מסי הדימה ושימושם-בת יאור

בת יאור

שני סעיפים מופיעים בחוזה מס־הגולגולת, אחד חובה ואחד רשות. הראשון גורר ששה דברים:

 א) אסור להם לתקוף או לסלף את הספר הקדוש:

ב) ולא להאשים את הנביא בכזב או להביא מדבריו מתוך בוז:

ג) ולא לדבר על אמונת המוסלמים כדי לתת בה דופי או ללעוג לה:

ד) ולא ליקרב אל אשה מוסלמית דרך־זנות או כדי לקחתה לאשה:

 ה) ולא להדיח מוסלמי מאמונתו, אף לא לפגוע לא בו ולא ברכושו:

 ו) ולא לסייע לאויבי האסלאם ***** ולא לאכסן אחד ממרגליהם. אלו החובות שאותן עליהם     

למלא בקפידה ואותן עליהם לקיים בלי שיהיה צורך להתנותן במפורש: אם נעשה הדבר הרי זה רק למען הודיעם, כאישור לקדושת החובה המוטלת עליהם, וכדי להדגיש שמעתה והלאה תביא עשיית איזה מן המעשים האלה לידי ביטול החוזה שהואילו לעשות עמהם.

הסעיף השני, שאינו אלא רשות, גם הוא יש בו ששה עניינים:

א) לשנות את לבושם החיצון על־ידי שׁיַעדוּ סימן מפלה (ע׳יאר) ויחגרו חגורה מיוחדת (זונאר):

ב) איסור על בניית בניינים גבוהים מאלה של המוסלמים: רק שווים יהיו להם לגובה, או נמוכים מהם:

ג) איסור פגיעה באזניהם של מוסלמים על־ידי צילצול במקושיהם(נאקוס),******

***** בערבית — אהל אל־חרב, הלא־מוסלמים שהאסלאם חייב ללחום בהם במסגרת הג׳האד כדי להכניעם ולכבוש את ארצם.

תחריט(מס. 85) של ד. דה פ׳ראנסייר על־פי תמונה של ז׳.־ב. ואנמור(1708-1707)

אנטואן דה־פ׳ריול(שגרירו של לואי הי״ד בשער העליון)

קריאת ספריהם והשמעת יומרותיהם באשר לעוּזַיר וישוע;

ד) איסור שתיית יין ברשות־הרבים והצגת צלבים או חזירים לראוה

 ה) חובה עליהם לערוך את הלוויותיהם בחשאי, בלי לבכות או לקונן בפרהסיה;

ו) איסור על רכיבת סוסים, בין טהורי־גזע ובין סוסי־כלאיים, הגם שמותר להם השימוש בפרדים וחמורים. שש המצוות האלו אין להכלילן בהכרח בהסכם־החסות אלא אם כן הוטלו במפורש, ואז הריהן בחזקת חובה גמורה. אפילו הֵפֵרו תנאים אלה, אין בכך משום התרת החוזה, אבל כורח הוא וחובה לכופרים לכבדם, ואם הפרו אותם יש להענישם. לא יחול עליהם עונש אם לא נאמר שום דבר מפורש בעניין זה. עמי (306-305).

כאשר בעלי־הברית והכפופים להם עושים אגודה אחת להילחם במוסלמים, ממילא הם נעשים אויבים, וכל אחד מן הלוחמים האלה דמו מותר: לגבי מי שלא תפסו בנשק, יש להחליט אם נתנו הסכמתם לפעולות־האיבה או לא.

סירובם של הכפופים לשלם את מס־הגולגולת יש בו משום הפרת החוזה שהואילו לעשות עמהם. לדעת אבו־חניפה אין סירוב זה בחזקת הפרה אלא אם כן, בנוסף על כך, הם שבים אל ״אדמת המלחמה״ (דאד אל־חרב).

בחוק־היסוד המוסלמי, העולם נחלק לאדמות שכבר הן תחת שלטון מוסלמי(דאר אל־אסלאם) ואדמות שצריך לכבשן במלחמה (דאד אל־חרב) כדי לכוף עליהן את שלטון האסלאם.

המס המגיע נגבה בכפייה, כמוהו כשאר חובות. אין הם מורשים להקים בתי־כנסת. או כנסיות חדשים על אדמת האסלאם (דאר אל־אסלאם) וכל שייבנו יש להרסם לרעתם; מותר להם לשפץ בתי־כנסת וכנסיות עתיקים שחרבו.

אם הפרו הכפופים את חוזיהם, אין בכך כדי להתיר את דמם או את ביזת רכושם או את מיקח נשיהם וטפם לעבדים, אלא אם כן פתחו במלחמה. יש להוציאם משטחי האסלאם, ולהרשותם לעבור בשלום עד אם יגיעו למקום־מבטחם בארץ הסמוכה ביותר של עובדי־עבודה־זרה. אם לא יילכו מרצונם, יש לגרשם בכוח־הזרוע.

אל־מווארדי (נפי 1058), אל־אחפאם אל־סלטאניה

****** נאקוס — פטיש־הקשה שהיה מקובל בכנסיות המזרחיות במקום הפעמון.

  1. גירוש הדיימים מן המינהל הממלכתי

מסודות בנוגע לח׳ליף עומד אבּן אל־ח׳טאב (644-634)

מזה הטעם אמר האמאם אחמד אבּן־חנבּל: ״אין להעסיק יהודי או נוצרי במשׂרה מינהלית כלשהי של המוסלמים, כגון גביית מס־הח׳ראג׳ – מס על אדמה חקלאית –  או מס־הגולגלות (ג׳זיה)״. כיוצא בזה גורסים אבו־חניפה, אל־שאפעי ושאר פוסקים כי אסור למנות אחד מהם למשרה בעלת־השפעה בשום פלך ולשום כהונת־אמונים; שאין הכפירה מתיישבת עם המרות והאמון. שכן דברי הנביא, ״לא אבקש סיוע מעובד־עבודה־זרה״, כוללים בקשת עזרתם בהגנה, העסקתם במושלים, כפקידים וכיוצא באלה. המונח הכללי שבו משתמשים יחול על כל המקרים ואין לייחדו למקרה מיוחד. ממילא מובן כי האיסור על בקשת עזרה מהם הוא כללי בנעימתו — שהרי חל הוא על כל הכופרים מקרב עם־הספר. פסיקה זו הוא מבסס על אמונתו באללה ובנביאו. כי משעה שאחד מבני עם־הכתב מכריז כי אין אמת במשפט אללה ונביאו, וסוטה מדרכם של נביאי אללה, ממילא עבודה זרה דבקה בו.

בעניין זה אומר אללה(קוראן ט, 31): ״לוקחים את חכמיהם ונזיריהם באדונים להם, נוסף לאללה, ואת המשיח בן מרים. אף־על־פי שנצטוו לעבוד רק אל אחד שאין זולתו, הנעלה על כל מה שהם משתפים עמו״.

מסורת בידינו שבאה לנו מידי אבּו־בּכּר אל־אַת׳רָם, אחד החשובים בבעלי־המסורה; ולידינו הגיעה על־ידי האמאם אחמד אבן־חנבל ואחרים והיא מובאת באוסף־המסורות [של השני], משמו של אבו־מוסא אל־אשערי, לאמור: פקד עליו אמיר המאמינים, עומר אבן אל־ח׳טאב, להביא דין־וחשבון על מה שקיבל ומה שהוציא [כתוב] על פיסת־קלף אחת. והנה היה לו לאבו־מוסא לבלר נוצרי: והאיש הזה הביא את הדין־והחשבון אל הח׳ליף. התפעל ממנו עומר ואמר: ״אכן יודע אדם זה את הקוראן על־פה: קראו לו ויקרא את הקוראן לפני״. אבל אבו־מוסא השיב לאמור: ״הוא לא יוכל לבוא אל המסגד״. ״האם קרה לו מקרה־לילה ?״ שאל עומר. ״לא״, השיב אבו־מוסא, ״נוצרי הוא״. או־אז גער בו עומר ובידו היכה על ירכו עד ששיבר אותה כמעט, ואמר: ״לא תקרב אותם אליך שהרי אללה הרחיקם: לא תתן אמון בם שהרי אללה אינו מאמין להם: ולא תוקירם שהרי אללה השפילם״. […] כתב מוּעאוִיה אבּן אבּי־סופיאן אל אמיר־המאמינים, עומר אבן אל־ח׳טאב, לאמור: ״יש במחוזי לבלר נוצרי, שבלעדיו איני יכול להשלים את גביית המסים. איני חפץ להוסיף ולהעסיקו בלי שאקבל אות ממך״. השיב עומר על איגרתו בזו הלשון: ״ישמור אללה על בריאותנו ובריאותך; קראתי את איגרתך על דבר הנוצרי. וזו תשובתי: ייחשב הנוצרי כאילו מת ואיננו״.

בשום מסורת ובשום סיפור־מעשה לא נאמר דבר על עובד־עבודה־זרה שקיבל שררה בימי הנביא, אבו־בכר, עומר, עות׳מאן או עלי״.

קצת מתקנות הכובשים בסוריה ובארץ־ישראל

וכך הטיל עומר על העשירים מם בשיעור 48 דרהם, על בעלי רכוש ממוצע בסך 24 דרהם, ועל העניים בסך 12 דרהם. הוא גם פקד לאמור שלא יבנו הנוצרים כנסיות חדשות ולא יציבו צלבים במקום שמוסלמים דרים בו, ושלא יקישו במקושיהם אלא בתוך כנסיותיהם פנימה: [ואמר] ״מן הדין שנהיה רשאים להתחלק עמהם במשכנותיהם כדי שידורו בהם המוסלמים״. [והוסיף ואמר:] ״איני סומך עליכם: אקח את החלק הדרומי של כנסיותיהם להקים שם מסגדים מוסלמיים, שהרי הם שוכנים ממש באמצע הערים״. ועוד ציוה שלא יוליכו חזירים בקהל המוסלמים: שיארחו אורחים הבאים אליהם משך שלושה ימים ושלושה לילות: שישאו את הבאים רגלי מכפר לכפר: שיעוצו להם עצות טובות ולא יחרשו עליהם רעה, ושלא יסייעו לאויב. [ואם לא ינהגו כך] ״התרנו לשפוך דמם ולקחת את טפם ונשיהם בשבי: בתנאים אלה ניתנים להם ברית אללה וההסכם שלו בחסות המוסלמים״.

איגרת הח׳ליף עומר אפן עבד אל־עזיז(720-717) אל מושלי הממלכה

עומר אבּן עבּד אל־עזיז, הראש לבני־אוּמַיה, כתב אל נציבים בפלכים לאמור: עומר מברככם לשלום, והוא קורא לכם מספר אללה, הברור: ״הוי המאמינים! עובדי־עבודה־זרה טמאים הם״ (קוראן ט, 28). אללה בראם להיות חסידי השטן: הפסד יפסידו בכל אשר יעשו: אשר כל יגיעם בחיי העולם הזה לשווא, גם אם ידמו בנפשם כי ייטיבו לעשות. תחול עליהם קללת אללה, המלאכים וכלל בני־האדם. דעו אפוא כי קודמיהם מתו רק באשר מיאנו לקבל את האמת והושיטו יד־רשע. שמעתי על אי־אלה מוסלמים בעבר שבהגיעם אל ארץ ידועה להם באו אליהם עובדי־עבודה־זרה והמוסלמים נעזרו בהם בענייני מינהל ולבלרות, כי הללו בקיאים היו בחכמת הלבלרות, בגביית המסים ובענייני מחיָה. אין טובה ואין ניהול נכון במה שמכעיס את אללה ושליחו. אכן, זו תקופה שעברה, ואללה שם לה קץ, ואילו כיום אין אנו יודעים מושל שהשאיר בפלך שלו נושא משרה מינהלית כלשהי שאיננו מוסלמי ולא העבירו מכהונתו. כי ביטול מעמדם, והשפלתם לשפל־המדרגה, מצוה הם. יכתוב אלי כל אחד מכם מה עשה בפלך שלו.

הוא פקד לאסור על יהודים ונוצרים כאחד לרכוב על אוכפים; שלא יורשה איש הנמנה עם ״עמי־החסות״ להיכנס לבית־מרחץ ציבורי ביום הששי אלא לאחר שעת התפילה. ועוד פקד להציב שומר שישגיח על היהודים והנוצרים כאחד כל־אימת שהם שוחטים בהמה, למען ינקוב השוחט בשם אללה ונביאו [בעת שחיטה מעין זו]. המושל אשר הציב על מצרים, חֵיאן, כתב אליו: ״הוי אמיר־המאמינים; אם יימשכו הדברים במצרים כפי שהם עכשיו הרי עד־מהרה יהיו כל בני־החסות למוסלמים ואז לא נוסיף עוד לקבל מהם כסף [ממסים]״. או־אז שלח אליו עומר שליח גיבור־חיִל לאמור: ״רד מצרימה ונתת לחיאן שלושים מלקות שוט על ראשו כעונש על אשר כתב, וכה תאמר אליו: ׳הישמר־לך, חיאן: מי שנעשה מוסלמי, אל תתבע ממנו מס־גולגולת. רק מי־יתן והמירו כולם את דתם. אכן כמטיף שלח אללה את מוחמד ולא כמוכסך.

ע׳אזי אבן אל־ואסיטי(חי ב־1292), אצל גוטהייל

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר