ארכיון יומי: 11 באפריל 2017


חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ מאת: דר' אלישבע שטרית

טבלה מס' 1. הרכב אוכלוסיית המתיישבים במושבים אחרי שנת 1948אלישבע שטרית תמונה

יוצאי אירופה 32.3%
יוצאי צפון אפריקה, בעיקר ממרוקו 29.7%
יוצאי עיראק ואיראן 13.5%
יוצאי תימן 11%
ילידי הארץ 5%
יוצאי מצרים 2.1%
יוצאי הודו 1.4%
יוצאי ארצות אחרות 5%

 

מהטבלה עולה בבירור תרומתה של יהדות מרוקו לנושא זה.  כי מכל ארצות אירופה גם יחד הגיע מספר המתיישבים לכדי  32.3% בשעה שיהדות מרוקו לבדה העניקה מעל מ 25% (לאחר שמקזזים מה 29.7% את העולים מלוב, מאלג'יריה ומטוניסיה) לכלל ההתיישבות הכפרית- חקלאית במדינת ישראל.

למרות שמרבית המתיישבים היו חסרי כל רקע חקלאי ונעדרי ניסיון בעבודת כפיים הם נאחזו בקרקע, עבדו עבודה קשה והפריחו, הלכה למעשה, את השממה והם תרמו לכך שיותר מ 60% מכלל היצוא החקלאי הישראלי מקורו בשנת 1978 היה ביישובים שקמו מאז מאי 1948.

ניתן אפוא לקבוע- כותב פרופ' רענן וייץ – כי המפעל ההתיישבותי של שלושת העשורים הראשונים לקום המדינה – זה אשר עמד בתחילה בעיקר על יישובי עולים חסרי כל ניסיון – הוא שהעניק בסופו של דבר להתיישבות את עוצמתה הכלכלית והביטחונית.

                                           (סקירה חודשית,ירחון לקציני צה"ל  מרס- אפריל 1978).

מר יחזקאל זכאי, המשמש כיום יו"ר הפדרציה הספרדית בישראל, היה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות הכפרית  בכל חלקי הארץ ושימש בתפקידים ציבוריים שונים ( בין השאר: ח"כ בשנים 1977- 1984, מנכ"ל משרד החקלאות , מנכ"ל  מקורות ועוד). מר זכאי מכיר את הנושא לפנים ולפנים, יותר מכל אדם אחר, בזכות העשייה היומיומית שלו והמפגש הבלתי אמצעי שלו עם כל הגורמים המרכזיים הנוגעים בדבר : ממשלה, כנסת, סוכנות יהודית, ובעיקר עם אוכלוסיית המתיישבים, שופך אור על כמה נקודות חשובות. להלן תמצית מדבריו:

לפני בוא העלייה הגדולה מארצות האסלאם, ש 50% מתוכה באו ממרוקו, הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועד אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דבר. גם ירושלים עצמה הייתה ריקה כמעט. הגענו מנוקדת אפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו. הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור תענך, ברמלה, לוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לא? גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד. הרשויות היו קובעות שמות במקומות שהיה בהם קוץ ודרדר, וכשעלו למקום לא היה שם לא חשמל ולא מים ולא תחבורה ולא רפואה והיה צריך לעבוד ולהביא לחם לילדים, כאשר מכסת שעות העבודה נקבעה על פי גודל המשפחה, ובלילה היה צריך לשמור מפני התקפות של מסתננים ופדיון. על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!!!  מאחר שהייתי פעיל בתנועת המושבים ראיתי יהודים עירוניים, מפאס, מקנאס, אגדיר מראקש, שהיו חנוונים, רוכלים, בעלי מלאכה זעירים, חייטים, שמעולם לא עסקו בחקלאות, באו אל השממה וכבר למחרת יצאו לעבוד ביערות קק"ל. ראיתי איך עור הידיים שלהם מתקלף וכואב והם נשכו שפתיים והמשיכו לעבוד.  במפגש שלי עם בני הדור השני והשלישי של המתיישבים אני אומר להם, אף אחד מכם לא היה נשאר בתנאים שההורים שלכם חיו כאן. לכן, בכל יום אתם צריכים לנשק את הידיים של ההורים שלכם… מי שנשאר נשאר ביוזמתו, מי שרצה לעזוב עזב. הייתה תחלופה גדולה עד לביסוס הסופי. חשוב לדעת בהתיישבות לכל אורך הארץ ולרוחבה: תוכנית סוס (נקראה כך בגלל שהיה צריך להביא את חומרי הגלם על גבי סוסים) זרעית, שתולה, חבל עדולם, חבל לכיש, פרוזדור י-ם הפכנו את היהודים לאדוני הארץ. אנחנו בנינו וישבנו בגבולות. בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ , כבשנו אותה בגיאוגרפיה, לכן "אל תקרא בנייך אלא בונייך".

" פרודוקטיביזציה של העלייה – עולים במשורה -אבי פיקאר

עולים במשורה

יוספטל, איש מפא״י וראש מחלקת הקליטה, נשא גם בתפקיד גזבר הסוכנות (מאז מינוי לוי אשכול לשר האוצר). תפקידיו מיקמו אותו בקרב דורשי ההגבלה והסלקציה הקיצוניים. כראש מחלקת הקליטה היה מתפקידו גם לפזר את העולים במושבים ובמעבדות מרוחקות. העקרונות של פיזור אוכלוסייה והרחבת הייצור החקלאי עמדו לנגד עיניו. ׳בישוב מדברים על כך שצריך לכוון את העולים לחקלאות […] מהעלייה של 3 החודשים האחרונים אי אפשר לבנות חצי מושב או להקים מעברה במרחקים […] אי אפשר לעשות פרודוקטיביזציה של העולים כפי שהם היום׳. יוספטל היה היחיד שהיה מוכן להסתכן בחוסר פופולריות ולהציע גם הגבלה מספרית. גם את מספר העולים היצרנים צריך היה לצמצם לדעתו. ׳אני נגד הדיפלומטיה הזו שכל הצעירים הרוצים לבוא יכולים לבוא. באיזו ועדה שתיבחר נקבע את המספר׳(בסופו של דבר בוועדה נותר בעינו המספר שהציע רפאל – 120,000). יוספטל הבין את מלוא משמעויות הסלקציה ואת העובדה שמספרי העולים ירדו בתלילות. הוא הצטרף לדברי קודמיו שקשה לחנך את הילדים אם הם חלק מחמולה ותמך בעלייתם של הבאים בחשבון להתיישבות: נוער וזוגות צעירים.

כללי הגבלת העלייה התקבלו כאמור בלא ויכוח, והדיון היחיד היה על ממדי העלייה ל־1952. ההחלטה שפורסמה לבסוף, ושהסעיף המרכזי בה הוזכר לעיל, ביטאה את הרצון להגביל את העלייה מצד אחד, ומצד אחר להמשיך, לפחות ברמת ההצהרה, את מדיניות השערים הפתוחים. לדוגמה תכנית העבודה של הסוכנות עמדה על 120,000 עולים, אך הוחלט לא לנקוב במספרם כדי שלא ליצור את הרושם שמגבילים את העלייה מבחינה מספרית. כמו כן הוחלט, כדי לרצות את ברגינסקי, להטיל על מחלקת העלייה לבדוק אפשרות להגדיל את מספר העולים מצפון אפריקה ליותר מ־30,000, וגם סעיף זה לא פורסם בעיתונות. רוב חברי ההנהלה היו תמימי דעים שתוספת זו אינה מציאותית.

ההחלטה הדגישה הגברת עלייה מסוריה וממצרים כדי לאזן את ההחלטות בדבר ההגבלות ולהראות שנעשים מאמצים להציל יהודים הנמצאים במצוקה. ההחלטה גם ציינה שההגבלות לא יחולו על בעלי אמצעים ושעל העלייה מרומניה יהיה דיון מיוחד.

בסעיף שצוינו בו ההגבלות הוזכרו כמה ארצות לדוגמה. דובר שם על ׳מרוקו, טוניסיה, אלג׳יר, טורקיה, פרס, הודו, ארצות אירופה המרכזית והמערבית׳. במקור הייתה גם ארצות הברית חלק מהרשימה, אולם עקב דרישתו של אשכול הושמט שמה כדי ש׳לא להקשות על קומץ היהודים המעוניינים לעלות משם׳.

לאחר שההחלטה התקבלה בהנהלת הסוכנות, היה על מדיניות הסלקציה לקבל את אישורו של המוסד לתיאום, שהיה למעשה גם אישור ממשלתי לתכנית. החשש היה שבן־גוריון יופיע שוב ׳כפרקליטה הנאמן של העלייה הבלתי מוגבלת׳, חשש שלא היה מבוסם דיו. בחינה מדוקדקת של עמדתו מגלה שאף שהוא התנגד, כמו רפאל, להגבלה מספרית של העלייה ורצה בעלייה בלתי מוגבלת. הוא התייחס בפירוש לאפשרות של עלייה מתוכננת ותמך בבחירת סוג העולים. ׳אם נעמוד בפני גלים גדולים של עליה נצטרך להחליט מה הן הארצות שהן קודמות ומה הם הסוגים שהם קודמים׳.ה׳סוגים הקודמים׳ היו לדידו בעיקר אלה שיוכלו להיות מתיישבים חקלאים. יחסית לקובעי מדיניות עלייה אחרים היה בן־גוריון חסיד של הגישה המשלבת, אולם כמו לרבים ביישוב גם לנגד עיניו עמד הדימוי השלילי של יוצאי צפון אפריקה.

בישיבת המוסד לתיאום שרפאל דיווח בה על המדיניות החדשה לא התנהל שום ויכוח. שפירא, שר העלייה, שאל על הסתירה בינה לבין חוק השבות, ומשקיבל תשובה הציע להגביל גם את עלייתם של עולי רומניה ולדרוש זאת מהממשלה שם. פרט לשפירא איש לא התייחס לסלקציה. למעשה העניין לא עלה כלל לדיון.

זה היה בעיקר דיווח של רפאל. הממשלה, שנטל הקליטה העיקרי היה עליה, לא התכוונה לסכל יזמה של הסוכנות להגבלת העלייה. אם הסוכנות נתנה את הסכמתה להגבלת העלייה מדוע צריכה הממשלה להתנגד לה.

תכנית העלייה הסלקטיבית התקבלה בתמימות דעים בממשלה ובהנהלת הסוכנות. גם בעלי העמדה המשלבת לא התנגדו לה. מצוקת הקליטה כמו גם התקווה שהעלייה תימשך בממדים גדולים על אף הסינון מיתנו את הניגודים בין בעלי עמדות שונות באשר לעלייה.

על אף היות מדיניות הסלקציה נסיגה משמעותית ממדיניות השערים הפתוחים, בדרישה ל׳עליה בלתי מוגבלת אך נבחרת היה משום שילוב של שני אתוסים ציוניים: עלייה וחלוציות. לעת הזאת הם לא נראו מנוגדים זה לזה.

מטרות מדיניות הסלקציה

ברקע להחלטה על העלייה הסלקטיבית עמדו שני עניינים שצוינו לעיל. האחד הוא המצוקה הכלכלית ובייחוד מצוקת הקליטה, והשני – דימוים של יהודי צפון אפריקה. איך היו תקנות הסלקציה אמורות לפתור את הבעיות שנוצרו? האם נועד להן תפקיד נוסף? ומה הייתה התוצאה המצופה מהמדיניות החדשה?

החלוקה למניעים שונים היא בעיקרה תאורטית. על פי התיעוד הקיים אצל רוב קובעי המדיניות היה משקל מכריע למצוקת הקליטה ולמצב הכלכלי. טענה זו גם הייתה לגיטימית, אפשר היה להביע אותה בפומבי בלי לסתור את הגישה השילובית כלפי יהודי ארצות האסלאם. אך לעתים, בלהט הוויכוח בישיבות הסגורות (להבדיל מהתבטאויות פומביות) נשמעו הערות וביטויים שהעידו על תמיכה במדיניות הסלקציה גם מסיבות אחרות – תרבותיות ומעמדיות׳, והם נשתמרו בפרוטוקולים. המניעים השונים לקבלת מדיניות הסלקציה אינם סותרים זה את זה בהכרח. במדיניות שקבעו אנשים שונים ושנומקה בתקופות שונות, אפשר לאתר ביטויי תמיכה בכל אחת מהגישות, ולכן אי־אפשר לקבוע חד־ משמעית את המניע להחלת העלייה הסלקטיבית.

הערת המחבר :       סוג התיעוד הקיים אינו מאפשר להכריע בסוגיה זו. מכיוון שמדובר בכוונות שבלב אפשר לאתר אותן רק בהתבטאויות בפרוטוקולים או במכתבים. המדיניות בשטח אין בה כדי להצביע על כוונות נסתרות. גם מדידה כמותית של התבטאויות התומכות בכיוון זה או אחר אין בה כדי להכריע מה היה המניע המרכזי ומה היו תוצאותיו.

הערבים שמרו על היהודים- בין צלב קרס לסהרה-רוברט סטלוף

בין צלב קרס

מפורסמים פחות בהגנתם על אינטרסים יהודיים, אבל ראויים לא פחות להכרה היו שליטי תוניסיה בתקופת המלחמה, אהמד פשא ביי, ובמיוחד דודנו מונצף ביי, בנים לשושלת צפון אפריקנית אחרת, בנו חוסיין. (״ביי״ הוא תואר כבוד ממוצא תורכי עות׳מני שאימצו שליטים צפון אפריקנים.) בדומה לסולטן מרוקו, גם הביי של תוניסיה פעלו במגבלות הצרות של מדינת חסות צרפתית ומרחב התמרון העצמאי שלהם היה מצומצם. כששליח של משטר וישי דרש מאחמד פשא לחתום על נוסח מקומי של תקנון היהודים, לא היתה לביי בררה אלא לציית. ובדומה לסולטן, גם השליטים התוניסאים סיפקו ליהודים הנרדפים מחוות חיוניות של תמיכה פומבית. כך עשה, למשל, מונצף ביי כאשר הביע דאגה, זמן קצר לאחר עלותו לשלטון, ל״אוכלוסיית הארץ כולה״.

ועם זאת, בכמה מובנים התוניסאים עשו עוד יותר. פרצה בנוסח התוניסאי של חוקי וישי האנטי־יהודיים התירה לשליט להעניק פטור מחוקים אלה ליהודים ילידי תוניסיה שביצעו שירות יוצא מן הכלל למען המדינה. אחמד ביי השתמש בפרצה זו כדי לפטור שני אישים יהודים בכירים – רופא העיניים רודה נטף ופול גז, האיש ששימש לימים כראש המשרד היהודי לעבודת כפייה בזמן הכיבוש הגרמני. יורשו של אחמד ביי, מונצף ביי, הרחיק לכת עוד יותר. הוא ציין את הסולידריות שלו עם נתיניו הנרדפים, ואת אי־תלותו במשטר וישי, בכך שהעניק בפומבי את אות הכבוד המלכותי הגבוה ביותר לעשרים נכבדים יהודים שמונה ימים בדיוק לאחר עלותו על כס השלטון.

כעבור חמישה חודשים הגיעו הגרמנים. כאשר אלפי חיילים גרמנים כבשו את ארצו וגורל הסכסוך הגלובלי כולו היה עשוי להיחרץ על אדמתו, ניצב מונצף ביי מול מערכת נסיבות ששום מנהיג ערבי אחר לא נאלץ להתמודד אתה. האינטרסים שלו סתרו זה את זה. כתוניסאי גאה הוא רצה לנצל את גאות הרוח הלאומית, שנלוותה לתבוסות הצבאיות של צרפת ב־1940 וב־1942, אבל בשונה מהרבה פטריוטים תוניסאים אחרים בני התקופה, הוא ידע כי הגרמנים עצמם אינם אוהדים את רעיון העצמאות הערבית. בהיותו אדם מודרני, הוא הוקיר את תרומותיהם של יהודי תוניסיה לפיתוח ההברתי, הכלכלי והתרבותי של ארצו ורצה לעשות כל שביכולתו להגן עליהם מההמתות ומהאכזריות של הפולשים, אבל הוא לא רצה לעשות משהו שיצית את חמתם של הגרמנים נגדו או נגד ארצו.

כך קרה שמונצף ביי ניהל משחק כפול. מצד אחד, בנובמבר 1942 הוא דחה את פנייתו הישירה של הנשיא רוזוולט להתייצב לצד בעלות הברית ולא גילה אפילו התנגדות סמלית לכניסת הכוחות הגרמניים. עם זאת, הוא היה אחראי למספר גדול של פעולות פרטניות שעיקרן הגנה על יהודים. ראש הממשלה שלו, שנבחר בקפידה, מוחמד שניק, איש עסקים שבמשך שנים רבות היו לו קשרים עם קהילת יהודי תוניסיה, נהג להזהיר את המנהיגים היהודים מפני התוכניות הגרמניות, עזר ליהודים להתחמק מפקודות מעצר ואפילו החביא יהודים כדי שיוכלו להתחמק ממצוד גרמני. חברי ממשלה, שפעלו בשם הביי, נתנו היתרים מיוחדים לצעירים יהודים כדי לאפשר להם להימנע מעבודת כפייה וניסו להתערב אצל השלטונות הגרמניים למען בני ערובה יהודים. אפילו בחצרו של הביי נמצאו מי שהחביאו יהודים שברחו ממחנות עבודת כפייה גרמניים. כל אותה עת השקיע מונצף ביי מאמץ גדול בקידומה של תחושת לאומיות תוניסאית, חוצת־ אזורים־ודתות. לא זו בלבד שנסע לכמה מהחלקים הנידחים ביותר של הארץ, הוא גם סיפק מימון מהאוצר המלכותי לבניית מסגדים, בתי ספר ואפילו מצבה מפוארת לקדוש יהודי נערץ. כפי שכתב היסטוריון אחד, ״הפעולות של מונצף ביי וממשלתו שמרו על האחדות בקרב עמה של תוניסיה ומנעו אותו מלהתפתות לסירנות הגרמניות״.

מונצף ביי, בדומה לסולטן מוחמר החמישי במרוקו, זכור בוודאי באהבה לקהילה היהודית של ארצו. ״הביי של תוניס עשה הרבה כדי להציל יהודים״, זכר מרדכי כהן. ״הוא בעצם העניק ליהודים יחס שווה״, אמר שלמה ברד. ״אם להגיד את זה בהגזמה, הוא לא הרשה את הפלייתם״. לזכותו של הביי ייאמר, העידה מטילדה גז, שישבה בתקופת המלחמה בצפאקץ והיתה לימים חברת כנסת, ש״הוא קרא לכל המושלים שבתוניסיה, קיבל אותם בארמון בַּרְדוֹ … והוא אמר להם: ׳על היהודים עובר רגע קשה, אבל הם בני חסות שלנו ואנחנו אחראים לחייהם. אם ייוודע לי שבגלל הלשנה כלשהי של ערבי, נפגעה אפילו שערה אחת של יהודי – אותו ערבי ישלם בחייו׳״.

אף כי מקצת הזיכרונות האלה בוודאי צמחו במרוצת השנים לאגדות, ואפשר שהם משקפים געגועים לימים עברו, דומה כי יש בהם ביטוי מדויק לאהבה שהרבה יהודים תוניסאים רוחשים למשפחה ששלטה בארצם. משלחת יהודית גדולה צעדה בתהלוכת הלוויה של מונצף ביי, ב־1948, אף שצרפת החופשית הדיחה והגלתה אותו בעוון שיתוף פעולה עם הגרמנים. יתר על כן, יהודי תוניסיה המשיכו להכיר תודה לשושלת בנו חוסיין עשרות שנים אחרי המלחמה.

בביקורי בתוניסיה במאי 2004 הלכתי עם פרופסור אביטבול לבקר את חיים מדר, הרב הראשי הזקן, בדירתו עמוסת־הספרים בקומה השנייה של בית חסר־ייחוד ברחוב פלסטין. (רב ראשי גר ברחוב פלסטין – כזאת היא מורכבות החיים היהודיים בארץ ערבית!) בדירה הסמוכה גר, הפלא ופלא, סידי שֶׁדלי ביי, בנו בן התשעים וארבע של השליט האחרון שליטי תוניסיה. שדלי ביי קיבל אותנו בחמימות, אף שלא הכיר אותנו לפני כן. מרותק למיטתו ומצומק מזקנה, הוא היה בכל זאת ערני, דרוך ולהוט לשוחח אתנו. וכך סיפר: כשהלאומנים של תוניסיה, בראשותו של חביב בורגיבה, הצהירו על העצמאות ב־1956, הם הדיחו את הביי והחרימו את אוצרותיה ונכסיה של המשפחה. יהודי תוניסיה, אמר, התגייסו לסייע. הם מימנו לא רק את דירתו, אלא גם את שכר הלימוד של בנו. בשים לב לאווירה הפוליטית האנטי־ מלוכנית שבה התרחשו כל הדברים האלה, נדיבות כזאת היתה יכולה לשקף רק הכרת תודה אמיתית של הנתינים היהודים של הביי על תמיכתו בעתות משבר.

החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש- אלישבע שטרית

  • החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש

    תמורות בין השנים 1939-1901

    אלישבע שטרית

    ב. חינוך פורמלי לבנות — נדבך ראשון בחתירה להשתחררות

  • הפרדה חברתית בין המינים

כמו בחברה המוסלמית גם בחברה היהודית של מראכש הייתה נהוגה הפרדה חברתית בין המינים. הנשים מעולם לא ישבו לסעוד עם הגברים, אפילו לא בתוך המסגרת המשפחתית. הנורמה הזו התקיימה בקרב כל השכבות החברתיות. בשכבה העשירה והמבוססת סעדו האב והבנים הגדולים בחדר גדול ששימש גם כחדר אורחים ואילו האשה והבנות סעדו בחדר קטן עם המשרתות. במרבית המשפחות סעדו האשה והבנות במטבח. גם בחגים מרכזיים כמו ליל הסדר לא ישבה האשה עם הבעל והבנים. בחגיגות משפחתיות הוקצה חדר נפרד לכל אחד מהמינים. התופעה של ההפרדה החברתית בין המינים, במיוחד בקרב השכבה העשירה והמבוססת, הדהימה את המבקרים הנוצרים שביקרו במראכש ואת אנשי כי״ח בתקופה הפרה־קולוניאלית.

אפילו אצל המשפחות המבוססות ביותר לעולם אין האשה יושבת לשולחן לצד בעלה והבנים. חדר האורחים הרחב, שבו שולחן גדול וגבוה ומסביבו כיסאות, מיועד אך ורק לבעל, לבנים ולאורחים הגברים. בחדר אחר קטן יותר, על ספסל נמוך המכוסה במפה פשוטה, עורכים את השולחן לנשים, לבנות ולמשרתות…פעמים רבות הייתי נוכחת באירועים משפחתיים, כגון חתונות, בר מצווה, אירוסין …ומעולם לא מצאתי אשה ליד שולחן הגברים. מבחינה זו הייתי היחידה ויוצאת הדופן. הנשים המקומיות מביטות בי בעיניים פעורות ותמיד מכבדות אותי ומגישות לי ראשונה, לפני שהן מגישות לגברים.

גם במשפחות העניות נשמרה הנורמה של ההפרדה בין המינים בשעת הסעודה למרות שכל בני המשפחה התגוררו בחדר אחד. במשפחות כאלה נהגו הבעל והבנים לסעוד ראשונים ורק אחריהם סעדו האשה והבנות: ״ברגע שהתבשיל מוכן, הסיר מורד מן האש ומוגש קודם כל לאב ולבנים. מה שנותר — אם נותר — הוא בעבור האם והבנות״.

בימי הנידה הגיעה ההפרדה בין המינים לשיאה, אז פרשה האשה לחדר נפרד ושוחחה עם בעלה רק באמצעות צד שלישי.

  • יחס הבעל לאשתו

מנהלי כי״ח שפעלו בקהילה היהודית של מראכש בתקופה הפרה־קולוניאלית (1912-1900) ובמיוחד המנהלות הראשונות של בית הספר לבנות (קוריאט, פלקון), מציגים תמונה עגומה וקשה של מעמדה הנחות של האשה בתוך המשפחה. על פי דבריהן הוחזקו הנשים במצב של כניעה מחפירה. האשה הייתה חייבת בציות מוחלט לבעלה, ולא הייתה רשאית להרים את קולה בנוכחותו או להביע את דעתה. נאסר עליה להתערב במעשי הבעל או לערער על החלטותיו, במיוחד נאסר עליה להתערב בהחלטות הנוגעות לדרך שבה הוא מחנך את הילדים.

כך כתבה קוריאט, המנהלת הראשונה של בית הספר לבנות בשנת 1902, זמן קצר לאחר בואה למראכש:

…פעמים רבות דובר על אודות מצבה הנחות של האשה בערי המזרח ובערי אפריקה. בכל מקום אתה פוגש באותה אטימות של הבעל ביחס לאשה, בכל מקום היא נדחקת לקרן זווית ועליה להכיר טובה על שאינה מוכה ועל שאינה נאלצת לסבול פגיעות גופניות. במראכש מורגש מצב זה יותר מבכל מקום אחר. נבדוק את המצב של האשה במשפחה מבוססת, שבה אין היא נאלצת לעבוד כדי להרוויח את לחמה. למרות זאת חייה אינם חסרי דאגה. היא איננה יכולה ואינה מעיזה להרים את קולה בנוכחות בעלה. דעתה בין טובה ובין רעה אינה נחשבת כלל, והאב הוא טירן אמיתי העושה ככל העולה על רוחו בכל הנוגע לאשה ולילדים… כאשר הוא חושב לנכון להכות את ילדיו, על האם להתכנס בפינתה ולא להתערב…לא יעלה על דעתה לגונן על ילדיה, גם כשהוא מכה את הבן, וברוב המקרים [הוא מכה] את הבת, ללא שום הצדקה…נשות המעמד המבוסס זוכות ליחס שלילי מצד בעליהן, לאדישות ואפילו לבוז… ומצבן של הנשים ממעמדות נמוכים הוא גרוע הרבה יותר.

אל התיאור הזה, בדבר יחסו של הבעל אל האשה במראכש, יש להתייחם בזהירות. אין ספק שהיו בעלים שנהגו בנשותיהם כפי שכותבת קוריאט. גם בעלים אלימים לא היו חסרים בקהילה. עם זאת התיאור סובייקטיבי ובעיקר מכליל מאוד. מתוך המקורות הרבניים המעטים העומדים לרשותנו מתקבלת תמונה שונה מזו שתיארה קוריאט על היחס של הבעל אל האשה. על פטירת אשתו הראשונה, דונה, כותב הרב רפאל מסעוד בן מוחא: ״כל מי שמתה אשתו ראשונה בחייו כאילו נחרב בית המקדש בימיו…״אבלות האשה הראשונה אשת נעורים אינה נשכחת מן הלב״. ובנו של הרב בן מוחא [ר׳ אברהם] המספיד את אמו מתאר אשה חכמה, כריזמטית שבדבריה היא הצליחה לתרום לשלום בית לזוגות שבאו להתגרש אצל בעלה הדיין.

אשה משכלת…מנעורי גידלתני לתלמוד תורה …וקורץ לה אשה חכמה… מכבדת את בעלה הוד והדר תעטרהו, ששון ושמחה ימצא בה… אשת חיל מי ימצא, גם שינה מעיניה נדדה לשמוע דבר תורה ואספר מעט מזער ממעשיה הטובים ומידותיה הישרים.״כל איש ואשה שהיו באים לדין [אצל בעלה הדיין] והיו עומדים על פני המגרש הייתה עומדת בכל מאמצי כוחה עד שתעשה להם שלום במתק לשונה, בדברים המתקבלים על לבם עד שיצאו ששים ושמחים וכל המרבה לספר בשבחיה מגרעות נתן.

סביר להניח שלא היו הרבה נשים כמו דונה בן מוחא במראכש, ובכל זאת היחס של הרב ושל הבן אל האשה והאם מאיר פינות שחסרות בתיאור של אנשי כי״ח.

מכל מקום לפני שהאשה היהודייה נחשפה לתהליכי המודרניזציה היא השלימה עם מעמדה המשני לבעל, כי זו הייתה צורת החיים היחידה שאותה הכירה. נישואיי הבוסר הרגילו אותה לקבל מגיל צעיר מאוד את מעמדה הנחות כמובן מאליו. תנאי חייה לא היו שונים ואולי היו אפילו טובים מאלה של האשה בחברת הרוב המוסלמי. למעשה, רק לאחר כניסתם של גורמים חיצוניים וחדשים אל תוך הקהילה והשפעתם על הנעשה בה ברוח המודרנה, התחילה האשה להיחשף לצורות חשיבה אחרות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ   מאי »
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר