדהימים המלמדים רבות על שיטת הלימוד הרצויה, לכל המבקש להעמיק בים הגמרא וההלכה, עפ״י כלל הלימוד הספרדי הידוע ־ ״ראשי קודם לרש״י״, ועפ״י הקדמת אוהחה״ק, אציע ניסוח מחודש לכלל הלימוד ״ראשי קודם לרש״י ולראש״י ולעטרת ראשי״

כלומר ראשי – הבנתי ועיוני, קודמים לפירושי רש״י ולשלושת עמודי ההוראה – הרא״ש, הרי״ף, והרמב״ם שהם עטרה לראשי.

תנועת חתשובה  ״אור החיים״

שורשיה השתולים בתורת רבינו

בפרק זה ננסה להבין, מדוע נקראת תנועת התשובה הגדולה, המהפכנית בשם ״אור החיים״, מה הקשר בין התשובה והחזרה לקוב״ה לבין אור החיים הקדוש. נראה, ללא כל ספק, שאוהחה״ק יצק את היסודות האיתנים לתשובת עם ישראל, לשיבתו לשם יתברך.

באחד ממסעות נדודיו, הפליג באניה רבינו. האניה לא הגיעה ליעדה. הים הסוער וגליו שיברו את האניה ורבינו, בשארית כוחותיו, נשען על אחת הקורות שצפו על פני המים והגיע לחוף יבשה, באפיסת כוחות כיתת רגליו עד שמצא צריף בודד. רבינו נכנם ומצא מיטות מוצעות ושולחן גדוש בפירות ובשתיה צוננת.

התיישב רבינו ושבר צמאונו ואכל מן הפירות. זמן קצר לאחר מכן נשכב על אחת המיטות ונרדם. כעבור שעה קלה, העירו אותו שודדים וצעקו עליו על שהעז להיכנס לביתם. הוא סיפר להם שהוא יהודי שניצל בלב ים וברוב עייפותו חיפש מקום מקלט ומחסה והוא הצטער על שנכנס ללא רשות. הם החליטו להורגו. ראש השודדים קרא לו לפינה ושאלו – האם אתה מכיר אותי? רבעו ענה לו – אינני מכיר אותך. אמר לו ראש השודדים, אני תלמידך פלוני בן פלוני. נזדעזע הרב ושאל אותו – אם היית תלמידי, כיצד התדרדרת למדרגה כזו נוראית? להיות שודד ורוצח? השפיל ראש השודדים עיניו וסיפר לו שפעם אחת כעס על הוריו וברוב טפשותו הרג אותם ומאז היה קל בעיניו להרוג ולשדוד. עתה, שואל אני אותך הרב, האם אוכל לעשות משהו, על מנת לתקן את הדבר הזה שעשיתי?

ענה רבינו, יש תיקון, אך הוא יהיה קשה. אם תעמוד בו, אני אערוב לך בעוה״ב. התיקון הוא לקחת כלי חרס קטן ולהכניס לתוכו נחש צעיר, לסגור את הכלי ולתלות אותו על הצוואר במשך שבע שנים. בתום התקופה הזו, יצא לשדה, יתוודה על עבירותיו ויתנה בבכי על מעשיו, יפתח את הכלי, יאמר שמע ישראל ויקבל על עצמו מיתה ע״י הנחש. הסכים ראש השודדים לתיקון הקשה. היה זה אחד מבעלי התשובה הראשונים שעברו תחת ידו של רבינו.

ידוע שבמרוקו בעיר מראכש, היתה, לפני כ-60 שנה ישיבת ״אור החיים״ לבעלי תשובה ותחת ידה עברו מאות צעירים.

רמז לכוחו העצום כצדיק בבחינת ״ורבים השיב מעוון״ ניתן למצוא בדברי רבינו: בהקדמתו לפירושו לתורה כתב: ״…דלקתי בתפיסה, במסירה ועלילה … ואני בתוך עמקי ים הצרות, תפיסות על עסקי ממון ועל עסקי נפשות, את נפשי הצלתי וכיושב בעולם חדש ישבתי ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי ליבי ועיני שכלי… מלאכת שמים על שכמי שמתי ללמד תורה לחפץ ללמוד, גם לחזר אחרי היכול להבין״.

יוצא מכאן שאוהחה״ק לא רק ישב ולימד את אלו שרצו ללמוד, אלא גם חיזר וחיפש את אלו היכולים ללמוד ובוודאי השפיע עליהם לרצות בכך. יש כאץ לימוד שיטה בכללי התשובה, הרי כל יהודי הינו בעל נשמה – חלק אלוה ממעל, דבר שיאפשר לו להבין. אם כן, צריך לחזר אחר יכולתו של היהודי להבין וללמוד, לאתר את יכולתו, לזהות את המנגד לה, להתיש כח המנגד ולעוררו לתשובה.

בחיבורו ״ראשון לציון״ מבאר הוא פסוק במשלי ״בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמַרַי וּמִצְוֹתַי תִּצְפוֹן אִתַּךְ״,

ישנן שלוש כתות השומעות את דברי החכם:

האחת – אלו המבינים את שטחיות הדברים.

השניה – המדקדקים לדעת היוצא מהנאמר ואומרים, אלה הם מעשי תבונה.

השלישית – חכם המחכים בעוד עניינים, שומע מוסר ואומר: קדרה בלועה מאיסורא, משערין בכולה לאסור, ואז מתבייש בחרפתו. כך יש ג׳ עבירות באדם. יש עבירות שמספיק להן טבילה במים בארבעים סאין. עבירות אלו הן מחשבות רעות של האדם ללא מעשה. יש עבירות המצריכות הגעלה, כגון שאכל אדם דבר איסור וגופו, איסורא בלע וע״י התענית יפלוט האיסור. יש עבירות המצריכות תיקון קשה יותר ־ ליבון – כגון הכועס, הכופר בדברי חז״ל והמוציא שז״ל.

  • קדרה שנבלע בה איסור, בוודאי יש באיסור הבלוע יותר מאחד בשישים כנגד דפנותיה ולכן אין האיסור בטל בשישים והקדרה כולה אסורה.

הלבון הוא ע״י עסק התורה בתמידות וביגיעה, אש התורה תוציא את האיסור הבלוע ומאחר וידוע לנו ״שכבולעו כך פולטו״, הרי בעבירות אלו הוא בלע האיסור באש רותחת – ריתחא דכעס, ריתחא דמחלוקת וכפירה בדברי חז״ל, לכן תשובתו היא בריתחא דאורייתא. העבירה המשולה לאיסור שנבלע בקדירה, ניתן לבטלה ע״י הגעלת הכלי שבלע את האיסור – הגוף. ביטול האיסור נעשה עפ״י כללי הכשרת הכלים.

בפירושו לתורה, מנתח אוהחה״ק, ניתוח בתורת הנפש, את עניין העבירה והחוטא. כאן מלמד אותנו רבינו איך לנהוג בחוטא (יהא זה בן, חבר, שכן, קרוב משפחה או כל איש ישראל אחר רח״ל). כך כתב: ״עוד אשכילך כי כל עושה רשע, יפעיל פגם במדה עליונה… בשורש נשמתו והפגם הוא שתהיה אחיזה לחלק המרוחק לעמוד שם ולהינות ממקור החיים וחלק זה המרוחק, נעוץ סופו בתוך החוטא וראשו יונק ממקום שורש הנפש החוטאת וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה״. דברים מאלפים אלו מלמדים אותנו מדוע החוטא, לא שב בתשובה, מה מעכב אותו. ראש החלק הזה המרוחק בנשמתו, יונק ממקום שורש הנפש החוטאת, כלומר בראשו של החוטא, במחשבותיו, בנטיותיו, בכשרונותיו. החטא נעוץ בהשכלתו, במעמדו וביכולתו. אם נשכיל לגעת בראשו, לאמץ את חכמתו וכשרונותיו, לא לבטלם, אלא אדרבא להחמיא להם, נוכל לרכוש את אימונו ולקרב אותו לקב״ה. גם כשיחזור בתשובה, נשתמש בחלק הטוב שבו – דוגמאות לכך נמצא לרוב בבית מדרשו של הרב ראובן אלבז שליט״א.

ידוע שהזוה״ק בפרשת תרומה משבח את האדם המקרב יהודים לקב״ה ומחזירם בתשובה ומביא את הפסוק ״זרח בחושך אור לישרים״ וכבר דרשו הדרשנים את ראשי התיבות המפליאות – אלבז ואני הדל מצאתי בפסוק זה עוד שני רמזים. זרח בחושך אור לישרים – מודגשת המילה אור ושאר המילים – זרח בחושך לישרים סופי התיבות – גימטריה חיים, הרי לנו בפסוק זה רמזים לענין התשובה, אור החיים ואלבז. אור – אותיות ראו הנאמר בראובן, שפתח בתשובה! דבר זה כשלעצמו, יש בכוחו להחזיר יהודים נבונים בתשובה.

בריאת העולם־אחת מדעותיו של הרי״א בקשר לתכלית הבריאה.דן מנור

בריאת העולם־אחת מדעותיו של הרי״א בקשר לתכלית הבריאה.ברית 31 - תאפילאלת 001

לפי האמונה האורתודוקסית האל ברא את העולם על מנת שהברואים יכירו בגדולתו. אהד מביטויי אמונה זו היא דברי התנא: "כל מה שברא הקב״ה לא בראו אלא לכבודו". משמע, שהבריאה היא צורך אלוהי. אולם המחבר טוען שהמונח 'כבוד' זהה לעולם האצילות. לכן משמעות דברי התנא תהיה, שהמאציל העליון(אין סוף) ברא את העולם למען עולם האצילות. הוי אומר, שהבריאה אינה צורך אלוהי. כאן המחבר דוחה את האמונה האורתודוקסית מפני החשיבה הפילוסופית בדבר האל המושלם, שאין לייחס לו העדר. והמונח צורך הוא סימן להעדר.

האדם

הרי״א נוקט אותה מגמה אנתרופוצנטרית הרווחת במחשבה היהודית החל מהמקרא. ספרות חז״ל ועד ימינו. האדם הוא צורך אלוהי, הוא נזר הבריאה, וכאמור לעיל, תיקון האלוהות תלוי בו: "מפני מה ברא ה' אדם על הארץ אלא ודאי כדי לעשות רצון קונו. וצריך לדעת שהשמים והארץ בשביל האדם נבראו… עיקר בריאת האדם שהוא עיקר שלמות עולמות העליונים, דבלא (שבלי) אדם לא שייך שיהיו שלמים".

ודאי, הפן הרוחני המעניק לאדם עליונות על כל נברא הוא הנפש, שבה דן המחבר בהרחבה ובעומק, אולם כדרכנו במסגרת זו, נתייחס רק לכמה היגדים שנראים כפרי הגות מקורית של המחבר, תוך הבחנה בין הרובד של הפשט והדרש, לבין הרובד של פרשנות קבלית.

ברובד של הפשט והדרש הוא מגדיר את הנפש כעצם רוחני מופשט, שקיומו האונטולוגי מוחלט, וכמוהו גם הדיבור: "וכמו שהנפשות דבר שאינו נתפס ורוחני וממש גדול בהם כן הדיבור". לכאורה מדובר כאן בהיקש משובש, שהרי לפי כללי ההיגיון, ההיקש צריך להיות מן הידוע לנעלם, ואילו כאן ההיקש הוא מן הנעלם (נפש) לידוע (דיבור). אלא, שלדידו של המחבר, קיומה של הנשמה כעצם רוחני, הוא מושכל ידוע באין עליו עוררין, בעוד שרוחניותו של הדיבור אינה ידועה, אלא הוא מוחזק בעיני רבים כפעולה פיזית גרידא, ועל כן נוהגים בו קלות ראש. לדבריו של המחבר כאן יש קשר למה שהוא כותב במקום אחר על פרישות הדיבור כעל ערך מוסרי חשוב. אם כי סביר להניח, שיש כאן זיקה לתפיסה הפילוסופית בדבר המונח – "הנפש הדברית" כמונח נרדף לשכל.

גוף ונשמה

מכמה מאמרים מבצבצת מגמה דואליסטית המציגה את הגוף והנשמה כשני יסודות המשקפים את הניגוד שבין חומר לרוח. מעמדה של הנשמה בתוך הגוף דומה למעמד של גולה בארץ נכר, ותחת עולו של הגוף מתעמעם אורה. על מצבה רומזת נבואת הנחמה שבכתוב: "ואשבור מוטות עולכם" (ויקרא כו יג).

לעומת זאת בדבריו במקום אחר הוא מתייחס בחיוב לגוף. לנוכח הדעה הקובעת, שהרוחני אינו חובר לחומרי, הרי התחברות הנשמה לגוף מעוררת בעייה תיאולוגית. על כך משיב המחבר, כי גם הגוף נברא בצלם אלוהים, זוהי, לדעתו, כוונת התנא המדבר על שני צלמים, הנשמה והגוף: "ולפיכך אמר התנא: 'חביב אדם שנברא בצלם', הוא הצלם הרוחני, אבל :׳חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם' (אבות פ״ג, יח), הוא הגוף".

מאחר שרוב המצוות מוטלות על הגוף, הרי הוא חיוני לשלמות הנשמה, במיוחד כשהוא מציית לתביעותיה ומשתעבד לתכליתה, אך אין כוונת המחבר לדיכוי הגוף על ידי סגפנות, אלא לקירובו לנשמה, כפי שמסתבר מן הדברים הבאים:

בפירושו לפיוט 'חד גדיא' הוא פותח בדעה הרווחת על מהות האדם כאורגניזם של ארמ״ע (אש. רוח, מים, עפר). לפי דעתו, בכל יסוד טמונים שני רכיבים – חיובי ושלילי. במאבק הנטוש ביניהם אפשר להכניע את השלילי על ידי החיובי. למשל, חימום יצרים כגורם שלילי שבאש ניתן לשיכוך על ידי צינון המזג כגורם חיובי שבמים. אפשר גם להפעיל גורם חיובי נגד שלילי שבאותו יסוד עצמו, לדוגמה: לימוד תורה בהתלהבות (חום חיובי) מצנן את חימום היצר(חום שלילי). אלה שני גורמים שביסוד האש.

אפשרות אחרת היא הפניית הגורם השלילי לאפיק של קדושה כגון, הפניית הפזיזות כגורם שלילי שבמים לפזיזות של עשיית מצווה. עיקרו של דבר, מדובר כאן בתהליך סובלימטי, שאינו מחייב דיכוי נטיות טבעיות, אלא הרמוניזציה של כל הגורמים: "וכמו שהקב״ה השווה אותם (את היסודות) וחיברם בגוף אחד כן צריך האדם להניחם בהרכבתם… ולא להגביר אחד על חבירו… ואם היה מגביר יסוד על השאר הרי הוא מעוות המשפט".

Les veilleurs de l'aube-Victor Malka

C'est – on l'a dit – par centaines qu'on compte des pièces poétiques consacrées à l'attente du Libérateur. Ce thème les-veilleurs-de-ltraverse tel un fil rouge l'ensemble de cette production poétique. Pourquoi ? Il ne faut sans doute pas oublier que les mouvements messianiques ont joué un rôle considé­rable au Maroc. On dit, par exemple, que des figures mes­sianiques comme David Haroubéni ou Salomon Molko ont entretenu de nombreux contacts avec les populations juives locales.

Cette espérance messianique – note Yossef Chétrit – ne s'est pas nourrie uniquement de la croyance juive tradi­tionnelle. Il ne s'agit pas d'une foi qui se contente de proclamer, d'une déclaration de principe. Elle a été irri­guée par les mouvements messianiques qui ont secoué de grands secteurs du monde juif, au cours du xvie et du xviie siècle.

Ces mouvements ont, à l'évidence, laissé des traces dans la poésie des juifs du Maroc. On découvre de nom­breux poèmes influencés par des idées sabbatéennes. C'est notamment le cas dans la ville de Meknès qui a été, un temps, un centre important favorable à Sabbtaï Tsvi. On y a même retrouvé des poèmes à la gloire du « pro­phète de Smyrne ».

L'expulsion des juifs d'Espagne va contribuer à l'éclosion au Maroc d'une nouvelle génération de poètes. La Kabbale devient l'affaire de tous parce qu'elle évoque en permanence le thème de la libération. On y met également l'accent sur l'importance du chant et de la prière. Les  poètes du Maroc – parmi lesquels il y a de nombreux kabbalistes – considèrent – comme on le fait à Safed que les portes du ciel s'ouvrent devant tous ceux qui chan­tent les psaumes du roi David, le Zohar et les piyoutim (les poèmes religieux). Mais les chants doivent se faire à l'aurore. Pourquoi l'aurore ? Parce que, selon les maîtres du Talmud de Jérusalem (Brakhot 4.b), l'aurore symbolise la disparition de l'obscurité. Un poète kabbaliste écrit : « Je rends grâce à Dieu qui sonde les cœurs, en chantant en compagnie des étoiles du matin. »

Le Messie est censé sonner la fin de l'exil et de la dis­persion du peuple d'Israël, apporter la joie et la concorde. Ce sera alors l'heure de la paix, du rassemblement des exilés. Les juifs recouvreront alors leur honneur national. Un poète – un seul, David Elkaïm – interprétera l'espérance messianique comme la libération de tous les hommes et comme un salut universel. Dans son poème, il fera réfé­rence à l'indication du prophète biblique selon laquelle, à cette époque, l'agneau cohabitera avec le loup (Is 11, 6).

Et il arrive que des poètes prennent la parole au nom de Dieu pour annoncer solennellement au peuple : L'heure de la liberté approche. Fille de Sion, tu peux commencer à chanter.

Il faudra attendre les années 1970 pour qu'un rabbin, Haïm Soussana, entreprenne sur le texte de l'anthologie – amenée en Israël dans leurs valises par de nombreux immigrants – un travail de révision radicale et systéma­tique. Le rabbin – lui-même un poète sensible et délicat, expert dans tous les aspects de la tradition juive – corrige toutes les erreurs de style et de grammaire ; il fournit en bas de page chaque fois qu'il est nécessaire des notes explicatives de tel poème, de telle légende ou de telle réfé­rence kabbalistique. Il commente les 550 poèmes retenus dans l'anthologie et fournit au lecteur un appareil substan­tiel d'indications bibliographiques. Et il prend la décision de donner à cette nouvelle édition, plus moderne et plus en rapport avec la société israélienne et les fidèles dont la langue maternelle est l'hébreu, un titre nouveau : Ahira Chahar (Je réveillerai l'aube).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

מרץ 2017
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר