בנטוב חיים – קווים אחדים בדרכי פסיקתם ההלכתית של חכמי הספרדים וחכמי מארוקו

קו לקו

השוני בין יחסם של חכמי ספרד לראשונים, לבין זה של חכמי אשכנז, מוצא ביטויו גם בתשובת הרא״ש לר׳ ישראל הסופר ר׳ ישראל מסתמך על פרשנותו של ר׳ יעקב בן שושן הזקן, ואומר: ״כי החכם הזקן ר׳ יעקב בן שושאן נודע בישראל כי לא היה בדורו… שלם כמותו.,. והכל היו מסכימים לשמועתו… והיאך יעלה על לב להרהר אחריו ולבטל פירושו לתקנה זו .?… והראיה החזקה על אמיתת פירושו היא שנתקיימו דבריו וכן התנהגו לפניו ולאחריו עד שפשט המנהג בטוליטולה… ופוק חזי מאי עמא דבר… וזה או קצתו יספיק למודה על האמת״. שתי טענות בפיו של ר׳ ישראל:

 א) הזקן הורה והוא גברא רבה.

ב) הוכחה לאמיתות פירושו היא עצם העובדה שנהגו כמותה, והעובדה, שכך נהגו, מביאה אותו לקבוע שאין להרהר אחריו.

הרא״ש לעומתו עוגה על שתי הטענות:

א) ״זו אינה ראיה, מי לנו גדול כרש״י… ונחלקו עליו… יוצאי יריכו ר״ת ור״י… כי תורת אמת היא ואין מחניפין לשום אדם… ועוד… הלכה כבתראי ודידן עדיפה״. ועל הטענה הב׳ שכך נהגו עונה הוא: …״ואין נקרא פשט מנהג על ידי הסופרים… ושמא לא ידע המערער שהיה לו כח לערער… או שמא דן דיין אחד שנתמנה בכתב המלך מדעת עצמו… ואין לעשות מזה מנהג קבוע שיעביר הדיין־אמת מדברי תורה לקיים המנהג״. אין הרא״ש מתחשב אפוא בשתי טענותיו של ר׳ ישראל אך אינו מוצא דוגמא אלא מאשכנז וצרפת. רבי ישראל, גם מול הרא״ש אתו הוא חולק, חותם בדברי הכנעה אופייניים:

 

ואדוני חכם כחכמת מלאך האלקים ומה יצדק עמך אפרוח שלא נתפתחו עיניו אבל תחשבני עוף מצפצף ־!.

הערת המחבר : בער, בספרו היהודים בספרד, י־ם, עמי 186, רואה בדברי ר׳ ישראל דברי ״אחד המשכילים״ ש״לא רצה להיכנע להכרעת חכם ההלכה״. אין הדבר נראה כך, קודם כל ר׳ ישראל גם כן הוא ״חכם הלכה״, בטענותיו, אמנם משתמש הוא בחכמת ההגיון ובמידע הפלולוגי שבידו, אך אין בזה כל פסול, וחכמים רבים וטובים כמו הרז״ה, ורשב״ץ השתמשו בתורת ההגיון להבנת ההלכה. אין הרא״ש בדבריו נגדו אלא כמגזים על מנת להרתיע. ואם דברי הרא״ש נתקבלו הרי זה משום שהרא״ש נודע כחכם גדול, ומילא תפקיד של ראש הרבנים ור׳ ישראל לא מסתיר כלל את כניעתו לפניו, על אף שההגיון והסברא לכאורה לצדו. תשובה זו הובאה בטור אהע״ז, סי׳ קי״ח, וראה שם בבית יוסף, את תשובת הרשב״ש שהביא, ושלדעתו אף הוא חולק על הרא״ש. וראה שו״ע אהע״ז, סי׳ קי״ח ס׳ ט. ועיין משפטים ישרים לר׳ רפאל בירדוגו, ח״ב, סי׳ רי״א, שמביא אף הוא שהרשב״ש חולק על הרא״ש. וראה גם מהר״ם אלשיך, בתשו׳ סי׳ ט״ו.

ר׳ שלמה לוריא בהקדמה ראשונה לספרו ״ים של שלמה״ כותב: ״לא אאמין לשום אחד מן המחברים יותר מחבירו אף שיש הכרע גדול בין מעלותם… מ״מ התלמוד הוא המכריע וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו״. גם בדורות האחרונים כותב רבי יהושע ב״ר יוסף מקראקא (נפטר 1648) לר׳ משה מלימא בעל ״חלקת מחוקק״: ״ומה שכתבת שלא הבינו כן המגיד משנה והטור מה בכך הלא גם לנו לבב אנוש״ ובמקום אחר הוא מתריע נגד בני דורו: ״ולפי מנהג חכמי מדינתנו דבר שנדפס בשלחן ערוך אין לשנות ח״ו כתורת משה… רחמנא ליצלן מהאי דעתא… ורשאי כל אדם לחלוק בראיות ברורות אפילו על דברי הראשונים״ ״.

ברם חכמי הספרדים וחכמי מארוקו בכללם, הולכים בעקבות קודמיהם הראשונים. רבי רפאל בירדוגו ממכנאס שבמארוקי (נפטר 1823), כותב נגד הש"ך שחלק על המגיד משנה ועל אחרים, כדברים הבאים: ״ואני תמה כיצד יחלוק א׳ מהאחרונים עם היותו רב ועצום על הראשונים אשר המה לנו לעינים ובפרט על הרב המגיד בדעת הרמב״ם בס׳ בעלמא, שברור הוא באין ספק שקורא עליו הרמב״ם בכל ביתי נאמן הוא וכל שכן להחליט דברים נגד דעתו במקום שלא חלק עליו שום אחד מהראשונים ז״ל״. ובדרך כלל הוא מגן על הראשונים. בחושן משפט בסימן מ״א, כתב הש"ך בסעיף קטן י״ט: ״לפענ״ד שהרב המגיד וכל האחרוני׳ לא ירדו לסוף דעת הראב״ד והרמב״ם… ״ ועל זה כותב ר׳ רפאל: ״ואני תמה אם הרב המגיד לא ירד לסו״ד הרמב״ם מי הוא שיוכל לירד חוץ ממנו? …ואמרתי אולי משגה הוא ביד הרב המגיד… אלא… שאחר המחילה מכבוד הרש״ך… שפירושו במקום הזה אין לו שחר״. נגד המגדל עוז, כתב הש״ך שם: ״כבר ידוע שהוא כותב בלי עיון והשגחה כלל ומקלקל דבריו שלא במשפט״. ועל זה מעיר הר״ב: ״אין מקום לכל מה שחירף וגידף הש״ך ז״ל בהרב מגדל עוז שמכותלי ביתו ביכר שהש״ס דמי ליה כמאן דמנח ליה בכיסתיה״. ומסיים וכל זה דברים פשוטים ואולם לפי שרב גדול נטפל בהם — כתבתי. המניע שהניעו לכתוב הוא אפוא העובדה שבטפל הש״ך לגדולים וראשונים כמו הרב המגיד והמגדל עוז ורצונו שלו להגן עליהם.

במקום אחר חולק ר׳ רפאל כבוד לדברי הש״ך ואינו מעיז לחלוק על סברתו, מפני שהוא קדם לו וסברתו היא היחידה שהועלתה על ספר, וכך על חומ״ש סי׳ פו ס״ה, בראובן שחייב לשמעון ושמעון ללוי שלפי ברייתא של ר׳ בתן נשתעבד לוי לראובן המלות של שמעון. כתב מרן: ״אם אחר שנתחייב לוי בב״ד לראובן הלך ופרע לשמעון — חייב לפרוע לראובן פעם אחרת. והוא כותב על זה:

״הרב בש״ך כתב… לאו דוקא בתחייב בדין… אלא אורחא דמילתא נקט… ודבריו צל״ע דבפי׳ קאמר מר״ן ואם אחר שנתחייב בדין… ואמת שאין בנו כח לחלוק על הרב. ואחר שהוא מיל תא דפברא — סברתו היא העיקר אס לא נמצא מי שיחלוק עליו. ואחר שהוא ז״ל אומר דדברי מר״ן לאו דוקא מכח סברא פשוטה לו אין בנמצא מי שיחלוק עליו אך הנה הוא ז״ל עצמו כתב ואע״פ שראיתי בתשו׳ מיימ׳ וכו׳ …ואחר שמצינו שגדול א׳ חולק עליו למה נאמר דדברי מר״ן לאו דוקאי אחר שיש גדולים שסוברים דדוקא הוא? זה תימה גדול …כללא דמילתא דכדברי מר״ן ובפשטו אנו פוסקין ואנו גרירי בתר פסקיו״.

הרי שרק במוצאו הדבר אצל הראשונים העז לחלוק על הש״ך. גם ר׳ רפאל אהרן בן שמעון (נפטר חשדן תרפ״ט 1928), אינו משלים עם פירושים המנוגדים לפירושי ראשונים, ובספרו ״מצור דבש״ בדברי ביקורתו נגד הרב בעל ״כתב סופר״ כותב:

ודבריו הם נגד כל גדולי עולם רבנן קמאי ובתראי רבותינו הקדושים אשר מימיהם אנו שותים וכולם סברי מרנן שהאיסור בהוצאת האש הוא מדרבנן ואם עבר והוציאו מותר להשתמש בו והוא באחד חולק עליהם וסבירא ליה שהאיסור הוא מדאורייתא ואם עבר והוציאו אסור להשתמש בו מבלי להסתמך על שום פוסק שחולק ורק בעצם פלפולו בשי׳ הרמב״ם והראב״ד ז״ל, ומזה הוציא דין חדש אשר לא זכרוהו הראשונים. ואנחנו לא הורגלנו בדרף הזאת ולא למדונו רבותינו דרכי הפסק וההוראה כאופן כזה, ואין אנחנו דל, מלקטי שכולים משדה תכונות חכמתם והב שהתירו ולא אנחנו״. צא וראה עד כמה בטלו את עצמם לפני הקדמונים. גם ר׳ יצחק בן דנאן (נפטר תר״ס 1900) כותב בספרו ליצחק ריח: ״אין כח ביד הרבנים עכשיו לחלוק על החיבורים שנתפשטו ברוב ישראל אם לא שהוא מקובל מפי רבותיו הגדולים שנהגו כן. אבל מסברת עצמו לא.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אפריל 2017
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  
רשימת הנושאים באתר