Mariage juif a Mogador-fran-angl
Then thev bring the Ketuba
And, in the space below,
The groom augments, in his own hand,
The down׳ value written there.
We hear the Zgharit of delight,
And the drinks flow
As it is right.
That same day, in the afternoon,
Something I have not yet said,
To the home of the newly-weds,
Gaily and happily
Come women of the family,
They sit upon the canape
As they eat the Palebe,
They talk and babble.
Praise or deride :
"This is ugly,
That is sublime!"
They point with their fingers
And chatter jokingly,
But, believe me,
Never spitefully.
And towards the eve,
At the time for tea,
We tell the men"
"Go up!
The newlyweds are there,
Awaiting your good wishes."
Then the men,
Sbah in hand,
And also, a jasmine bouquet,
Smiling, all excited
Rejoin their wives.
And, until late in the night, celebrate
With music, food and drink.
The Hatan cannot leave his house
And this, my friends,
Is not without reason,
For with the Kallah he must stay,
To love her without measure.
And so, he receives his guests,
His sisters, his brothers, and his friends,
Who come by to visit him
In his new abode.
And now the Shabat Hatan
Has come
It is the "Sabbath of the Groom.
" Dressed in a Zoha and Caftan
,His brothers go with him
To the synagogue, where await
His entire circle of friends,
Family, Rabbi and the Hazan
And more than one Paitan.
The bride, regal, in Kssoua Kbira
Takes her place in the Azara
As for the groom, he is led forward
And seated close to the Aron Ha'Torah
The singers raise their voice
As if in competition,
We hear the first of them,
He sings a song of happiness
: Be-siman tov ve-hatslaha
Tehi-ay le-adataynou
Ve-kol sasson ve-kol simha
Yeshama be-artsenou
Ve-azai tehi-ay Harvaha
Be-viat me-shihenou
(Good wishes and success
For our community,
And the voice of joy and happiness
Be heard throughout our land,
So that felicity ensues
And our Messiah soon appears.)
Then the second singer begins,
A song sung with all his soul :
Dar shamayim
Na'arats bekedusha
Asher bara sasson ve-simha
Hatan ve-kallah ve-ditsa...
(The One who in heaven resides,
Worshipped in His sanctity,
Who has created joy and happiness
For Groom and Bride and lightheartedness…)
After this comes forward a third,
To show in turn his worth.
Gazar El shohen sne
Bat ploni leploni
Arbaim yom milifnay
Yom assot Hachem
Reou kama gdola
Mitsvat Hatan veKallah
(E-l, revealed in the burning bush,
For the union was decreed
For the daughter of them and the son of those
Forty days before the Creation.
Oh, see how great is the Mitzvah
Of Hatan and Kallah.)
And when the Torah leaves the Ark,
All of us reach out our arms
In fervent murmurs, we express
Our wishes for much happiness.
Almost all the invited guests
Are called to the Torah and blessed,
Instead of seven, as before,
There are ten, fifteen, a score,
To such a point that, surfeited,
Someone calls out, "That's enough ־ Halas!"
And there is complete silence
Before the most important part.
The Rabbi makes some fine remarks,
He praises the couple, and glorifies them.
And the Hatan, without airs,
Intones the blessings of the prayer :
Barekhu et Adonai ha-mevorakh!
All the room is under the spell
Moved, the bride dries a tear as well,
She throws candies and sweets on her Hatan
, Caught by the children with greedy elan
The prayer ended,
All are conveyed
To the parents of the groom
Where an abundant feast
Awaits.
What a banquet it is, my friends!
Wait! Stay in your seat!
Here come pigeons, stuffed and sweet!
Eat on! Don't stop ־
This is only a prelude ־
Not even yet the meal itself.
Toward night,
Before the Sabbath has "departed,"
The Hatan is at his door.
He is handsome and finely dressed
As he calls out to his friends,
"Come on in! Let's celebrate!
Let no one tire,
And let all do
As they desire."
And this is how, dear friends,
Together, like brothers,
We spend an unforgettable week
Seated around the table,
Eating and drinking,
Singing and dancing,
Adding on ceremonies,
And vet, it is not complete!
Come! Closer still!
I will now narrate
The event of the next Wednesday,
But you have surely guessed,
It is the Lilt tkssir Ihout.
Mabrouk, mabrouk!
In the morning, our valiant Hatan,
Goes to the Souk.
He is not alone, thanks be to God,
For his friends are with him too.
He passes by the potter
While one of his friends, the canniest,
Furtively buys
A Keskass – a sieve –
Giving it to the flower seller.
"Look after it well," he says,
"It mustn't break!"
When the florist greets the Hatan,
He holds out a floral bouquet:
"Buy these flowers for your wife
Don't ever leave her in dismay!"
Our young husband takes
The flowers… and the sieve,
And no one sees him quietly leave.
Thus, armed with the stolen sieve
He returns to his house
To give the flowers to his spouse,
And to cosset her.
On his route –
Hear how pleasant is this feat –
His friends approach him in the street
And by force press
Into his pockets many gifts of coins.
Then they go to his abode
Where Mahia in glasses glows,
The young wife, her head covered
In a blue or green Sbniah
Welcomes them with an Asslama.
Several times this phrase is said,
The table is already set.
The cries of the Zgharit sound
And Ghrama is collected around.
And when night falls
We present the young couple
With a large fish,
Placed in the sieve.
Their task
Is to scale it
And to clean it,
And, joyfully, they comply
Under the vigilant eye
Of the two mothers.
The fish symbolizes
Fertility.
If in Him
We are confident
God in his goodness
Will give children to them.
The theft of the sieve
Lets it be understood
That our young groom
Would go so far as to steal
To provide for his brood.
And so this is how, my friends,
Surrounded by good omens
Two families, happy and content,
In joy and love
A fortnight spent.
As it is said in the Scriptures :
In order that happiness endures,
Man leaves his mother and father
A wife to take.
Riches and strength
He will give to her,
And thus,
In his domain,
Joy will reign.
English translation by Janice Rosen
המקובלים במרוקו-ארזי הלבנון
רבי אברהם שלום. ארזי הלבנון 184
מגדולי המקובלים בדרעא שבמרוקו במאה ה-16. היה יודע עתידות. ראה עליו
נר המערב
מלכי רבנו
ספר החזיונות
אביו זכה לתורה מרוב עמלו בה. מתוך יסורים קשים ועניות, כמו שהעיד רבנו בספרו " בגדי ישע ", שגדל בתורה ולימד לאחרים.
והיה לו יראת שמים בתכלית, והיה שלם בכל. אולם הוא נפטר בשם טוב מן העולם במסחר ימיו בהיות רבנו המחבר בן ה' שנים, כמו שכתב בספר " בגדי קודש אשר לאהרן, ועיין שם שאמר רבנו המחבר שאביו ז"ל היה המוהל והסמדק בבריתו.
אמו הצדקת גידלה את ילדיה במסירות נפש, וכמו שכתב רבנו בספרו וזה לשונו " " ובפרט למרת אמי מב"ת שהמיתה עצמה ממש עלינו והייתה ענוגה כמו כ"א שנים מעלה ומטה לגדלנו בתורה ועבודה \יע"א וכו'….
וכן כתב בספרו " מעיל קודש " ובגדי ישע וזה לשונו : אף על פי שלא זכה הוא לגדל אותנו שלב"ע במבחר ימיו בעוונתינו הרבים, ומרת אמי גידלה אותנו לתורה ולמצוות כדת מה לעשות וכו'….., כאם רחמניה כל ימי חייה, והדריכה אותנו בעבודתו יתברך וכו'….
והייתה עושה בצמר ובפשתים לזון ולפרנס אותנו וכו'…, עיין שם עוד שסיפר אודות מעשיה הכבירים בחסד וצדקה שהייתה משפחת כלות, וגבאית צדקה לנצרכים כדי שלא יתביישו לבקש על עצמם, והייתה עושה ומעשה עם אחרים ומזכתם לעולם הבא, ןמחזקתל בידי השכנים הנצרכים בעת צורכם, והייתה הולכת לשמוע שיעורי תורה ומלמדת לאחרות.
לא משולם בספק למצוא את המקורות מאין נלקחו הדברים המסומנים בקן ארוך תחתון
רבי אהרן אליהו רפאל חיים משה פירירה – ארזי הלבנון 194
רבנו המקובל תק"ל כבוד הרב אהרן אליהו רפאל חיים משה פיריה נולד בשאלוניקי לאביו הרב יצחק בן הרב משה פירירה ז"ל, ולאמו מרת ג'ודיטא נ"ע.
רבי אהרן משה פינטו – ארזי הלבנון 212
בנו הצעיר של רבי חיים פינטו זצוק"ל השני. היה מקובל גדול, שר בית הזוהר ארי במסתרים, מצדיקי מרוקו, ובסוף ימיו עלה לישראל.
הגאון רבי אהרן משה פינטו זצ"ל גזר על עצמו הסתגרות והתבודדות, סגר עצמו בחדרו ועסק בתורה יומם ולילה עשרות בשנים. מיום ליום התעלה והתקדש בתוך " ארבע אמות של הלכה ".
באותם ימים השתוללה במוגאדור מחלת השחפת והפילה חללים רבים. חששו בני העיר שהסתגרותו של הרב בחדר האפלולי והקר עלולה לגרום להידבקותו במחלה. ביקשו שמידי יום יצא מההסגר למספר שעות בלבד כדי לשאוף אוויר צח ובריא. אולם ידעו, כי דעת הרב נחושה שלא לצאת מחדרו, אלא כאשר יחליט לסיים את תקופת ההתבודדות.
החליטו לפעול בדרך אחרת. עלו לבית הדין של מוגואדור ושטחו בפני הדיינים את חששם. ביקשו שבית הדין יפסוק, שעל פי דין תורה חייב הרב לקיים את הציווי : " ונשמרתם מאוד לנפשותיכם ", מדי יום ביומו עליו לצאת לאוויר הצח לשעה קלה. דן בית הדין שעתירה ונענה לה. הוציא את הצו המבוקש.
אמרו העותרים : " קרין האגרת יהיה גם מוציאה לפועל ! ". אב בית הדין, הגאון רבי אהרן חסין, הוא שיעלה לחדר התבודדותו של הרב ויודיעו על פסק הדין "
קיבל אב בית הדין את השליחות. קם ועלה אל בית הרב, וביקש להוועד עמו. מכנס לחדר התבודדותו ושוחח עמו שעה ארוכה. יצא, ופניו חתומות. כעבור מספר ימים עלה שוב לבית הרב, שוחח עמו ארוכות ויצא. כל ארע מספר פעמים – אב בית הדין עלה ושוחח, והר בלא יצא מחדרו אל הטיולים הנכספים.
באו בני העיר את בית הדין לשמוע את תשובתו של הרב לפסק הדין. אמר להם : " עניין מוזר מתרחש כאן. בכל פעם שאני עולה אל הרב, מתפתחת בינינו שיחה בדברי תורה, והעניין שלשלמו באתי נשמט מזיכרוני כליל.
מחליט אני לעלות פעם שנייה, וכל הדרך אני משנן לעצמי שעלי לשוחח עמו בעניין פסק בית הדין, ובכל פעם הדבר פורח מזיכרוני. כיוון שחזר הדבר ונשנה פעמים רבות, הגעתי למסקנה, משהשמים מעכבים בעדי. כנראה, אין רוצים שנפריע את רבינו הקדוש מהתבודדותו ומהתעלותו. לפיכך החלטתי למשוך ידי מהנושא ".
נשאר ממנו חיבור על ספר היצירה בכתב יד. הדפיס את ספר " שבח חיים " ו " שנות חיים ". נפטר באשדוד ה' אלול תשמ"ה – 1985.
רבי אליהו די וידאש – ארזי הלבנון 240
" ספר קדוש ונורא " הגדיר מרן החיד"א זצ"ל את הספר " ראשית לכמה " שחיבר הגאון הקדוש רבי אליהו די וידאש, תלמידו המובהק של המקובל האלוקי רבי משה קורדובירו, על הספר, על מחברו ועל עיר העתיקה צפת וחכמיה באותו דור דעה במאמר שלפנינו.
" ספר ראשית חכמה אשר חיבר איש צדיק וקדוש, אשר כל רואה בו יראה שהקדוש ברוך הוא משתעשע עמו בגן עדן, בוודאי דבריו דברי רוח הקטדש, ושרתה עליו השכינה " – כל כתב הרב הקדוש רבי חיים חייקל מאמדור זצ"ל בספרו " חיים וחסד ", על ספר " ראשית חכמה " של הגאון הצדיק רבי אליהו די וידאש זצ"ל. – יש תמונה של הספר ראשית חכמה
שחלק מחכמתו ליראיו.
את הספר " ראשית חכמה ", סיים רבי אליהו די וידאש בעיר צפת ביום י"ח אדר שנת חמשת אלפים של"ה. ואין הדבר הזה מקרי. באותם ימים, הייתה צחפת מלאה חכמים וסופרים, מהם למד תורה, ואת מידותיהם הטובות סיגל הרב לעצמו.
בספרו " ראשית חכמה ", ביקש לכתוב את דרך ה' כיצד יעלה האדם במסילה העולה אל בית אל, לפי דברי חז"ל, בתורת הנגלה והנסתר כאחד.
רבי אליהו מני – ארזי הלבנון 270
ענק האוח היה הגאון רבי אליהו מני זצ"ל, מגאוני בבל, שהצטיין בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. כיהן כרבה הראשי של חברון, ןהפיץ שם תורה ויראה. גמילות חסדים הייתה טבועה בדמו, בסייעו לצנועי וחכמי העיר. שימש ברבנות ללא תמורה, עד שבסוף חייו זכה לדעת מראש את החודש בו ייפטר מהעולם ! מאה שנה לפטירתו.
עוד בהיותו כבן חמש עשרה שנה, ואנוכי בבית מדרש מורי, ראיתי והנה איש, ובידו ספר נתנו למורי. אנוכי אשר לא ידעתי טיב האיש וטיב הספר, שאלתי עליו את מורי. ויענני : " האיש הזה חיבר ספר חדש, ויבקשני לתת את הסכמתי עליו, להדפיסו ולשלחו על פני חוץ.
אין די מלים בלשוני, לתאר את הרגש הכביר אשר עוררה בקרבה תשובת מורי, ואעמוד כמשתאה, כי עד היום ההוא, לא האמנתצי כי ישנם עוד אנשים בדורנו, אשר כוח בהם לחבר ספר בתורתנו הקדושה.
רבי אלעזר אלחדאד הכהן – ארזי הלבנון 317
מחכמי מרוקו. ממחוז מראקש. מקובל וחסיד וקדוש.
Une histoire de familles-Ohayon-Hayoun
OHAYON
Nom patronymique d'origine hébraïco-berbère, composé de l'indice de filiation berbère Ou (fils de) et de Hayoun, augmentatif de Hay, très vivant. C'est un de des très nombreux noms votifs liés à la vie, Hayim en hébreu. A rapprocher des patronymes arabes Ayache, Benwaïch, Ouaish qui ont le même sens. Toutefois ce patronyme pourrait aussi avoir une origine purement berbère, plusieurs tribus du Maroc et d'Algérie portant ce nom comme les Beni Hayoun de moyenne Moulouya, dans le cercle de Outat Oulad El-Haj, dans l'est marocain ou les Beni Haïoun du Dra, fondateurs du village forifié Ksar Beni Haïoun et les Aït Haioun à Dra El Mizan, en Algérie. Le nom est attesté en Espagne et au Portugal au XlVème siècle, sous la forme proche de Hayoun. Après l'expulsion ce nom s'est particulièrement illustré au Portugal porté par le dernier rabbin du pays et ensuite dans l'Empire ottoman. Le nom figure dans la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIème siècle sous son ancienne forme: Ben David Ouhayoun, conformément au célèbre passage: "David Melekk Israël hay vékayim", David le roi d'Israël et vivant ! La tradition du sud du Maroc, berceau de ce patronyme est en effet qu'ils descendent de la maison de David. Autres orthographes: Hayoun, David Ouhayoun, Ayoune, Benayoun que nous étudions à part. Au XXème siècle, nom particulièrement répandu, porté au Maroc (Safi, Marrakech, Mogador, Demnate, province d'Agadir, Meknès, Fès, Rabat, Mazagan, Tétouan, Casablanca) et également en Algérie (Alger, Oran, Nedroma, Tlemcen. Souk-Akhras) et en Tunisie (Tunis).
YOSSEF HAYOUN:
Dernier Grand Rabbin du Portugal. Célébré pour ses ouvrages et sa conduite courageuse au moment de l'expulsion du de 1497. Il fut parmi les rares rabbins autorisés à quitter le Portugal et il mourut l'année même de l'expulsion à Constantinople.
YAACOB BEN DAVID OUHAYOUN:
Commerçant du Sahara qui s'installa à Meknès au début du XVème siècle. Il fonda une synagogue qui resta entre les mains de ses descendants jusqu'à ce qu'elle soit vendue en 1496 à des expulsés d'Espagne. Tombée en ruines au cours du tremblement de terre de 1630, elle ne fut plus reconstruite.
- AHARON:
Rabbin célèbre à Fès au XVIIIème siècle, surnommé Ben dib (le fils du loup).
- SHALOM et MAKHLOUF:
Figurent parmi les saints enterrés au cimetière d'Oufrane, au sud de Mogador, réputé le plus antique du Maroc.
- YAACOB:
Rabbin-kabbaliste de Mogador installé à Tanger à la fin du XIXème siècle, grand-père paternel d'Abraham Larédo, l'auteur du livre monumental sur les noms des Juifs au Maroc.
JACOB:
Un des grands journalistes de la presse juive au Maroc entre les deux guerres. Né à Mogador, il s'installa à Casablanca et fut un des plus féconds collaborateurs de l'hebdomadaire sioniste fondé par un commerçant polonais, Jonathan Thurtz, "L'Avenir Ilustré". Spécialisé dans la couverture de la vie des communautés et leur folklore. Editorialiste de talent, il mena notamment la lutte contre les assimilationistes favorables à une naturalisation française des élites sans se soucier du sort des masses qui seraient ainsi laissées à elles-mêmes et au risque de se couper de leurs compatriotes musulmans. "On connaît notre position: la question des naturalisations n'est pas une question juive, elle ne nous intéresse pas.
Loin de résoudre le problème, elle est susceptible de le compliquer dangereusement. La vérité est que les Marocains aspirent à plus de justice et plus de libéralisme. Seulement tandis que certains juifs, qui ne représentent nullement l'opinion, recherchemt cette émancipation dans une évasion de la nationalité marocaine, les musulmans y aspirent sans sortir du cadre national, et en cela ils donnent à ces juifs une belle leçon de fidélité au passé, de dignité et de mesure. " (Editorial du 11.3. 1927). Il fut un des rares intellectuels juifs arrêté par mesure de précaution par les autorités françaises sous le régime de Vichy.
- ITSHAK BEN DAVID:
Rabbin enseignant à Meknès au début du XXème quand il n'y avait pas encore de Talmud Torah communautaire. Les marchands forains qui passaient des mois à parcourir les villages des campagnes, lui confiaient leurs enfants qu'il récupéraient pour les fêtes de Pessah et de Soucot. Quand en 1918 la justice rabbinique fut ré-organisée par le Protectorat, il passa avec succès les premiers examens de notaire assermenté auprès du tribunal rabbinique.
NISSIM:
Riche commerçant du village d'Imintanout dans le Haut Atlas, né à Mogador en 1865. En 1918, il s'installa dans le village qu'il développa attirant une nouvelle population juive et y édifia une synagogue. En 1948, il contribua à l'ouverture d'une école de l'Alliance en faisant don du terrain pour la construction du bâtiment.
- MIMOUN:
Rabbin-juge natif de Mogador. Après avoir siégé au tribunal rabbinique de sa ville, il fut appelé comme un des trois membres du tribunal de Rabat en 1946 dont il devenait quelques années plus tard le président.
MAURICE HAYOUN:
Un des membres de la Résistance à Alger. La veille du débarquement américain du 8 Novembre 1942, il fut chargé, avec ses hommes d'occuper le Palais d'Eté du Gouverneur Général pour neutraliser toute opposition au débarquement.
JOSEPH HAYOUN:
Président de la communauté d'Alger en 1947 quand la capitale algérienne devint le centre de la Alya clandestine de toute l'Afrique du Nord. Il apporta à cette action tout son soutien, créant avec quatre autres membres de la communauté l'Association "Repos et Santé" pour servir de couverture au camp de Tenès où les agents du Mossad regroupaient les candidats au départ avant l'arrivée du bâteau qui devait les mener en Palestine. Pendant la guerre, il fit partie des résistants qui aidèrent le débarquement américain du 8 Novembre 1942.
MEIR:
Président de la communauté de Safi dans les années trente et quarante.
NISSIM:
Commerçant, importateur de tissus à Meknès Vice-Président de la communauté de 1945 à 1975, date de sa alya en Israël où il mourut à un âge très avancé en 1990. Par sa courtoisie, son dévouement et sa modestie il s'acquit l'estime générale, phénomène assez rare dans la vie communautaire. Dès sa fondation en 1993, l'Association des originaires de Meknès lui rendit hommage.
ISAAC
(1890-1946): Notable et membre du Comité de la Communauté et de la Commission Municipale de Marrakech dans les années trente et quarante.
ELIE:
Administrateur et militant sioniste né à Casablanca dans une famille originaire de Safi. Il participa avec Sam Abitbol au premier cours organisé en 1947 par la Hagana en Afrique du Nord et à son retour au Maroc il s'occupa de l'aide aux émigrants clandestins quittant le Maroc par l'Algérie pour la Palestine. Secrétaire du Keren Kayémet au Maroc jusqu'à l'indépendance. Après sa alya dans les années soixante, il fut secrétaire de la Délégation de l'Alliance Israélite Universelle en Israël, à Jérusalem.
ACHER:
Fils de Salomon. Educateur et administrateur israélien, né à Casablanca en 1930 dans une famille originaire de Safï. Militant du mouvement de jeunesse sioniste Bilou, il fut parmi les premiers olim du Maroc en 1948. Après sa démobilisation de Tsahal, il se joignit au groupe d'anciens Eclaireurs de France qui fondèrent le kiboutz Sdé Eliahou, dans la vallée de Bet Shéan. A la veille de l'indépendance du Maroc, il fut envoyé comme chaliah auprès du mouvement des Eclaireurs Israélites du Maroc chargé notamment de la préparation de groupes de Alya. A son retour en Israël, il fut chargé de diriger l'équipe de création de la nouvelle ville de développement du Nord du Neguev, Nétivot, dont il fut le premier maire. Délégué du Département de la Alya de l'Agence Juive en France en 1965-66. Il fut parmi les fondateurs du mouvement de revendication sociale, le Tami, créé par Aharon Abehséra, et promu directeur général du Ministère des Affaires Sociales par le ministre Aharon Uzan. Parallèlement il représenta au titre du Tami la Fédération Sépharade Mondiale à l'Exécutif Sioniste. De 1986 jusqu'à sa retraite en 1995, il fut Chef du Département des communautés Sépharades de l'Organisation Sioniste Mondiale. membre très actif de la direction du Vaad Edat Hamarabim, le Comité de la Cmmunauté Maghrébine de Jérusalem et du Centre Mondial du Judaïsme Nord-Africain
ARIELA LIOR-OHAYON:
Femme d'affaires israélienne née à Rabat. Après sa alya elle s'installa d'abord à Achdod puis Tel-aviv. Elle prit une part très active dan les années soixante-dix à la création et a développement de l'Union Mondiale de Originaires d'Afrique du Nord.
SHIMON:
Educateur israelien ne au Maroc.Vice-president de la Brit l'Association des Originaires du Maroc en Israel
" פלשתינה " תקדים של טרף
בדורות שחלפו בין פירוקה של המדינה היהודית הריבונית בידי רומא לבין הפלישה הערבית עמד היישוב היהודי ״כשהיה… לפני אבדן העצמאות, ועיקרו חקלאים ובעלי־קרקעות״. היישוב היהודי – שלפי יוסיפום מנה בין שבעה לחמישה מיליונים ב־70 לספה״נ – עדיין היה מונה כשלושה מיליונים, אף שהמוני המונים של יהודים הוגלו או ברחו סמוך לפני מרד בר כוכבא ומפלתו. לפי מספרים רומיים נפלו קרוב לי600,000 מן היהודים בלבד בעת המרד ההוא, אך היהודים הצליחו להישאר בארץ ולעשות גדולות אחרי־כן.
לפרקים חל שינוי בדרגת חשיבותם של המרכזים השונים לחיים היהודיים – אחרי מרד בר־כוכבא נעתק גרעינו של היישוב היהודי למשך זמן־מה אל הגליל. אבל משהכירו הרומאים בכהונת הנשיא ליהודים, העוברת בירושה, כ״הסמכות… העליונה״ לכלל היהודים בקיסרות, המציאו ליהודים שלא במתכוון מרכז דתי מדיני שלמעשה שימש תחליף – אם גם מעולם לא נעשה בר־מֶצֶר – לבית־המקדש שחרב. התוצאה היתה שהזדהות היהודים עם ארץ־היהודים עמדה בתקפה.
כמו שהיתה הוועדה המלכותית הבריטית עתידה לסכם ב־1937, מקץ קרוב ל־2,000 שנה,
תמיד… מאז נפלה מדינת היהודים היו מספר יהודים יושבים בארץ־ישראל… עולים חדשים הגיעו מזמן לזמן… [ו] התיישבו בעיקר בגליל, בכפרים מרובים, ופשטו צפונה לעבר הלבנון, גם ישבו בערים צפת וטבריה. לפי ידיעות מתקופות שונות בהיסטוריה הצליחו כמה מובלעות יהודיות להישאר על מקומן משך אלפי־שנים. במאות השלישית והרביעית היו היהודים רבים ביהודה־ היא־גם־פלשתינה והנוצרים מועטימיביחס. והיה גם רגע חטוף ונדיר של שלוה. ההיסטוריון דה־האס כתב כי
המזרח נשם לרווחה, וזכה אפילו לתקופה של שלום אמת בימי שלטונו של אלקסנדר סוורוס (222-235)… נטיות־לבו זיכו אותו בכינוי ארכיסינאגוגוס, כלומר רבי. הוא חיזר אחרי היהודים, ואמו, יוליה מאמה, הגנה על אב־הכנסיה הגדול אוריגנס. רוחב דעת זה נתגלה אפילו בארמון הקיסרי, שבו היו תמונות של אורפיאוס, ישוע ואברהם תלויות זו בצד זו. אך הפרופיסור לואיס מזכיר לנו כי
בארץ ישראל סבלו היהודים – שעדיין היו גורם חשוב, אם גם שוב לא שוב לא רוב האוכלוסיה, – עוד יותא מאנשי המינות חנוצר״ם מן הדיכוי הביזנטי, ולא הגו חיבה יתירה לאדוניהם'.
״האדיקות הקנטרנית״ של ביזנץ המתעצמת קיצצה בזכויותיהם המדיניות, האזרחיות ואפילו הדתיות של היהודים במאה החמישית. הרוורנד פארקס מסכם שעד שפלשו הפרסים לארץ ב־611 לספה״נ כבר התנסו היהודים ברדיפות ממושכות עד כדי כך ש״יהודי הגליל נתנו עזרה ניכרת לפרסים״ – וזו התבטאה, לפי האומדן, ב־20,000 עד 26,000 חיילים יהודים. הכיבוש הפרסי הסתיים לאחר חמש־עשרה שנה.
ערב כניסתם של הערבים לארץ־ישראל חזרו הנוצרים וכבשו את הארץ למשך זמן קצר ב־629 לספה״נ. הואיל וקודם שיתפו היהודים פעולה עם הפרסים, ״לא ביקשו אנשי־הכהונה בירושלים אלא נקם״, ובהשפעתם נערך ״טבח־דמים… ביהודים״.
לא הנוצרים ולא היהודים לא תפסו שבעוד שנים ספורות תבוא הפלישה הערבית ותשים קץ לשלטון הביזנטי, ורבים מאותם תושבים שקיבלו עליהם פעם את עולה של ביזנץ סופם שיאמצו להם עכשיו את לשונם ואת דתם של הערבים, ולשעה קצרה אף את שלטונם.
כשאנו חוזרים וסוקרים את ההיסטוריה של הכליפויות הראשונות – וחובה עלינו לעשות זאת, שהרי תקוותיהם ויומרותיהם של הערבים היום, והאמונה המקובלת בתהייתם הקרובה לבוא, מסתמכות במידה שווה על ההיסטוריה העתיקה – מוצאים אנו כי תקופת הממלכה הערבית לאמיתה קצרה היתה להפליא. ערבים משלו בערבים ובאמצעות ערבים, באמת־מידה קיסרית, משך פחות ממאה שנה. המדובר הוא רק בכליפות של בית אומיה – תקופת דמשק ולא עוד. כך הזים ההיסטוריון דוד גיורג׳ הוגארת בי1877 את הטענה התעמולתית הערבית החדשה ביחס שארץ ישראל היא ארץ ״ערבית״ זה ״אלפים בשנים״. סופרים ערבים דגולים אמרו על הוֹגארת שהוא ״אחד מגדולי המומחים בדורו להיסטוריה ערבית״. הרוורנד ג׳יימס פארקס הסכים כי
התקופה שבה שלטו בקיסרות מדמשק ואפשר לקרוא לה קיסרות ״ערבית״ נמשכה פחות ממאה שנה, ועוד בתוך אותו פרק־זמן קצר החלה לשקוע.
גם ההיסטוריון הערבי הדגול, פילים חִתי, הסביר, בעמדו על אותה שקיעה, איך ״נמהלו״ הפולשים ה״ערבים״ על־די גֵרֵי־האסלאם:
על־ידי נישואי התערובת שלהם עם גזע הכובשים סייעו למהול את הדם הערבי, ובסופו של דבר הבליעו את היסוד ההוא בתוך תערובת הגזעים השונים. …הפולשים מן המדבר לא הביאו עמהם שום מסורת של חכמה, שום מורשת של תרבות, לארצות שכבשו.
השלטון ה״ערבי״ באשר־הוא כרע תחתיו עוד לפני 750 לספה״נ. לדברי חתי, זמן קצר לפני אמצע המאה השמינית עלה לכס בית־אומיה כליף שנולד לאם שפחה.. שני הבאים אחריו, האחרונים לשושלת, גם הם היו בני שפחות… העובדה שמשפחת־המלוכה לא יכלה עוד להשתבח בדם ערבי טהור היתה סימן להתרופפות המוסר בכל החברה כולה. חתי הצביע על הגורם ההרסני של לוחמת השבטים, שתרם תרומה כבדה לדילדולה של ארץ־ישראל.
מעמדו של בית אומיה, שהתרופף מחמת ירידה זו, התערער עוד יותר בגלל הפילוג המחריף־והולך בין השבטים של צפון ערב לשבטי ערב הדרומית. נטייה, גזעית זו לבדלנות, שנתנה אותותיה עוד בימים שקודם האסלאם, שָלמה עכשיו והיתה העילה למחלוקות אין קץ.
אפילו אותם ההיסטוריונים המהוללים ביותר בפי הערבים העלו מימצאים הסותרים במפורש את טענותיהם של הערבים לזכות היסטורית של ריבונות על אדמת ״פלשתינה״. הערבים מעולם לא נתנו שם משלהם לארץ שעכשיו הם טוענים לבעלות עליה. מעולם גם לא היתה פלשתינה מדינה עצמאית, כשם שלא היה שלטון ״פלשתינאי״. השם ״פלשתינה״ ניתן לארץ יהודה, כזכור, בידי הרומאים, כאשר ניסו הכובשים הרומאים לשווא לבער מן הארץ את היהודים ה״לאומנים״, קשי־ העורף.
כו. מנהג בעיר ארבאט וקאזא-בלאנקא וכו',-נוהג בחכמה-רבי יוסף בן נאיים
כו. מנהג בעיר ארבאט וקאזא-בלאנקא וכו',
ביום שב׳׳ק של שבעת ימי אבלות וכן בליל פקידת השבוע והחודש והשנה, קהל בית הכנסת וקרוביו ואיזה ת״ח ועניים מתקבצים ולומדים שם שני של פ׳ השבוע ואומרים קדיש. ולומדים הפטרת שובה ואומרים קדיש. ולומדים שעור מאדרא זוטא או איזה דפים מזוה׳׳ק ואומרים קדיש, ולומדים שם הנפטר באלפא ביתא וגם אומרים באלפא ביתא בר פלונית שמזכירים שם אמו, ועושים השכבה לנפטר. ויש עושים סעודה קטנה, פת כיסנין וביצה ודגים ושכר ויין, ובסוף הסעודה עושים השכבה לנפטר ולנפטרת ומחלקים צדקה לעניים ולת״ח. ובכל המערב עושים לומדי תורה בשלש פקידות וסעודת ביצים ודגים ופת כיסנין, ומזמינים לת״ח ולעניים ולכל קרוביהם ולבני אדם הרבה.
וטעם סעודה זאת מצאתי בעלה כ״י, וז״ל: הרה״ג מוהר״ר יעקב חיים ישראל אבולעפייא זלה״ה, אמר טעם פשוט להסעודות אשר עושים בפקידות השבוע והחודש והשנה. היות דידוע שהאדם מורכב בעוה״ז מרוחניות וגשמיות — מנשמה וגוף, לזה מזונותיו נתקן מדברים גשמיים הם יבולי הארץ מכל מיני מאכלים. ורוחניים הם ברכות ומצות ולימוד התוה״ק וכו׳. ביען שאדם לפעמים אינו נזהר בחייו ולפעמים נהנה מהעוה״ז בלא ברכה. או שנהנה מסעודת הרשות וכו׳ או מתבטל מד׳׳ת וכו׳, ואז נהיה פגם ח״ו ברוחניות וגשמיות האדם הזה. ומה גם אם ח״ו החטיא את הרבים, בשני פנים ופרטים אלו, לזה נהגו בכל תפוצות ישראל לתקן קרוביו של הנלב״ע הפגמים הללו באופן זה. שע״י קבוצת האנשים והתלמידי חכמים הלומדין לעילוי נשמת קרוביהם הנלב׳׳ע, נתקן פגם הרוחניות. וע״י הסעודות והאכילות שנותן להם לאכול ולברר, אז בזה נתקן לו בחינת הגשמיות שנפגמה. והואיל והאכילה הזאת באה בגמר הלימוד, לזה תקרא סעודת מצוה. ובפרט כשיש בה ת״ח, כדרשת חז״ל ע״פ לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקים, שכל הנהנה מסעודה שיש בה ת״ח כאלו נהנה מזיו השכינה. א׳׳כ עי״ז נתקן מה שנהנה ואכל בסעודת הרשות.
וע״י שרבים המשתתפים במצות אז נתקן לו גם מה שגרם להחטיא את הרבים ח״ו, הואיל ולסבתו היה קיום המצוות הללו ע״ י קרובים הלומדים ומקיימים מצות לימוד התורה ובמצות הנאתם מסעודה ומצוות הללו, ע״י נתקן מה שפגם ברוחניות ובגשמיות. ואך! אם תמצא לומר שלא פגם ברוחניות ובגשמיות, מ׳׳מ עי״ז מוסיף לו כח לעילוי נשמתו בעוה״ב בכל הפרטים הנז׳ שהיה כלול מהם בחיותו, ולזה מנהג קדוש הוא בישראל. ונהגו ג״כ לעשותו מדי שנה בשנה ביום פקידת האדם הנלב׳׳ע, להצילו מן הדין ולסייעו לעלות למדרגות הראויות לו. כידוע שבכל שנה ושנה ביום הפקידה, האדם נידון בב״ד של מעלה להעלותו למדרגה יותר עליונה, ונידון על דברים ועוונות יותר קלים ונענש עליהם, כנז׳ בשער הגלגולים, הקדמה כב דף כא ע״ב, וז״ל: כי כפי ערר המעלה שמעלים אותו צריך שיזדכך יותר אפי׳ בדקדוקי מצוה כחוט השערה, ע״כ. ולזה להצילו עושים כל זה ולסייעו ג״כ לזכות למחיצתו, ובפרט בנתינתם צדקות לעלוי נשמתו להלומדים ולתלמידי חכמים ולאביונים, ובפרט לעניי וחכמי ארץ ישראל הקדושה ע״כ. ושמעתי ממשכיל אחד ששמע משם הראשונים, דטעם סעודה זו כי הנפטר אפשר שבהיותו בחיים במשאו ומתנו עם בני אדם נשאר בידו משלהם והוי גזל בידו, ועכשיו כשאוכלים בסעודה זו ואומרים נפשו צרורה בצרור החיים עושים לו מחילה [וראה להלן ערר קבר, מ״א, מ״ע].
כז. מנהג יש נוהגים שלא לטעום כלום ולא לשתות אפי׳ מים בבית האבל כלל, ומתרחקים מזה כבורח מן הנחש. ואומרים הטעם לפי שאירע להם או לאבותיהם או לבני משפחתם, שאיזה פעם נתאבלו אבלות תכופה על שני מתים שמתו להם זה אחר זה ועירבו האבילות. לכן אין להתערב באכילה ושתיה עם האבל כיון שעירבו האבלות. ואין זה טעם נכון כי שומר פתאים ה׳. וודאי הטעם דנשמרים שלא לאכול מלחם האבלים דאמרו חז״ל דשורה רוח רעה על לחם האבלים ולחמם טמא, לכן נמנעים מלאכול מלחמם. וכן נזהרים שלא ליקח מבית האבל מאומה כל ימי משך שבעת ימי אבילות אפי׳ אש להדליק התנור. וכן ראיתי בספר אוצר מנהגי ישורון, סי׳ עב ס״ד, משם אליהו רבה, על או״ח סי׳ רכד, והובא בחי׳ רעק״א, סי׳ שעו, משום שרוח רעה שורה עליהם כל שבעת הימים, עי״ש שהאריך בזה. וראיתי בליקוטים שבסוף ס׳ ליצחק ריח, בליקוטי יור״ד, מערכת א, אות ד, וז״ל: טעם המנהג שאין לוקחים שום דבר גדול וקטן מבית האבל כל משך ז׳ ימי אבילות, משום רוח הטומאה ששורה ז׳ ימים, וישראל קדושים הם ולא מטמאין בכל אלה. ועיין לחה״פ, יור״ד בק׳׳א, סי׳ שעו, ועיין בם׳ כף החיים הבבלי, סי׳ רפד, אות מה—מו, דכי הטעם מפגי רוח רעה שורה על לחם האבלים. ובס׳ יוסף אומץ, דף קצב, כתב קבלתי ממורי הגאון מוהר״ה סגל ז״ל: מה שנוהגין שלא ליקח מבית האבל שום דבר תוך שבעה אין לו שום עיקר בעולם, וטעות זה בא מהא דכי הפוסקים המשאיל חלוק לחבירו לילך בו לבית האבל אינו רשאי ליטול ממנו עד שיעברו ימי האבל, עכ״ל,
נדחי ישראל – יצחק בן צבי
במאה השתים־עשרה למנה״נ מגיעים אלינו, מתוך אגרת תימן של הרמב״ם, הדים על רדיפות וסבל רב של יהודי תימן. מתשובתו של הרמב״ם אנו למדים, שיהודי תימן עמדו אז בקשרים עם המרכז היהודי הגדול של מצדים, ובצרתם הרבה ביקשו עצה והוראה מאת המנהיג הרוחני המהולל, ששמעו הגיע אליהם והם העריצוהו מאד. הרמב״ם לא זו בלבד שניחם אותם ועודדם, אלא גם השתמש בהשפעתו הגדולה והשתדל להקל מעליהם עול הלחץ המדיני והכלכלי.
בספר המסעות של ר׳ בנימין מטודילא (המאה השתים־עשרה) קוראים אנו משהו על יהודי תימן ועדן. וכן מספר לנו ר׳ עובדיה מברטינורא (המאה החמש־עשרה) על מצב העדה הזאת, על פי ידיעות שקיבל בירושלים.
החל במאה השש־עשרה מוצאים אנו יותר פרטים על גורלם של יהודי תימן, בעיקר בחיבוריהם של חכמי תימן, בני אותם הדורות. מתוך כתביו של אחד מגדולי המשוררים היהודים בתימן, ר׳ שלום שבזי שומעים אנו על רדיפות בימי השלטון התורכי (תחילתו ב־1546 למנה״נ). המלחמה בין השליטים התורכיים ובין האימאמים הזיידיים — השליטים המקומיים — נתנה את אותותיה לרעה במצב היהודים! הם היו נתונים בין הפטיש והסדן. במחצית השניה של המאה השבע־עשרה הצליחו השליטים מבית זייד למגר את השלטון התורכי, וכדי להנציח מאורע זה החליטו לגרש את היהודים מצנעא הבירה. הם גורשו אל אזור החוף הנקרא ״תהאמה״, מקום שבגלל אקלימו הקשה מיושב רק על ידי כושים. בתי היהודים נשדדו ועברו לידי ערבים. כעבור זמן, כשהותרו לשוב לצנעא, לא הוחזרו להם בתיהם והם נאלצו להקים להם שכונה חדשה מחוץ לעיר. הקינות, שחיברו ר׳ שלום שבזי ומשוררים אחרים על מאורע זה, קיימות והן מושרות על־ידי יהודי תימן עד היום. סבלם של יהודי תימן נמשך עד ימינו. אומנם קרה לפעמים שמשפחה אחת או שתיים הצליחו למצוא חן בעיני השליטים וזכו ליחס מיוחד בגלל התועלת שמצא בהם האימאם המולך, כגון טביעת מטבעות, עסקי בנקאות ומסחר בינלאומי. בכוח השפעתם מנעו לפעמים את האימאמים מרדיפות על היהודים. אבל תקופות כאלו היו קצרות מאד והנגישות לא איחרו להתחדש. גדול היה הסבל גס ממכת הבצורת והרעב שהיה בא בעקבותיה, צרות השכיחות מאד בתימן. היהודים, שפרנסתם היתה על רוכלות ומלאכות, סבלו יותר מאשר הערבים, אף־על־פי שגם גודלם הם לא היה טוב בשנים כאלה.
אין פלא שבקרב יהודי תימן היתה חזקה ועמוקה האמונה בביאת המשיח, וכפעם בפעם לבשה צורה של תנועה משיחית עממית. הרמב״ם, באיגרת תימן, מזכיר הופעת משיח אחד בתימן, שרבים נמשכו אחריו ,וכשלונו גרם לאכזבה רבה. גם בסוף המאה השבע־עשרה נודע אחד שרבים האמינו כי הוא המשיח המקווה, או לפחות מבשר המשיח. במחצית המאה התשע־ עשרה נתפרסם כמשיח יהודה בר־שלום, המכונה שוכר כוחיל. על הזעזוע הקשה שפקד אז את העדה בתימן מספרים לנו נוסעים שביקרו בה בימים ההם, ביחוד ר׳ יעקב ספיר.
סקרנו בקצרה קורות יהודי תימן מראשיתם ועד זמננו. יש להניח שרבים מהחמירים שהתיהדו בשעתם לא יכלו לשאת את הרדיפות והגזירות והתאסלמו. כן עלה בשעתו גם לגרים הכוזרים: אחרי חורבן ממלכתם התבוללו רובם ונטמעו בעמים, כי היסוד היהודי היה מועט שם. אולם יהודי תימן נשארו שבט חי באומה היהודית, ענף אשר לא יבש ולא נידח במרוצת הדורות, מימי מוחמד עד דורנו זה.
מעולם לא וויתר שבט זה על עצמאותו ועל תקוות הגאולה, ועכשיו, בהגיע שעת כינוס נידחים, היה מהראשונים לנטוש את ארץ גלותו ולעלות עליה שלימה לארץ המולדת.
עד זמננו שמרו התימנים את אחידותם הלאומית והדתית והתקיימו כחטיבה שלימה. בזכות עמדתם ההיסטורית בתימן, מצד אחה ונחשלותם של שבטי ערב הדרומית, מצד שני, שמרו היהודים את האבטונומיה הפנימית שלהם. בתוך הגלות המרה של תימן קיימו — אם נהפוך את בטויו של אחד העם — מעין ״חירות בתוך עבדות.״
במיוחד הורגש הדבר בחינוך הילדים. רוב הילדים למדו תורה ותפילה וחונכו במצוות. מעולם לא ביקרו בבתי־ספר אחרים מלבד ה״חדרים״ המסורתיים. בחדר הם לומדים בראש וראשונה תפילות ותורה — הכל בעליפה. לשם קריאה משתמשים בספר אחד לכיתה כולה, ורגילים הם לקרוא בספר הפוך או מן הצד, בלי קושי. מלבד נוסח התנ״ך, שהם בקיאים בו מילדותם וקוראים במבטא תימני מיוחד וכך גם בשמירת הנגינות וטעמי הקריאה, משננים הם תרגום אונקלוס ותרגומו של רבנו סעדיה גאון בערבית, הכל בעל־פה.
כמו כן הם לומדים משנה והלכות על־פי משנה התורה לרמבי׳ם, וגם ״שולחן ערוך״. עם זה הם יודעים פרק בשירה. כתבי־יד תימנים מכילים שירי משוררי ספרד מימי הביניים (״דיוואנים״) ושירי משוררי תימן: ר׳ שלום שבזי, ר׳ אברהם חלפון ואחדים. יש להם גם רקודים מיוחדים: שניים או שלושה גברים נוהגים לרקוד באמצע — והציבור יושב במעגל סביב ועוזר למרקדים במחיאות־כף. הנשים יושבות לחוד.
אלה הם רק פרטים מעטים מהווי התימני, אבל הם מעידים על אחידותו של השבט הזה. זכות גדולה היא לו שזכה לגאולה שלימה מן הגלות.
ראשית עליתם לארץ היתה בתחילת שנות השמונים למאה שעברה, בדיוק בזמן ההתעוררות הראשונה של חובבי ציון ושל ביל״ו ברוסיה, למלא דברי הכתוב ״עורי צפון ובאי תימן. ראשוני העולים באו לירושלים, שלחו ידם בכל עבודה קשה וזכו להקים גם שכונה חדשה בירושלים — בכפר השילוח — בסיוע ״עזרת נידחים״ מיסודו של י. ד. פרומקין, ושם למדו גם מלאכות שונות. אחרי העולים הראשונים באו אחרים. העליה נמשכה לאטה עשרים וחמש שנים ״כמי השילוח ההולכים לאט״. היתה זו עליתם הראשונה. העליה השניה באה בגינו של שמואל יבנאלי, שבילה כשנתיים בתימן לפני מלחמת העולם הראשונה והביא אליהם את בשורת התחיה ועבודת האדמה. העליה השניה הביאה אלפים — הפעם ליפו, לתל־אביב ולמושבות, והניחה יסוד מוצק לישוב החקלאי. היא לא פסקה גם אחרי המלחמה, בימי המנדאט הבריטי וישוב התימנים גדל והיכה שרשים. מספרם בארץ הגיע עד ל־35000 נפש.
העליה האחרונה התחילה עם קום מדינת ישראל; וכאשר נתן ידו לדבר הוועד היהודי המאוחד מאמריקה (הג׳וינט) לבשה ממדים של יציאה המונית. מרבד הקסמים הביא על כנפי נשרים מאות עולים מדי שבוע בשבוע. הישוב התימני בארץ מונה כיום למעלה מ־100000 נפש, כלומר: הרבה יותר משמנה כל הישוב היהודי בגלות תימן לפני המלחמה העולמית. השבט התימני כבר הכה שרשים בארץ, ויחד עם שאר הגאולים ועם הישוב המקומי יבנה את החיים החדשים במדינת ישראל.
Il etait une fois le Maroc : Les Berberes, par David Bensoussan
Qu'en était-il des allégeances tribales au sein du Maroc ?
Plusieurs autres classifications peuvent être faites : il y a des nomades et des sédentaires, des Berbères et des Arabes, des Musulmans et des Juifs. Par ailleurs, il existe des divisions administratives du Makhzen qui s'appuient sur des provinces historiques: le Rif, le Gharb, le Sous, le Tafilalet, le Draa. Abordons la dimension berbère:
Il est remarquable de noter que, tout comme d'autres minorités ont su préserver leur identité suite à la conquête arabe en se repliant sur les hauteurs, l'Aurès, la Kabylie, le Rif et l'Atlas marocain ont conservé leur langue et leurs coutumes berbères. De la même façon, les Maronites au Liban, les Druzes du Moyen-Orient et les Zaydites du Yémen ont préféré installer leurs villages sur des hauteurs en en faisant des montagnes-refuges. Pour revenir à la spécificité berbère, mentionnons la Jahiliya qui est l'ancien code juridique qui existait avant la pénétration de l'islam et qui a continué de prévaloir. Cette coutume avait parfois force de loi, ce qui horripilait les tenants de l'orthodoxie islamique.
Trouver une description de la société berbère qui soit uniforme constituerait une tâche fort ardue car les groupements et regroupements des clans se sont faits selon une dynamique qui a varié selon les circonstances. Les chercheurs ne sont pas arrivés à s'entendre sur une codification uniforme. À la base de la société berbère, il y avait la famille ou Ikh. Venaient ensuite le clan (Farqa, Jama'a ou Douar), la faction puis la tribu. Le canton ou Toqbilt était un regroupement avec une vie communautaire, une mosquée et un magasin-grenier. Une tribu était formée par un regroupement de 3 à 12 Toqbilt. Les factions et les tribus pouvaient être ralliées dans un Leff. La chefferie était morcelée : le Muqaddam était bien présent dans la vie communautaire, l'Amghar était une autorité locale impliquée dans les alliances intertribales du Leff, mais le caïd représentait le Makhzen. Il arriva que l'Amghar et le caïd prirent tous deux des cadis qui furent leurs adjoints, ce qui sous-tend selon toute probabilité une tension latente entre ces autorités.
On a souvent mis en opposition Bled El-Makhzen et Bled El-Siba
L'autonomie relative des tribus berbères fit que le Makhzen dût composer constamment avec les forces locales. Lorsque le peuple souffrait de sa condition difficile, l'autorité locale de la Siba permettait de manifester sa frustration, souvent sous forme de révoltes contre le pouvoir central et échapper ainsi à la lourde pression fiscale. Du point de vue du Makhzen, les contrées berbères de l'intérieur vivaient dans un état semi-anarchique. Le Makhzen pouvait avoir recours à la force, chercher un compromis avec les leaders locaux ou encore ignorer les régions insoumises. Des Moqadem pouvaient demander à être reconnus par le Makhzen et se voir confier des tâches d'administration de fondations religieuses, tels les Habous et les Foutouhat. Ces dahirs chérifiens étaient renouvelés lors de l'avènement d'un nouveau sultan.
Plusieurs historiens ont établi la distinction entre Bled Al-Siba qui est une région intérieure généralement non soumise, voire même rebelle, et Bled Al-Makhzen qui est la région solidement contrôlée par l'autorité royale. Certains rattachent la Siba au statut de sa'iba, qui est celui d'un esclave affranchi et livré à lui-même. Elle représenterait donc la cassure du lien qui rattache au sultan et la dissidence. Dans de telles contrées non assujetties aveuglément au sultan ni même à la religion, il n'était pas garanti que la loi coutumière berbère ou 'urf ne remplaçât la loi islamique ou shari'a, ce qui ne signifiait pas que cette dernière était abolie. Il n'en demeure pas moins que les dynasties, citadines pour la plupart, s'appuyèrent aussi sur des populations montagnardes ou
nomades.
Au début du XXe siècle, le chercheur Michaux-Bellaire considérait que seulement un cinquième du territoire marocain faisait partie de Bled Al-Makhzen. Le reste du territoire aurait fait partie de Bled Al-Siba.
Ajoutons que certains territoires étaient considérés comme des territoires conquis ou territoires de capitulations Blad Al-Anoua tandis que d'autres du nom de Blad Aç Çolha étaient restés propriété des anciens maîtres du sol qui s'étaient converti à l'islam pour conserver leurs biens fonciers.
החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש-תמורות בין השנים 1939-1901 אלישבע שטרית
החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש
תמורות בין השנים 1939-1901
אלישבע שטרית
ב. חינוך פורמלי לבנות — נדבך ראשון בחתירה להשתחררות
. הקמת בית ספר לבנות
בשנת 1901 הקימה כי׳׳ח את בית הספר לבנות במראכש. עם פתיחתו למדו בו 61 תלמידות ועד לכינון הפרוטקטורט הצרפתי ב־1912 הוא מנה 108 בנות. המספר הזה נמוך מאוד ביחס לקהילה גדולה שמנתה באותה העת למעלה מ־15,000 נפש, והוא ממחיש את הקשיים שבפניהם ניצבה כי״ח במשימתה להחדיר חינוך מודרני לבנות הקהילה.
הקושי העיקרי שבפניו ניצבו מורות כי״ח בעשור הראשון לקיום בית הספר היה הנשירה הגדולה של הבנות מבית הספר. הנשירה הייתה תוצאה של שני גורמים: נישואי בוסר ושיקולים כלכליים.
כל הבנות שהתארסו במהלך שנת הלימודים עזבו מיד את בית הספר. גם בנות שלא התארסו, אבל כשהגיעו לפרקן (בגיל שתים-עשרה) נאלצו לעזוב את ספסל הלימודים, כי הן הגיעו לגיל שבו מבקשים את ידן ואם ״הבת תיראה ברחוב ייחשב הדבר למביש מאוד״. היו הורים אשר שלחו את בנותיהם לבית הספר בגיל שבע או שמונה ומיהרו להוציא אותן ממנו לאחר שמלאו להן עשר או אחת־עשרה שנים, כי הם חששו שהיציאה מהבית ״תגרום להן לחופשיות יתרה, במיוחד אם הן צריכות לחצות את רחובות המלאח ארבע פעמים ביום״. הנשירה בגלל נישואי הבוסר הקיפה את כל בנות הקהילה.
הגורם הכלכלי היה, כאמור, הגורם השני לנשירת הבנות מבית הספר. הורים מהשכבה הכלכלית הנמוכה והבינונית שלחו את בנותיהם לבית הספר בגיל צעיר (שש או שבע שנים). אבל משמלאו להן שמונה או תשע שנים הם הוציאו אותן כדי לעבוד או כדי ללמוד את מקצוע התפירה.
קושי אחר שבפניו ניצבו אנשי כי״ח בשנים 1912-1901 היה אדישותה של הנהגת הקהילה. מנהיגי הקהילה ייחסו חשיבות פחותה לחינוך המודרני בכלל ולחינוך הבנות בפרט, והם סירבו להגדיל את סכום התמיכה לאחזקת בית הספר בטענה:
לא ביקשנו מכי״ח בית ספר לבנות אלא רק לבנים… אין אנו זקוקים לחינוך הבנות, אם כבר נגזר עלינו ויש לנו בת, משימתנו החשובה ביותר היא לחפש לה בעל ולהשיאה כשהיא בת עשר ואין אנו רוצים להתעסק בה עוד.
מספר התלמידות של בית הספר לא עלה לפני הפרוטקטורט הצרפתי גם בגלל גורם חברתי. הבנות שלמדו בשנים הראשונות לייסוד בית הספר נמנו ברובן עם העילית החברתית, הכלכלית והרוחנית של הקהילה. הבנות העשירות העלו את קרנו של בית הספר בעיני בנות המעמד הבינוני, וגם הן באו ללמוד בבית הספר. בה בעת הרתיעו הבנות העשירות את בנות המעמד הנמוך והעני של הקהילה. למרות שהבנות העניות היו פטורות מתשלום שכר לימוד הן לא באו לבית הספר, משום שלא היה להן ביגוד מתאים ללבוש (שמלות אירופיות, נעליים, גרביים וכיו״ב).
למרות הקשיים שבפניהם ניצבו אנשי כי״ח בבואם להחדיר את החינוך המודרני לבנות הקהילה, הייתה לבית הספר חשיבות גדולה כבר בשנים הראשונות לייסודו, ולא עמדה ביחס ישיר עם המספר המועט של התלמידות שלמדו בו או לתקופת הלימוד שעשו בו. בית הספר פתח בפני הנערה היהודייה — לראשונה בחייה — אפשרות ללמוד ולרכוש השכלה. הלימוד בבית הספר חייב שבירת מוסכמות חברתיות שהיו אבני יסוד בחברה המסורתית: יציאתה של הבת מהבית, ועלייה בגיל הנישואין, שכן לא ניתן לקיים חינוך במוסד פורמלי בחברה שקידשה את סגירתה של הבת בתוך הבית ומיהרה להשיא אותה בגיל צעיר. שבירת המוסכמות החברתיות הללו לא הייתה פשוטה או קלה בחברה הסגורה והשמרנית של מראכש ועל כן הגידול במספר התלמידות של בית הספר היה איטי ונמשך על פני שנים ארוכות.
ב. השושלת העלווית – ה״שורפא״ הפלאלים
ב. השושלת העלווית
ה״שורפא״ הפלאלים
השורפא העלווים; צאצאי אל-חסן, בני עלי ופטימה, וילידי העיר הערבית הקטנה ינבוע על חוף הים האדום, הגיעו לתאפילאלת שנים אחדות אחרי הסעדים והתיישבו בדרעה. נסיבות בואם לוטות באגדה, ויש רגלים לסברתו של ה. טיראס, כי באו בעקבות איזו קבוצה של ערבים מעקלים. מכל מקום, הם קבעו מושבם בנווה המדבר תאפילאלת לקראת ראשית המאה הי״ג והתקיימו שם כמה מאות שנים קיום עלום-שם של אנשים מכובדים אך נטולי כל חשיבות פוליטית.
בתקופת האנרכיה הסעדית וזמן קצר אחרי מותו של מולאי זידאן חמדו את תאפילאלת שני מרבוטים שנתעצמו, א-סמלאלי ומוחמד אל-חאג', מנהיג הזאויה של דילא.
בנסיון להציל את עצמאותם העמידו אז הפילאלים בראשם את מנהיג השורפא העלווי, מוחמר אל-שריף (1631). הוא הצליח פחות או יותר להסיר את סכנת שני היריבים החזקים, אך לא עלה בידו למנוע ממוחמד אל-חאג' להתיישב בשערי הר-גולמימה על ואדי גֶריס ובקצר-א-סוק על ואדי זיז ולהעמיד חיל מצב בלב תאפילאלת גופה. מתוך יאוש, אולי, ויתר על השלטון שהעניקו לו יושבי נווה המדבר לטובת אחד מבניו, מולאי מוחמד (1636).
הלה היה איש מעשה. הוא החל בגירוש חיל ומצב הדילאי מתאפילאלת (1638), ואחר ניסה להרחיב את גבולו. כיון שהיה תחום על-ידי בני דילא מצפון, א-סמלאלי ממערב והמדבר מדרום, ניסה את מזלו לעבר צפון-מזרח, גייס לעניינו את השבטים שוחרי הקרבות של גואיר-עלית, כבש את וג'דה, פשט על אזור תלמסאן והגיע אפילו עד לאגואת. התורכים פתחו אז במשא ומתן וגמרו, כי מולאי מוחמד ייעצר בשערי תאפנה. מעתה היו לו אזור השפעה רחב-ידים והוא נעשה אישיות רבת עצמה. ב-1649 הזעיקוהו יושבי פאס נגד בני דילא, ששלטונם נעשה בלתי נסבל. הוא חש לעזרתם, אבל לא יכול להחזיק מעמד בעיר מול מתקפת-נגד של המרבוטים של דילא וחזר לתאפילאלת חפוי- ראש.
מולאי אל-רשיד
משנסתלק אחרון הסעדים נשארה ממלכת מראכש, בידי הקאיד של שבנאת, תחומה בין האטלס העליון ואום א-רביע. באטלס התחתון ובמול-האטלס שלט בו-חסון א-סמלאלי שלטון בלי מצרים, והמרבוטים של דילא נשארו אדוני ממלכת פאס, אף כי אזור טנג׳ר, גארב, הריף ואפילו פאס ג'דיד נטו להתחמק ממרותם. מה גם שמלך תאפילאלת, לא זו בלבד שלא היה יכול לסמוך על אחיו מולאי אל-רשיד, אלא היה לו מקום לחשוד בו כיריב.
מולאי אל-רשיד מיהר לעזוב את תאפילאלת ב-1659 וביקש מקלט אצל יריביהם המסורתיים של הפילאלים, אבל לא יושבי דילא ולא הקונדוטייר ששלט בפאס רצו לשמור בין חומותיהם אורח כה מסוכן. הוא נאלץ לחפש את מזלו באזור המסוכסך של מרוקו המזרחית, תחילה בארץ הקבדאנה (בין מלילה ושפך המולויה), אחר-כך אצל בני סנאסן, שם זכה לתמיכת השייח' אל-לוואתי והמסדר שהוא היה בו, בלי ספק, אישיות נכבדה. בעת ההיא, בפעולה נמרצת, שהיתה לאגדה וזיכרה המשובש נקבע בחג שנתי של סולטן הטולבה, הוא רצח בפאס יהודי עשיר מן הכפר דאר אבן משעל (בהר בני סנאסן), שאולי הצליח למלא תפקיד חשוב בארץ. ביזת עושרו של היהודי איפשרה לו להתארגן ולאיים על שכניו. האגדה מייחסת לו רציחות נוספות והחרמות רכוש, שלא היו מן הסתם אלא העתקי ההרפתקה הראשונה. עובדה בדוקה היא, כי מולאי א-רשיד ניצח במישור אנגאד, שיושביו תמכו בו, את אחיו, שנפל בקרב (1664). מכאן ואילך לובש ההרפתקן תלות של טוען לכס השלטון. פאס הרגישה בסכנה, אבל מולאי א-רשיד העדיף להבטיח לעצמו תחילה בסיס בטוח ומקום מקלט בתאפילאלת.
משם ניהל את מערכתו הראשונה נגד שליט הריף, השייח׳ אעראס, שסירב להכיר בו ואשר עוינותו העמידה בסכנה את תכניות מתקפתו נגד פאס. השייח' הזה, משהפסיד במערכה נגד שבטים יריבים, פנה למסחר ונתן דריסת רגל לסוחרים אנגלים במפרץ אלבוזם (אל-מזמה= אלהוסמאס). מיד התארגנו הצרפתים לקחת חלק בסחר עם הריף. הם ראו, לא בלי אהדה, את נישואיו של צ' רלס השני עם קתרינה מפורטוגל, שהביאה לאנגליה את נמל טנג׳ר, שהספרדים רצו בו(1661) ואילו מאזארן זלזל בו שמונה-עשרה שנה קודם לכן, אבל נבהלו עד מהרה מפני התצפיות האנגליות על הנקודות האסטרטגיות בחוף הריף. שיוטיהם של בופור ונושז לשם סיורים באיי אלבוזם, זאפארין ושפך המולויה אולי בישרו, ברוחו של קולבר, הקבלת מערך קבוע בחוף מרוקו, כזה שהקימו לימים בחוף אלגייריה, בדג'ידג׳לי.
הסוחרים הם שהחלו מחדש בביצוע תוכניות הנפל של השר. אנשי כספים הקימו את חברת אלבוזם, ביזמת שני אנשי עסקים ממרסיי, מישל ורולאן פ'רזי י, והשיגו מן המלך את הזכות לסחור ואת הרשות לשאת ולתת עם הרשויות המקומיות (1665). אבל בשעה שנחת רולאן פי רזי באלבוזם נשבר כוחו של השייח׳ אעראס בהתקפה מכרעת מצד מולאי א-ראשיד (מארס 1666). השריף, שלא יכול להצטייד בנשק ובסחורות דרך הנכללים המערביים, קידם באהדה, בתאזה, את רולאן פי רזי י. התוצאה העיקרית של סיפורו הנלהב של בן מרסיי הגוזמאי על שליחותו היתה גילוי כוחו של א-רשיד, שהדיפלומטיה הצרפתית ניסתה מיד לתמרנו נגד האנגלים בטנג׳ר. לעומת זאת הכזיבו התקוות המסחריות, שכן שלומיאליותו של רולן פ׳ רזי י, שפעל בשם ״החברה המזרחית״, שהוקנלה ב-1670 והיתה חשודה מאד במעשי ריגול, הכעיסה את השריף, והוא הקים לו מבצר באלבוזם. זמן קצר לאחר מכן כבשוהו הספרדים ועשאוהו לתחנת משמר מבוצרת בשם אלהוסכלאס (1673).
מולאי א-רשיד דחה את גישושי הצרפתים משום שהשתלט בעתים על נמלי מרוקו המערבית וביקש לצאת למאבק נגד הכיבוש הזר. זמן קצר לאחר תבוסתו של השייח׳ עראס נכנם לפאס, ושם הוכרז לסולטן(6 ביוני 1666). מיסד השושלת הפילאלית חגג את נצחונו, לא בזכות תמיכת מסדריו אלא בשל עליונות צבאו. בהשפעת המרבוטים גם עלה בידו לעמוד בפני השפעת השריפים האדריסים, שתמכו בו וסיפקו לו את סגל המח'זן שלו.
עד כה לא היו בידי הסולטן אלא ארץ אנגאד, אזור תאזה, תאפילאלת, הריף ופאס. לאחר קרבות קשים גירש מגארב ומאזור טנג׳ ר, שם תמכו בו התורכים ולעתים גם האנגלים, שודד-ים נועז, גילאן, שנסוג לאלגייריה (1669), הביס את צבא המרבוטים של דילא והרס את הזאויה שלהם (1668), כבש את מראכש, שם עשה טבח גדול בשבאנאת (1669), כבש לבסוף את מצודת אילג(1670) ושבר, למשן־למעלה ממאה שנה, את כוח המרבוטים של האטלס התחתון.
בסלא מצא הסולטן ארגון משוכלל של שוד הים, והוא החליט שלא לדכאו אלא לנצלו לטובתו. סיוריהם הימיים של ז׳ אן דיאסטרה ושטו-רנו, המצור הימי והפגזת סלא ולכידת כמה אניות פיראטים לא הסיטוהו מתכניותיו, ממש כשם שהמשא והמתן לא הניעהו לשחרר את השבויים הנוצרים. על אף תקופת שלטונו הקצרה ורבת המלחמות הצליח להקים כמה מבנים מפוארים. בין השאר בנה, מטעמים אסטרטגיים, גשר על הסבו, מהלך 4 ק״מ מפאס, עשוי שמונה קשתות חומר לא-שוות ואורכו 150 מטרים, חיזק את חומות פאס אל-באלי ובנה את הקצבה של חמיס (היום שרארדה), שנועדה למגורי השראגה של מרוקו מיזרחית, שעשאם לשבטים גישיים. ועוד בנה בפאס, שהעדיפה כנראה על פני שאר מקומות, ׳במקום מדרסה קודם, שטומא כביכול במעשי הוללות של התלמידים, את מדרסת א-שראטין, שמבנהו הארכיטקטוני ועיטוריו, על אף קסמם, כבר התרחקו מן הטוהר המריני.
במראכש לא הירבה לשבת. הוא בא לשם כדי לדכא מרד של אחד מאחייניו, וסוסו, שהשתולל בגני אגדאל, השליכו על ענף עץ תפוז שפצפץ את ראשו. הוא היה רק בן 42 שנים (1672).
מעיין השדים-עין אלג'ין-עימנואל שבבו ז"ל
בסיור בצפת בשנת 2004 קיבלתי את הספר ממר עימנואל שבבו ז"ל..יהי זכרו ברוך
הבאת הסיפורים מתוך ספרו הם לעילוי נשמתו
עובדיה
עובדיה היה צעיר נאה, בעל גוף מוצק, מהיר חימה ורודף הרפתקאות אמו האלמנה השתדלה בפני אחיה, מרפא השניים והלה לקח את הבחור למרפאתו כשוליה ומתלמד. הצעיר בעל התפיסה המהירה רכש לעצמו במהרה ידע אלמנטרי בעקירת שיניים ובריפוין בתרופות מרגיעות של אותם הימים. אך לא ארכו הימים וקירותיה של מרפאת הדוד סגרו עליו כחומה ונפשו הרי כלתה תמיד למרחקים ולפעילות. הוא פנה לחבריו ושארי בשרו: רפאל, ז׳ק ויעקב, בהצעה מפתה, ״כיודע לכם״, הוא הצהיר בפניהם, ״הריני עובד כרופא שניים מזה מספר חודשים וכל מסתורי המקצוע נהירים לי כאצבעות ידי הזריזות. ומה לדעתכם שכרי עבור עמלי? פרוטות עלובות שאין בהן כדי להשביע רצון בעל מקצוע בדרגתי. מדוע לא נצא לכפרים ונעסוק ברפוי שניים כעצמאיים? אתם תסיעו בידי ונתחלק ברווחים".
הדברים נראו בהחלט בעיני אנשי החבורה שהסתובבו באפס מעשה ולא ראו אגורה שחוקה בעיניים. הם שכרו חמור והעמיסו עליו את הציוד לרפוי שניים ומעט צידה שנטלו עמם ויצאו לדרך.
במרוצת נדודיהם הגיעו לכפר תרשיחא, כפר גדול ומאוכלס בעיקר בנוצרים, הכפר ישב על אם דרכי הגליל של אותם הימים והם החליטו להטיל בו עוגן בתקווה שהפרנסה תהיה שם בשפע. בהתקרבם לכפר הרכיבו את עובדיה על החמור ושלושת העוזרים פנו את זאטוטי הכפר הסקרניים מדרכו של הדוקטור המכובד. החבורה נתקבלה במאור פנים ובציפיות לא מעטות. הם שוכנו כמצופה בביתו של המוכתאר. הדוקטור עקר שיניים ותחב תרופות לתוך הפיות והחבורה עלץ לבם למראה הגרושים הזורמים לקופתם.
והנה באחד הימים הגיעה ידיעה מרעישה אשר הוציאה את הכפריים משלוותם ומשגרת יומם. הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל בכבודו ובעצמו יכבד את הכפר בביקורו, בדרך מסעותיו להיכרות אזורי הארץ השונים. כבוד גדול נפל בחלקו של המוכתאר באשר ביתו נועד לקבל את פני השליט. אך בצד הכבוד באו גם הדאגה והחשש שמא לא יעמוד המארח במשימה. איכר פשוט אשר אורחיו המכובדים ביותר זכו עד כה למגש אורז ונתחי כבש בביתו.
אבל נציב עליון בריטי, מה הוא אוכל? על כך איש מהכפר לא ידע להשיב. ישבו זקני הכפר מהורהרים ומודאגים כאשר לפתע קפץ צעיר בקריאת צהלה: ״הרי יש לנו בבית דוקטור יהודי! הוא בודאי ידע להנחות אותנו בעצותיו״! ההצעה נתקבלה על דעת הזקנים והם פנו אל הדוקטור וחבורתו. תחילה פקפקו המלווים של הדוקטור ביכולתם להכין את הכבוד. אך הדוקטור קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. ואומנם עשו הבחורים את מלאכתם באמונה. הם ערכו רשימות מדוקדקות של מיני מזון ומשקאות והורו למוכתאר להביאם מהעיר.
הרברט סמואל הגיע ונחת מסוסו לתוך האוהל הענק שהוקם לכבודו ליד בית המוכתאר. הדוקטור וחבר מרעיו טרחו מאחורי יריעות האוהל וספקו את התקרובת שהוגשה לנציב. לפתע נצנץ רעיון במוחו של דוקטורנו.
״בחורים, ביכולתנו להשקות את האורח רם המעלה במי רגלים ואיש לא יגלה דבר" :אמר ועשה. ולהרברט סמואל הוגשה כוס גדולה מלאה בירה שנמהלו בה ״מים אחרונים״. הספור נפוץ בעיר והפך ללהיט של בני הנעורים.
הימים נקפו והפרנסה נתמעטה. עובדיה הגר לאי קורסיקה שהצטייר בדימיון הצפתים כאי נידח על פני הירח. הבחור תקע שרשיו באי, נשא אשה מבנות המקום והוליד צאצאים. לאחר שנים רבות של העדרות בא לבקר בארץ. הספור לא נשכח בעיר והוא נשאל: ״האומנם השקית את הרבט סמואל במי רגליים?״ הוא ניסה להתחמק מתשובה וכאשר דחקו בו הפטיר: ״אולי נתזו כמה טיפות לכוס, אינני זוכר במדוייק״.
הספרות הרבנית בצפון אפריקה 1700-1948-שלום בר-אשר
אלמאליח ר׳ יוסף ב״ר עיוש,
תקפו של יוסף, חלק ראשון
ליוורנו, שלט״י הגבורי״ם [תרט״ו – 1855], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג וחבריו.
נ״ט שו״ת ופס״ד, רובם בדיני עגונות ומיעוטם בדיני אישות.
דף השער + 1 דף הקדמות רבני טיטוואן ור׳ אברהם אלמאליח (המגיה) + נ״ו דפים 2°. (כולל 2 דפים מפתחות).
מצורף אליו ספר עוז והדר חלק ראשון, חידושים על שבועות, עבודה זרה והוריות מר׳ שמואל די אבילה. ו דף הקדמת ר׳ אברהם אלמאליח (״המשתדל והמגיה״) + מ׳ דפים.
אלמאליח ר׳ יוסף ב״ר עיוש,
תקפו של יוסף, חלק שני
ליוורנו, שנת ה׳ א״ת יוס״ף [862 ו],* בדפוס ר׳ יעקב טובייאנא.
קל״ח שו״ת ופס״ד, כנ״ל בחלק א׳.
ו דף הסכמת רבני ליוורנו והקדמת ר׳ יעקב טובייאנא + צ״ב דפים, מהם 4 דפים מפתחות. 2°.
אלמושנינו ר׳ חסדאי,
חסד אל
ליוורנו [תקפ״ו – 826 ו], דפוס יעקב טובייאנא.
דרושים על כמה מפרשיות השבוע, על מאמרי חז״ל, דרושים להספדים ועוד כיו״ב. 6°.
אלמושנינו ר׳ חסדאי,
משמרת הקודש
ליוורנו [תקפ״ה – 1825], דפוס יעקב טובייאנא.
פירוש על פרשיות התורה, הכולל עיונים וחידושים בפירושו של רש״י לתורה. 6°.
אלמושנינו ר׳ יוסף,
שרשי המצוות
ירושלים [תרס״ט – 1909], דפוס הר״ר אברהם משה לונץ.
ספר העוסק, בעקבות הרמב״ם ואחרים, בחלוקת המצוות לי״ג שרשים, עקרונות שעל פיהם יש למיין את המצוות. הספר מבוסס על החלוקה של הרמב״ם, השגותיו של הרמב״ן, תוך שינוי ושימת דגש על דברים נוספים, שלדעת המחבר, לא הפנו הראשונים תשומת לב מספקת להם. 8°.
אנקאווה ר׳ אברהם,
זכור לאברהם
[תר״ב – 1842].
השער המקורי חסר ובמקומו ״שער״ בכ״י שכתב בעל הספר מאיר יפרח, איש פאס.
הספר מכיל הלכות שחיטה, בשיטה ספרותית מסויימת; חידושי דיני שחיטות: פזמונים הנוהגים לומר בכל ערי המערב ביום ראש השנה. 16°.
אנקאח־ה ר׳ אברהם,
מלל לאברהם
ליוורנו [תרל״ה – 1875], דפוס שלמה בילפורטי וחברו.
חלק א׳ – דרושים על התורה ע״פ סדר פרשיות התורה.
חלק ב׳ – דרושים לחגים ולאירועים שונים. חלק ניכר בספר תופסים דרשות ההספד "יקרא דשכבי״. 12°.
אנקאוואה ר׳ אברהם ב״ר מרדכי,
זבחים שלמים
ליוורנו [תרי״ח – 1958], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג וחבריו.
הלכות שחיטה להרמב״ם ומסביב להן שלשה פירושים:
- כסף אחר – ביאורים ושקלא וטריא בדברי הרמב״ם.
- -זבחים שלמים – מנהגים ודינים מרבני פאס ומקנאס, מהמגורשים יעוד, נלקטו רובם מספר זבחי רצון כת״י של ר׳ שלמה אבן צור.
- -מגיד משנה – נימוקים וביאורים מר׳ יהודה אלכלאץ.
בסופו, ספר גט מקושר, דיני הגט לפי סדר א״ב, כולל שמות האנשים והנשים מכת״י יעקב אבן צור; וסדר חליצה לר׳ יהודה בן עטר (דפים פ״ב-פ״ד. דפים פ׳ ע״ב – פ״ד, טעות בסימוני הדפים מ׳ במקום פ׳).
4 דפים הקדמת רבני ליוורנו, הקדמת ר״א בן אמוזג (בין היתר, מתנצל למה הדפיס הביאור ״מגיד משנה״ למטה), הקדמת המחבר + פ״ה דפים. 2°.
מודבק אליו ספר טהרח הכסף מהדורא בתר״א י״ט דפים.
אנקוואה ר׳ אברהם ב״ר מרדכי,
טהרח הכסף
ליוורנו [תר״ך – 1860], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג וחבריו.
ו. פס״ד ר׳ משה צבעון מווהראן, שיצא בחמת זעם נגד הספר זבחים שלמים ואסר את קיומו בכלל.
- קונטרס יצע לרבים ובו איגרת רבני ירושלים, ארג׳יל, תונס, והראן, תיטוואן, פאריז, בזכות הספר זבחים שלמים ומחברו. ״חרפו וגדפו את הספר… וקרעו את הספר לי״ב קרעים ועשו בו כרצונם. מהם הניחו בו בשר ובני מעיים, מהם עשו ממנו סיגאריס, והיה למאכולת אש, מהם הניפו אותו תנופה ועשו ממנו מראוואח להניף בו״ (מתוך דברי רבני ארג׳יל).
3-תשובות ר׳ אברהם אנקאווא על כל ההשגות וההתקפות.
- -ארבע שו״ת מספר כרם חמר של המחבר (ראה להלן).
- – לוח טעויות והשמטות לספר זבחים שלמים.
- -סדר החליצה. י״ט דפים. 2°.
בדף השער דברי ר׳ אברהם ברוך פיפרנו ור׳ אליהו בן אמוזג, שלא נתנו להדפיס את כל המכתבים וההסכמות שהכילו נידויים וחרמות נגד משיגי הספר.
אנקאווה ר׳ אברהם ב״ר מרדכי,
כרם חמר חלק א׳
ליוורנו, שנת אברכ״ה א״ת [הי] [תרכ״ט ־ 1869], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג וחברו.
קצ״ו שו״ת ופס״ד על ד׳ חלקי השו״ע, בתוכם פסקים רבים מרבני מרוקו הקדמונים ריב״ע, יעב׳׳ץ, משבי״ר ועוד, מועתקים מכת״י ר׳ שלמה אבן צור, וכן פסקים מרבני זמנו של המחבר, ר׳ יצחק בן וואליד, ר׳ יהודה בן יצ׳ו (=יג׳ו), ר׳ אברהם כלפון ועוד.
קי״א דפים, כולל 2 דפים הקדמה והסכמות, ושלושה דפים מפתחות בשם ״פתחי הכרם״. 2°.
אנקאווה ר׳ אברהם ב״ר מרדכי,
כרם חמר חלק ב׳.
ליוורנו, שנת שלו״ם טוב״ה וברכ״ה [תרל״א- – 1871], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג וחברו.
- ספר התקנות ממגורשי קאסטיליא ומרבני מרוקו אחרים.
- קיצור התקנות ומקורן מר׳ רפאל ברדוגו. קיצור התקנות של מגורשי קאסטיליא ורבני מרוקו, מקורן ונימוקיהן.
- עט סופר דיני השטרות ונוסחאותיהם [מהר׳ יעב׳׳ץ] בתוכם דינים ונוסחאות מרבני איזמיר ר׳ חיים מודעי ור׳ יצחק הכהן.
- נ״ו שו״ת ופס״ד מר׳ אברהם אנקאווא, בתוכם פס״ד של רבנים אחרים שקדמו למחבר ושבזמנו, וכן כמה תשובות מס׳ כף ונקי לר׳ כליפא מלכא בענין ניקוד י׳ הדברות וקריאת שם הוי׳׳ה ועוד.
השמטות מכרם חמר, חלק ראשון.
ק״ח דפים, כולל שלוש דפים מפתחות בשם ״פתחי הכרם״ + שער ותודות. 2°.
אנקאווה אברהם (אב״א בן כמוהר׳׳ר מרדכי),
למודי ה׳ חלק ב׳.
ליוורנו [חסרה שנת דפוס], דפוס האחים הנכבדים משה וישראל פאלאג׳י ושלמה בילפורטי.
הספר כולל כמה וכמה קונטרסים בענייני הלכה ועבודת הקודש:
דיני שבתות ומועדים ודינים מסדר התפילות¡ ״לדוד אמת״ – קונטרס הכולל הלכות ס״ת (כתיבת ס״ת וקריאה בו); ״ס׳ תורת השלמים״ – השלמות לקונטרס ״לדוד אמת״; ״ס׳ מורה באצבע״ – ״הנהגות הפרטיות״ ושלמות המידות ביחסים שבין האדם לחברו ובין האדם לבוראו; ״צפורן שמיר״ – הלכה, מוסר וסגולות שונות; ״תיקון סופרים״ ־ ״אזהרות וסודות לסופר כותב ספרים״; מעמדות – קריאות יומיות בתורה, בנ״ך ובספרות חז״ל מחולקים לימי השבוע, בצורה דומה לחלוקה המצוייה ב״חק לישראל״ (ספר זה נועד לדעת מחברו, כממלא מקום ל״חק לישראל״); תהלים – ס׳ תהלים מחולק לספרים; פתרון חלומות – קונטרס פתרון חלומות מבוסס על ספרים דומים קדומים; ס׳ פועל צדק – מנין תרי״ג מצוות. בסוף הספר מפתחות. 12°.
La voix des communautes en arabe-1961-صوت الجماعات
صوت الجماعات
Rabbi Amram Ben Diwan – Une Hiloula à Ouazzane
Rabbi Amram Ben Diwan – Une Hiloula à Ouazzane
Chaque année, à l'occasion de l'anniversaire de sa mort, plus d'un millier de pèlerins se rendent sur la tombe de Rabbi Amram ben Diwan dans les environs de Ouazzane. L'histoire de ce saint juif décédé il y a 235 ans et de son culte est singulière. Immersion au cœur d'un moussem juif séculaire.
Article de Mouna IZDDINE
Paru en Juin 2017 -Dans "Din Wa Dunia N°19"
Samedi 13 mai 2017. Il est un peu plus de 15 heures à Asjen, commune rurale de quelques 15 000 habitants, à 9 kilomètres au nord de Ouazzane. Un soleil éclatant brille sur le petit village niché aux pieds des montagnes du Rif occidental, inondant de lumière le vaste sanctuaire de Rabbi Amram Ben Diwan, ses sépultures blanches et son oliveraie centenaire. C'est shabbat, jour de repos et de recueillement. Les échos des conversations parviennent jusqu'à l'imposant portail de fer donnant sur la route goudronnée. Un homme en pantalon de costume noir et chemise blanche, barbe soigneusement taillée et kippa sur la tête, amène un plat de skhina(2) aux agents de l'ordre rassemblés dans une pièce mitoyenne pour le déjeuner. Ils débarrassent leur tagine de poulet à peine entamé, picorent dans la skhina en essayant d'en deviner les ingrédients, la satiété prompte et le regard scrutant attentivement les allées et venues. Grésillements de talkies walkies et aboiements de chiens policiers. Gendarmes, agents de sécurité et sentinelles montent la garde devant le portail surmonté de drapeaux marocains. Les entrées se font au compte-gouttes, les véhicules sont passés au peigne fin. Si par le passé, l'accès aux sanctuaires juifs était chose aisée pour tous les visiteurs, depuis les attentats du 11 mai 2003(3), les lieux de culte et de rassemblement de la communauté juive font l'objet d'une vigilance sécuritaire étroite : « La bienveillance des autorités nous touche. Le personnel affecté aux cuisines et à l'entretien est aussi très aimable et respectueux de nos traditions », confie une mère de famille toulousaine.
Rabbi Amram fait partie des quelques 90 saints juifs marocains vénérés à la fois par les juifs et les musulmans.
D'HÉBRON LA SAINTE À OUEZZANE LA CHRIFA
Mais qui est donc ce saint vénéré depuis plus de deux siècles ? Né à Jérusalem, Amram ben Diwan s'installe à Hébron en 1743. C'est de cette ville pieuse(4) qu'il est envoyé comme chalia'h (émissaire) au Maroc pour collecter des dons en faveur des yéshivot(5) de Terre sainte. Rabbi Amram élit résidence à Ouazzane, où il fonde un talmud-torah et une yéshiva pour les élèves nécessiteux. Grâce à son érudition, sa générosité et sa bienveillance, le maître acquiert le respect de ses disciples et de l'ensemble de ses coreligionnaires. Mais, après 10 ans d'exil, le mal du pays le pousse à rentrer à Hébron, où il approfondit son étude de la Torah auprès des illustres Rabbi Haïm Bagoyo et Rabbi Avraham Guidélia. Son retour au bercail sera néanmoins de courte durée. Un jour, désirant ardemment se recueillir au Caveau des Patriarches, interdit aux juifs à l'époque, Rabbi Amram y pénètre en se déguisant en musulman. Repéré par un homme qui le dénonce au Pacha et craignant de se faire arrêter, il quitte Hébron au milieu de la nuit avec son jeune fils, Rabbi Haïm. L’empire ottoman (1299-1923) s'étendant sur plusieurs pays alentour, Rabbi Amram retourne au Maroc, où il est reçu avec les honneurs à Fès chez Rabbi Ménaché ibn Denan, un des caciques de la communauté fassie. Alors que celui-ci espère enfin un garçon, sa femme donne de nouveau naissance à une fille. Son hôte lui recommande de l'appeler « Fedina » (dans le sens « nous avons fini » d'engendrer des filles). Depuis, Rabbi Ménaché n'eut plus que des garçons.
RABBI AMRAM BEN DIWAN, FAISEUR DE MIRACLES
Ce fut l'un des premiers miracles attribués à Rabbi Amram ben Diwan. Accompagné de son fils, il poursuivit sa tournée des cités de l’empire chérifien(7), propageant avec dévouement l'enseignement de la Torah. Lorsque les Ben Diwan arrivèrent à Sefrou, ils furent hébergés par la famille Elbaz, qui put enfin avoir une descendance grâce à la bénédiction du sage hébronite. C'est dans la même petite ville du Moyen-Atlas que le jeune Haïm tomba gravement malade. Rabbi Amram supplia alors le Créateur de prendre son âme et d'épargner celle de son fils. Celui-ci se rétablit miraculeusement, reprenant aussitôt avec son père leurs bâtons de missionnaires au service du divin. Lorsqu'ils parvinrent à Ouazzane en 1782, Rabbi Amram tomba malade et rendit l'âme peu de temps après. Par la suite, sa tombe à Asjen devint un haut lieu de pèlerinage, où chaque fidèle venait demander au tsadik d'intercéder en sa faveur auprès du Tout-puissant. La légende populaire raconte que moult miracles s'y produisirent : des aveugles recouvrèrent la vue, des gens possédés furent exorcisés, des filles d'âge avancé se marièrent et des femmes stériles enfantèrent après avoir prié sur le tombeau du tsadik. Sa renommée de guérisseur était telle que même les musulmans venaient se recueillir sur sa sépulture. « Pendant le protectorat, sur l'insistance d'un ami juif, un haut-gradé français avait ramené à Rabbi Amram sa fille, paralysée après une grave maladie. L'officier, qui ne percevait là que des superstitions indigènes, fut estomaqué de voir son enfant marcher de nouveau après sa visite au sanctuaire. Il construisit alors de son propre argent, comme il avait promis, une route pour faciliter l'accès à Asjen », raconte, des étoiles dans les yeux, Salomon, Marrakchi venu spécialement de Jérusalem pour Lag Ba'omer. Rabbi Amram fait partie des quelques 90 saints juifs marocains vénérés à la fois par les juifs et les musulmans.
Ba Lahcen (à gauche) gardien du sanctuaire de Rabbi Amram ben Diwan depuis 64 ans.
L'après-midi se déroule paisiblement. Une grand-mère parle hébreu, ses petits-enfants lui répondent en français, un jeune couple bavarde en darija, des amis de longue date s'apostrophent en espagnol. Barbes fournies ou visages rasés de près, robes longues et perruques ou tailleurs chics et cheveux au vent… Les hiloulot sont un lieu privilégié de retrouvailles et de rencontres communautaires.
L'inhumation à Ouazzane, ville sainte pour les musulmans (blad echorfa), était strictement interdite aux juifs et autres dhimmis. C'est la raison pour laquelle le cimetière israélite, dans lequel se trouve le tombeau de Rabbi Amram, se situe à Asjen. Même après la levée de cette interdiction à la fin du 19eme siècle, les juifs continuèrent à enterrer leurs morts dans cette localité, de nombreux gouvernants de la ville ayant rejeté leur demande d'un carré juif dans l’enceinte de Ouazzane. Si aujourd'hui Ouazzane ne compte plus aucun habitant de confession juive, au début du siècle dernier, cette bourgade du pré-Rif abritait quelques 150 familles juives (soit entre 1000 et 1200 âmes), originaires pour la plupart d'une ancienne ville sur Djebel Asjen, de Tétouan, de Larache, de Ksar-Lekbir et de Meknès. Appelés par le chérif Moulay Ali pour animer l’artisanat et le commerce de Dar Dmana, parlant pour beaucoup couramment carabe et l’espagnol de par leur ascendance andalouse, ils développeront l’exportation des peaux, des laines, des fèves et d'autres produits du terroir jebli. Comme les musulmans, les administrés juifs ont leurs notables qui intercèdent auprès de la Zaouïa de Moulay Abdallah Chrif pour défendre leurs intérêts. La ville compte par ailleurs à cette époque un mellah, quatre écoles talmudiques et les litiges qui ne peuvent être réglés par les rabbins-juges de Ouazzane sont portés devant les tribunaux rabbiniques de Fès ou de Meknès. (Source : «La Voix des communautés» du 1er mars 1950). La création de l’Etat hébreu et les guerres israélo-arabes, durant les années 1950-1960, auront raison des derniers juifs de Ouazzane.
Ici tout se mêle, les langues, les niveaux de pratique religieuse, les physionomies, les âges, les classes sociales comme les passeports, mais l'attachement à la terre marocaine et la force de la foi restent les mêmes : «J'ai quitté le Maroc pour la France en 1993, mais j'y reviens très souvent avec mes sœurs qui vivent chacune dans des pays différents. Rabbi Amram nous réunit, on perpétue la tradition telle que nos parents nous l'ont transmise. Le Maroc est dans notre sang, on le transporte partout avec nous », soutient Fanny « la meknassie », assise avec sa fratrie à l'ombre de l'olivier centenaire protégeant la tombe du saint homme. Plus de 1500 pèlerins ont afflué cette année à Asjen, en provenance des grandes villes du Maroc mais également de France, d'Israël et dans une moindre mesure du Canada et des Etats-Unis. Le sanctuaire d'Asjen a fait l'objet d'aménagements sensibles cette dernière décennie, parmi lesquels la rénovation de la synagogue et l'adjonction d'une grande salle de fête. Des pavillons, petites villas, maisonnettes ou simples chambres, sont mis à disposition des pèlerins, en fonction des moyens de chacun. Certaines familles possèdent leur pavillon depuis des générations, d'aucuns en ont acquis récemment tandis que d'autres en louent pour les trois jours que dure la hiloula. Certains visiteurs viennent pour quelques heures seulement avant de reprendre leur périple vers d'autres sanctuaires(8). La tournée des saints dure généralement 7 à 15 jours à partir de Lag Ba'omer. Une formule que choisissent beaucoup d'Israéliens d'origine marocaine et qui leur permet de combiner tourisme religieux et mémoriel, sacré et profane.
Arrivée du gouverneur et des notables de Ouazzane à la hiloula.
NOCES CÉLESTES, TSEDAKA ET FEUX DE JOIE
Après l'arvith (la prière de la tombée de la nuit clôturant shabbat) et un copieux diner collectif, les fidèles se préparent fébrilement pour le grand soir de Lag Ba'omer. Celui-ci correspond au 18e jour du mois de Iyar, date anniversaire du décès de Rabbi Shimon bar Yohaï, grand mystique juif du 2e siècle de l'ère commune, auquel la tradition attribue la rédaction du Zohar(9). C'est en son hommage qu'ont été instituées les hiloulot (noces célestes), les pèlerinages sur les tombeaux des tsadikim. A l'approche de sa mort, Rabbi Shimon bar Yohaï révéla enfin à ses disciples les secrets mystiques découverts lors de son séjour dans la grotte de Peki'in. L'allumage de feux de joie, rappelant la lumière qui descendit sur le monde ce jour-là, fait ainsi partie des traditions les plus suivies lors de Lag Ba'omer.
Deux vieilles dames vendent des bougies et des cierges décoratifs, un étal de tenues marocaines traditionnelles et de shofars attire les pèlerins étrangers, des pièces d'argent sont déposées dans une caisse dédiée à l'entrée de la synagogue. La hiloula est propice à la tsedaka, l'aumône. L'argent récolté, notamment lors de la vente aux enchères d'objets reliés au culte du saint, sera utilisé pour l'entretien des lieux. Un rabbin entame la récitation de psaumes. Un bienheureux acquiert aux enchères la première bougie qui sera jetée sur le tombeau, recouvert d'un monticule de pierres. Applaudissements de l'assemblée. Santé, prospérité ! Certains font leurs vœux à voix haute en jetant un paquet entier de bougies incandescentes au milieu des pierres, d'autres prient discrètement devant le tombeau, un livre de psaumes entre les mains. « Ha houwa ja Rabbi Amram, ha houwa ja idawina ! ». Un groupe d'adolescents munis de derboukas se lance dans une joyeuse improvisation, les pèlerins reprennent en chœur leurs hymnes et louanges en judéo-marocain à la gloire des grands saints du royaume. Petit à petit, se forme un impressionnant brasier de cire, élevant ses flammes rougeâtres vers le ciel étoilé et le feuillage du mythique olivier : « Vous voyez, malgré tout ce feu allumé en-dessous, ni le tronc ni les feuilles ne brûlent », nous rappelle Meyer, 5o ans, un père de famille casablancais habitué des hiloulot depuis sa tendre enfance. La baraka de Rabbi Amram veille sur le vieil olivier, nous dit-on. Un arbre humble et puissant à fois, immortel à l'image de la vitalité de l'âme et de l'oeuvre du tsadik. Incarnation du triomphe de la vie sur la mort, de la mémoire sur l'oubli…
La synagogue du sanctuaire accueille les fidèles tout au long de la hiloula.
RABBI AMRAM MOUL CHEJRA, IDAWI RAJEL OUL MRA
Il fait froid ce soir à Asjen, de ces froids secs et pénétrants caractéristiques du printemps jebli. On se rassemble autour du feu. Des jeunes filles distribuent des gâteaux et des fruits secs aux visiteurs ou en déposent au pied de la sépulture du saint. Certains y laissent pour quelques instants des bouteilles d'eau, des roses séchées ou du henné, comme autant d'offrandes, de talismans ou de porte-bonheur que l'on récupérera pour soi ou pour ses proches absents à la fête. Au fur et à mesure que la nuit avance, des groupes se forment ici et là, sous des tentes et sur les pelouses devant les bungalows. Le parfum de la viande grillée embaume l'atmosphère. Les tablées sont garnies de whisky et de mahia(6). L'ambiance se réchauffe, les humeurs se détendent. On raconte des blagues et des anecdotes. On présente les célibataires et les divorcés. C'est qu'ils sont nombreux les cœurs esseulés à avoir trouvé leur âme sœur dans ce lieu de rassemblement intemporel de la diaspora juive marocaine. Des hommes se lèvent pour accompagner les chanteurs et musiciens, trois jeunes femmes esquissent de timides déhanchés sur Lhajja Lhamdaouia. On fredonne Samy El Maghribi, Eyal Golan, Naïma Samih ou Oum Kaltoum. La soirée dure jusqu'à l'aube. Il est temps d'aller se coucher, dans quelques heures il faudra être prêt pour la cha'harith, la prière du matin.
Ici tout se mêle, les langues, les niveaux de pratique religieuse, les âges, les classes sociales comme les passeports, mais l'attachement à la terre marocaine et la force de la foi restent les mêmes.
ITSHAK ET ISMAEL, AU NOM DU PÈRE
Dimanche 14 mai. Des youyous et des louanges au souverain accueillent le gouverneur de la province de Ouazzane, accompagné de représentants des autorités locales et de notables de la région. Tous sont conviés à déjeuner aux côtés de Serge Berdugo, secrétaire général du Conseil des communautés israélites du Maroc, d'André Azoulay, conseiller du roi, et d'autres personnalités de la communauté juive, rabbins et mécènes. Visite du sanctuaire, photographies et discours officiels, repas avec animation musicale. L'après-midi touche à sa fin. A l'intérieur de la synagogue, Solange, 67 ans, native d'Erfoud, un lourd appareil photo autour du cou, prie en solitaire, la tête posée contre le tissu de velours recouvrant le Sefer Torah. Solange a quitté le Maroc en 1963, alors qu'elle était âgée de 13 ans à peine. C'est son premier retour après 54 ans d'absence. Qu'a-t-elle donc demandé au tsadik? Les yeux noyés de larmes, elle sert dans sa main droite un petit drapeau marocain ramené de son séjour dans sa ville natale, puis répond dans un français teinté d'un fort accent israélien : « J'ai demandé à Rabbi Amran de ramener la paix entre juifs et arabes au Proche-Orient. On veut vivre fel hna' comme vous ici… ». Son mari s'impatiente, le car les attend, ils doivent être à Fès avant la tombée de la nuit. Assis sous l'olivier séculaire, Ba Lahcen, 85 ans, gardien des lieux depuis le décès de son père en 1953, regarde d'un sourire serein les premiers pèlerins s'en aller. Né dans le sanctuaire, il a vu passer des générations de juifs mais aussi de musulmans à Rabbi Amram et connaît par cœur les prières et les bénédictions en hébreu qu'il récite pour les visiteurs en dehors de la hiloula. Alors que le soleil se couche sur l'oliveraie millénaire, Ba Lahcen laisse monter sa voix dans le silence poudré de l'heure bleue : « Ô gens, écoutez : Isaac et Ismaël ont été créés par le Seigneur des mondes. Votre père Abraham est notre père aussi. Pourquoi vous nous détesteriez pourquoi nous vous détesterions ? Allons faire la paix, pour vivre dans la tranquillité. Sadate et Begin sont partis avec les Américains, disons-nous shalom et enlaçons-nous ! ». Un jeune filme sa prestation en souriant. Ses copains lui suggèrent de la poster sur facebook. Au revoir Ba Lahcen, l'année prochaine à Asjen si Dieu veut…
(1) Hiloula : littéralement «crier avec joie et crainte ».
(2) Skhirra (ou dafina) : plat traditionnel de la cuisine judéo-marocaine, à base notamment de viande de bœuf, de pommes de terre, d'œufs, de pois chiche et de blé. Il est consommé lors du deuxième repas de shabbat.
(3) Attentats du vendredi ri mai 2003 : attaques terroristes ayant visé simultanément cinq sites à Casablanca : un cimetière juif, le cercle de l'Alliance israélite, le restaurant Positano, l'hôtel Farah et Casa de España, un restaurant espagnol. Ces attaques attribuées à la Salafiya Jihadiya avaient fait 45 morts, dont 22 à Casa de España et des 12 des 14 kamikazes auteurs des attentats.
(4) Hébron est considérée comme l'une des quatre villes saintes du judaïsme, avec Jérusalem, Safed et Tibériade.
(5) Yéshivot : centres d'étude du talmud, habituellement en internats, destinés aux garçons à partir de l'âge de 13 ans et jusqu'à leur mariage. La yéshiva est précédée du talmud-torah, école primaire d'instruction religieuse prodiguant des rudiments d'hébreu, de Torah (bible hébraïque), de Talmud (Torah orale) et de Halakha (loi juive).
(6) Hébron était sous domination ottomane de 1517 à 1917.
(7) Le Maroc était sous le règne des sultans alaouites Moulay Abdallah (1748-1757) puis Sidi Mohamed ben Abdallah (1757-1790).
(8) Parmi les sanctuaires les plus visités : Rabbi Isaac Benoualid à Tétouan, Rabbi Shmuel Abehassera à Erfoud, Rabbi David Ben Baroukh à Taroudant, Lalla Solika à Fès, Rabbi Yahya Lakhdar à Bni Hmed et Rabbi Abraham Moul Niss à Azemmour.
(9) Zohar (livre de la brillance) : ouvrage fondamental de la Kabbale (dimension mystique de la Torah) que le rabbin galiléen aurait rédigé dans la grotte au sein de laquelle il s'était réfugié pendant 12 ans avec son fils Rabbi Eléazar à Peki'in, fuyant sa condamnation à mort par le pouvoir romain. Leurs tombeaux, situés à Meron, au nord d'Israël, font l'objet d'un pèlerinage annuel à Lag Ba'omer.
(10) Mahia : eau-de-vie locale à base de dattes, de figues séchées ou d'autres fruits. Cette boisson anisée était autrefois une spécialité juive marocaine.