ארכיון יומי: 18 באפריל 2017


נוהג בחכמה- הקדמה למנהגים – רבי יוסף בנאיים

הקדמת המחברנוהג בחכמה

י'דו ה׳גדולה ו׳זדועו ה׳נטויה, היא תמכתני מכד הוינא טליא. ושמרני שמירה מעליא, והוציאני לרויה. ושם בלבי להיות מסוחרי תושיה, אפרסמונא דכייא, סולת נקיה. ונתגדלתי בין ברכי ספרייא, בני עלייה. דנהירין להון שבילי דשמייא, מירא דכייא. לשתות מי התורה בדקא דמייא, בבתי מדרשות שכינה שרויה, הכל צריכין למארי חיטייא. ואנא זעירא דמן חברייא, גברא ענייא. נפל עלי פתקא מן שמייא, ובאוזני קיש קיש קרייא. ועוררני קום לך תפוס חנית מסע ושרייה קניא רפייא. קסתא דסופרייא. ועם שחכמתך חכמת מסכן בזויה, ואת ערום ועריה. שא נא עיניך זקוף רישך כחויא, למבעי רחמים מן אלהא דשמיא, מלך מלכייא. למיהב בידך עדנייא וזמנייא, לתור ולחפש במנהגים שבידי אנשי המערב גברייא ונשייא. ושומרים אותם כדברי בר בתיה, משה רעייא. ולאו במזלא תליא, כי זכית זכיה. וה׳ אינו מקפח שכר כל בריה, ומצאתי לכל מנהג שורש וטעמא מפי חכמייא. וראיתי שבכל המנהגים אין בהם נדנוד עבירה ולא קילקול לבטלם. וכמ״ש הרא״ש בתשר כלל נו, בתשו׳ המתחלת כל המנהגים שהביא מההיא דפרק מקום שנהגו, ללמד דיש לבטל מנהג שיש בו עבירה ואפילו מנהג שיכול לבא ממנו קילקול, יעו״ש. ועיין רבינו הרמב״ם ז״ל בפיה״מ במס׳ גיטין, פ׳ הניזקין, בענין ואלו דברים מפני דרכי שלום, כהן קורא ראשון. שכתב: ואני נפלא הפלא ופלא מערי הגלות שנוהגים בזה המנהג, אחר היותם בריאים מחולי המנהגות ומדעות האחרונים ודבריהם, ואין אצלם אלא עניינים נאותים ללשון הש״ס, ואיני יודע מאיזה מקום בא להם זה ההפסד וכר, עיי״ש. ועיין מהרי׳׳ק, סי׳ ט: הריב״ש, סי׳ קיא; הרשבי׳ש, סי׳ תקסב; מהר״ם אלשקאר, סי׳ ח. ועיין מג״א, סימן תצו ד—ה וסימן תרץ כב. ועיין תשב״ץ ז״ל, ח״ב סי׳ יב והרשב״ץ ז״ל, סי׳ קלח. ובדברים כאלו אין לנו אלא מה שנהגו בהם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, והתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

ועיין מהרשד״ם, חיו״ד סימן קצג, שיש לנו ללמוד זכות על הראשונים וכל טצדקי להראות על מה סמכו, ואם אפשר לקיים המנהג ובמקום שאי אפשר אי אפשר, עיי״ש. ועיין שדי חמד, כללים, מערכת מים, כלל לז, מה שהביא משם הרשב״ץ, ח״א סו״ס מט, בענייני המנהג. ועוד שם אסף איש טהור משם כמה רבנים ופוסקים מה שדברו בענייני המנהגים, ומשם יאורו עיניך. ועיין מהר״י פינטו, בספר כסף נבחר, סי׳ א, כתב דמנהג מבטל הלכה, ואפילו במילתא דאית בה נדנוד איסור. כגון ההיא דפי בתרא דתענית, רב איקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלל בר״ח סבר לאפסיקינהו שמענהו מדלגי ואזלי, אמר ש״מ מנהג אבותיהם בידיהם. הרי דאעפ״י שלפי דעתו של רב היה באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה, ועובר משום לא תשא וכר, מ״מ סמך על מנהג אבותיהם בידיהם ולא רצה לשנות מנהגם. וכ״כ מהר״י קולון ז״ל, בשורש ט, דהא דרב פשיטא שהיו מברכין עליו כפי מינהגינו שאנו מברכין על ההלל דר״ה כדברי ר״ת ושאר גאונים. ולפי דעתו של רב היה באותו מנהג משום ברכה שאינה צריכה, ואמרינן בפ׳׳ק דברכות דעובר משום לא תשא. ומ״מ סמך על מנהג אבותיהם ולא רצה לבטלם, ואע״פ דפשיטא דרב גדול היה והיה בידו למחות שלא יקראו כלל כאשר היתה דעתו נוטה, ואפ״ה לא רצה לשנות מנהג אבותיי, עכ״ל עיי״ש. ובס׳ אברהם יגל, יש שם פס״ד מענין הזרת התפלה, וכתב שם בזה״ל: ועיני ראו ולא זר בעיר פאם עיר של חכמים, כל בית הכנסת יש לו מנהג בפנ״ע, עיי״ש. והגאון הרב ההבי״ף זצ״ל, בס׳ מועד לכל חי, סי׳ יוד אות מח, וז׳׳ל: ט״ב שחל במ״ש יבדיל על הכוס במוצאי ט׳׳ב בלי שם ומלכות. ובמקום שיש מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל, עיין גן המלך, סי׳ קצה. וזל״א, ח״א, מערכת ה, ועיין חמ״ז בפריו ומחצה ויש״י ובערך השלחן ומאמ״ר עיי״ש. ובס׳ שמח נפש, להרי שמ׳׳ח גאגין ז׳׳ל, כתב דמנהג שנהגו באיזה מקומות לברך על איזה דברים יכולים לברך ולא הוי ברכה לבטלה כ״כ התה״ד ז״ל, סימן לד, ועיין מש״כ באות ס, ספק ברכות להקל, ועיין בחת״ס ז״ל, חאו״ח סימן סו, ונתן טעם שאומר אקב׳׳ו, שציונו אל תטוש תורת אמך, עש״ב, ואמרו חז״ל דנקרא בעלם ״תורת אם״ כדאיתא בפסחים בבני בישן שהיו אבותיהם אינם עושים מלאכה בע״ש, ואמ״ל ר״י ואל תטוש תורת אמך. וזה דלא כספר הרדב״ז דסבר דאמבהגא אין מברכין. עיין מחב״ר, סי׳ תרי, אות א.

וראיתי בם׳ פקודת אלעזר, או״ח, סי׳ קלג, וז״ל: מ״ש הרב פתה״ד, וז״ל וצא ולמד כה המנהג מן מוהריק״ו שו׳ ט, דכתב דאין לנו לשנות המנהגים שנהגו אבותינו הקדמונים חסידים ואנשי מעשה, ועל כיוצא בזה נאמר הנח להם לישראל אם אינם נביאים וכוי. ועוד האריך שם והוכיח במישור, שאפילו מנהג שהוא נגד התורה אין דוחין אותו. ובשר נ״ד דאייתינא לעיל האריך עוד בזה, וכי דאפילו יבא אליהו ז״ל לבטל את המנהג אין שומעין לו, כמ״ש ביבמות, אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל אין שומעין לו וכו'. ואין לומר דדווקא במנהג קדום ומוחזק בישראל כמנהג חליצת סנדל הוא דאין שומעין אפי׳ לאליהו, אבל בשאר סתם מנהג שומעין לבטלו עפ״י גדול הדור, אלא אפילו סתם מנהג אין שומעין לו. ואין לחלק בין מנהג למנהג, עש״ב. ומדבריו אלו למד הרב לשון למודים ז״ל, ה׳ שבת דע״ט ע״ב, למנהג שנהגו כשמחלקין הדס ביום המילה בשבת להריח בו, ויש בו בד שיש לו ששה בדים קטנים, דמותר לקטום אותו בד גדול ולחלקו  לששה וליתן לכל אחד שיריחו. דאפילו יהיה ספק בדין, כיון שכבר נהגו ונעשה ברבים מקדם קדמתא מאז נתיישב בעיר הזאת בפני כמה גדולים וכר אין בידינו לבטל המנהג, שלעולם לא ישנה אדם ממנהג המדינה, ונסתייע מדברי מוהריק״ו הנד, עיי״ש וכד עכ״ל [פקודת אלעזר]. ופוק חזי להרב פחד יצחק, מ״ש בטעם מנהג, וז״ל: זאת ישיב אל לבו להזהיר מאד שלא לשנות מנהג אבותיו, אפילו כחודה של מחט לא יחליפנו ולא ימיר אותו אפילו רע בטוב, כאשר השיב הר״ח בלק״ט וכד. וכמה מנהגים זרים ותמוהים הוקבעו בכל תפוצות ישראל וקיימום דור דור ושופטיו וכד במסמרים בל ימוט. כגון השמת עטרת ס״ת בראש הקרואים בש״ת, לבעל משא מלך, וכן ההפטרה ביום הכפורים בלשון יוני, למהר״ם פאדווא, סימן מח. גלוי השערות לנשואות, למהר׳׳ם אלשקאר סי׳ לה. אמירת ש״ץ תפילת המוספין בלא חזרה, למהרלנ״ח סי׳ טז. קריאת ס״ת בטי׳ב ע״ג איש כפוף, לדב״ש סי׳ רמט וכוי. ומהרר״ב זצ״ל, ר״מ בק״ק מנטובה, מסר לי פה אל פה שבהיותו יורד לפני התיבה בימים נוראים, היה נזהר מאוד שלא לשנות בדיבורו ובניגוניו אפילו אות אהת מן המורגל. אפילו שהיה יודע שהגירסא משובשת, ירא וחרד מההיא דמהר׳׳י סגל, בצדקו עליו את הדין שמתה בתו ביוהכ״פ, על שאמר הליחה אחת שלא היו נוהגין לאומרה בקהל ההוא שהתפלל בו, יעו״ש באורך. ובירחון התורני ״הבאר״, דף קנו, בענין מנהג הכאת המן בעת קריאת המגילה וכד, וכתב שח״ו לעשות כזאת בישראל לבטל איזה מנהג אף אם הדבר תימה. ועיין בש״ס הוריות דף יב, שהיה להם בימי הקדמונים מנהגים תמוהים, ואעפ״כ חששו להם מאד. ועיין בשו״ת חת״ס, יור״ד סימן קז, סוף התשובה, שהעלה שמנהג אבותינו לשנות, איסור תורה הוא אצלנו ועיין בסנהדרין עד ע״א, דבדבר פרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, אפילו לשנויי עקרתא דמסנא ,שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בעניין אחר, אפילו שינוי כזה שאין כאן מצווה אלא מנהג בעלמא יקדש השם בפני חבריו ישראל (רש״י שם). ועיין בשו״ע חו״מ, סימן ב, דיש לילך בדור פרוץ אחר זמן ולהוסיף גדרים על גדרי התורה. וידוע שמי שמתחיל לשנות מנהגי ישראל, זהו סימן להתחלת אפיקורסות ומינות, ומי שמשנה מנהג ישראל צריך בדיקה אחריו. עי׳ שו״ת הת״ס, או״ח, סי׳ נא שהאריך בזה וכד עיי״ש.

וכל בכור אדם בבניך תפדה – שמות י, יג. פדיון הבן – פככאן לכוהן.רפאל בן שמחון

וכל בכור אדם בבניך תפדה – שמות י, יג.הווי ומסורת

פדיון הבן – פככאן לכוהן.

ההורים הצעירים שזכו להתברך בבן בכור והכניסוהו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, מתכוננים עתה למצווה השנייה שהיא מצוות פדיון הבן, ככתוב : קדש לי כל בכור פטר כל רחם בני ישראל באדם ובבהמה לי הוא – שמות יג, ב.

חשיבות יתירה ניתנה לוולד הראשון בין באדם, בין בבהמה, בין ראשון שהוא ראשית אונו לאב, ובן שהוא ראשון ופטר רחם לאם. מקובל מאוד בחברה הנידונה שהאחים הצעירים חייבים בכבוד האח הבכור ובמיוחד אחרי מות האב.

פֶּטֶר

(ז') [מן פטר;המשמעות היסודית: בקיעה, פתיחה]
1. כִּנּוּי לַוָּלָד הַבְּכוֹר הַיּוֹצֵא רִאשׁוֹן מֵרֶחֶם אִמּוֹ: "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יג ב). "פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה וּפֶטֶר חֲמוֹר" (שמות לד יט–כ).
2.ח פְּתִיחָה: "וְזֶרַח יוֹשֵׁב בְּחַלְחָלַת לֵב, יָחִיל וְדוּמָם לְפֶטֶר שְׂפָתָיו" (מאפו, שכד). "תְּנַאי זֶה הָיָה פֶּטֶר מַיִם לַנִּרְגָּנִים שֶׁבָּעִיר" (ליפסון, מדור ב 71).
3.ח [בהשאלה] רֵאשִׁית, הַתְחָלָה: "הַקִּיטְל שֶׁלּוֹ מַלְבִּין כְּפֶטֶר-שֶׁלֶג" (סדן, ממחוז שכג). "לֹא יָדַע הָעֶלֶם שֶׁקְּרִיאָה זוֹ… תְּשַׁמֵּשׁ פֶּטֶר לִטְרָגֶדְיַת-חַיִּים קָשָׁה" (ויסלבסקי, יחידים 109). "אוֹתוֹ בָּחוּר שֶׁאֶצְלוֹ יֵשׁ פֶּטֶר הַסִּפּוּר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (יזהר, צקלג 907).

[פֶּטֶר-, פְּטָרִים, פִּטְרֵי-]

פדיון הבן חל כאשר הנולד הוא בכור לאימו, אף אם אינו בכור לאביו ( משנה ברכות ח, א ). לעומת הבן הבכור, בת בכירה אינה חייבת בפדיון כי כתוב " כל בכור בניך תפדה " בניך ולא בנותיך ( קדושין כט, ע"א ). ערך הפדיון הוא חמישה שקלים בשקל הקדוש ככתוב : ופדיון מבן חדש תפדה בערכך כסך חמשה שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא ( במדבר יח , טז )

ביום השלושים ואחד לחייו של הילד נערך טכס פדיון הבן, שאליו נוהגין לבוא בני המשפחה הקרובים, חברים, שכנים, ובאי בית הכנסת שבו מתפלל אבי הבן. יש לציין שמצוות פדיון הבן הייתה כה חביבה על האנשים ונשים כאחד, במיוחד על הזקנות שלא ויתרו על אף פדיון, ובאו תמיד בהמוניהן לבית היולדת. הן היו תמיד הראשונות, כמו שהיו גם כן הראשונות בברית מילה. גם נשים הצעירות שזה עתה נישאו וטרם ביכרו, באות למצווה זו, המכונה בפיהן פככאן לכוהן. כי אומרים שכל המשתתף בסעודת פדיון הבן, כאילו התענה פ"ד תעניות. לכן הזריזים מקדימים לבוא, אף אם אבי הבן לא הזמינם. יש גם מסורת מהזקנים שאיש אשר יקיים פדיון הבן כדין,מובטח לו שהילד יחיה ויינצל מפגעי חולי הילדים.

בערב פדיון הבן, נהגו להתפלל ערבית בבית בעל השמחה והפייטנים הנעימו את המאורע בשירי קודש ובפיוטים. הכהן הוא הראשון המגיע, והוא תופס את מקומו המיוחד לו. בגמר תפילת ערבית, האם מגישה לאבי הילד את הבן כשהוא מלובש כביום הברית, ואחרי שענדה לו תכשיט זהב, בדרך כלל " שדי " והניחה אותו על כרית לבנה. האב מוסר אותו לידי הכהן. דאגו תמיד שהכהן יהיה איש זקן, מכובד ונשוא פנים ורצוי תלמיד חכם. במכנאס, הכהן שהחזיק במשרה זו בכל חיו, היה רבי יעקב הכהן ז"ל.

הערת המחבר : רבי יעקב הכהן ז"ל היה תלמיד חכם זקן, חסיד, דרשן עצום והיה הכהן היחידי בעל השררה לפדיון הבן. רב זה זכה לעלות ארצה, נפטר כאן ונטמן בהר המנוחות בירושלים. ברבאט, היה זקן אחד בשם רבי אברהם הכהן ( בן חנון ), אשר החזיק בשררה זו. אחרי מותו, מונה בנו רבי יצחק הכהן, הבן המשיך בדרכי אביו, עד שהלך גם הוא לעולמו.

הכהן מקבל את הילד, מחזיק אותו בשתי ידיו, ופפותח בחקירה מקיפה ויוקדת. קודם כל הוא פונה לאם הילד ושואל אותה בשפה הערבית המדוברת "

האם הילד הזה שלך הוא ?

האם לא היה לך ילד לפניו ?

האם לא הייתה לך הפלה לפני כן ?

האם לא מת לך ילד לפני שזה נולד ?

לא אדוני עונה האם. אז פונה הכהן לסבתא מצד האם ושואל :

הגידי נא לי, האם זהו הבכור של בתך ?

האם לא הייתה לה הפלה לפני כן ?

אולי היה לה דם, סימן של הפלה ?

הסבתא עונה גם היא ב " לא רבתי ", והכהן ממשיך ללחוץ

האם יש לך עדים שבתך לא הפילה ? ומי והיכן הם ?

המיילדת היא העדה שלי ונמצאת כאן !

הכהן פונה גם כן למיילדת וחוקר אותה כמו שחקר את הסבתא וגם זו מעידה שלא הייתה כל הפלה לצעירה ושזהו הילד הראשון שלה.

לאחר החקירה, פונה הכהן לאבי הילד, כשהוא מחזיק את התינוק בחיקו, ואומר בזו הלשון :

זה הבן הבכור הוא, והקדוש ברוך הוא ציווה לפדות אותו שנאמר : " ופדויו מבן חדש תפדשה בערכך חמשת שקליםבשקל הקדש, עשרים גרה הוא "

וכאילו פונה אל הילד, הןא מוסיף.

כשהייתה במעי אמך הייתה ברשות אביך שבשמיים וברשות אביך ואמך, עכשיו אתה ברשותי שאני כהן ואמך ואביך מבקשים לפדותך דאתה בכור מקודש שכן כתוב : " קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא "

האב עונה בקול נרגש : " בני בכורי, רוצה אני יותר, והנה לך חמישה סלעים בפדיונו "

באותו רגע, האם מורידה צמיד זהב ומושיטה אותו לבעלה, על מנת לתיתו לכהן. יש להבהיר שהיו משפחות אשר החזיקו בבתיהם מטבעות עתיקות בעלות ערך, והשאילו אותן בהזדמנות זו לבעלי המצווה. אולם רוב האנשים נהגו למסור לכהן צמיד זהב שערכו כמובן יותר מחמישה שקלים.

האב מברך אחר כך את הברכה : על פדיון הבן וכן ברכת שהחיינו. לאחר שהכהן מקבל את חמשת הסלעים או שוויים הוא אומר :

קיבלתי  ממך חמישה סלעים אלו בפדיון בנך זה והרי הוא פדוי בהן כדת משה וישראל. יהי רצון מלפני אלוקינו : כשם שזכית לדפיון הבן, כך תזכה לקיים כל המצוות שבתורה.

הכהן מברך אחר כך את הילד ב " ברכת הכהנים " המסורתית, מוסר את הילד לאימו, והנשים פורצות מיד בזג'אראת. הכהן שהוא ברוב המקרים תלמיד חכם, נוטל כוס, מוזג יין ומקדש. בזה תם כל הטכס.

המוזמנים מתיישבים אחר כך, סביב שולחנות ערוכים ומתכבדים. היו משפחות שערכו סעודות עם ארוחת ערב, והיו שהגישו רק שתייה קלה עם עוגות וכדומה.

מאחר וכל ההוצאות האלו היו מכבידות על רוב הציבור, פרנסי העיר ורבניה היו משגרים מדי פעם אגרות לבתי הכנסת, והיו מתריעים ואוסרים את כל החגיגות, ומתירים רק כיבוד קל.

אחרי שקהל התפזר, האב היה ניגש לכהן ומכבד אותו בסכום כסף תמורת הפדיון, הכהן היה מחזיר את חמשת הסלעים או את הצמיד. בדרך כלל, היה הכהן מחלק את הסכום שקיבל, לכהנים נזקקים.

פיוט לפדיון הבן.

כרגיל לכל שמחה, לכל מאורע, חוברו שירי שבח והודייה למקום, כמו הפיוט שלפנינו שחובר לכבוד פדיון הבן, מאת רבי דוד חסין ז"ל מתוך ספרו " תהלה לדוד.

8 – אהלל אל שומר את הבטחותיו

פיוט יסדתי לפדיון הבן נעם

 

אהלל אל שומר את הבטחותיו / אשר שם במצרים אותותיו

נתן לנו חמדה טובה וקדושה / תורה צוה לנו משה מורשה

 

ישראל אשר אהב, אשר רצה / בדביקה, בחשיקה בחפיצה

דרך קשתו יצא בעמק עכור / ויהרג ה' כל בכור

 

ולא נתן אלהינו מלכנו / את המשחית לבא אל בתינו

דבריו שים על לבך אל תשכחם / לקדש כל בכור פטר כל רחם

 

בן חדש יצר מכלל נפלים / פדה תפדה בחמשת שקלים

נתן תתן בשמחה את כספך / אל הכהן אשר יהיה לפניך

 

חיש לברך וקודם שתפדהו  אמור לשם יחוד קדש אבריך הוא

סעוד בן זה, אל חי יושב כרובים / זכהו לתורה ולמעשים טובים

 

יהי חכם בתורת יקותיאל / בחיי אביו וכל קהל ישראל

נברך צור שאכלנו משלו / אלהינו הזן את העולם כלו

המחלוקת בענין ביטול הצומות-התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל

 

המחלוקת בענין ביטול הצומותהתנועה השבתאית במרוקו

הוגה הדעות של הבת מסאלי, ר׳ יעקב בן סעדון, היה בעל השכלה רבנית רחבה והוא הנותן את הביסוס האידיאולוגי של האמונה החדשה לצאן מרעיתו. הוא גם נוטל עליו את התפקיד למצוא את הביסוס ההילכתי לביטול הצומות לבני כיתתו. לא כל הרעיונות שהביע היו מקוריים משלו אך השכיל לעשות שימוש נאה ברעיונות של מוריו ורבותיו נתן העזתי, אברהם היָכיני ועוד.

בענין ביטול הצומות הוא מביא ראיות מן הפוסקים הראשונים והאח­רונים ואף נתלה באילן גדול בהרמב״ם, לפיהם כאילו הצומות על חורבן הבית אינם חובה, ״שלא ציווה ה׳ ולא דיבר ולא עלתה על לבו לצוות להם על התעניות הללו…. רצו מתענין, רצו אין מתענין.״

בנושא זה התפתח ויכוח מעניין בין ר׳ יעקב בן סעדון ור׳ יעקב ששפורטש, ומפאת הענין שבו המבטא את ניגודי התפישות הקוטביים, והמעיד על התהום שנפערה ביהדות, נתעכב עליו בקצרה.

ר׳ יעקב בן סעדון מסתמך כאמור על דברי הפוסקים ובין השאר מביא את דברי הרמב״ם בפרושו על המשנה ג׳ פרק א׳ דראש השנה האומרת, ״על ששה חודשים השלוחין יוצאין (מירושלים כדי להודיע מתי נתקדש החודש): על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית, על אלול מפני ראש השנה, ועל תשרי מפני תקנת המועדות, על כסליו מפני חנוכה ועל אדר מפני פורים.״ והרמב״ם מפרש משנה זו בזו הלשון: ״העדת העדות בראיית הלבנה אינו אלא בירושלים, ומירושלים היו ב״ד (בית־דין) שולחין השלוחין לכל הארצות… ובבית שני לא היו מתענין לא עשרה בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא מי שהיה רוצה מתענה ומי שלא היה רוצה לא היה מתענה ומפני זה לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז. אמר הש״י (השם יתברך) ׳כה אמר ה׳: צום הרביעי וצום החמישי וכו'. כנראה כמי שנתן בידם הבחירה, רצו מתענין, רצו אין מתענין. וצום הרביעי הוא י״ז בתמוז, כי בתמוז החודש הרביעי וצום החמישי ט״ב (ט׳ באב) שיחול בחודש החמשי וצום השביעי צום גדליה וצום העשירי י׳ בטבת לפי שהוא בחודש העשירי ואף על פי כן שהיה הרשות בידם שלא להתענות בט׳ באב כמו שזכרנו, היו מתענין בו מפני תכיפת מיני האבל שארעו בו כמו שיתבאר בתענית.״ עד כאן לשון הרמב״ם. כדי שנבין את כוונת הרמב״ם ״על תכיפת מיני האבל שארעו בו… נביא מה שנאמר במסכת תענית משנה ו׳ אותה הוא מזכיר, וזה לשונה: ״חמשה דברים ארעו את אבותינו בי״ז בתמוז, וחמשה בט׳ באב. בי״ז בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמום את התורה והעמיד צלם בהיכל ובתשעה באב עזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר.״

לפי הקטע הנ״ל היתה הרשות לפי הרמב״ם, אליבא דבן םעדון, שלא להתענות בט׳ באב; אך ״היו מתענין בו מפני תכיפת מיני האבל שארעו בו״.

ר׳ יעקב בן־סעז־־ון מגיים לעזרתו גם את דברי הנביא זכריה כאשר עולי בית שני שלחו מבית־אל שני אנשים נכבדים, שראצר ורגם מלך, אל ירושלים, לחלות את פני ה׳ לאמר: ״האבכה בחודש החמשי(אב) כאשר עשיתי זה כמה שנים?״ כלומר היש מקום לצום ולבכות בט׳ באב על חורבן הבית גם לאחר שהושלמה מלאכת בנין בית־המקדש והתחדשות החיים הדתיים והלאומיים של העם? והתשובה של ה׳ אל הנביא זכריה היא: ״אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר: כי צמתם וספוד בחמישי(ט׳ באב) ובשביעי(צום גדליה) זה שבעים שנה הצום צמתוני אני? וכי תאכלו וכי תשתו, הלא אתם האוכלים ואתם השותים.״ פרוש הדברים: אם צמתם והתעניתם האם לכבודי צמתם? כלום יש לי הנאה מצומכם? וכוונת הנביא היא: אין בצום ובבכי משום חרטה על מעשיכם ועל עוונות העבר, אלא הבעת צער על האסון שהתרחש על העם. ואם כך הדבר, צומכם אינו מוסיף ואינו גורע. ואם תאכלו ואם תשתו, הלא להנאתכם אתם עושים ולא להנאתי. והמסקנה של ר׳ יעקב בן־סעדון מתשובת זכריה היא כי אלוהים לא ציוה על הצומות, כי הם עצמם גזרו עליהם צומות כדי לתת ביטוי לכל הצרות שבאו עליהם, ואילו עכשיו, כאשר פקד ה׳ את עמו נתן בלב כורש לתת להם רשות לבנות בית־המקדש מחדש, העמידו את כל ענין הצומות בסימן שאלה, והתשובה, אליבא דר׳ בן סעדון, שקבלו מזכריה היא חדה וברורה: לא נדרשתם לבכות ולצום. והא ראיה, באותה נבואה ; ואמר זכריה ״כה אמר ה׳ צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים״ וכו׳.

ר׳ יעקב בן־סעדון מתאמץ בכל כוחו ומגייס לעזרתו את כל ידיעותיו ההלכתיות, על־מנת לישב סתירות ולהצדיק את ביטול הצומות. באקרובטיקה אינטלקטואלית מיוחדת הוא מתרץ את דברי הגמרא (ר״ה י״ח ע״ב), המפרשת את דברי זכריה, ״צום הרביעי… יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה״ בזו הלשון: בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה. יש גזרות מלכות – צום; אין גזרות מלכות ואין שלום, רצו מתענין, רצו אין מתענין.

וזאת מסקנתו של ר׳ יעקב בן סעדון, לאחר שהוא מביא ציטוטים מר׳ יוסף קארו, הרשב״א, הרמב״ן ופוסקים אחרים הוא כותב: ״הרי לך ראיה מן הגמרא והפוסקים ז״ל כי לא מאת ה׳ היתה זאת תענית ט״ב רק היא נפלאת בעיננו על הצרות שארעו בו ורצינו ברצון נפשנו ונהגנו בו מנהג אבלות. ויצא לנו דין פשוט מכלל דבריהם, שבמקום ידוע בישראל שאין שלום ויד האומות תקיפה עלינו ואנו בגלות תחת ידם, אבל אין שמד שיגזרו עליהם גזרות ושמדות, יש רשות ביד אותה המדינה, רצו מתענין, לא רצו רובן להתענות אין מתענין … וממשיך: ומזה יצא לנו טוב טעם ודעת לאנשי מערבנו(כלומר מרוקו) ומכיש (ומכל שכן) לבני אמסטרדם והמבורג ולבני אינלאטריה (אנגליה) שאין בהם שמד ש״ל (שבח לאל) והודאה לשמו כי הם יכולים אם ירצו רובם שלא להתענות.״

התשובה של ר׳ יעקב בן־סעדון דחוקה, לפחות לגבי מרוקו, בה עסקינן, והיא תרגיל של לוליינות אינטלקטואלית. ראשית מפני שהציטוטים שהוא מביא הם סלקטיביים ולפי נוחותו. שנית המצב הכמעט אידילי שהוא מתאר ששרר כאילו באותה תקופה ״במערבנו״ – לפיו, ״שאין בהם שמד שבח לאל״ – אינו תואם, לצערנו, את המציאות ההסטורית, לא מדינית ולא כלכלית.

דבריו של ר׳ יעקב בן־סעדון טעונים בהחלט בדיקה. הקביעה ״שאין שמד״ ולכן המסקנה ״אם ירצו שלא להתענות הרשות בידם״, דרושה הוכחה.

Jacob GARZON Mon trajet de Casablanca à Montréal en passant par Paris

Presence des Juifs du Maroc au Canada

En 1964 nous quittons le Maroc sans le sou, pour Montréal… Je savais que je devais repasser mes examens, refaire 5 ou 6 ans de résidence en chirurgie… Mais je ne savais pas que je serais encore en butte à de l'antisémitisme : à Sainte Justine, le directeur médical m'accepta pour une résidence en chirurgie pédiatrique… mais quand j'ai eu rempli mon application et que j'ai marqué JUIVE à religion… je suis devenu ce que je suis aujourd'hui un chirurgien pour adultes et ce grâce à la communauté juive ashkénaze, au Jewish General Hospital.

Je dois beaucoup à feu Dr William Slatkoff, et Israël Shragovitch chef de chirurgie. Ils m'ont fait confiance dès le début et épaulé.

Ça ne m'a pris que quelques mois pour faire mes preuves et être intégré à part entière dans ce milieu ashkénaze qui ne savait pas et ne comprenait pas ce que c'était qu'un juif marocain.

Il me faut mentionner ici que Kénitra m'a beaucoup aidé en m'enseignant toutes les maladies parasitaires et exotiques inconnues à Montréal. C'était aussi l'époque d'une grande immigration méditerranéenne à Montréal avec leur éventail de maladies que je connaissais bien. Ce qui fait que j'ai bien paru, je satisfais mes patrons parce que je savais reconnaître un kyste hydatique au foie etc….Choses inconnues à Montréal. J'ai humblement adoré cette époque surtout because I was taken at full value.

Je dois ici remercier mes amis Drs Harvey Sigman, Richard Margolese, Frank Guttman et Ned Better, qui m'ont intégré immédiatement. Un merci spécial à Ned et Helen Better qui nous ont collé la fièvre du ski.

Je manquerais à tous mes devoirs de ne pas mentionner l'aide que nous avons reçue de la communauté, de JIAS, de Hebrew free loan.

Toute cette période de résidence, tant au Maroc qu'à Montréal : dix années, fut longue et taxante pour ma famille. Je n'étais que rarement à la maison, étant à l'hôpital 110 heures par semaine ce qui fait une moyenne de 15 heures par jour.

Heureusement que Ruby était là, d'un soutien incroyable, pratiquement toute seule elle a élevé et éduqué Eric et Laurent. Il n'y a pas encore longtemps, Eric me reprochait de ne pas avoir été là pour lui. Sorry Eric…

Début 1970, mes examens, le fellowship etc….et c'est le début de ma pratique chirurgicale qui a démarré en canon grâce à la communauté sépharade. Puis grâce à Ruby, elle m'a entraîné à courir avec elle…J'ai réussi plusieurs marathons. Après tout c'étaient les vacances n'ayant à travailler que 60 heures par semaine.

C'était aussi la période du pay back : je m'étais impliqué à l'ASF, mais n'étant pas très politico orienté, je lâchais après en avoir été le vice- président. En même temps je m'occupais de l'appel juif unifié sépharade dont je fus le deuxième président et par la suite je me suis consacré à la division médicale sépharade-ashkénaze jusqu'en 2005.

Les années passèrent et devenaient un peu trop routinières à mon goût. J'avais soif de nouvelles techniques et la chirurgie laparoscopique arriva à point en 1990. Encore fallait-il prouver son efficacité et sa sécurité.

Je me suis donc embarqué là-dedans avec un de mes collègues le Dr H. Sigman, et nous avons organisé un laboratoire animal afin d'évaluer et d'apprendre la technique. En juin 1990, quand convaincus de la valeur sûre de la chirurgie laparoscopique, nous avons procédé à la première ablation de la vésicule biliaire au JGH. Puis nous avons organisé un cours avec laboratoire animal réservé à des chirurgiens intéressés des Etats-Unis et du Canada qui surtout ne dénigraient pas cette technique. Ce fut un succès foudroyant… Puis j'enseignais la technique à chacun de mes autres collègues du JGH. Encore aujourd'hui, je retire une telle satisfaction de voir le patient rentrer chez lui le jour même pratiquement sans douleur et de reprendre pratiquement ses activités normales.

Ce nouveau développement a été grandement facilité par Henri Elbaz, directeur général du JGH. Henri Elbaz a été la dynamo dans le développement extraordinaire du JGH.

Avec la laparoscopie, la chirurgie abdominale a été presque complètement bouleversée, en mieux bien sûr.

Et maintenant, nous venons d'obtenir un robot et the sky may become the limit.

Et dire qu'en 2000, je devais prendre ma retraite, mais j'en fus dissuadé rapidement par plusieurs membres du board du JGH et certains de mes collègues.

Je vais donc recommencer une deuxième jeunesse en m'entraînant en chirurgie robotique en 2008.

Comme vous voyez, ma vie professionnelle a été excitante et l'est encore. J'adore enseigner et propager mes connaissances chirurgicales.

Dans mon métier comme dans beaucoup d'autres on ne fait pas d'omelette sans casser des œufs…J'ose espérer que je n'en ai pas trop cassé.

J'ai beaucoup pensé à savoir : si je devais à avoir à refaire ma vie, est ce que je changerais quelque chose… Je suis arrivé à la conclusion que NON, car j'Y ai mis mon cœur mon âme et ma famille. Je referais la même chose.

Jacob Garzon MD. FRCSC

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר