ארכיון חודשי: יוני 2017


מקומו של אבן-חל׳דון בתולדות מדעי החברה

מקומו של אבן-חל׳דון בתולדות מדעי החברה אבן חלדון - פסל

אבךח׳לדון הוא דמות מבודדת בהתפתחות מדעי החברה, הן בעולם־התרבות שלו, התרבות הערבית־איסלאמית, והן בתרבות העמים. יסודי תורתו ועצם מגמתה היו מקוריים כל־כך, שהדין היה עמו כשבינה אותה בשם ׳המדע החדש׳. ואמנם מושג ׳התודעה הקיבוצית' העומד במרכז תורתו החברתית, אבךח׳לדון עצמו יצרו, אם כי הוא נסמך בכך על המסורת השבטית שהיתה שלטת בקרב הערכים לפני שהיו לעם תחת דגל האיסלאם. חדש ומקורי הוא גם הרעיון על המחזוריות בהיסטוריה, היא תורת ׳השלבים׳, שגם בשבילה נטל אבן־ח׳לדון מלה ערבית (אטוואר), ויצק בה משמעות חדשה.

חשוב לא פחות מחידושים אלה בגוף תורתו היה עצם הרצון והניסיון להבחין במהלך ההיסטורי חוקים בעלי תוקף כללי. ההיסטוריונים הערביים שקדמו לאבן־ח׳לדון נמנו כולם על שני סוגים: או רושמי דברי־הימים, בעלי־כרוניקות, שאספו בחריצות את כל הידיעות המתייחסות לשנה מסוימת והשחילו אותן כבחוט; או מספרים בעלי נטיות ספרותיות־תיאוריות, שאספו מסורות היסטוריות, אגדות, אנקדו­טות, שושלות־יוחסין וכיוצא בזה, והביאו אותן לפי סדר כלשהו. אבךח׳לדון היה הראשון שביקש להסתכל בקורות העמים והממלכות מנקודת־מצפה גבוהה יותר, כדי להבחין בכללים ובחוקים המשפיעים על הזרם האינסופי של המאורעות ההיסטוריים, ולחשוף את הגורמים הקובעים את מהלך ההיסטוריה. אמנם כבר לפניו הבחינו בהש­פעתו של האקלים על מבנה־גופם והלך־נפשם של בני־האדם, ואבן ח׳לדון חוזר על השקפות שהיו מקובלות בימיו בעניין זה. אך הוא הראשון שראה בתהליך ההיסטורי פונקציה של יחסים חברתיים, תוצאה של משחק כוחות סוציאליים ומשקיים.

׳בין החסרונות שמונה מוריץ ריטר בכתיבת ההיסטוריה של תוּקידידס, הוא מעלה גם את הטענה, שאפשר להבין את המבנה הפוליטי הבנה מעמיקה יותר מזו שבמושגי המפלגה והמדינה; שכן מעבר לאלה עומדת השפעת הגומלין בין העם והמדינה, בין החברה והמדינה – כלומר היסוד הסוציולוגי. אכן, אלה הן דרישות מודרניות ביותר, שגם תקופתנו החדשה מתקשה בהגשמתן׳. גדולתו של אבן-ח׳לדון מתגלה בכך, שהוא קיים דרישה זו, כ־500 שנים לפני שהובעה בדברים שהבאנו לעיל. הוא הראשון שניתח את השפעת־הגומלין בין העם והמדינה, בין החברה והמדינה, וביקש לחשוף את הגורמים הסוציולוגיים של גלגולי הממלכות בעולם.

תוקידידס (ביווניתΘουκυδίδης;‏ 460 בקירוב – 395 לפנה"ס) היה היסטוריון יווני איש אתונה, אשר ספרו "תולדות המלחמה הפלופונסית" מתאר את קורות המלחמה שניטשה בין אתונה לספרטה במחצית השנייה של המאה ה-55 לפנה"ס.

אבל ברור שגם תורתו של גאון וענק־הרוח אינה יכולה לצמוח יש מאין; גם שיטתו של אבן־ח׳לדון עומדת על מסד מסוים. אבן־ח׳לדון עצמו, שעה שהוא תוחם את ׳המדע החדש׳ שלו מענפי־מדע אחרים, מזכיר את מדע ׳מקורות־המשפט ואת תורת־המשפט עצמה, שכללו בתרבות האיסלאמית גם את מה שקרוי היום בפינו ׳משפט קונסטיטוציוני׳.

בעולם האיסלאם אף היתה ספרות עניפה מסוג ׳מראות המלכים׳; אבן־ח׳לדון מזכיר ב׳מוקדימה׳ פעמים אחדות את ספרו של אל־מאורדי ׳כללי השלטון׳, ואת ספרו של המלומד הערבי־הספרדי אל־טורטושי ׳סיראג׳ אל־מולוכ׳. יצירות מסוג זה דנות בעיקר בצד המעשי של אמנות השלטון: בדרך־כלל מובא בראש כל פרק איזה כלל או מכתם המודגם לאחר־מכן בסיפור־מעשה או במשל־שועלים. הדוגמה המפורסמת ביותר לסוג ספרותי זה היא הספר ׳כלילה ודימנה׳, שיצא גם בתרגום עברי; ספר פרסי מפורסם מסוג זה הוא ׳סיאסת־נאמה׳ של הווזיר הדגול ניזאם אל־מולכ. יצירות אלה נבדלות עקרונית מספרו של אבן־ח׳לדון, הן במטרתן והן בשיטתן: מטרתן היא ללמד ולהדריך את השליטים בעזרת הסיפורים שהן מביאות, בעוד אבן־ח׳לדון לא התכוון ללמד לקחים מעשיים; ולעומת שיטתן, שנרמזה לעיל, הולך אבן־ח׳לדון בדרך של הקשת חוקי ההיסטוריה וההנהגה המדינית מתוך הסתכ­לותו החודרת והתבוננותו העצמאית בתולדות עמי האיסלאם ומתוך נסיונו האישי העשיר במסכת המדינית של זמנו. העובדה שלמרות השוני הן במטרה והן בשיטה מגיע אבן־ח׳לדון למסקנותיהם של אחדים ממחברי היצירות הללו – לפעמים אפילו בניסוחים דומים מאוד – מתבארת בכך, שגם הוא וגם הם יוצאים מאותה נקודת־מוצא – החוק הדתי האיסלאמי ו׳מקורות המשפט׳ – ויונקים מאותה מסורת של תרבות ושלטון.

לפי זמנו עומד אבן־ח׳לדון בסוף התפתחותה של המחשבה האיסלאמית בימי־הביניים. המאבקים הגדולים בין התיאולוגיה הסכולאסטית האיסלאמית (׳כּלאם׳) ובין הפילוסופיה נסתיימו זה־כבר, כמאתיים שנה לפני ימיו, בהתגבשותן של שתי אסכולות העומדות זו כנגד זו ללא פשרות, שהגיעו לידי ביטוייהן המובהקים בדמויו­תיהם הגדולות של אל־גזאלי(מת בשנת 1111) מצד אחד ושל אבן־רושד (מת בשנת 1198) מצד אחר.

את ערכה של התיאולוגיה הסכולאסטית פוטר אבן־ח׳לדון — בסופו של פרק ארוך הנחשב לאחד הניתוחים הטובים ביותר שלה בספרות – בכמה מלים שבהן מתגלה שוב גישתו ההיסטורית: ׳יש לציין (אומר אבן־ח׳לדון) שמדע זה, הכּלאם, איננו נחוץ עוד בתקופתנו־אנו למבקשי־דעת, כי הכופרים והמחדשים כבר נכחדו׳». אף־על־פי־כן נאלץ אבן־ח׳לדון לנקוט עמדה לגבי שאלות רבות, שבהן לא יכלו שתי האסכולות הללו להגיע לידי השקפה אחת. על־פי התשובות שהוא נותן — לפרקים גם על־פי הדרך שבה הוא מתחמק מלתת תשובות בדורות – לא יכול להיות ספק באיזה צד הוא עומד: הוא היה מושרש עמוק במסורת של ה׳פלאסיפה׳, אותה אסכולה פילוסופית במחשבה האיסלאמית, שמצאה את ביטוייה המובהקים בכתביהם של אל־פאראבי, אבן־סינא, אבן־באג׳ה, אבן-טופייל ואבן־רושד, ואשר הלכה בדרך־כלל בעקבות אפלטון בפילוסופיה המדינית, ובעקבות אריסטו במיטאפיסיקה ובפיסיקה. רק הוגה־דעות שהיה אמון על מחשבתם של הפילוסופים והסכים עמהם הסכמה גמורה, יכול היה לתאר את הפילוסופיה ולצייר את דמותה של החברה האיסלאמית כמו שעשה אבן־ח׳לדון. זוהי, דרך־אגב, גם הסיבה לכך שאבן־ח׳לדון לא דן ב׳מוקדימה׳ ביסודותיה של הפילוסופיה ובעיקרי תורת־המדע שלה. הוא נקט בשיטתם של ה׳פלאסיפה׳ לגבי ענף־המדע החדש שהוא יצר, תורת החברה ותרבותה, אך הוא הניח כי השיטה עצמה ויסודותיה ידועים היטב לקוראיו, ועל כן לא ראה צורך להרחיב עליהם את הדיבור״.

המחשבה האירופית של ימי־הביניים אינה משתקפת בתורת אבן־ח׳לדון כלל. אמנם תוניס, עיר־מולדתו של אבן־ח׳לדון, סחרה הרבה עם פיזה, גנואה, ויניציה, מארסיי וערי ספרד הנוצרית: וכבר סופר לעיל שבשנת 1364 ביקר אבן-ח׳לדון בשליחות מלך גראנאדה בחצרו של פדרו מלך ליאון וקאסטיליה בסביליה. אך אבן ח'לדון לא ידע אלא מעט מאוד על עמי אירופה וכמעט שלא ידע כלום על תרבותם. בפרק על מדעי השכל הוא אומר: ׳כמו״כן נודע לי בעת האחרונה שמדעי־הפילוסופיה יש להם מהלכים בארצותיהם של הנוצרים האירופיים, בארץ איטליה ובשאר חבלי החוף הצפוני של הים התיכון. הלימוד בהם נתחדש שם, ורבים המקומות שבהם יושבים ומלמדים אותם. יש שם חיבורים וקבצים שיטתיים על מדעים אלו, המקיפים חומר רב. יש מלומדים רבים הבקיאים בהם, והתלמידים הלומדים ענפי־מדע אלה מתרבים והולכים. ואלוהים מיטיב לדעת מה מתרחש שם׳. אכן ידיעה דלה על תרבות תוססת ומתחדשת! קשרי־התרבות בין עולם האיסלאם ובין אירופה הנוצרית- כך מסביר סימון – היו בתקופה זו חד־צדדיים בהחלט; העולם המוסלמי לא נתן את דעתו על התרבות האירופית שבימיו – לא במעט מפני שהמדע הערבי עלה באמת על המדע האירופי בהרבה״.

פדיון פטר חמור.רפאל בן שמחון

פדיון פטר חמור.הווי ומסורת

וכל פטר חמור תפדה בשה ( שמות יג, יג )

רבים מיהודי מרוקו, גידלו והחזיקו עדרי צאן ובקר בשותפות עם הערבים. בעצם היהודי היה בעל העדר, והערבי טיפל בו, גידל, שמר ובתור שכרו הוא קיבל כמה אחוזים. היו גם יהודים בעלי אדמות חקלאיות – חוות . הערבי ניהל את החווה וקיבל רבע מהתוצרת החקלאית. האריס הערבי נקרא במקרה זה " ארבבאע ", היינו הנוטל רבע. במשקים משותפים אלה, היו כמובן בהמות בית והיהודי עקב והתעניין במיוחד בהתפתחות משק הבהמה ( החמור ), כדי לזכות במצוות פטר חמור.

זוכרני שאם אחת האתונות הייתה ממליטה, היו מביאים את העייר העירה, והיו מקיימים את מצוות פטר חמור. היו מקשטים את החמור בכל מיני קישוטים על הראש, שמים לו מסביב לצוואר צעיפים צבעוניים ממשי, זרי פרחים, עונדים לו גם שרשרת זהב ומוליכים אותו בתהלוכה חגיגית בשכונה היהודית, כשהנשים מלוות אותו בקריאות גיל – אזג'ארית. הגברים שרו כל הדרך. רוב הקהל, גדולים וקטנים, השתדלו להתשתתף במצווה זו. גם תלמידי חכמים ונכבדים, השתתפו בתהלוכה הססגונית הזו. החמור הובא לביתו של בעל הבית והועמד בחצר. הכהן חיכה שם לתהלוכה. כאשר הגיעה, הכהן שם את ידו על עורפו של העייר ואמר :

זה פטר חמור הוא, והקדוש ברוך הוא צווה לפדותו בשה, שנאמר : " ופטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו ".

אפדהו, היה עונה בעל החמור, ונתן שה קטן, מתנה לכהן. אחר כך בירך ברכת " על פדיון חמור " וגם " ברכת שהחיינו ".

הכהן היה פונה לבעל החמור ואומר : " קיבלתי ממך את השה ואני רואה את החמור כפדוי כדת משה וישראל ". מיד קידש על היין ובזה היה תם הטכס.

הנוכחים הוזמנו לשולחן וסעדו את לבם. הכהן התכבד במתנה כספית וגם העניים תלמידי חכמים לא קופחו.

8 – אהלל אל שומר את הבטחותיו

פיוט יסדתי לפדיון הבן נעם

 

אהלל אל שומר את הבטחותיו / אשר שם במצרים אותותיו

נתן לנו חמדה טובה וקדושה / תורה צוה לנו משה מורשה

 

ישראל אשר אהב, אשר רצה / בדביקה, בחשיקה בחפיצה

דרך קשתו יצא בעמק עכור / ויהרג ה' כל בכור

 

ולא נתן אלהינו מלכנו / את המשחית לבא אל בתינו

דבריו שים על לבך אל תשכחם / לקדש כל בכור פטר כל רחם

 

בן חדש יצר מכלל נפלים / פדה תפדה בחמשת שקלים

נתן תתן בשמחה את כספך / אל הכהן אשר יהיה לפניך

 

חיש לברך וקודם שתפדהו  אמור לשם יחוד קדש אבריך הוא

סעוד בן זה, אל חי יושב כרובים / זכהו לתורה ולמעשים טובים

 

יהי חכם בתורת יקותיאל / בחיי אביו וכל קהל ישראל

נברך צור שאכלנו משלו / אלהינו הזן את העולם כלו

אסיפת הרבנים פה מארוק, הנקובה בשם ״מועצת הרבנים״-משה עמאר

אסיפת הרבנים פה מארוק, הנקובה בשם ״מועצת הרבנים״משה עמאר 22222

המטרה

א) טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשוה בערי מארוק.

ב) תקנות והנהגות לפי המצב. לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.

תקנות ל "מועצת הרבנים״

א)       זמן האסיפה. פעם אחת בשנה בחדש סיון המוב״ת. משך שני ימים.

ב)         מקום האסיפה. בעי״ת רבאט.

ג)        חברי האסיפה. המה רבני הב״ד הגבה ונשיאי הבתי דינים של ערי מארוק.

ד)       ב״ד הגבה בידם היכולת לספח לפעמים לאסיפה גם משאר רבני הבתי דינים. וגם מהרבנים הדיליגים. וכחם יהיה שוה לחברי האסיפה.

ה)       אם אי אפשר לנשיא לבוא. ישלח מ״מ אחד מרבני בית דינו.

ו)        כל רב מהחברים יש לו הכח להעמיד על הפרק. שאלה אחת.

ז)        השאלה תהי כעין פסק. בדרך קצרה, בשפה ברורה, בכתיבה ישרה, באין לערב פלפול של מו״מ אשר אינו מן הצורך לענין.

ח)       לפני ב״ח לזמן האסיפה ישלחו הרבנים העתקה מדברי שאלתם כנ״ז לרבני הב״ד הגבה. להסדרה בהערכה לפני ״מועצת הרבנים״ כפי הראוי לה. שהנחוץ נחוץ קודם.

ט)       גם יוכלו להעדר איזו שאלה אשר לא ישרה בעיניהם.

י) בעל השאלה לו הזכות לנאום באסיפה. ואם הם שנים או יותר. ינאמו ראשון ראשון.

יא) כל מו״מ של הלכה יהי בין הרבנים בדרך קצרה. שעה אחת לא יותר. לבד אם הסכימו הנאספים להמשך עוד זמן הויכוח. הרשות בידם.

יב) אחר הויכוח. כנ״ז. תהי החלטה לאותו ענין על פי רוב דעות בגלוי. וכן יקום בעתיד. בכל ערי מארוק.

יג) ההחלטות יכתבו בספר חקה המיוחד לכך. בבאור כל הדברים שנאמרו בענין ההוא הפסקי דינים שנכתבו מאת דורשיהם, וגם תמצית המו״מ של הלכה שבתוך האסיפה והחלטה אחרונה בענין הרוב.

יד) תוכן הנדונים שתדון עליהם ״מועצת הרבנים״ בשנה הזאת. התש״ז 1947. יוגש מאת ב״ד הגבה לאסיפה. ובשנות הבאות בעה״ו יהיה הדבר כסעיף ו׳ ח׳.

הבא נבחן את מטרות האספה הראשונה ומה על סדר יומה…

טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשוה בערי מארוק.

כידוע מארוק היא ארץ רחבת ידיים…אין מנהגי או דיני הערים לאורכו של החוף האטלנטי לאלה הנמצאות בפנים הארץ וההיפך, כלל זו חל גם הערים בדרומה של מרוקו..כל עיר ורבניה וחכמיה. כל עיר ומנהגיה. אין ספק שהיה שוני והיו מחלוקות רבות בחיי הדת ברחבי מרוקו, די אם נזכיר את המאבק חסר הפשרות בין המגורשים בשנת 1492 ובין התצושבים בפאס בעניין הנפיחה, עד כדי החרמת של אטליזים שנהגו כך או כך. לשון ההודעה היא " טברת ההלכות " אך אין ספק שכוונתה של האסיפה הראשונה של מועצת הרבנים הייתה , " בירור ואיחוד ההבלכה ברחבי מרוק….

באשר לנושא השני " תקנות והנהגות לפי המצב. לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים." תקנות והנהגות לפי המצב..היש דבר יפה יותר…אין כאן קשיחות , חומרה של הלכה, הכול לפי צורך השעה וגזרות השלטון המקומי…ספרות רבה יש בנדון…למי מיועדות תקנות אלה "  לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים – הדת והיהדות חד הן, והועדו לטובת הקהל וטובת החיים…כי בלעדיהם אין הכלל יידע לנהוג..
שאר הסעיפים ברורים, מ קום, זמני האספה…צורת הגשות השאלות או ההלכות, זמן המוקצב לכל שואל או פוסק…ומה חסר כאן, לא תפקידים, לא משרות ולא שכר, הכול על טהרת טובת הציבור ולשירותו….

דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

דון-יצחק-אברבנאל.

אולם לעומת חוסר סובלנות זה כלפי הפילוסופים היהודיים הרציונליסטיים, מוצאים אנו גילוי של סובלנות בכיוון אחר. בבואו לבסס את השקפותיו, בצירופן ומלוא רוחבן, על נושאי דת, היסטוריה ופוליטיקה, לא הסתפק אברבנאל בשום פנים במקורות יהודיים מוסמכים מן האסכולה האנטי־רציונליסטית. לאמיתו של דבר, לא הסתפק אפילו במקורות יהודיים בלבד. סנקה וקיקרו ותומס מאקווינו, אוגוסטינוס והיארונימוס וניקולאס דה לירה, ואפילו המומר פאולוס מבורגוס, כמו גם הרבה מלומדים אחרים, נוצרים ופגאנים כאחד, צוטטו או שימשו אותו בדרכים אחרות כתורמים להבנת התנ״ך. ברוחב דעת ובסובלנות שאין להם תקדים בתולדות הפרשנות המקראית שלף את האמת – או את האמת כפי שנראתה לו – מכל מקום שבו מצא אותה. מכאן כוח המשיכה שנודע לפירושיו – למרות האחידות והתוקף של תפיסתם המרכזית – מצד נוצרים ויהודים כאחד.

כתיבת פירושים אלה בפרק זמן קצר כל כך ודאי חייבה את אברבנאל להתרכזות גמורה, וסֶגוּרָה, עיירת־הספָר הקטנה, היתה מקום מתאים לעבודה מעין זו. אולם השניות שבטבעו באה לידי גילוי אפילו בשיא המאמץ הרוחני שלו. הדחף המדיני שבנשמתו לא גווע לא באותו זמן ולא בשום זמן אחר. הוא שיווע לפורקן. וכך, בעוד ימינו של אברבנאל עוסקת בחריצות ב״עבודת אלוהים״, היתה שמאלו אורגת רשת חדשה להסתבכות מדינית נוספת: במרץ, אך בהדרגה ובדרך שיטתית, הכשיר אברבנאל את כניסתו לכהונה בחצר המלוכה הספרדית.

  1. ״המלכים הקתוליים״

באמצע מרס 1484 לערך הגיע לסֶגוּרָה דה לה אורדֶן שליח, שהביא לאברבנאל את הבשורה הטובה: הוענק לו ריאיון עם המלך והמלכה של ספרד. ב־1484 כבר היו פרדיננד ואיזבלה מבוססים היטב בממלכתם המאוחדת. שלטונם היה כמעט לגמרי אוטוקרטי, ומאחר שהיו מן המלכים הטרודים ביותר של זמנם, קשה היה להגיע אליהם. ריאיון עמם, וביחוד לפליט שלא נתמך על־ידי שום כוח מדיני, אפשר היה לסדר רק אם מישהו עורר אותם לחשוב, שיוכלו להפיק ממנו תועלת לכתר. אין בידנו לקבוע בוודאות מי היה האיש שהניעם למחשבה זו: אבל ברור שאדם רב השפעה, מישהו שאדוני הארץ נתנו בו אמון, פעל בחצר למען אברבנאל.

בנקל אפשר לשער מה היו השיקולים העיקריים שהמריצו את פרדיננד ואיזבלה לשוחח עם אברבנאל. ספרד כבר נמצאה בשנה הרביעית למלחמתה עם מלכות גרנדה המאורית השכנה, ושליטי ספרד התקשו להשיג את הכספים שהיו דרושים לניהולה. הבעיה הכספית החריפה במיוחד לאחר שהגיע אברבנאל לספרד, שכן בספטמבר 1483 הופר חוזה השלום עם גרנדה, שנחתם רק חודש קודם לכן, על־ידי פשיטה מאורית לקסטיליה, ומאותה שעה ואילך היה ברור שהמלחמה עם המאורים תחודש במלוא תוקפה ותימשך עד חורבנה הגמור של גרנדה. אבל כיבושה של ממלכה וו לא היה מלאכה קלה. את הקושי הכרוך בכך המחישו האבידות הכבדות של צבאות הנוצרים והתבוסה שנחלו רק חודשים אחדים לפני כן באַקְסַארקְוִיס (באפריל 1483). תבוסה זו ניפצה את התקוות לניצחון מהיר. עכשיו כבר ברור היה, שצפויה לספרדים מלחמה ממושכת וקשה ושעליהם להיערך להשקעה גדולה בדם ובממון. משני המיצרכים היה הממון היקר יותר והקשה יותר להשגה. כשעלו פרדיננד ואיזבלה לשלטון, עדיין נמצאה אראגון בתחילת התאוששותה מתקופה ארוכה של מרד ותהפוכות, וקסטיליה, לאחר עשרות שנים של מהומות וניהול כושל, היתה מן הארצות העניות ביותר באירופה. למרות הצעדים הנמרצים שנקטו השליטים החדשים להגדלת משאביה הכספיים של ממלכתם, לא יכולה היתה ההבראה לבוא בן־לילה: כל שכן בשעה שהנטל של לחימה כמעט בלתי פוסקת – תחילה עם פורטוגל ואחר־כך עם גרנדה – היה למעמסה כבדה על הארצות שהתרוששו. כתוצאה מכך נמצאו פרדיננד ואיזבלה שקועים לעיתים קרובות בביקוש נואש של כסף, ותמיד העסיקה אותם שאלת האפשרות של גילוי מקורות הכנסה חדשים ופיתוח המקורות המצויים בעין.

בבעיה זו קשורה היתה, מן הסתם, הופעתו של אברבנאל בחצר המלוכה. בפורטוגל היה היועץ הכספי הראשי, אם לא שר האוצר של הממלכה. יתר על כן: בתפקיד זה שימש תחת מלך שלעיתים קרובות הסתבך בהרפתקה צבאית. מבחינתם של פרדיננד ואיזבלה היה נסיונו בהשגת כספים למלחמה, ואולי גם בציודם של חילות פלישה, יתרון חשוב ומצודד לב. מסתבר שגם מנסיכי בראגאנצה שמעו מלכי ספרד דברי שבח מופלגים על כשרונותיו של אברבנאל, וביחוד על יכולתו ליצור מקורות כסף. נוסף על כך מחייבת שורת ההיגיון, שמלכי ספרד שיערו כי משעה שיגייסו את אברבנאל לשירותם, יפעל למענם בכל כוחו ומאודו. היהודים היו ידועים במסירותם לכתר, ונוסף על כך היה אברבנאל פליט מדיני, אסיר־תודה על המקלט שניתן לו.

אין כמעט מקום לספק שאברבנאל – שוודאי יזם, כפי שכבר נרמז למעלה, את המשא ומתן להשגת הריאיון – נתכוון להציג לפני שליטי ספרד תוכנית להקלת הקשיים הכספיים, שהעיקו עליהם ביותר באותה שעה. אין אנו יודעים מה היתה התוכנית, אך ידוע לנו שהרצאת הדברים של אברבנאל עשתה עליהם רושם חיובי חזק. מכל מקום, כתוצאה מאותה פגישה ראשונה בין אברבנאל והשליטים הספרדיים פעל בשמונה השנים שלאחר מכן בשירותה של מלכות ספרד.

הריאיון של אברבנאל עם אדוני ספרד התקיים בטַרַזוֹנָה שבאראגון, בשעה שפרדיננד ואיזבלה השתדלו להשיג את הסכמת הקוֹרטֶס האראגוני להכללת ארצם בתחום שיפוטה של האינקוויזיציה. הקורטס, שהיסס לוותר על חירויותיו, שהיו תמיד יקרות בעיניו, התנגד לתוכניתו של פרדיננד: ואין ספק שהמאבק בין המלך והקורטס היה ידוע לציבור. העובדה שמנהיג יהודי הציע את שירותו, בזמן כזה ובמקום כזה, לשליטים שהשתדלו לחשל בגלוי נשק מסוכן ביותר נגד אחיו – אחים למוצא, אף אם לא עוד לדת – ודאי תיראה מוזרה בעינינו, אלא אם כן נביא בחשבון את הניתוק הגמור שכבר היה קיים באותו זמן בין יהודי ספרד בכללם ובין צאצאיהם של האנוסים, שהפכו בינתיים ברובם לנוצרים גמורים. ואולם השנה היתה שנת 1484. מקץ שמונה שנים בלבד עתיד היה להתרחש גירושם של היהודים מספרד. בשנה שקדמה כבר גורשו היהודים מסביליה, ומאז ריחף עליהם איום של גירוש מאנדלוסיה כולה. דומה שכבר אפשר היה לעמוד על מדיניותו של הכתר לגבי השאלה היהודית – מדיניות, שנועדה להחריב את יהדות ספרד.

לאור הנסיבות הללו מתעוררת השאלה: מה משך את אברבנאל לחצר המלוכה של פרדיננד ואיזבלה ? מה היתה דעתו על השליטים הספרדיים ועל מדיניותם כלפי היהודים? ומה שחשוב ביותר: כלום חש בפורענות המתרגשת לבוא? לפני שננסה להשיב על שאלות אלו, מן הראוי שנעמוד על מעמדו של אברבנאל בחצר המלוכה הספרדית ועל השקפתו הכללית על מצבם של יהודי ספרד באותה תקופה הרת גורל.

כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי

שער שמינימשא בערב 0002

כל ימי האמנתי כי רק הפילוסוף או הבהמה יתעלם מדעת החדשות, יען התשוקה הזאת הָטבעה בלב אדם מעת גיחו מרחם; כל חכמתנו היא להנחותה במישור. כי יעז אנוש להתפאר, כי נתקה מנפשו כי נדעכה בלבו, לא תאמן! בו  תבער בעת התעלמו. חבור מאויינו הוא לבנו. יתנכרו, יחלשו, אך לא ימותו רק בגוע איש. אם היטבתי לראות, כן לבות כל בני אדם: ואם לא, הנך את לבבי.

מצאתי ריני״גאדו אחד בשוק ויוציאני חוצה לעיר לרוח היום. אצל פתח העיר ראיתי המון שחורים ערומים שכובסים  שמלותם אל העין ודורכים אותם ברגליהם. אמרתי: הכי קרא שם הכובס רוגל. שאלתי לו אם מול בערלה הוא, ואיך מלו אותו? ויאמר כי מול הוא, ובמלקחים, כחותך פתיל הנר. ויספר לי כי עודנו אוכל חזיר ושותה יין ולא צם בחדש רמ״דאן, דברים אשר הם חטאות גדולות לערביאים. היה עמו שחור אחד, שאלתיו על כפות ידיו ורגליו לבנות. ויגד לי כי הם מבני חם וכשקללהו נח אביו נהפך עורו לכושי, ויבך ויתחנן לו, ומחמלת אביו עליו חננו שישובו כפות ידיו ורגליו לבנות, וכי על כן יכנעו להתמכר ממכרת עבד לקיים בהם קללת אביהם: ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו. כאשר שמעתי כן ראיתי. פעמים בשבוע הוא יום הדיל״אל (כמו צלל בלשון הקדש, כי יש להם צד״י תסוב למבטא דל״ת, מלשון יצללו שפתי׳; הוא הכרוזא הנאמר בדניאל ר״ל קול קריאה, ופה הוא קול האיש עתי השוטט למכור כדרך האוק״־סיון). בדיל״אל הזה נמכרים אף השחורים והשחורות. העבד  או השפחה ילכו אחרי השוטט, והקונה יבקר אותה כבקרת צאנו ותהי לו לעולם או יתעמר בה וימכרנה לאחר. בשנים קדמוניות נמכרו אף הלבנים וגם היהודים, כנראה מיוסף וממשפטי משה. אם העבדים מזרע חם נחשבו, בני הכפרים הנקראים אי״ל גא״רב (ר״ל אנשי מערב) יוצאים מפלשתים. כן קוראים להם היהודים. הם בני קדר הנזכרים בישעיהו ׳כל צאן קדר׳ שתרגם יונתן ערבאי, בעבור כי פניהם כפני קדרה. השרי״פים יסתוללו להיות מזרע אהרן (שר״יף ר״ל כהן, כמו ׳אחד מן השרפים ובידו רצפה׳ וכו׳ שהוא כדמות קטרת. חז״ל אמרו  כי מיכאל מקריב נשמות, על כן ׳ואשי ישראל׳ וכוי). גם אלה קדושים הם. בהיותי בישיבה בא אחד מהם, ויקומו כל העם לנשק על כתפיו. שאלתי: ׳למה ?׳ ויאמר כי שר״יף הוא כאהרן (ידע כי אהרן היה כהן). ׳מי היה השר״יף הרא­שון?׳ ׳סי״די(ר״ל אדני) פלוני׳. יומי הקדישו להיות לכהן? כי אהרן נקדש מפי עליון׳. ולא יכול לענות אותי, כי נבהל מן הבשת והסכלות. היהודים אשר היו שם מי קרץ בעיניו, מי מלל ברגליו, מי הורה לי באצבעותיו לשתוק. וישחקו על תומתי, לאמר כי אורח אנכי ולא ידעתי משפטי הארץ, ויתנו לו איש כמתנת ידו לכפר פניו. ויצא מעם פנינו ברוח נכאה  בלבו והכסף באמתחתו. רשעת הגוים וכלי הגולה כפל רסן היו לתשוקתי. חסדי אל סבבוני, כי לא סקלוני או לא התעללו בי עלילות ברשע על שאלותי ועל דברי.

אף גם זאת ראיתי בטיתו״אן: אחד מתלמידי הביאני לראות בית מלאכת המטבע. יש לכסף ולזהב מוצא בערי גיני״אה הסמוכות למערב, וסוחרים בעפרות זהב. אבל כאשר לא יכילו לצרוף את הכסף ולבחון את הזהב מזוקק, מתיכים ככרי ספרד וימירום לתכונת מטבעם. מערך וצורת המטבע תכיר דלותם. ככר מערבי הנקרא מאתק״אל (ר״ל משקל) כסף או זהב שוה כטא״ליר וחצי בקרוב, ומתחלק לעשרה אונ״קיות  או דר״אהם כסף גרוע, וכל אונ״קיא לארבע מוזונ״אות (לשון מאזנים כענין משקל) או או״גו או בלאנ׳יקיליוס בלשון ספרדית, וכל מוזו״נא לכ״ה פלו״ס (לשון פלס. ויבחנו כן בין שקל, אזן ופלס – זה קטן מזה. ואתבונן כי לא נאמר בפסוק ישקול מעגל רגלך אך ׳פלס' ולפ״ז ר״ל: נחה מעגליך בצדק אף בדבר קטן), וכל פלו״ס שלשה זאל״יח, באופן כי שני אלפים זאל״יח הם כמו טא״ליר. ומריבים ומכים זה את זה על זאל״יח אחד. הפרוטה שם מדומה לרזום מטבע קל או מעט. וכן אומרים ׳מ״א עא״נדי הא״טא פרו״ט׳, ר״ל: אין אצלי, או אין לי, אף פרוטה אחת.

 בימים אשר הייתי בישיבה מצאתי בהם יום אחד תמונות חדשות. האחד נודע כי גדול היה בשבתו עם הזקנים ואצל הרב, ושמו ר׳ שלמה דאוי״לה, אזרח טיטו״אן ותושב ברב״אד ויצוהו הרב עלי אם אלך לעירו להיטיבני, ויענה: מי יתן ויבא! האחרים היו מזכירי בית מס עזבון המלך. ואתפלא  בראותי, כי ימצאו כל חשבון הקשה בעל פה, באמונה, וכמו הגה. על שני דברים אנוסים הם להתלמד כן: חסרון הספרים ופחזות המצוים לא יניחום לחשוב רגע.

הערות המחבר : מטבעם — משנים אותם למטבעות המקובלות אצלם. 53. מאתקאל – היא דוקאט של זהב, שערכו היה אז בקירוב עשרה דולארים. 54. אונקיות — לפי שמו של מטבע־כסף קדומה (ברומית 55 .(Uncia. דרהאם — לפי שם יווני (דראהמה); הכיל 4 מוזונאת. 55. מהונאת – שקולות (בערבית), מטבעות כסף קטנות. מוזובה אחת הכילה 24 פלוס. אוגר — קרי: אוג׳ה. 56. בלאנקיליו — מטבע בסף ספרדית. 57. פלוס — מטבעות נחושת, רבים של פלס. 59. פלם משלי ד, כו. 60. זאליח — מקור העם אינו ידוע לי. 61. ומריבים

  • בני הארץ מתקוטטים. 62. לרזום – לרמוז בו. 63. מא עאנדי – מא ענדי חתי פרוט (התרגום נכון). 65. תמונות – פנים, דמויות. 67. רבאד-רבאט, עיין לעיל א 42. 67. דאוילה — השם נגזר משט העיר Avila בספרד. 69. מס עזבון – הכוונה כנראה לגביית מסים מן הירושות של נפטרים. 70. ימצאו – יערכו. 71. וכמו הגה (תהי צ, ט) – במהירות מפליאה. 72. המצוים — הפוקדים עליהם.

יהודים בבית המשפט המוסלמי בירושלים העות'מאנית במאה ה-16 אמנון כהן – אלישבע סימון-פיקאלי

פרעון חוב נכבד על־ידי נכבדי הקהילה

יהודים בבית המשפט המוסלמי

יהודים בבית המשפט המוסלמי

השבח לאל. בפני כותבו [של מסמך זה], מחמוד הקאדי ממלא המקום בירושלים הנאצלה [קרו הדברים הבאים]: עבד אל־קאדר אבן בדר, עבדו המשוחרר של יוסף אל־מקטש, [בבחינת] צד אחד; אסחק בן אבראהים ויוסף הדיין,

במקור: ״אל־דיאן, שהוא תעתיק ערבי מדויק של המונח העברי בהטעמה הנכונה ובמשמעות העברית המקורית. כאן ייתכן גם לקרוא: ״אל־רבאן, כלומר ״הרבני״, בניגוד לקראי.

  • שני היהודים בירושלים הנאצלה ועדת היהודים כולם, [בבחינת] צד שני העידו על עצמם באורח חוקי, מנוסח, רשום ובר־ציות כשכל אחד מהם בריא ושלם, מתוך רצון ובחירה, ללא כפייה וללא אילוץ, כשכל אחד מהם יודע את משמעות העדות ואת אשר מוטל עליו כחוק, כי כל צד מהם לא נותר כלל זכאי בפני האחר, לא אצלו, לא בחובתו, לא באחריותו, לא כפקדון אצלו, לא כערבון אצלו, ולא תחת ידו לזכות חוקית כלשהי, טענה לזכות, תביעה, או בקשה כלשהי בשל סיבה כלשהי, לא כסף ולא זהב, לא חוב ולא חפץ, לא אריג ולא רהיט, לא נחושת ולא עופרת, לא נשגב ולא עלוב, לא מעט ולא הרבה, לא חבוי ולא שמור, לא רכוש, לא יקר, לא שמור ולא חשוף, לא פקדון ולא שבועה באללה אם יהיה צורך בכך, לא דבר פעוט־ערך ולא יקר־ערך מאז ועד תאריכו [של מסמך זה], כל אחד מהם פטר את חבותו, חזקתו ונאמנותו של משנהו משאר הזכויות, התוצאות, התביעות, הדרישות והשבועות הדרושים לשם זיכוי מכריע, מונע, משמיט ומבטל כל תביעה, תלונה וקובלנה וכל אשר קדם לתאריכו [של מסמך זה] ועד תאריכו. הם אישרו זה לזה את העניין כפי שהוא, ועבד אל־קאדר, ששמו מצוין לעיל, הוסיף בעדותו, כי אינו זכאי מהיהודים ששמם נזכר לעיל ל־25 [מטבעות] זהב סולטאני, –  מטבע־זהב שהיה בשימוש ברחבי האימפריה וערכו היה כ־40 פארה.

כי [הדבר] היה כתוב לחובת היהודים הנ״ל בכתב היהודים וכי הוא קיבל מהם באורח חוקי ובדרך חוקית את הסכום הנזכר עד תומו ובשלמותו. הם אישרו זה לזה את העניין כפי שהוא. הדבר התאמת באורח חוקי ובדרך חוקית בפני סיידנא השופט הנ״ל על־פי עדות עדיו ועל־פי הודאה מפורשת [שניתנה לכך] בפניו ו[הקאדי], יתמוך אללה יתעלה בפסקיו, פסק בהתאם למה שהתאמת אצלו. הפסק [הוא] בר־תוקף, חוקי, מחייב ומתקיימים בו תנאיו החוקיים וחיוביו אשר יש להתחשב בהם כחוק. הדבר נרשם בתאריך 10 בחודש רמדאן מחודשי שנת 962. 29 ביולי 1555

פסק דין שמאשר החזרת חובם של שני יהודים יוסף אל מקטש ו אסחאק בן איברהים…ואין לעבד אל קאדר שום סיבה או תביעה נגד שני היהודים הנ"ל…המסמך שלפנינו מביא רשימה ארוכה ככל שעולה על הדעת ושאינה משאירה צל של ספק באשר לחוב כלשהו של שני היהודים הנ"ל כלפי המוסלמי עבד אל קאדר ס"ט

לבלר יהודי מורשה לעריכת נישואין

מולאנא  השופט החנפי [הלא הוא] מולאנא הקאדי החנפי חסאן אל־דין, לנצח יהיו מעלתו ורוממותו, נתן לעאנו בן עאזר היהודי מבני החסות של העיר ירושלים הנאצלה היתר [בזו הלשון:] מהיום והלאה באשר ירצה איש מעדתו להתחתן, יערוך הוא את קשר [הנישואין] ביניהם על־פי עקרונ[ות] דתו, וזאת לאחר שיטול רשות [מבית הדין של] השריעה הנאצלה, יעסוק בלבלרות בקרב [בני] עדתו על־פי מנהגו מימים ימימה, לא יעלים את מם הנישואין, לא חלק ממנו ולא את מם כתבי בית הדין ומהיום והלאה לא יחרוג מכך. [הדבר] נרשם ב־7 בחודש רמדאן שנת 964 – 4 ביולי 1557.

מולאנא – מילולית: ״אדוננו״. באימפריה העות׳מאנית שימש תואר זה לציון השופטים בעלי הדרגה הבכירה ביותר. אף־על־פי שירושלים היתה נמוכה בחשיבותה מן הערים הראשיות מבחינה פוליטית ואף דתית(איטתנבול הבירה, מכה ומרינה, דמשק וקהיר, אדירנה ובורסה), הרי הקאדי שבראשה נמנה עם בעלי דרגה זו, כמוהו כאלה של חלב ופרבריה העיקריים של הבירה איסתנבול.

השריעה השריעה היא ההלכה המוסלמית. על־פי המסורת, נתקדשה השריעה במאות הראשונות לאסלאם, ומאז ״נסגרו השערים״, כלומר: לא ניתן עוד לחכמי הדת לחדש הלכה, אלא רק לפסוק על־פי הראשונים. וראה Shari'a", El

מם הנישואין :   במקור: ״רסם אל־נכאח״. זהו, ככל הנראה, כינוי נוסף למס שנקרא: Resm-i arus

כתבי בית הדין – במקור: ״חגיה״. פירושו המקורי של המושג: ״הוכחה״, ״ראיה״, ומכאן גם מסמן רשמי, שהוציא בית־הדין המוסלמי ואשר ישמש ראיה בשעת הצורך.

לפנינו כאן כתב הרשאה לעריכת נישואין, בשים לב לתנאים המחמירים שאינם משאירים כל ספק בדבר עיסוקו של הזוכה מאת השופט ובאישורו כמובן.

ההרשאה היא לירושלים בלבד, בכפוף כמובן לדיני המחותנים, קרי היהודים, גם אז חייב הוא חקבל אישור מבית הדין של השריעה, שהיינו בית הדין של המוסלמים וחייב העוסק להצמד למנהגי עדתו ( דתו ) מימים ימימה…אין כאן מקום לחידושים או סטייה מהמנהג המקובל אצל היהודים

6 דיווח  " זקן היהודים "  על כל הסכם נישואין

בפני מולאנא השופט הנזכר' [קרו הדברים הבאים:] נסים היהודי, זקן היהודים, העיד על עצמו באורח חוקי, כי מהיום והלאה לא יעלים משופט [בית־הדין] של השריעה הנאצלה [דבר עריכת] נישואין ולא יערוך הסכם [נישואין], אלא בהיתר חוקי. והיה אם יתברר כי עשה דבר מהאמור לעיל, יהא ראוי לעונש. [הדבר] נרשם ב־22 בחודש רגיב שנת 965 . 10 במאי 1558

לפנינו כאן, חיזוק על דבר השליטה המלאה של השליטים המוסלמים בירושלים, גם בענייני דת והלכה אצל היהודים בני חסותם…

דו"ח על הילדים שהוחזרו למרוקו

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

א .נ.הסלקציה

הננו מתכבדים בזה להביא לכב' אח הגלוי דעת הבא:

פרשה עגומה ומזעזעת שלא היה לה תקדים התחוללה לפני שלושה שבועות במדינת ישראל. ששה נערים יוצאי מרוקו שהועלו לארץ ע"י הסוכנות היהודית במסגרת עלית הנוער הוחזרו למרוקו, דבר החזרתם פורסם בעתונות והידיעה הדהימה רבים מבין יוצאי מרוקו ובודאי גם יהודים אחרים.

אין אנו מגיבים על המקרה דנא בתור מרוקנים אשר הפטריאוטיזם  לעדה פועם בקרבם אלא בראש ובראשונה כיהודים, כציונים, אשר ראו תמיד במדינת ישראל את תכלית חייהם ושנעשו לאזרחים מושרשים ומשולבים בחיי המדינה.

אנו רואים בהחזרתם השרירותית של הנערים כהפרת אחד היסודות של מגילת העצמאות האומר: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה ולקבוץ גלויות," ללא הדגשה מה צריך להיות טיבו ואפיו של העולה החוזר לציון.

נשארנו מוכי תמהון והשתוממות. ״ששה נערים נצחו מדינה שלמה ומוסדותיה. /ששה מרוקנים בני 12 ו-13 נצחו מדינת ישראל אשר לא הוכנעה בפני שבע מדינות ערב, זוהי עובדה התובעת חשבון נפש ומתן תשובה מידית.

נשאלת השאלה: מאין נטלו לעצמם אלה שהחזירו את הסמכות להחזירם לחיי גלות , כלומר לטמיון ולאבדון.

האם זה לא אכזרי כלפיהם וכלפי הוריהם, אשר ללא ספק תלו תקוות מרובות באפשרויותיה של המדינה – להציל את ילדיהם מצפרני הגולה, לחנכם, לחדש את נעוריהם ולטעת בלבם אהבה לאדם, לעבודה ולמולדת.

אולם האכזבה המרה שבטח ינחלו הוריהם ולא רק הוריהם תוריד פלאים ערכה של המדינה בעיני יהודים וגויים. מתברר שאין ביכלתה של המדינה לחנן ילדים מסוג זה.

לשם מה הועלו, איפוא, ״הנערים״?

לשאלה זו אנו דורשים מהגורמים החנוכיים בארץ לתת את דעתם.

ענין החזרת ״הנערים', יצר תקדים מסוכן מאד אשר תוצאותיו מי ישורן.

האם הוחזרו כל אותם העולים החולניים ופסיכופאטים שעלו מארצות שטונות מאז קום המדינה?

לשם מה כל הקרבנות הנדרשים מאזרחי מדינת ישראל ומיהודי התפוצות, הלא לשם ממון מפעל קבוץ גלויות ולא לשם החזרת עולים.

אנו תובעים ממוסדות המדינה שנוי רדיקלי בגישה לבעיות כאלה.

לכל בעיה חנוכית יש לחפש פתרונות ע״י גיוס עזרתם ונסיונם של מחנכים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, אשר אינם חסרים כלל וכלל במדינת ישראל.

לא תתכן בשום אופן ובשום פנים החזרת יהודי באשר הוא יהודי לחיי גולה ולא חשוב מה ארץ מוצאו. שום נמוק אינו יכול להצדיק החזרת "הנערים" לגולה.

האם שר החנון והתרבות ידע מהחלטת הגזרה ונתן לה הסכמתו?

אנו תובעים שתוקם מיד ועדת חקירה צבורית שצחקור בענין החזרת הנערים״ ותוציא מסקנותיה לאור.

מדינת ישראל הוקמה כדי לגאול אח העם היהודי והאדם היהודי, והלא דבריו של עמוס הנביא: ״ונטעתם על אדמתם ולא ינטעו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה׳ אלוקיך״.

בשם ועדה יוזמת של עולי מרוקך בירושלים

גד כהן – 19.3.53

לכל המעוניין לפנות לכתובת : גד כהן בית מזמיל 175/2 ירושלים

Jacques Godel et David Bensoussan Souvenirs de la Seconde Guerre mondiale

ברית מספר 32Jacques Godel et David Bensoussan Souvenirs de la Seconde Guerre mondiale

Montréal, août 2010 Cher Monsieur Godel,

Je vous remercie de m'avoir contacté et d'avoir accepté de partager avec moi vos souvenirs de guerre. Il va sans dire que toute expérience personnelle est un témoignage de grande valeur. J'ai notamment apprécié les informations que vous m'avez communiquées sur la période de votre stationnement à Casablanca et vous encourage fortement à mettre par écrit vos souvenirs de cette époque. Sincères amitiés,

David Bensoussan

Bethesda, septembre 2010

 Cher Monsieur Bensoussan,

Il m'est difficile de mettre par écrit ce qui fut entre 1940 et 1945. Non par oubli ; mais comment, en quelques lignes, pouvoir évoquer tous ces moments passés ; avec leurs péripéties, leurs émotions et surtout la crainte, la peur et enfin l'espoir.

J'ai pu faire le récit de ce que j'appelle «notre aventure» pour le Musée de l'Holocauste, à Washington D.C., mais c'est la première fois que je tente de le faire par écrit. Ce qui est arrivé à ma famille entre 1942 et 1943 me paraît comme des événements sur lesquels nous n'avions aucun contrôle et au cours desquels, une fois des décisions prises, notre sort n'était plus entre nos mains, mais laissé au bon vouloir des gens, souvent anonymes, à qui il fallait faire totale confiance. Notre histoire me paraît presque invraisemblable, et pourtant nous l'avons vécue.

Pour commencer, je vais vous parler de ma famille. Mon père et ma mère étaient Roumains originaires d'Iasi (de Jassy). Il était né en 1894, elle en 1897, et ils s'étaient mariés à Iasi (Jassy) en 1920. Peu de temps après ils se sont installés à Paris où je suis né en 1924 et ma sœur en 1928. Avant la guerre, mon père était entrepreneur de Peinture-Décorations. À la déclaration de la guerre, par crainte des bombardements, nous nous sommes installés à Taverny, en Seine-et-Oise où nous avions une petite maison de campagne. Vinrent la défaite, l'Occupation et le début des mesures antijuives. Les années '40 et '41 étaient encore relativement supportables ; mais le vrai commencement de l'Holocauste (du moins pour la France occupée) à mon avis fut l'année 1942 ; qui vit le port de l'Étoile jaune, le couvre-feu, l'interdiction des lieux publics et surtout La Rafle du Vel d'Hiv. Certains bruits courraient, d'après lesquels les Allemands massacraient certaines communautés juives, dans l'Est de l'Europe, ce qui ne fit qu'accentuer nos craintes.

Mais comment agir, quand on est marqué, surveillé de près par la Police comme ressortissants juifs étrangers ?

En octobre 1942, mon père fut mis en rapport avec une organisation (jusqu'à ce jour je n'en ai trouvé aucune trace) qui faisait franchir la ligne de démarcation à Vierzon (Commune du Cher et de la région Centre). La ligne de démarcation coupait la ville en deux ; le sud de la ville étant dans la zone libre tandis que le nord dans la zone occupée. En juillet 1944, un violent bombardement détruisit le septième de la ville. Avec de vrais ou faux «Ausweis» – (ou laissez-passer), le départ avait lieu à la Gare d'Austerlitz, d'où l'on prenait le train de nuit pour Toulouse. Avant de quitter notre domicile, à Taverny, notre passeur nous avait donné le nom et l'adresse d'une de ses nièces, récemment veuve, qui vivait au Sud de Toulouse, en Haute-Garonne à 10 Kms de l'Espagne. Nous quittâmes Paris le 6 novembre 1942, et arrivâmes à Toulouse le 7 très tôt le matin, après avoir franchi le contrôle allemand à Vierzon, munis de nos faux papiers. De Toulouse, nous nous embarquons pour FRONSAC, près de Luchon, et arrivâmes avec tous nos bagages y compris un vélo, que nous avions enregistrés à notre départ (petite digression : la SNCF fonctionnait très bien sous Vichy et l'Occupation). Muni seulement d'un nom et d'une adresse je fus envoyé en reconnaissance. Mission accomplie ! Madame Veuve Noguès (la nièce de notre voisine), habitait une grande maison, et était prête à nous accueillir, très chaleureusement.

Le 11 novembre 1942, fin de la zone libre, les Allemands arrivent et s'installent dans le village, où, à partir de ce moment nous étions cachés. Comment avons-nous pu rester dans cette situation jusqu'au mois d'avril 1943 ? Je n'en sais rien, mais avec la création de la zone interdite en bordure de la frontière, il nous fallait quitter la France. Madame Noguès avait un ami braconnier et contrebandier qui était aussi membre de la Résistance et passeur clandestin. Il organisait plusieurs convois «d'évadés», par mois, et nous fit savoir d'être prêt pour la nuit du 9 avril 1943. Nôtre groupe comprenait huit personnes, c'est-à-dire les quatre membres de la famille et quatre inconnus, plus le guide et quelques aides.

Finalement après 24 heures épuisantes de marche, dans la neige, le froid et l'angoisse, nous étions tous les huit en Espagne, sains et saufs et surtout libre du cauchemar nazi.

 Après trois mois à Barcelone, et un détour au Portugal, nous arrivâmes à Casablanca le 18 juillet 1943, pour une nouvelle vie, et une autre page d'aventures, puisque je me suis engagé à la 2e D.B. (Division blindée) Voici, narré du mieux que j'ai pu, ce que nous avons vécu, et qui nous a permis d'échapper à Drancy et sans doute Auschwitz. De ce bonus de vie, ce rab' comme on disait dans l'armée, j'ai essayé de faire de mon mieux pour mériter cette survie. Ai-je réussi ? Je n'ai pas de réponse. Il y aurait beaucoup à dire, pour donner tous les détails de ce que nous avons vécu. Notre vie, comme celles de millions d'autres, Juifs et non- Juifs, avait été complètement changée par ces six années de Guerre. Je pense souvent à mes parents qui, eux ont connu les horreurs de 14-18, l'entre-deux Guerres et 39-45.

Maintenant je suis un vieil homme, prêt à retrouver mes parents au King David Mémorial, dans un repos et une paix, que nous avons bien mérité. Je suis toujours à votre disposition pour vous fournir d'autres souvenirs, surtout, qu'à ma connaissance, il n'y a pas tellement de familles qui ont pu se retrouver intactes en Espagne. D'après ce que j'ai lu, il y aurait eu environ 30,000 personnes qui franchirent cette frontière avec succès. Il existait autrefois, une Association des Évadés de France. Elle a ou totalement, ou pratiquement cessé d'exister. Avec toutes mes amitiés, et en vous souhaitant la bonne année.

Jacques Godel.

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי – חיים ביינארט

גואדלחרה (Guadalajara)la sinagoga mayor

קהילת גואדלחרה נתייחדה בארבעה בתי כנסת שנכללו ברכוש הציבורי של הקהילה ולידם חבורות חסד וצדקה. תעודות חשובות שרדו עליהם והן מספרות את אשר עלה בגורל מקדשי מעט אלה.

(א) ראשון בבתי הכנסת הוא בית הכנסת הגדול(La sinoga mayor)  ובסמוך לו ארבעה בתים שיצרו עמו יחידה אחת. בדין וחשבון שהגיש רודריגו דל מדקאדו, השופט־התובע בנכסי היהודים, ב־5 ביוני 1499 מדובר בשטר מכר שהקהילה וחבורת ׳מלביש ערומים׳ מכרו את בית הכנסת ב־24 במאי 1492 במחיר נמוך יחסית של 3,500 מרבדי. הדעת נותנת שמדובר בחלקה של חבורת ׳מלביש ערומים׳ בשכונה החדשה. מדובר אפוא בהעברת נכס בחודש הראשון לפרסום צו הגירוש. מתעודה שניתנה ב־ 11 בספטמבר 1492, אנו למדים שבית הכנסת הוענק לכנסיית Santa Mana de la Fuente de Guadalajara. זו ככנסייה פארוכיאלית הפכה את הבניין לבית מחסה.

לפני כן תפסו נזירי המנזר של ׳החסד׳(de la merced) שמחוץ לחומות (הוא הקרוי על שם סן אנטולין) את בית הכנסת וקראו לו בשם סן פדרו וסן פבלו(San Pedro e San Pablo). ראשות הכנסייה שעל שם סנטה מריה התכוונה להכניס למבנה מיטות ואביזרים שונים שנדרשו לבית חולים. האַרְסִיפְּרֶסְטֵי של הכנסייה, הכומר ובעלי הבניפיקין שלה הם שיועדו לשמש פטרונים לבית החולים. הפנייה להפיכת בית הכנסת לבית חולים ומחסה הוגשה על־ידי המעיין חואן די לאבאסטידה, מי שנודע בשירותיו ובנאמנותו לכתר. הפטרונים הם שיבחרו לפי ראות עיניהם אנשים שישרתו שם בקביעות כדי שהמלך והמלכה יוכלו לבקר בבית החולים כאשר יעלה ברצונם. ראשי המסדר ונזיריו נצטוו שלא להפריע לכמורה ונאסרה על נזירי סן אנטולין הכניסה לשם תחת כפיית עונש באבדן חסד הכתר. שופטי העיר וראשיה נצטוו להגן על הכמורה מפני הנזירים הללו, ואלה לא יוכלו לשים שום עיקול ולא תהיה לנזירים שום זכות על המקום.

פרט נוסף על המבנים של בית הכנסת נמצא בתעודה מן ה־17 ביוני 1492. לפיה מכרה הקהילה לקרדינל די ספרד וללואיס דל קסטיליו שפעל מטעמו ׳בית קטן שהיווה שער ושני חדרים שבו התפללו יהודים, והם גובלים בבית הכנסת הגדול׳.

(ב) בית הכנסת של הטולידאנים (de los Toledanos) שמו מעיד על מייסדיו ועל ניסיון השתלטות עליו מצויות שתי תעודות סמוכות בזמן, והוא קרוב בזמן יציאת המגורשים משם. ראש המנזר והנזירים של מנזר סן אנטולין שמחוץ לחומות העיר מן המסדר סנטה מריה די לה מרסד (Santa María de la Merced) פנו אל הכתר וביקשו שיוענק להם בית הכנסת המכונה של הטולידנים, שעזבו אותו יהודי העיר, על מנת שהבית ישמש את צורכיהם של הנזירים שהזדקנו כבית חולים (enfermería)  ובית הבראה. עד לפנייה זו נהג המנזר לשכן את נזיריו המזדקנים והחולים בבתים שונים בעיר. הכתר נזדרז ונענה לפנייה והעניק למנזר את בית הכנסת וכן כל בניין אחר שיידרש להם במסגרת זו על מנת לייסד שם בית חולים ובית הבראה לנזיריו. בית הכנסת יהיה מעתה שייך למפקד, הפריור, הנזירים והמנזר שעל שם אנטולין הקדוש. הם יהיו רשאים לייסד שם כרצונם את בית החולים, ושאר הבתים יוכלו לשמש ׳למשכן ולמגורים לחולים ולאנשי דת׳. הצו אסר למכור, להעביר ולהחליף בזמן מן הזמנים את הבית ואת בית הכנסת והוא ישמש לעולם כבית חולים של המנזר. ראשות העיר גואדלחרה נדרשה להעביר לבעלות המנזר את בית הכנסת ונאסר להפריע למנזר בקבלת הנכס. הצו ברור לכל פרטיו, הן לאחריות ראשות העיר והן לגבי מקבלי הנכס.

המפקד, ראש המנזר והנזירים של סן אנטולין שבו ופנו אל הכתר והתלוננו על אנטוניו די מנדוסה, שנטל מבית הכנסת למעלה משליש ממנו וצירף אותו לבתים שבשכנות, וכך נגרם להם נזק חמור. הכתר ציווה על אנטוניו די מנדוסה להחזיר למנזר את השטח שנטל מהם. אם יש לו למנדוסה סיבה כלשהי שלא לקיים את הצו, עליו להופיע תוך שישה ימים לפני הליסנסיאדו כריסטובל די טורו, הקורחידור של מדריד, ולהציג לפניו את טענותיו, והוא שיכריע בסכסוך.

(ג) בית הכנסת של בני מטוט (de los Matutes). הוא הקרוי גם בית הכנסת הישן(sinoga vieja ) ונמצא בשכונת סן חיל. חסרים פרטים על גורל בית הכנסת.

(ד)  בית הכנסת המכונה מדרש (La sinoga que se dise del Midras). חסרים פרטים על גורל בית הכנסת ובית המדרש. וייתכן שהיה זה מקום משכנה של ישיבת גואדלחרה.

תחושת ׳תפוס ככל האפשר והשתלט על נכסי היהודים׳ נראית בעליל בסכסוך שבין המוסדות הכנסייתיים. כל אחד ביקש לשרת את הציבור שלו. ברורה הכרעת הכתר אף מן הצד של השמירה על הסדר הציבורי שהכתר הוא שיהיה הקובע מה ייעשה ברכוש היהודי שנותר ללא בעלים.

עוד בשנת 1499 הוטל על רודריגו דל מרקאדו לערוך חקירה ולהגיש לכתר דין וחשבון על נכסי הציבור של יהודי גואדלחרה ששרדו בעיר.

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

הצרה של האסלאם הוא קול קורא לעתיד נטול אלימות אסלאמית…..הצרה עם האסלאם

אירשאד מנג'י היא שדרית, סופרת, מרצה ויוזמת תקשורת, ילידת מזרח אפריקה שגדלה בחוף המערבי של קנדה. היא הפיקה ושימשה מארחת בתוכנית הטלביזיה " קווירטלוויז'ן " שזכתה בפרס ג'מיני, והיום משמשת מארחת בתוכנית " רעיונות גדולים " של רשת TVO ונשיאה של VERBTV – ערוץ טלוויזיה שקהל היעד שלו הם בני הנעורים, אזרחי העולם.

אחרי 11 בספטמבר, שמעתי את המנטרה הזאת שוב ושוב מפי מוסלמים: הקוראן מבהיר הבהר היטב מתי מותר ומתי אסור לצאת לג׳יהאד, והטרוריסטים הפרו את הכללים, ללא ספק. אני יכולה לצטט קול אחד כזה, שאמר, ״אללה אומר במילים מפורשות וברורות שכל ההורג בן אנוש חף מפשע כאילו הרג את האנושות כולה.״ טיוח כושל, תקוות מהרהורי הלב ותו לא, זה מה שאני אומרת. אתם מכירים את הפרק והפסוק שמצוטטים בתור ״חד־משמעיים״? למעשה הם מעניקים מרווח פעולה מסוים. זה מה שכתוב שם: ״לכן ציווינו את בני ישראל לאמור: כל הורג נפש לא תחת נפש, או לא על השחיתה בארץ, כאילו הרג את כל האדם יחדיו…״ למרבה העצב, התנאי במשפט יכול לשמש למוסלמים מיליטנטים חומר בערה לג׳יהאדים שלהם.

אוסמה בן לאדן, למשל, הכריז על ג׳יהאד נגד ארצות הברית כולה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים. הקוראן עזר לו. חזרו לפסוק, ״כל הורג נפש לא תחת נפש, או לא על השחיתה בארץ.״ האם העיצומים הכלכליים נגד עיראק, שכפה האו״ם אבל הוטלו לדרישת וושינגטון, גרמו ל״רצח״ של חצי מיליון ילדים, מספר שעוד גדל והולך? בן לאדן מאמין שכן. האם טביעות המגפיים של חיילים אמריקנים על אדמת ערב הסעודית נחשבות ״השחיתה בארץ״? מבחינת בן לאדן, ודאי. אשר לאזרחים אמריקנים, האם הם יכולים להיות חפים מ״רצח״ או ״השחיתה״ כאשר כספי המסים שלהם עוזרים לישראל לקנות טנקים המחריבים בתי פלסטינים? אין פה כלל שאלה מבחינת בן לאדן. כפי שאמר לסי־אן-אן ב־1997, ״ממשלת ארצות הברית ביצעה מעשי עוול איומים, מעשי פשע מחרידים, דרך תמיכתה בכיבוש הישראלי של פלסטין. בשל שעבודה ליהודים, יהירותה של ארצות הברית הגיעה לשלב שבו היא כבשה את ערב הסעודית, המקום הקדוש ביותר למוסלמים. בשל מעשה זה ומעשי תוקפנות ועוול אחרים, הכרזנו ג׳יהאד נגד ארצות הברית.״

אתם ואני יכולים להסכים על כך שלאוסמה בן לאדן יש מוסר של איש מערות בשל סוג הג׳יהאד שהוא נוקט. אבל האם אנחנו יכולים להסכים גם על כך שהוא ושכירי החרב שלו מוצאים תמיכה למעשיהם בכתבי הקודש? הדבר היחיד שאני מבקשת הוא כנות. מה? אני צריכה להבין את ההקשר של הקטעים האלימים של הקוראן? היו סמוכים ובטוחים: קראתי את הכתבים המלומדים שמסבירים את הפסוקים האלה ״בתוך ההקשר״, ואני חושבת שמתנהל כאן ריקוד התחמקות טווסי. הכוריאוגרפיה אינה פרי של קנוניה, היא פשוט נובעת מהנחה מקובעת שלפיה הקוראן מושלם, ולכן חייבות להיות סיבות תקפות באופן מושלם לשנאה שהוא מטיף לה לעתים קרובות.

חִשבו על טיעון בולט אחד שמגן על האיסלאם ה״אותנטי״ בתור דת של שלום. לפי טיעון זה, כיוון שאלוהים יעץ לנביא מוחמד בזמנים טובים ובזמנים קשים, הפסוקים הרעים בקוראן משקפים פשוט את הזמנים הרעים שמוחמד התמודד איתם בכעשרים וחמש שנות הפצת האיסלאם. מוחמד התחיל בהמרת דת במכה, שם אימצו עבדים, אלמנות, יתומים ועניים בני מעמד הפועלים את בשורת החמלה הלא־שגרתית שהטיף לה. אלוהים יודע שהמנודים האלה היו זקוקים למנת חמלה בבירת הכסף של חצי האי ערב, עיר מרובדת מבחינה כלכלית ומושחתת מבחינה מוסרית. בתחילה, אם כן, התגלויות הקוראן הדגישו את החמלה. אבל בתוך זמן קצר מאוד הממסד העסקי של מכה הפך למאוים – ולמאיים. מוחמד ומאמיניו התקפלו ועברו לעיר מדינה כדי להגן על עצמם. ביסודו של דבר, זה הרגע שבו בשורת החמלה של הקוראן נהפכה לנקמה. חלק מתושבי מדינה קיבלו בברכה את זרם המוסלמים שהגיעו לעירם, וחלק בהחלט לא. בין אלה שלא קיבלו אותם בברכה היו השבטים היהודיים רמי המעלה של מדינה, שחברו

לפגאנים של מכה במזימה להתנקש במוחמד ולהשמיד את המומרים לאיסלאם. הסיבה לכישלונם היתה שאלוהים הורה למוחמד להכות בהם מכת מנע. לפי הטיעון, זה מקור כל הארס בקוראן. ואולם, ממשיך הטיעון, כוונת המוסלמים מלכתחילה לא היתה לנקום. הם נקטו דרך זו מתוך הגנה עצמית, ורק באופן זמני. הבשורה הקדומה יותר וה״אותנטית״ של הקוראן היא הבשורה שבה השיק מוחמד את דתו. בשורת הצדק, השוויון, האחדות – השלום.

כמה מנחם ומרגש. אמנם הייתי שמחה להאמין לאופן זה של הצגת הדברים, אבל ככל שקראתי והירהרתי יותר, מצאתי בו פחות ופחות היגיון. קודם לכול, לא ברור אילו מהפסוקים נאמרו למוחמד בכל שלב. הקוראן מסודר לפי אורך הפרקים – מהארוך יותר לקצר יותר – ולא לפי סדר הזמנים של ההתגלויות. איך מישהו יכול לבודד את הפסוקים ״המוקדמים יותר״, שלא לדבר על לדעת לקרוא מתוכם את הבשורה ה״אותנטית״ יותר של הקוראן? אנחנו חייבים להכיר בעובדה שהבשורה של הקוראן מפוזרת על פני כל המפה המגואלת בדם. חמלה וסלידה מתקיימות זו לצד זו. ראו כיצד הוא מתייחס לנשים. פסוקים מלאי תקווה ומלאי שנאה ניצבים במרחק שורות ספורות אלה מאלה. כך גם לגבי גיוון דתי. אין כוונה אחת יחידה בטקסט הזה, המכונה מושלם, בהיר, כזה שאין עליו עוררין. בסופו של דבר, צורתו המושלמת של הקוראן היא חשודה.

אוי ואבוי. עברתי את הגבול? חציית הגבולות שלי מחווירה לעומת חציית הגבולות של הטרוריסטים של אל קעידה. בניגוד אלי, החבריה האלה יוצאים לרצוח. אם אנחנו אכן מתכוונים ברצינות להיאבק בעריצות החונקת שהם מייצגים, אנחנו חייבים לא לפחד לשאול: מה אם הקוראן איננו מושלם? מה אם הוא לא ספר שנכתב כולו בידי אלוהים? מה אם הוא משובץ בדעות קדומות אנושיות?

לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור – פאס וחכמיה

מכתב מהרבי דוד עובדיה 2

רבי ברוך טולידאנו ב״ר משת ב״ר ברוך ז״ל מחכמי העיר מכנאס והיה תלמיד גדול ושו״ב. ובשנת תע״א נסע לירושלים והרב יעב״ץ ידידו וריעו כתב בעדו קינה אחת לקונן אותה על חורבות ירושלים. הקינה נדפסה בם׳ עת לכל חפץ דף ע״ד ומתחילה בזה״ל: ״ארץ הצבי איומה ראותך נפשי אותה״ והנה כמה קטעים ממנה:

 נוה צדק משכן שילה, איך תנים בך רבצו

מוניך מוגיך הלא עליך יתלוצצו…

 קרית מלך העליזה, היית פאר ממלכות

עתה בך בחימה עזה, קשתות אויב דרוכות…

אך כנראה שבטרם הגיעה הקינה ההיא לידי ר׳ ברוך, באה השמועה לארץ המערב כי נתבש״מ ביום עשרה בטבת של שנת התע״ב. השמועה על פטירתו של ר״ב נשמעה ראשונה באלג׳יר ועשו לו מספד גדול והשד״ר רבי משה ישראל שהיה באלג׳יר הריץ את השמועה לרבי יעקב אבן צור.

מכתב נד

רבי יצחק הכהן שליח חברון במארוקו. בזמן שהגאון חיד״א היה באיטליה בשליחות הראשונה מטעם חברון, היה רבי יצחק במרוקו והוא היה מהחותמים על המכתב שנשלח להגאון חיד״א בשליחותו.

המכתב הנז׳ נדפס בספר שלוחי א״י, יערי, במילואים ותיקונים עמוד 854 בשנויים קלים. התאריך בכתב יד המקורי שלנו כתוב שנת תקי׳יב (1751), ולא תקי״ד כפי שהובא בכ״י שנמצא בגנזי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים סימן 2063 8° שמשם העתיק המחבר יערי. רבי יצחק הנז׳ חתם בהרבה מכתבים שלוחי .חברון ראה שם עמו׳ 574, 586, 587, 594.

להלן המכתב כפי שהובא בספרו של יערי " שלוחי ארץ ישראל, בערך ר' יצחק הכהן

ר׳ יצחק לעמי 569. בשעה שסיבב הרב חיד״א בשליחותו הראשונה מטעם חברון באיטליה, סיבב במרוקו שליח חברון אחר, ר׳ יצחק הכהן. בחודש חשון תקי״ד (1753) היה בפאס, ור׳ יעקב ן' צור, מחכמי פאס, רשם אז בפנקס השליח: ״על דרכנו נגה אור בהגיעו אלינו שליחא דרחמנא החכם השלם כמה״ר יצחק סגן הכהנים נר״ו בשליחות העיר קברות אבותינו קרית ארבע היא חברון תוב״ב, ועם היותנו בצער גדול מצרות רבות שעברו אלינו לתפ״ץ [לא תקום פעמיים צרה] מרעבון זה שלש שנים ומלחמות מדבר וממגפה ומחליים רעים ונאמנים ומתו כל האנשים אשר היתה ידם פשוטה לתת את תרומת ה'… -עם כל זה שמנו אל לבנו כי זה כמה שנים יותר מכ״ד שנה כי לא באו שלוחי א״י לא מחברון ולא מצפת ולא מירושלים… ות״ל השנים הללו נפשנו חכתה ואיותה קותה מתי יבוא ויראה איזה שלוחי מצוה מהארצות הקדושות הנז׳ לפנינו, ובכן בהגיע לפנינו החכם הנז׳ שמחנו כשמחת בקציר קמנו ונתעודד… ונקריב את קרבן ה׳ סך אלף וחמשים מאות אוקיות… אלא שיש בכללם סך מאתים אוקיות לשם צידה לדרך, והשאר לשם חזקת שליח עושה, דהיינו מאה ושלשים אוקיות לשליחות חברון כנז״ל והעשרים מתקאלים העודפים לשם צדה לדרך… ״ (לשון למודים, קובץ אגרות, לר׳ יעקב ן׳ צור, כתב־יד בגנזי בית־ הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, סימן 2063 8°).

מכתב נח

משפ׳ אוליווירה באמשטרדם היתה משפ׳ ידועה ואמידה ולבניה היה מעמד חשוב גם בהנהלת הממשל. ואחד מהם יעקב די אולווירה היה מאותם שמינה ושלח למקנאס פרנאנדו מנדס אל המלך איסמאעיל להודיע על משלוח כמות גדולה של אבק שריפה לצורכי השלטונות במארוקו.

מכתב נט

רבי יוסף צרפתי. על הרב הנד אין לפנינו שום מקור לתאר את ימי חייו. אך זאת יכולנו לדעת מגדולתו ומטוב מדותיו שהיה מקרב שלוחי ארץ ישראל וביתו פתוח לשבים ועוברים ובפרט להני רבנן קשישי דאתרא דישראל. וכ״ז ידענו מהמשך השיר ששודר עליו רבי יעקב אבן צור.

רבי יוסף הנז׳ הכיר את הפר״ח כשיצא בשליחות ירושלים ור״י תרם להוציא ספריו, כמו״כ ר׳ יוסף זה סייע בהדפסת ספר ״אבק סופרים״ של רבי אברהם קונקי שד״ר חברון בשנת תס״א ע״י שארו נתנאל פואה שהיה לו בית דפוס.

מכתב נח

רבי יוסף ביבאס בכהר״ר יעקב הנזכר במכתב ט. הר״י הנז׳ נזכר בס׳ מוצב״י ח״א סי׳ ט׳ וי״ד והיה מחכמי סאלי. חיבר ס׳ ״סדר זמנים״ על עיבור השנים.

מכתב פא

רבי משה טולידאנו ב״ר חיים ז״ל אב״ד ור״מ בעיר מכנא ס, ושמשו בבית דינו מו״ה יוסף בהתית ומו״ה חביב אחיו ז״ל. הרב הנז׳ לא הניח בנים אחריו ונתבש״מ בן פ׳ שנה ביום שב״ק כ״ב אד״ב שנת תפ״ג(1723).

הניח אחריו כמה שו״ת ודרושים לכל חפציהם וחתום בפס״ד בשו״ת דברי מרדכי סי׳ ג״ו ונ״ט ובמוצב״י. עיין עליו מלכי רבנן בערכו ובהקדמת ס׳ מלאכת הקודש. ובנר המערב הנד״מ דף 204 כתב שרבי משה הנז׳ נחשב גדול מכל רבני דורו והזקן שבהם.

מכתב סב

רבי יהושע סירירו בר״ר מנחם ז״ל עמיתו בתורה של הרב יעב״ץ. חכם גדול ועשיר מופלג והיה בעל קרקעות, וכתב כמה ספרי תורה כי היה סופר מהיר, וזמן פטירתו לא ידוע לנו.

מכתב פה

רבי כליפא בן מלכא — חסיד ומקובל מעי״ת אגאדיר, הזכירו החיד״א בשה״ג וז״ל: כף ונקי מהחכם השלם החסיד מלומד בנסים מר קשישא מו״ה כליפא מלכא מק״ק אגאדיר. והוא פי׳ על התפלה ושירים ועניינים, ה׳ חלקים כנגד חמש אצבעות הכ״ף עליו, ע״כ. כמו״כ חבר ס׳ ״רך וטוב״ על שו״ע וגם ספר דרשות פירושים ומאמרים.

הרב הנז׳ השיג על הרב פרי תואר (אוה״ח הק׳) בדין החגבים ולא חש לההיא גזרה שגזר הרב פר״ת בהקדמתו לאסור איסר שלא ישיגו עליו כידוע.

רי״מ טולידאנו בספרו נר המערב מניח כי אין שום ספק שהרב כליפא הנ״ל הוא ר׳ כליפא חסיד הנמנה בין חכמי ויחידי ק״ק חסידים ״בית אל״ החתום בשנת תקי״ח על שטר ההתקשרות לחברת ״אהבת שלום״.

כמו״כ הביאו החיד״א בשו״ת חיים שאל ח״ב סי׳ ל״ח סק״ע. ח״ל ואח״ז ראיתי בס׳ כף ונקי כ״י להחכם השלם החסיד כמוהר״ר כליפא מלכה זלה״ה שהיה מחלוקת בין חכמי המערב כשמשוררים, אם לשורר ג״כ בתיבת — ה׳ — עיי״ש. וראה בס׳ המעלות לשלמה עמוד ק״ג. נר המערב הנד״מ דף 228. ילקוט יוסף לר״י ילוז עמוד 56.

מכתב פו

הנגיד משה בן מאמאן נבון וחכם מחכמי מכנאס בימי מו׳ מחמד נחשב לשר גדול והיה חשוב בחצר המלכות, היה גם בעל תורה נדיב לב ועסקן צבורי ולפעמים נתפס בעלילה והושם במאסר וגם המון העם קנאו בו וביום כ״ד שבט תקנ״ג בהיותו בביתו התגנב מושלמי אחד ונכנס לביתו ותקע חרב בבטנו והרגו הי״ן.

המאה העשירית מאלף החמישי-פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה זצ"ל

המאה תשיעית לאלף החמישי

פאס וחכמיה

פאס וחכמיה

הרי״ף זה לשון שלשלת הקבלה רבי יצחק בר יעקב אלפאסי קבל מהרבנים שהיו לפניו בשנת כמו ד׳ אלפים תת״ן (1090) לבריאה, והוא היה תלמיד של רבינו נסים ורבינו חננאל, ופריצי עמנו הלשינוהו בארצו היא פיס של הישמעאלים, וברח והלך לספרד במדינות אלוסאנא ע״ך.

ובספר סדר הדורות כתב וז״ל, מצאתי כתוב אלפאסי כמו מן פיס בלשון ערבי. וש׳יק כתב ארצו היא פיס ע״ך. וגם אנכי איש צעיר ראיתי בתחלת שערים המחוברים עם הרי״ף דפוס קדמון שכתב רב אלפס כלומר רב של פס. וכן חזיתי לרבי שמשון בלאך בספר שבילי עולם שמיחס הרי״ף לעיר פאם. והרב: רבנו ישעיה מטראני הראשון, בספר תשובותיו הנקרא ספר המכריע כשכותב בשם הרי״יף כותב בזה הלשון, כתב רבינו יצחק מפאס זצוק״ל ועל הרב רגעו ישעיה יש לישען מאחר שהיה סמוך ונראה לזמן הרי׳׳ף כי הוא בעל תוס׳ רי״ד כמ״ש בספר קורא הדורות ובשם הגדולים, ובספר הדורות כתב שהיה רבינו ישעיה באיטאליא בעיר טראני שנת ל״א לאלף השישי והרב הנ״ז כינה להרי״ף בשם רבינז יצחק מפאס ברוב תשובותיו, עיין תשובות א׳ ג׳ ד׳ ו׳ ז׳ טו׳ יז׳ יח׳ יט׳ ך׳ כא׳ כז׳ לא׳ לב׳ לד לח׳ לעומת זה התשב״ץ סי׳ עב׳ מחלק ראשון כתב וז״ל, רבינו יצחק בר יעקב אלפאסי ז״ל, מקלעה חמאד, ומפני מלשינות ברח ונכנס לספרד בשנת ד׳ אלפים תתמ״ח (1088), ועמד בקורטובא זמן מועט, ומשם הלך למדינת אליסאנא ועמד שם עד יום מותו ונפטר ביום ג׳ בשבת בעשרה ימים לירח סיון ש׳ ד׳ אלפים תתס״ג (1103) בן תשעים שנה ע״ך.

וכן בספר קורא הדורות כתב שהוא מקלעת חמאד. ובספר יוחסין כתב מן קלעא חמאן, וכן בספר הדורות ע״ש. קלעא חמאד או חמאן הנ״ז לא ידעתי מקום תחנותה. ובאגרות הרמב״ם ז״ל ד׳ לב׳ כתוב אנחנו קהל קלעא סתם. והוזכרה במקום אחר בספר יוחסין שכתב שאחר שנפטר רבינו נסים ורבינו חננאל פסק התלמוד מארץ אפריקא ונשאר מעט מזער במדינת אלמהדייא בידי בני זוגמאד, ובמדינת קלעא המאד בידי רבי שלמה הדיין בן פורמש וכן העתיק ספר הדורות קלעא המאך. ופשוט דהיא היא הנז״ל (הנזכרת לעיל) אלא שהמדפיס טעה באותיות הדומות.

הרב רבי יצחק אלברצלוני מחבר האזהרות שהיה בזמן הרי״ף מיחסו סדר הדורות גם לעיר פאס וז״ל ספר הדורות רבי יצחק בר ראובן אלברג׳לוני ובשי׳ אלברצלוני בא למדינת דאניא וכבדוהו שם ושפט אותם עד יום מותו, והיה פייטן והבר אזהרות, ופירוש על כתובות מעיד על חכמתו ונקרא ג״כ רבי יצחק מפיס ע״ך. בתשובת מהר״י בן מיגאש, שאלה פ״א, היא תשובה לפאס.

המאה העשירית מאלף החמישי

הרמב״ם ז״ל עלה אל האלקים ד׳ אלפים תתקס״ג (1203) כידוע. והוא למד תורה בפאס אצל רבינו יהודה הכהן. כן מצאתי בספר יוחסין למוהר״ר סעדיה אבן דנאן הנמצא אצלינו בכתב יד. אחר שדבר על הרי״ף ומהר״י בן מיגאש כתב וז״ל, וכשנפטר רבינו יוסף הלוי נשאר העולם שמם מן הישיבות וכוי. ובעת ההיא שם היה יד ושם לחכמי צרפת בתורה וכו׳ ובראשיהם בניו של רבינו מאיר צרפתי רבינו שמואל ורבינו יצחק ורבינו תם. והם בני בתו של רש״י ז״ל. ובעת ההיא שמע רבינו מימון הדיין על חכמת הרב הגאון רבי יהודה הכהן שהיה בפאס במערב ואבותיו באו לשם מבבל והוא היה חכם גדול וחסיד, ועד עתה זרעו בפאס קורין להם בני אבן סוסאן הדיין. ומבני בניו של מר יהודה הדיין הגאון הקדוש היה רבי יוסף הכהן הדיין שהיה רבו של רבי יהודה כרסיני האיצטגנין שחבר ספר ארון העדות וכששמע רבינו מימון הדיין על הכמת הגאון הקדוש הלך אליו ממדינת קורטובא לפאס ושני בניו עמו ובינו משה ז״ל ורבינו דוד ז״ל ולמד רבינו משה ז״ל לפני הגאון וקבל ממנו תורה . ולא האריכו ימים כי נהרג הרב הגאון על קדושת השם ויחודו, מפני שבקשר ממנו האכזרים לצאת מן הדת כי קנאו בו, וברח רבינו מימון ושני בניו עמו לאלכסנדריא של מצרים, ומשם עלה לירושלים, ונפטר רבינו מימון בירושלים. ואחר כך רבינו משה ירד למצרים ושם גדל מאוד בחכמה בתורה ובמעלה עם המלך צלאח א־דין וכו׳ ושם חיבר רוב חיבוריו. ומגדולי תלמידיו היה רבינו יוסף עקנין וכו' ע״ך. מן האמור יש להעיר בדברי הגאון חיד״א במערכת גדולים ערך הרמב״ם ז״ל ד״ה (דיבור המתחיל) שמעתי וכו' יעו״ש. על פי האמור יבא בדקדוק הלשון שכתב קורא הדורות וז״ל; והרמב״ם ז׳׳ל ברח מספרד ומארץ מערב מפני אימת המלשינים והישמעאלים, ע״ך. ושם מערב הוראתו הפשוטה היא אפריקא הצפונית, עיין הקדמת ר״ש ראפופורט הנ״ל. והקבלה תכריע שהיא פאס, גם לפי זה יצדק הלשון שכתב הרמב׳׳ם ז״ל על עצמו בתשובה הנקראת פאר הדור בסי׳ י״ט. וז״ל, ותפילין שהיו לי במערב כך היו וכר.

בשכונות הגוים בפאס אלבאלי יש עליה אחת על אם הדרך ובה י״ג חלונות וי״ג זיזים יוצאים תחת החלונות, ועל כל זיז קערה של נחושת, ואומרים שהוא כלי מורה השעות, ושגור בפי היהודים שהוא מקום דירת הרמב״ם ז״ל ועד היום הולכות הנשים בהחבה להשתטח שם, ואומרים כי אל מקום קדוש הולכות. באגרות הרמב״ם דף י׳ כתוב וז״ל, ואם שמעתם שהגיע כתבי לפאס וכו׳ ע״ש.

בשאלות ותשובות הרמב״ם ז״ל הנקרא פאר הדור בשאלה ר״י, הוזכרה פאס באגרת תימן להרמב׳׳ם, כתב וז״ל, עמד איש אחד במערב במדינת פאס היום מ״ה שנה ואמר שהוא מבשר ושלוחו של משיח וכו', וגרם בזה צרות לישראל, רח״ל (רחמנא ליצלן).

* המקור היחידי שיש לנו עד כה אודות רבי יהודה הכהן זה שיקרא גם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין, הוא בסה״ד מר״ס בן דאנאן ורק ממנו ידענו ג״כ שהרמב״ם בא לפאס ללמוד אצלו ואמנם מפני בודדותו של המקור הזה נפל לנו צל של חשד בדברי ר״ס אלה, הנה כבר נודע כי הרמב״ם עוד בהיותו בספרד בעודנו כבן עשרים שנה חיבר פירושים על התלמוד ומאמר העיבור ובהגיעו לבן כ״ג התחיל בפירושו על המשניות, ושתי שנים אח״ך בע׳ תתק״ך נסע עם אביו לפאס.. ופה א״כ תולד לנו התימא כי איך אחרי כל הידיעה העמוקה שהננו רואים בהמיימוני בפירושו על המשנה, יצטרך אז לבוא ללמוד לפני ר״י הכהן- ולכן אם נרצה לקבל את דברי ר״ס בן דאנאן, נקבלה למחצה ונאמר כי המיימוני למד בפאס עם ר״י הכהן רק כתלמיד חבר, עפ״ז נבין מה שראינו להרמב״ם בפיה׳ימ פ״ד דמקואות מ״ד שכי ״וכבר חשב איש גדול מאד רב העיון בארץ המערב שהשאובה שהמשימה כשרה… ונהרג ע״ז באמה ובזרוע ודבריו בזה מפורסם בספרו בהיותו בלתי מבין זאת המשנה כלל״ וכן בחיבורו פ״ד דמקואות דין ט׳ זכר זאת ההוראה בשם קצת חכמי מערב והנה הפרסום ״איש גדול מאד רב העיון״ יתאים להפרסום ״חכם גדול וגאון״ שיתאר רבי סעדיה בן דאנאן את ר״י הכהן ושגם הוא נהרג על ק״ה (כמובן שמ״ש הרמב״ם ונהרג ע״ז קצת מוזר כי מה ענין ההוראה ההיא להריגתו) ולכן נקל לשער שכיון הרמב״ם אל ר״י הכהן, כן נזכיר מ״ש באיגרתו לתלמידו ר״י בן עקנין (ברכת אברהם, ליק תרכ״ה) ״וככה הייתי בשחרותי וביותר משחרותך ביותר חזק ממה שאתה בו והייתי כמו אשר שמעת אמלא רצוני בלשוני וקולמוסי מגדולים וחכמים כשמבקשים לחלוק עלי, וכבר שמעת בלי ספק מה שהיה ביני ובין רבי יהודה הכהן בן מר פרחון ז״ל בשתי שאלות מן הטרפיות, ובין ביני ובין דיין סגלמסהי ואבו יוסף בן מר יוסף נ״ע והרבה…״. ואחרי שידענו כי ימי שחרותו של המיימוני היו בפאס, הנה בלי ספק שהמחלוקות עם שלשת האנשים ההם היו אז בעת היותו בפאס, ובפרט לפי הנוסחא שבאגרות רמב״ם הוצאת ליפציג שכתוב בה ״ובין דיין מגלמסה בנו״ שמזה מובן יותר שגם ר׳יי הכהן האב חי במארוקו אחרי שבנו היה דיין בסגלמסה הקרובה, גם המלות ״בין מר־ יוסף״ יוכיחו שגם האיש השלישי היה בן מארוקו, כי שם בדרום מארוקו נמצאת משפחה כזו מר־יוסף (ראה בספרי נר המערב בזכרון שמות המשפחות צד 76), תוצאות חקירתנו בזה היא, שאבי ר״י הכהן היה שמו מר פרחון, וכי ר״י הכהן חיבר ספר בדינים כמו שיאמר רמב״ם ״ודבריו בזה מפורסם בספרו״ וגם ידענו שמעולם לא היה ר״י הכהן רבו של הרמב״ם שהרי התנגד אליו בהלכות שונות, ולכל היותר היה רק תלמיד חבר כמו שכתבנו וראה במלואים נר המערב עמי 225 (רי״מ טולידאנו),

לחיות עם האסלאם-יסודות הדת האסלאמית-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

מובן שהסיפורים על התאסלמותם של היהודים מרוב הערצה למוחמד מככבים במסורת האסלאמית, כדי להדגיש את כוח משיכתו הבלתי ניתנת לשליטה של נביאם. עבד אללה בן-סלאם, רב ומלומד יהודי, שגר במדינה, שמע ממרומי עץ התמר שבו היה עסוק במלאכת יומו, על הגעתו של מוחמד לעיר, והוא היה כה נרגש עד כי דודתו שישבה למרגלות העץ העירה לו כי התלהבותו מדמה כאילו משה רבנו בכבודו הגיע העירה. לאחר מכן ביקש המתאסלם היהודי ממוחמד שיסתיר אותו לבל יתפרצו נגדו בני שבטו. ואכן, לאחר שהודיע שהעביר את אמונתו לשליח אללה, וציווה על בני ביתו שינהגו כמותו, היסו אותו בני שבטו וטפלו עליו האשמות רבות. סיפור זה היה לאסמכתא על כי היהודים הם מטבעם ״הולכי רכיל, בוגדנים, שקרנים וחסרי מוסר". זו גם היתה העילה לא רק להצדיק מתאסלמים אחרים ולהרימם על נס, אלא גם להוקיע את העקשנים שבין היהודים, שלא אבו ללכת אחרי מוחמד ושילמו על כך ביוקר רב. האמת ניתנה להיאמר שיהודים ״טובים״, מן הסוג שנהה אחריו, הוגן בחוזה מדינה, על פיו הגיע מוחמד אל העיר. שם נאמר בפירוש כי ״כל יהודי שיילך אחרינו יזכה לסיוע וליחס טוב; יהודי כזה לא ידוכא ואויביו לא יזכו לעידוד נגדו״. שבטים יהודיים הוגדרו כבעלי ברית כל עוד הם תומכים בקהילה כולה בעת מלחמה וכל עוד הם נוהגים כ״ראוי״, דבר שהיה נתון לקביעתו של מוחמד בכל עת. אחד הראויים הללו היה הרב מוחאיריכ, שקרא ליהודים לצאת לקרב אוחוד (625) למרות השבת, כדי לעמוד בהתחייבותם למוחמד, והוא אף נהרג בקרב.

אבל מספר היהודים ה״סרבנים" עלה על בני דתם שקיבלו את נבואתו של מוחמד או לפחות היו נאמנים לבריתם אתו, על פי השקפת האסלאם. צריך להבין כי על פי כללי המדבר, מי שלא השתייך ליחידה שבטית כלשהי לא יכול לצפות לזכויות או להגנה. ומי שנשבע אמונים למוחמד היה חייב לוותר על נאמנויות אחרות, בין שבטיות ובין קהילתיות או דתיות. והואיל ומרבית היהודים, לבד מאלה שעברו לצידו של מוחמד, בכל המובנים, נותרו מחוץ למעגל הנאמנויות החדש במדינה, ברור היה כי שעת ההתנגשות בינם לבין משטרו החדש של מוחמד בוא תבוא. והיא באה בעיקר על רקע דברי הביזוי של מלומדי היהודים, שהיו בקיאים במקורות היהודיים ולא יכלו לשאת בשוויון נפש את העירוב שעשה מוחמד בין מקרא למדרש, בין טקסט קדוש לבין סיפורי אגדה. ולא זו בלבד שהם דחו את נבואתו של מוחמד, אלא גם לא התרשמו מוויתוריו הנדיבים כלפיהם. כל עוד מעמדו בעיר היה זקוק לשיפור, הוא גם לא העז לצאת נגדם, אלא בלע את עלבונו, אך היה משוכנע שהואיל והתגלויותיו הן אמת לאמיתה, כל טענות הנגד שלהם בשקר יסודן. כך התקבע הרעיון שהיהודים (והנוצרים) הם זייפני הטקסט האלוהי, כל אימת שהוא חורג (בעיני המוסלמים-סוטה) מן המסר הקוראני שהוא המעודכן ולכן האמיתי ביותר. בעימות בין מוחמד לבין היהודים, שהיו שכנים טובים לאנשי מדינה במשך מאות בשנים, מטבע הדברים שנטיית ליבם המוקדמת של השבטים הערביים לא נטתה מיד לטובת מוחמד, הזר שזה מקרוב בא. אולם משהעמיקה המחלוקת, לאחר שמוחמד חדל מפסוקיו בשבח היהודים ומחיזוריו אחריהם, והחל לתרגם את איבתו אליהם ואל סרבנותם בפסוקים חדשים בגנותם, נוצרה סנקציה אלוהית שדרשה לנהוג בהם ביד קשה, שאפילו שכניהם התומכים מאתמול לא יכלו עוד לחמוק ממנה. כי לדבוק ביהודים על-פי המנהג הקדום חייב היה לפנות מקום לתביעה אלוהית דרשנית שלא הותירה מקום לספקות, בהתגלויותיו חוצבות הלהבות של הנביא-המנהיג.

ניגוד זה בעיצוב המדיניות כלפי היהודים, כמו ניגודים רבים אחרים שהתגלו למוחמד תוך כדי עשייתו, הבליט לא רק את התהום הפעורה בין נביא-מטיף חסר אחריות שלטונית לבין מנהיג ומדינאי האנוס לעמוד בלחצים מעשיים ולעיתים סותרים, אלא גם את הצורך התיאולוגי ליישב בין סתירות בפסוקי הקוראן. כי פסוקי הקוראן הם דברי אלוהים חיים, ואי אפשר לבן-אנוש לטעון כי חלקם בתוקף וחלקם חסרי תוקף, כי כולם נמסרו, במועדים שונים, מפי שליחו של אללה. על כן, במקום להעמיס על הנביא את האחריות לסתירות הללו, דבר שהיה מעמידו באור לא נוח כלפי שליחותו, נטען בתיאולוגיה האסלאמית המאוחרת יותר כי הכל תלוי ברצונו של אללה, אפילו תופעות הנראות ״טבעיות״ וחוזרות על עצמן, כזריחת השמש ושקיעתה. וכפי שתופעות אלה אינן אלא ביטויים חוזרים של רצונו של אללה, שברצותו מוציאן לפועל וברצותו גורם לביטולן, כך גם מילותיו הנאמרות בקוראן יכולות להראות ניגודיות, אך הן תמיד מבטאות את רצונו בעת שאמרן. אלא שאללה יכול לשנות דעתו, ואין חקר לסיבותיו (בלא כיףאל תשאל איך), ולכן כל מה שחכם ההלכה יוכל לעשות זה למיין את דברי אללה לפי סדר אמירתם, ולהתייחס לאחרונים כמבטלים את הראשונים או לפחות מחליפים אותם. מכאן החידוש ההלכתי של אל-נאסח׳ ואל-מנסוח׳ (המבטל והמבוטל) לאמור הפסוק האלוהי שמבטל, ללא סיבה, צידוק או פשר, את מה שנאמר קודם לכן. חידוש הלכתי, אמרנו? זהו חטא שאין דומה לו, כי חידוש (בדעה} הוא התרסה נגד אללה, נביאו וחכמת הקדמונים, שהיו אמורים לדעת הכל, ולכן עצם החוצפה לטעון ל״חידוש״ לעומתם נחשבת לכפירה בעיקר. אלא שכאן זה איננו חידוש הלכתי שנטען על-ידי בן-אנוש, אלא יסוד הלכתי קבוע הנדחק הצידה מפני יסוד הלכתי אחר שבא מפי הגבורה. אללה יכול לסתור את עצמו, אדם לעולם לא יעז לסתור אותו.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר