עולים במשורה- אבי פיקאר
מרווח נשימה למערכת הקליטה
התולים את קבלת מדיניות הסלקציה במצוקת הקליטה אינם צריכים להעמיק חקר על מנת לאתר את יעדיה. הסלקציה נועדה להביא להפסקה זמנית של העלייה כדי לספק למערכת הפוגה להיערכות מחדש וכדי לאפשר לכלכלת המדינה להתאושש לאחר רצף של מצבי חירום (מלחמה ועליית הצלה מארצות מצוקה).
במידה רבה אפשר לזהות גישה זו עם הגישה השוויונית־ניטרלית בחקר הסוגיה העדתית. היא נשענת על ההנחה שהמדיניות הציונית והישראלית כלפי יהודי ארצות האסלאם לא הייתה נגועה כלל באפליה או בהתנשאות. חשוב על כן להדגיש שעל פי גישה זו העלייה הסלקטיבית לא נועדה רק להביא להתאוששות כלכלת המדינה אלא גם להיטיב עם העולים שכבר הגיעו ארצה עד אז.
ערב קבלת מדיניות הסלקציה עמדה מערכת הקליטה על סף קריסה. מספר הדרים במעברות היה גבוה מאוד, ותנאי המחיה הקשים בהן הקשו גם את שילובם החברתי והתרבותי של העולים.
מדיניות הסלקציה נועדה לאפשר בדיוק את אותו מרווח נשימה שיאפשר קליטה תרבותית. ׳נחוץ איזה זמן לחינוך׳, הבהיר יוספטל במהלך הדיון על העלייה הסלקטיבית. מרווח הנשימה שהיה אמור להיות מושג בעצירת עלייתם של נזקקים וחולים נועד לאפשר פתרון, ולו חלקי, של בעיית הדיור והתעסוקה של העולים שכבר הגיעו, לשלבם במסגרות החינוך והתרבות ובפעילות הפוליטית וכך להביא להשתנותם ולהתאמתם לחברה הקולטת. המדינה הייתה זקוקה ל׳מרווח נשימה׳ כדי לקלוט קליטה פיזית ובייחוד תרבותית את העולים שהגיעו עד אז. העלייה הסלקטיבית, שמנעה את עלייתם של אלו שנפלו לעול על התקציב הציבורי, נועדה לאפשר את הקצאת המשאבים לקליטת האחרים. בהתאם לגישתה השילובית ולרטוריקה שלה נמנעה מדינת ישראל, כמדינת שיבה השייכת לכלל העם היהודי, מהצגת מדיניות העלייה הסלקטיבית כמדיניות בדלנית שמשרתת את הוותיקים. מצדדיה הציגו אותה כאינטרס של העולים עצמם. טובתם של העולים היא שדרשה את הגבלת העלייה. הם גם הסבירו שהמשך העלייה מחייב את שינוי המדיניות משום שמצוקת הקליטה בשלוש השנים הראשונות של המדינה גרמה להתמרמרות, לירידה ולפגיעה בנכונות לעלות בקרב היהודים שנותרו בגולה. הגבלת העלייה בטווח הקצר וקליטה טובה יותר של מי שכבר עלו, אמרו התומכים בעלייה הסלקטיבית, תתרום להגברת העלייה בטווח הארוך.
העולים: ידיים עובדות.
את מניעיה של מדיניות העלייה הסלקטיבית ואת המטרות שניסו להשיג באמצעותה אפשר לנתח גם מן ההיבט המעמדי, היבט המדגיש דווקא את הגישה המסתייגת ואת הסדר הקולוניאלי ביחסים בין הציונות לבין יהודי ארצות האסלאם. על פי גישה זו הפערים שנוצרו בחברה הישראלית על רקע עדתי אינם מקריים אלא פרי תכנית מוקדמת, והעלאתם של יהודי ארצות האסלאם בכלל ושל יהודי צפון אפריקה בפרט נועדה להניע את הכלכלה הישראלית המתפתחת. המטרה הייתה להביא פועלים בעלי כושר עבודה וצעירים שיועסקו במשקי ההתיישבות העובדת, ובעזרת כוח עבודתם ליצור נכסים כלכליים עבור הוותיקים. יהודי ארצות האסלאם הובאו על מנת למלא את הרבדים הנמוכים בחברה ובתעסוקה.
יש להשתמש בזהירות במונחים ׳כוח עבודה זול׳ ו׳ידיים עובדות׳. משמעותם בארץ שונה מהמשמעות המיוחסת להם במדינות הגירה אחרות. העולים לא נשלחו בדרך כלל להיות שכירים באחוזות של ותיקים אשכנזים. הדבר עמד בניגוד חריף הן לסדר הלאומי הן לרטוריקה הסוציאליסטית. בדיקה ממוקדת של העסקתם של עולי שנות החמישים (להבדיל מעולי תימן בראשית המאה העשרים) מעלה שרק מיעוט מהעולים הועסקו ישירות כשכירים אצל חקלאים ותיקים. עם זאת חלק בלתי מבוטל מהעולים, בוודאי אלו שנשלחו לעיירות פיתוח באזורים עתירי קיבוצים כגון שדרות, בית שאן וקריית שמונה, נעשו שכירים בהתיישבות החקלאית הוותיקה." רבים אחרים הופנו למושבים והיו בדרך כלל לחקלאים עצמאים. אחרים, בעיקר בני נוער, היו מועמדים בהתבגרם להצטרף לקיבוצים ולהיות לחברים שווי זכויות, אך מן ההיבט המעמדי ובראייה כוללנית היו העולים לכוח עבודה חקלאי של ענף החקלאות במדינה, אף אם לא הועסקו ישירות אצל מעסיקים ותיקים.
בתיעוד הקיים הנוגע לעלייה באותן שנים אפשר למצוא תמיכה לטענה שהעלייה הסלקטיבית נועדה להביא כוח עבודה למגזר החקלאי. אנשי ההתיישבות העובדת פעלו בצפון אפריקה והיו בקשר ישיר עם מועמדים לעלייה ומטרתם הייתה לגייס חברים חדשים לשורותיהם. שליחי תנועות הנוער החלוציות, המזוהים עם התנועות המיישבות, פנו לחברי הנהלת הסוכנות בדרישה להתיר את עליית חניכיהם ארצה מאחר ש׳המשקים החקלאים הצמאים לרזרבה נחנקים מחוסר כוח אדם׳. גם רפאל, ראש מחלקת העלייה, גילה שביקש משליחיו בצפון אפריקה לשלוח בדחיפות 300 איש בגלל לחץ שהופעל עליו מצד נציגי ההתיישבות העובדת.
כאמור אחד הקשיים שהיו כרוכים בעלייה ההמונית היה השיעור הגבוה של עולים שאינם מסוגלים לעבוד, אם בשל גילם ואם בשל כושרם הגופני הירוד ומצב בריאותם. עקרונות העלייה הסלקטיבית נועדו בלא ספק למנוע ככל האפשר את הגעתם של עולים כאלה בעתיד. אולם מדינות העלייה נועדה לא רק למנוע עלייתם של חסרי כושר העבודה בהווה אלא גם למקד את העלייה בגורמים שיוכלו להיות כוח עבודה בטווח הרחוק כמו למשל העולים בעליית הנוער. היעד הזה היה גלום בביטוי ׳פרודוקטיביזציה של העלייה׳. הצעירים שעלו במסגרת עליית הנוער זכו להעדפה במדיניות הסלקציה אף על פי שעלות קליטתם הייתה גבוהה מעלות קליטתם של עולים בני גילם שעלו עם הוריהם, ועל זאת נוספה עלות הקמת מחנות הכשרה בארצות המוצא. זו הייתה אם כן עלייה שחייבה השקעה גבוהה בטווח הקצר, אך בבוא היום הייתה אמורה למלא את המחסור בכוח אדם בהתיישבות. אשכול, שראה כך את העלייה הסלקטיבית, היה נכון להשקיע בה כספים כדי שתניב את הפרות המקווים.
חכמת ערב – 1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים- רחמים רג'ואן
اتبع الكذاب لحد باب الدار
אתבע אל כד'ב לחד באבאלדאר
רדוף אחרי השקרן, אפילו עד דלת ביתו
ان كنت كذاب ـ افتكر
אין כּונת כד'אב – אפתכּר
אם הינך שקרן, חשוב היטב בטרם תשקר
אם אתה נוהג לשקר , עליך להיות בעל זיכרון טוב, לבל יחשפו את שקריך
اقبل العذر و لو كان كاذب
איקבל אלעודור, ולא כאן כאד'ב
קבל את ההתנצלות, אף אם בשקר יסודה
ההתנצלות פירושה בקשת סליחה בדרך עקיפה. לכן, יש לקבלה ולסלוח, אף אם תוכנה אינו נכון
قول الحق ما خلالي ولا صديق
קול אלחק, מה ח'לאלי ולא צדיק
אמירת האמת לא הותירה לי ולו ידיד אחד
אנשים אינם אוהבים דוברי אמת ומתרחקים מהם, פן האמת תפגע בהם ותזיק להם
האמת כבדה, על כן נושאיה מעטים – מדרש שמואל, לרבי שמואל אוזידה. וכן ; ספר המידות פרק כ' , שלמה רובין, וינה תר"ץ
הרוצה לדבר אמת בכל מדרך כף רגלו, בחוץ ילין, לא יאָסף הביתה – ספר המידות כ'
אם אומר לך את האמת, אפך בי יחרה – פניני המליצות, י.אלמוני, פטרבורג, תרכ"ח
كون بعيد واكذب ما بتريد
כון בעיד ואכד'ב מא תריד
כאשר רחוק תהיה, שקר כמה שתרצה.
אל תשקר בהיותך בקרבת אנשים המכירים אותך, שמא יחשפו את שקריך, אך כאשר אין אנשים מכירים אותך, שקר ככל שתחפוץ
כל דבר שסופו להיגלות, אין משקרים בו אנשים מארמית, ראש השנה, כ"ב.
המקביל לפתגם הזה בשפה המרוקאית…
קאלת אלבנת לומה, מאמא אזי נפח'מו עלא נאס
אוזבתהה אומה, תסנא יא בנתי, חתא ימותו האדוק תי יערפונה
בתרגום חופשי, הבת אומרת לאמה…
הבא נשוויץ..
האימא עונה לה…המתיני בתי עד שיעברו מן העולם אלו שמכירים אותנו
الكذب ملح الرجال
אלכיד'ב מלח אלרג'אל
השקר לגבר, כמו מלח ( לתבשיל )
השקר מייפה את הגבר, כשם שהמלח מוסיף טעם לתבשיל, ולכן הוא מותר ואף רצוי
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
אווזות
מנהג העולם שמושיבין תרנגולת על ביצי אווז או איפכא היפר דברי הרמ״ע
- מנהג העולם שמושיבין תרנגולת על ביצי אווז או איפכא היפר דברי הרמ״ע, כנה״ג, סי׳ ערב סק״ט. וכן נראה מדברי הרשב״ץ, ח״ב, סי׳ חן, דליכא בזה משום צער בעלי חיים. ועיין אדני פז, בתשו׳ סי׳ טו; שער אשר, ח״ב, בקונטרס מטה שמעון, סי׳ ערב, אות כו. ויש משפחות שאסור להם להושיב אפי׳ תרנגולת על ביצה כל עיקר, וטעמם הוא שאבותם הושיבו תרנגולת על הביצים ומת איזה אחד מהם קודם הוצאת האפרוחים, ומשם אמרו דלא אדיר למיעבד הכי, והאמת הוא שומר פתאים ה׳ [וראה לעיל בהקדמה מ״ש בשם מהר״ש זוראפה, ועיין בם׳ חסידים סי׳ םז׳ מ״ע].
רבי מנחם עזריה מפאנו, המכונה גם עמנואל דה-פאנו או בקיצור: הרמ"ע מפאנו (ה'ש"ח – ד' באב ה'ש"ף; 1548 – 3 באוגוסט 1620) היה רב, פוסק ומקובל. נחשב לגדול המקובלים באיטליה.
אונאה
מנהג מנהגינו פה פאם יע״א שיכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות,
א. מנהג מנהגינו פה פאם יע״א שיכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות,
ולבטל המקח ביותר משתות עד ב״ד שעות. כן שמעתי מגאון עוזינו מו״ה אבנר ישראל הצרפתי זיע״א וטעמא טעים ואכמ״ל – ואין כאן מקום להאריך. כן כתב גאון עוזינו מאריה דאתרין מוהר״ר שלמה אבן דנאן זצ״ל, בליקוטי ספרו אשר לשלמה.
מנהג מבארז״ת אלשורקא״ן, מנהג פשוט אצלינו שאין בה דין אונאה
ב. מנהג מכארז״ת אלשורקא״ן, מנהג פשוט אצלינו שאין בה דין אונאה
כלל, בין נתאנה מוכר בין נתאנה לוקח. וכתב מו״ה יעקב בן מלכא זצ״ל, הובא דבריו בס׳ נר המערבי, ח״א, דך! כ ע״א סי׳ ח, וז״ל: וכאשר דמיתי כן מצאתי בטעם הדבר במהרי״ט, ח״ג, סי׳ י״ט, שכתב שם שזהו מנהג פשוט בין הסוחרים וקורין לו חלקי״ש. ודימה זה לנושא ונותן באמונה, דאין בו אונאה. וכמ״ש ה״ה בטעמו, מפני שלא סמך משעה ראשונה על השווי אלא על הדמים שלקח זה. כן בנ״ד – בנידון דידן – שאינן מזכירין השווי אלא שיעור הריוח, יעוש״ב וכו׳ עיי״ש. ועיי״ע שם בסי׳ יוד, מ״ש עוד בזה.
מנהג הלוקח מן הסרסור אין לו אונאה.
- מנהג הלוקח מן הסרסור אין לו אונאה. והגם שכתב מרן בחו״מ, סוס״י רכז, דיש לו אונאה, מיהו קבלנו מרבותינו ואבותינו שהמנהג הוא שהסרסור שלנו מכריז בשוקים וברחובות עד שיפסקו המוסיפין, אין לו אונאה. וכן מצאתי בם׳ ישן מב׳׳ד שלפנינו, בשם רבני מכנאס יע״א שעברו נ״ן, דמ״ש מר״ן שהסרסור יש לו אונאה, הנ״מ – הנַפְקָא מִנַּהּ) בארמית: יוצא ממנה) הקוריטוריס וכדומה שאין דרכו להכריז. אמנם הסרסור שלנו שמכריז בשוק אין לו אונאה, וכן היו דנים ב״ד שלפניהם, וכן נמ״כ בכ״י מוהר״ר יעב״ץ זצ״ל שדימוה לההיא דאם עשו אגרת בקורת אין בו אונאה, עיין סי׳ קם ס״ג.
נר המערב- רבי יעקב משה טולידאנו
רבי אברהם בן רבי ראובן בנחמן המכונה אבוזאגלו, ממשפחת אזולאי מעיר מראכש, בסוף שנת שס"ד יצא החכם הזה מהעיר ההיא, כי נשלח בפקודת הנגיד רבי אברהם בן וואעיש קרובו לקנות למלך מרוקו אבני חפץ וכלים יקרים וילך עד ונציה. אכן אז שררו במארוקה אותם המאורעות שזכרנו כבר, מלחמה ודבר ורעב ועל ידי זה לא יכול הנגיד ההוא לשלוח לרבי אברהם את הכסף מאת המלך, וישאר רבי אברהם שם בונציה יושב ומחכה כשנה וחצי, ובין כה וכה היה לו גם דברי ריבות עם סוחר אחד שם בעיר ההוא ויהי נאלץ להפסיד סכום רב. ואז הדפיס רבי אברהם את ה " משניות עם פירוש רמב"ם " וברטנורא בהגהה מדויקת ובאותיות מרובעות להקל על הקורא. משפחת אזולאי זאת שממנה היה רבי אברהם זה הייתה משפחה רבת אוכלוסין ונכבדה אז במראכש וגם בפאס, וזולת רבי אברהם הנזכר שישב לו בונציה, היה עוד רבי אברהם אזולאי אחר בן רבי מרדכי מעיר פאס, נכד רבי אברהם אזולאי הנזכר בדור הקודם.
הערת המחבר : מפני שהמשניות וויניציאה שס"ו הנזכרים לא מצוים כל כך, אציג הנה מהם מה שצריך למקור דברינו, בשער הספר כתוב " משניות על פי הרע"ב ורמב"ם בדפוב ובאותיות מרובעות הפנים והפירוש הביאו לדפוס החכם השלם מוהר"ר אברהם בן רבי ראובן בנחמן ז"ל ממרויקוש עיר ואם בברבריא י"ג ניסן שנת משוך חסדל לפ"ק – שס"ו – 1606.ובהקדמה כתב : " אמר הצעיר אברהם בן לאדוני אבי הרב ראובן בנחמן המכונה אבוזאגלו ממשפחת בית אזולאי מעיר מרוויקוש…שלו הייתי בביתי והזמן טלטלני פה ווינציאה כי שלחני פה הנגיד המעולה רבי אברהם בן וואעיש קרובי ממשפחתי הנזכרת, לקנות למלך כלים יקרים. ואשב פה מצפה חרד שנה וחצי אולי תבוא האניה אשר בה ישלח אלי הממון לעניים הנזכר, והנה בעונות, בארצנו כל משפטיו הרעים חרב דבר ורעב כי המלך נלחם עם אחיו, מולאי זידאן ומולאי עבד אללאה כנזכר, ואין יוצא ואין בא וגם פה לא שקטתי ולא נחתי כי יש לי ריב ומדון עם סוחר אחד, ועשיתי הוצאה גדולה בארץ הזאת ואשתומם על עניין הרע הזה ואשים על לבי דבר טוב לעשות המשנות הגדולות בדפוס " ונשאר להעיר על הזרות, של רבי אברהם זה שלוש משפחות, בנחמן, אבוזאגלו ואזולאי, הן ידעתי כי במרוקו יש אנשים כשתי משפחות אחת עיקרית ואחת כינוית מאיזה סבה, אבל בשלשה מוזר הוא בעיני. עד כאן הערת המחבר.
וגם הוא יצא ונתיישב בארץ הקודש, הרב הזה נודע כבר בספריו שחיבר, " חסד לאברהם ", " אור החמה ", " זהרי חמה " בעלי ברית אברם על התנ"ך, ועוד הרבה ספרים ובהקדמת ספרו חסד לאברהם הנזכר יאמר .
זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי החלד עיר מולדתי פאר עיר גדולה במעלה ותהלה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים, ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתן…ויהי כי הקיפו עלי הימים רוש ולענה מנת כוסם משברי הזמן ים זועף ואני בתוך ההפוכה אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קברות אבותי עליהם השלום עיר פאס המהוללה. אשר הייתה למשל ולשנינה ומרוב שיחי וכעסי ולחצי זה הדחק ודלתי ביתי נקי מנכסי וחמדתי לבוא להתגורר בארץ ישראל….היא חברון, ויהי היום בשנת שע"ט נהפך וכו…ואמלטה אני וביתי לעיר הקודש ירושלים וגם שם היה חרון ה' ויגוף בעמו ובפרט ביתר הפליטה הנמלט ממשברי ים התלאות שואות ומשואותצרה ארוכה אשר נמלטו בציון עיר הקודש מן אנשי סגולה תושבי העיר פאס וסביבותיה ורובם ככולם באו בחדרי שערי מות…ואני ובני ביתי אל סביבות חברון….
מדבריו של רבי אברהם אזולאי אלה יוצא לנו כי יציאתו מפאס הוא ובני ביתו הייתה לרגלי הפורעניות ההם שזכרנו, שהיו בין שנות שס"ד – שע"ג, או בשנות שע"ד – שע"ו, וכי עם רבי אברהם אזולאי יצאו עוד המון רב מן יהודי פאס וסביבותיה, אנשי סגולה, שהתיישבו בירושלים ויאבדו רובם ככלם בהמגפה שהייתה שם בשנת שע"ט בירושלים, 1619.
רבי יצחק גבאי בן קדוש וחסיד דון שלמה גבאי בן דון חיים גבאי ספרדי, מתושבי אספי גם זה היה בין היוצאים ממרוקו אז בדור הזה וחיבר ספר " כף נחת " פירוש קצר על המשניות שהדפיסו בויניציאה בשנת שס"ט, ולפי הנראה שזקנו דון חיים גבאי הנזכר בא בשנת רנ"ב מספרד בין אנשי המשפחה הזאת גבאי, ודון חיים או בנו אוו למושב להם את העיר ההיא אספי.
" החרות " עיתון יומי בבעלות ספרדים-יצחק בצלאל-נולדתם ציונים
ו. עמדותיו בסוגיות ציבוריות
׳החרות׳ לא נקט עמדות אידיאולוגיות נחרצות, פרט לסוגיות מעטות כמו המחויבות לעברית ולציונות. פורסמו בו דעות שונות, אולם עמדת העיתון או עורכו מסתברת לפעמים מהערות המערכת למאמרים, שאינן נדירות, ועל־פי ריבוי של פרסומים בסוגיה כלשהי.
עמדת הספרדים על הציונות ותחיית העברית נידונה בפרקים לעיל, אולם ב׳החרות׳ כתבו גם אשכנזים על כן מתבקש דיון נפרד על עמדותיו בנושאים ציבוריים לשם איפיונו כעיתון.
לתחייה לאומית, יישובית ועברית
׳החרות׳ צידד ללא סייג בתחיית הלשון העברית, בתנועה הציונית המודרנית ובאחדות היישוב העברי על כל מגזריו. הוא ביטא זאת בהצהרות פרוגרמתיות, כגון במאמר המערכת בגליונו הראשון: ׳ראשית מגמתנו […] לעזר […] בכל כחנו לתחית השפה העברית׳, ׳החרות׳ ׳תשא ביד רמה ובעוז את דגל הציונות משאת נפשנו׳, חלק גדול מהעיתון יוקדש ׳לענייני ירושלים, ארבע ארצות הקודש והמושבות׳. לעמדתו ניתן גם ביטוי גראפי: בראשית הופעתו היו לצד שם העיתון, מימין ומשמאל, מגן דוד ובתוכו ׳ציון׳ ומתחתיו ׳עתון לאמי׳. ׳החרות׳ הקדיש גליונות מיוחדים לזכר הרצל, לרגל קונגרסים ציוניים ולדיונים בארץ לקראת התכנסותם, ליובל ח״נ ביאליק, לביקור נ׳ סוקולוב בארץ ועוד ושלח כתבים מיוחדים לקונגרסים ציוניים. בשנת תרע״ו פורסמה בו אגדה לכ' תמוז(ביום פטירת הרצל) בשם ׳הוא׳, בלי שיוזכר שמו – מעשה נועז נוכח רדיפת הציונות על־ידי השלטון באותו זמן. מקום נרחב הוקצה בו לידיעות ולפובליציסטיקה על עניינים ציוניים ועל תמיכה בעלייה ובהתיישבות חלוצית. ׳החרות׳ ניהל מאבק נחרץ נגד אנטי ציוניים יהודים ונוכרים בתורכיה ובארצות המזרח. נאמנותו ללשון העברית בוטאה בשיאה במלחמת השפות כאשר עמד לשירות המחנה העברי אבל היא ניכרת בכל שנות קיומו, כגון בשימוש מועט מאוד בלע״ז או בלשונות יהודיות. השימוש בו בלשונות עיקרו במודעות מסחריות. אשר לעמדה היישובית, ׳החרות׳ שם דגש על הנעשה בירושלים, כמו עיתוני החדשות שקדמו לו, פירסם גם על הערים הקדושות האחרות והרבה על המושבות, לפעמים במדורים מיוחדים. בין העמדות היישוביות האופייניות לו: הצורך בארגון כולל של היישוב העברי ותמיכה בכל ניסיון לכך, אין מקום לקיטוב בין היישוב הישן והיישוב החדש, ציון הבטים חלוציים גם של היישוב הישן, כמו ההתיישבות בפתח־תקווה ובינוי שכונות בירושלים, אהדה ליישוב החדש, למושבות ולפועלים חלוצים.
הערת המחבר : מדור קבוע זמן מה, בשם ׳בציונות׳, לדוגמה – (תרע״ב), ר:3-2. ב׳החרות׳ נכתב הרבה לעידוד העלייה, בעיקר מארצות הבלקן במיוחד בשנת תרע״ד. העיתון שאף לתרום להסברת הציונות לערבים, על־ידי מאמרים שיפורסמו בו ויתורגמו. ׳החרות׳ סייע להפצת הציונות בכמה תפוצות: בוכארה, תימן, לוב, בחריין, תוניסיה, מצרים – לפי עדות אנשי המקום. עוד על יחסו לעברית – לעיל בפרק השישי, סעיפים ד, ה (במסורג).
הערת המחבר : על המושבות נכתב הרבה ב׳החרות׳, לרוב באהדה ומנקודת ראות ציונית, בידי סופריהן (מ׳ סמילנסקי, מ׳ מאירוביץ ואחרים) ובידי אחרים. הביקורת עליהן היתה בעיקר בענייני התנהגות דתית. בשנת השמיטה ׳החרות׳, בניגוד ל׳חבצלת׳ ול'מוריה׳, תמך בתוקף בעמדה הלאומית נגד הרבנים האוסרים, עד כדי ביטויים קשים, כמו: יעד מתי תטילו את עצמכם על הציבור׳ – ׳הבו לנו אנשים׳ (תר״ע), קכד:1; או: ׳הפרזיט הירושלמי צר ואויב לישוב העברי מראשיתו׳ […] – שאלת השמיטה (תר״ע), קכז, ועוד הרבה. על הצורך באחדות היישוב בכללו: ראו בפרק הראשון, סעיף ה: נדיר יותר, על שבחי היישוב הישן – לדוגמה: תר״ע, ק). גם האהדה לפועלים ולחלוצים רווחה ב׳החרות׳, לדוגמה, על פועלים מדגניה שסיידו בירושלים ומערכת העיתון סייעה להם, והרשימה עליהם מסתיימת: ׳ברוכים אתם בצאתכם, חלוצים, וראו ברכה בעבודתכם׳ – ׳ירושלים׳(תרע״ג), קלג:2.
בין דת לציונות
במציאות של קיטוב בתקופה הנידונה בין היהודים החרדים ובין היישוב החדש החילוני, צידדו ׳חבצלת׳ ו׳מוריה׳ בחרדים האנטי ציוניים, ואילו ׳הצבי׳ ועיתוני הפועלים – בציונים החילוניים. ׳החרות׳ בעיקרון צידד הן בציונות והן בדת ורוב המאמרים בו משקפים צירוף זה. אולם פורסמו בו גם מאמרים מאת חרדים לא ציוניים וציונים לא דתיים, אך לא מאמרים עקרוניים נגד הציונות או נגד הדת. פורסמו בו מאמרים על נושאים דתיים שלא היו מתפרסמים בעיתון מחוייב לדת, כגון תמיכה במושבות בשנות שמיטה, כתיבה אוהדת על נשף מסכות שהוטל עליו איסור דתי, בשבח הגימנסיה העברית שהיתה מעין דגל של החילוניים וביקורת על ׳אדוקים נפרזים'
עמדותיו בענייני דת היו מגוונות. הן הושתתו על כיבוד הדת ונושאיה והגנה על קודשיה (נגד חילול שבת, הוויכוח עם ברנר) ועם זאת התחשבות בצרכים לאומיים (השמיטה), אהדה לתפישות מודרניות יחסית (תוכנית הלימודים בבתי־ספר, התנגדות להשבעות וגירושי שדים) וביקורת על התנהגות של רבנים בעניינים יישוביים (אגרות שגבה החכם באשי) והלכתיים (קבורה בארון).
הבעיה העדתית – בין ספרדים לאשכנזים
ב׳החרות׳ נכתב הרבה על היחסים בין העדות והודגשו טענות על קיפוח הספרדים, אך הפרסומים לא היו דרך קבע בזכות הספרדים ובגנות האשכנזים או להפך. פורסמו בו מאמרים רבים על מעלות האשכנזים, רבניהם ומוסדותיהם, כמו גם ביקורת כלפיהם הן ביחסם אל הספרדים, כגון בדלנותם העדתית, התנשאותם, היבדלותם בעניין כשרות הבשר, קיפוח הספרדים בכספי החלוקה ועוד: והן בהליכותיהם ובנוהגיהם הקהילתיים והדתיים, כגון ביקורת על פרנסי כולל, שלרוב נכתבה בידי איש אותו כולל, איסוריהם המרובים על בתי־ספר וגני־ילדים ועל חידושי התרבות המודרנית, או איסור של כולל מסויים להתחתן עם בני כולל אחר. ב׳החדות׳ פורסמו גם דברי אשכנזים המלגלגים על הספרדים, לדוגמה על אגודת ׳אהבה ואחוה׳:
גם אנוכי, ככל אחי האשכנזים לא נותקתי הפעם מה׳שובניות האשכנזית׳ [… ואמרתי על האגורה הזו: חברה של פריינקלך״… מי יבוא אל הנשף [של האגודה] י עוד פעם ׳פריינקלך׳ ושוב – פריינקלך י […] ולעולם לא היה עולה על דעתך שיש איזה יחס בין צעיר ספרדי לשאיפות גבוהות קצת מעניינים גופניים. פריינקלך!
הכותב גם שיבח את האגודה, אך התנצל: ׳אל תאשימוני רבותי בפזרי לבעלי ״אהבה ואחוה״ את כל התהלות והתשבחות׳. דברי השבח הם לאירוע ספציפי ועיקר המאמר הוא ביקורתי, מכליל, ונימתו עדתנית. פרסום המאמר הוא ראיה לפתיחותו של ׳החרות׳.
לעומת אלו פורסמו ב׳החרות׳ מאמרים הן בשבח הספרדים ומוסדותיהם – ביותר על דוברי לאדינו, פחות על המערבים ומעט מאוד על העדות המזרחיות האחרות – והן בגנותם, והרבה הטפות לתחייה לאומית ותרבותית שלהם. ואף זו, ׳החרות׳ צידד בעקביות באחדות בין העדות, עד כדי ראייתה כתנאי להגשמת הציונות.
הערת המחבר : בשבח האשכנזיים: על היהודים הרוסים שהביאו תועלת רבה ליישוב – ׳חיפה׳, החרות (תר״ע), מה:3: וכן על ועד העיר בירושלים – ׳שליחי הצבור׳ (תרע״א), צא:1. בגנותם: שרבניהם מטילים איסורים בנקל – ׳על הצבועים ועל הפרושים׳ (תר״ע), קט:2-1. על בדלנותם – ׳במה חופשית׳ (תרע״ד), לג:3. על כולל זיברינגן שבתקנותיו אסר להתחתן עם בני כולל אשכנזי אחר – (תרע״א), קמד:3. ועוד הרבה
ראו – ׳נשף המסכות׳, החרות (תרע״ג), קנח:1; בשבח הגימנסיה – שם, קסז:2. ביקורת חריפה על בית־החולים החרדי שערי צדק – שם, רעו:2 (ועוד הרבה בנדון). נגד אדוקים ׳נפחים׳ – שם, ריא, 3-2. ביקורת חריפה על הרבנים – מבש״ן, רועי. סוגיות נוספות בתחום זה נידונו בפרקים קודמים. לעומת זאת פורסם בו נגד עמדות חילוניות, כגון ב ׳מאורע ברנר׳ שיידון להלן.
השפעת ההתנגדות והרדיפות על התפתחותה של תורת מוחמד
השפעת ההתנגדות והרדיפות על התפתחותה של תורת מוחמד
במה השפיעה ההתנגשות הזאת עם אנשי מכה על התפתחות תורתו של מוחמד ? קודם כל, היא הביאה אותו להבחנה ברורה בין האלילות והמונותאיזם, באמונה באל אחד. אמנם, לבם של אנשי מכה לא היה קשור ביותר אל אליליהם, וכאשר רדפו את מוחמד על שפגע בהם — רדפוהו בעיקר על שגינה את מנהגי אבותיהם.
כפי שאמרתי, נכלל המונותאיזם המוחלט בתפיסתו הדתית המקורית של מוחמד עתה נגלה הדבר בכל כוח ובכל עוז מתוך הוויכוח הזה על אלילות מכה. הנוסח ״אין אלוה מבלעדי אללה״ — אין אל מבלעדי אלהים (זו צורה יהודית, ראה שמואל ב׳, כב, לב, – כִּי מִי-אֵל, מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה; {ס} וּמִי צוּר, מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ. תקופת השופטים היא תקופה המתוארת בתנ"ך בספר שופטים ובמגילת רות, בה הנהיגו השופטים את עם ישראל. התקופה מתחילה עם פטירתו של יהושע בן נון במהלך המאה ה-13 לפנה"ס בעת התנחלות השבטים בארץ ישראל, ומסתיימת עם המלכת שאול המלך בידי שמואל הנביא, בשנת 1030 לפנה"ס לערך. או תהילים י״ח, לב)» – לב כִּי מִי אֱלוֹהַּ, מִבַּלְעֲדֵי יְהוָה; וּמִי צוּר, זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ.— נשנה וחוזר עתה כמה פעמים ובכוונה פולמוסית. סיפורי הנביאים והמלחמה בעבודה זרה, כגון מעשי אברהם והפסילים של אביו תרח, או קנאתו של אליהו נגד הבעל — הם עכשיו הנושאים החביבים על מוחמד. על ־ידי הוויכוח מתרחק מוחמד גם מן הפולחן של עירו, מן העבודה של מקדשה. כך כתוב בסורה 20, 132 :
צוה על בני ביתך להתפלל
אין אנו שואלים ממך מזון.
כלומר, אין אתה צריך להביא עוד קרבנות. לעומת מה שקראנו בסורה 108, 2: ״התפלל אל ריבונך וזבח״, הוא אומר עכשיו: צווה אותם להתפלל, אבל קרבנות אין אנו רוצים.
אנשי מכה ראו סכנה בכך, שהטפה חדשה זו יכולה אולי להמעיט מקדושתה של עירם ועל־ידי כך גם מהכנסותיהם. – יש הרואים חשש זה (הן במסורת המוסלמית והן במחקר) כגורם עיקרי להתנגדותם של
בני מכה לבשורת מוחמד.
״ אך על זה חוזר מוחמד ואומר שאין חשש כזה (סורר. 28, 57):
הם אומרים: אם נלד אחרי הדרכתך נשודד מארצנו.
אמור להם : האם לא הכינונו להם ״חרם״ בטוח
אשר פירות כל דבר יובאו אליו.
כפי שראינו היו הטחותיהם של אנשי מכה מכוונות נגד אמיתות שליחותו של מוחמד. עכשיו מתחיל סעיף זה של שליחות מוחמד לקבל חשיבות יתירה. כל ההיסטוריה העולמית היא עתה בימה אחת של מעמדות הבאים בתכיפות זה אחר זה, שגיבורם הוא שליח אללה, שהוא ללעג ולקלס לעמו, אך סופו לראות באובדן רשעים. האידיאה של אובדן רשעים כבר בעולם הזה מודגשת ביותר, וכמעט דוחקת את הדרשות על יום הדין האחרון. יותר ויותר סובב הוויכוח על אישיותו של מוחמד, והסיפורים על הנביאים תופסים את מרבית המקום בסודות. לעומת זאת מודיע מוחמד שוב ושוב שאין ביכולתו לעשות ניסים, שאינו אלא בשר ודם, שאין בכוחו להועיל ולהזיק, שאינו יודע יותר משאר בני־אדם ורק בנבואה ייבדל מהם. היא הנס שלו והיא החסד שבו ציינו אלהים מיתר הבריות.
עלי לייחד כאן את הדיבור על מה שנקרא ה״בסמלה״, הנוסחה ״בשם האלהים הרחמן והרחום״. מלים אלו נמצאות מעל כל סורה בקוראן, חוץ מסורה 9, והן שגורות ביותר בפיו של כל מוסלם. המוסלם יאמר את הנוסחה הזאת לפני כל מעשה חשוב שהוא צריך לעשות: לפני תפילה, לפני לימוד, הוא יכתוב אותה בראש כל מכתב וכל דבר שבכתב, כמו חוזה או ספר.
בסוף התקופה המכית הראשונה התחיל מוחמד להשתמש בשם חדש של אלהים. נוסף על השם ״אללה״ בא עכשיו השם ״רחמן״ בתור שם עצם פרטי של אלהים.- התעתיק המדויק הוא " אלרחמאן " הדבר התחיל לכאורה בסורה 55 הנקראת ״סורת אלרחמן״. נראה שהדבר עורר תמיהה, שכן אנו קוראים בסורה 25, 60—61
וכאשר נאמר להם: השתחוו לרחמן,
הם אומרים : מה זה הרחמן ?
הנשתחווה למי שתצווה אותנו ?
מה טיבו של שם זה ומה החשיבות של התחלת השימוש בו ? השם ״הרחמן״ הוא השם הרשמי של האלהים המונותאיסטי בכתובות שבא העתיקה. ״רחמנא״ בתלמוד הוא שם עצם פרטי של אלהים. מאחר שצורת ״הרחמן״ אינה נמצאת כמעט בסורית יש להניח, ששם זה בא אל הערבים מן היהודים. אם אני אומר ל״ערבים״ אני מתכוון לא רק לכתובות השבאיות — ויש לנו עכשיו לפחות עשר כתובות שבאיות עם השם ״הרחמן״ — אלא גם אל הערבים הצפוניים. אותו נביא השקר מסַילִימַה, שקם בזמנו של מוחמד בשבט חניפה במזרח ערב, קרא לאלהיו ״רחמן״. גם נביא השקר שקם בתימן קרא לאלהיו ״רחמן״, והערבים קראו לנביאים אלה עצמם ״רחמן״. עלי להעיר שגם הפילולוגים המוסלמים, חכמי הלשון העתיקה, הודו כי זו מלה עברית.
האידיאה של טובו וחסדו של אלהים לא היתה זרה למוחמד גם בראשית דרכו. אדרבא, היא היתה יסוד מוצק בדתיותו. אולם עצם המלה, השורש ר ח מ ן — לרחם, והמלים רחמנא — רחמים, אינם מופיעים בקוראן אלא מן התקופה השניה במכה, התקופה בה הנהיג מוחמד את השם ״רחמן״ בתור שם עצם פרטי של אלהים. מאוחר יותר חדל מוחמד להשתמש בשם זה בתור שם עצם פרטי של אלהים, אך השימוש במלים הנגזרות מן השורש ר ח מ י ם — שימוש זה נתרבה והוא נכנס אל תוך תוכה של התודעה הדתית המוסלמית על־ידי ה״בסמלה״, על־ידי נוסחה זאת ״בשם א ל ה י ם הרחמן ו ה ר ח ו ם ״. מן הראוי איפוא לייחד עליה את הדיבור.
הנוסחה נמצאת בתוך הטכסט של הקוראן רק פעם אחת, בסורה 27, 30, בראש מכתבו של שלמה המלך אל מלכת שבא. מה מקורה ? בתקופת ה״ג׳אהליה״ נהגו לשים בראש כל חוזה את המלים ״בשמך האל״. היתה זו קריאה חגיגית אל האל השומר על החוזים, ועל כן גם בחוזים של מוחמד ובאגרותיו אל השבטים מופיעה תמיד ה״בסמלה״. בכתובות השבאיות אנו מוצאים בסוף כל כתובת: בשם האל פלוני ופלוני. לקרוא בשם ה׳ הוא גם מנהג עתיק, הנזכר בתנ״ך במקומות רבים. ומציגו בקוראן, למשל בסורה 1,96 : ״קרא בשם ריבונך״. כן תמצאו מעל כל פיוט: ״בשמך רחמנא״. ובמכתבים יהודיים (נשארו רק מתקופה יותר מאוחרת, החל מהמאה העשירית) כתוב בתחילה ״בשמך רחמנא״. אם כן, כשאנו רואים את הנוסחה ״בשם אלהים הרחמן והרחום״ אנו יכולים לומר, כי מצד אחד יש כאן המשך של מה שהיה מקובל אצל הקדמונים ומצד שני מה שהיה בספרות הפיוטית הדתית, בפיוטים היהודיים (״בשמך הרחמן״) וגם בספרות המנדעים העתיקה.״
מנדעים — כת של מטבילים, המצויה עד היום בעיראק, אם כי מספר מאמיניה קטן מאוד. זו ה״צאבאה״ הנזכרת בקוראן.
מנין בא כפל לשון זה: הרחמן הרחום ? אנו מבינים את הצירוף, ואנו מניחים כי הנוסחה נוצרה באותה תקופה אשר בה אנו דנים. למלה ״הרחמן״, שהיתה שם עצם פרטי, נוסף עוד כינוי שני ״רחום״, שכן כפי שראינו ״הרחמן״ היה שם פרטי של אלהים, שהיה יכול להתקשר גם עם אידיאה של יסורים. משום כך התוספת ׳׳הרחום״ מהווה מעין הד של צירוף מידת הדין של אלהים עם מידת הרחמיב בהבלטת מידת הרחמים. על כן היא חשובה כל כך, מפני שהיא קובעת בתודעה הדתית של האסלאם את מידת הרחמים כעיקר.
היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים
היחסים החברתיים עם הסביבה בעוד שהדיון במצבם המדיני, הבטחוני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית נוגע יותר להיבט הפורמאלי של מעמדם החוקי ומידת מימושו הלכה למעשה על־ידי השלטון, הרי שהדיון ביחסיהם החברתיים עם הסביבה קשור בעיקר במסכת הדימויים, שבהם נצטייר דיוקנו של היהודי בעיני שכנו המוסלמי ובמערכת יחסי היום יום בין יהודים לבין מוסלמים.
הדימויים הראשונים של היהודי מופיעים כבר בקוראן ובחדית׳ (אוסף המסורות בעל־פה, שנמסרו בשמו של מוחמד והועלו אחרי כן על הכתב). היהודי נתפס בראש ובראשונה כּכּופר, והמצווה על השפלתו מופיעה במפורש בקוראן. ואולם, המקורות העומדים לרשותנו בתקופה הנדונה הם דלים מכדי להעלות מהם תמונה שלמה ומהימנה על מערכת היחסים בין יהודים לבין שכניהם המוסלמים במגרב בתקופה הנדונה.
במקורות היהודיים משתקף במיוחד יחסם של חכמי אפריקה הצפונית לחברה הנוכרית. בדרך־כלל יחס זה הוא שלילי ואין תימה בכך, משום שחוג החכמים, שהיה אמון על שמירת המסורת היהודית, ביקש מטבע אופיו ומגמותיו לצמצם ככל האפשר את המגע עם החברה הסובבת. הסיפור העממי, שנחקר רק בחלקו, רומז על מתיחות בין־דתית וביךחברתית שהיתה קיימת במארוקו. במיוחד ניכרה מתיחות זו במרכזים העירוניים, שבהם נמצא מיספר גדול יחסית של אנשי דת שיכלו לשלהב את היצרים בשעות משבר פוליטי או כלכלי, או בעתות של התפרצות קנאית דתית. ניתוח הסיפור העממי מתוניסיה מגלה תמונה שונה במקצת מזו העולה במארוקו: המתיחות בין יהודים לבין מוסלמים אינה תופסת מקום נכבד בסיפורים האלה. מאידך גיסא מאלף הדבר, שגם הפלאחים במצריים התחתונה, שבוודאי מעולם לא הכירו מקרוב יהודים — שכן אלה לא נהגו לשבת בכפרים באיזור זה — היו שותפים לרגשות האיבה והניכור כלפי יהודים, רגשות שהיו נעוצים בוודאי במסורת הדתית.
יחס העויינות כלפי היהודים בא לעתים לביטוי בעלבונות, בקללות ובגידופים שהוטחו כלפיהם, ופעמים אחדות גם בפגיעות פיסיות. מתוך שאלות ותשובות של רבני מצריים בתקופה הנדונה אנו למדים, כי היו יהודים, מאלה שהיו סובבים בכפרים כרוכלים, שנרצחו למטרות שוד, בדרכם מכפר לכפר, וגם במארוקו היו לא מעטו מיקרים כאלה.( הערה אישית שלי א.פ – דודי יוסף, אחי אבי שניהם בעולם האמת, נרצח על ידי שודדים בשל בצע כסף – ) אומנם, גם המוסלמים נפלו קורבן למעשים מעין אלה, אך נחיתותם של היהודים חשפה אותם יותר לפגיעות. יתרה מזאת, המוסלמים ידעו שבדרך־כלל יכולים הם להימלט ממעשי גמול של יהודים, ואף אם יובאו בפני בית־דין יוכלו להשתחרר תמורת תשלום קנס בסכום פעוט, באמצעות המצאת עלילות־שווא על היהודים, וכך יפטרו אותם מעונש. (העלילה הנפוצה ביותר היתה, שיהודים קיללו וגידפו את ה״נביא״ [מוחמד]). גם ההלכה המוסלמית, שאינה מתירה קבלת עדות מלא־מוסלמי נגד מוסלמי, תרמה למצב הזה.
אף־על־פי־כן, אנו עדים גם ליחסים מסוג אחר בין מוסלמים לבין יהודים. הנה קאיד המציל יהודים מחרון אפו של שליט זועם, שכנים מוסלמים הנותנים מחסה ליהודים בעת רדיפות, גומלי חסד מוסלמים המלווים ליהודים ממון בעת מצוקה ואף תורמים לבית־הכנסת, ומוסלמים המשתתפים ב״הילולות״ ובחגיגות משפחתיות ועוד. היחסים החיוביים בין יהודים לבין מוסלמים ניכרו במיוחד בשטח הכלכלי: שותפויות בעסקים, שכירת בתים, הלוואות הדדיות וכיוצא באלה. יחסי ידידות היו מקובלים בעיקר בקרב המשפחות הגדולות והנכבדות: ביקורים הדדיים, השתתפות בשמחות משפחתיות ובימי אבל ועוד.
לסיכומם של דברים ניתן לומר, שבמעמדם החוקי של יהודי אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19 נהגו להלכה חוקי האיסלאם כלפי בני החסות, אך באורח מעשי הם הוגשמו רק בחלקם. פער זה ניתן להסבירו בגורמים מדיניים, חברתיים וכלכליים שונים: מעמדם המדיני והבטחוני של היהודים היה תלוי בעיקר ביציבות השלטון ובמידת שליטתו בכל חלקי המדינה; מבחינה זו ניכרו זעזועים במצבם של יהודי מארוקו וגם במצבם של יהודי אלג׳יריה ומצריים, וזאת בשל המאבק שהתחולל בארצות אלה על השליטה במדינה. זעזועים אלה ניכרו פחות במצבם של יהודי תוניסיה ולוב, ויהודי הארצות האלה היו נתונים לפגיעות בעיקר כתוצאה מפשיטות מבחוץ.
בתקופה זו זכו יחידים וקבוצות מקרב היהודים, כמו חצרנים וסוחרים גדולים, להשפעה מדינית וכלכלית ניכרת. יחד עם זאת, היה מעמדם של חצרנים וסוחרים אלה תלוי בעיקר במידת היזקקות השלטון לשירותים שהם מילאו בחיי המדינה והחצר.
את היחסים החברתיים ששררו בין היהודים לבין שכבות העם הנרחבות, אין בידינו כיום להעריך בהלכה, וזאת בשל היעדר מקורות ומחקרים מתאימים. בינתיים ניתן לציין כמה הנחות כוללות: יהודים ומוסלמים חיו אלה בצד אלה ללא מגע מיוחד, להוציא השטח הכלכלי. פעמים, ובמיוחד בעת משברים מדיניים, חברתיים וכלכליים נפלו היהודים קורבן לאיבת שכניהם, שהסתייעה לא במעט בנחיתותם החברתית והחוקית של היהודים.
Le cimetière juif de Fès
Le cimetière juif de Fès
.
Cliché à la une : Un coin du Mellah avec le cimetière juif, vers 1915 ( éditions Haïm David Séréro).
Situé au sud du Mellah, ce cimetière date de la fin du XIX ème siècle. La photographie ci-dessous, anonyme et non datée nous montre un cimetière encore peu peuplé et dont la partie orientale n’a été, pendant longtemps, qu’un simple terrain vague qui servait aux jeux des jeunes du Mellah. (Elle ressemble au cliché à la une et pourrait dater du début des années 1920, les tombes sont un peu plus nombreuses et mieux entretenues).
L’ancien et premier cimetière juif était situé, un peu plus à l’ouest, à quelques centaines de mètres de là, près de la porte de Bab Lamer, à peu près à l’emplacement de l’entrée actuelle de l’esplanade qui mène à la porte monumentale du Palais royal.
Établi sur un terrain donné par Lalla Mina, fille du sultan, ce cimetière était la propriété de la communauté juive depuis l’année 1500 environ et les rabbins venus d’Espagne y étaient enterrés.
En 1877 le Sultan Moulay Hassan exige que la communauté juive déterre ses morts car il désire construire des bâtiments pour agrandir son palais.
À la réception de cette injonction, les dirigeants de la Communauté et le Grand Rabbin entament des démarches auprès du Sultan et alertent les représentants des puissances européennes pour garder leur cimetière, avec apparemment un succès temporaire.
Mais après cette tentative avortée de 1877, le Sultan expropria définitivement le cimetière juif de Fès en 1888, pour les besoins d’agrandissement de son palais.
Il semble qu’il avait déjà récupéré trois ans avant la partie la plus ancienne du cimetière, mais jugeant ce terrain insuffisant, le Sultan envoie le premier jour du mois de nîsan (entre mars et avril) 1888 la garde impériale pour exhumer les corps des défunts. Chaque famille se précipite alors pour récupérer les ossements de leurs parents et de leurs proches, afin de leur donner une sépulture ailleurs : « un marécage plein d’eau » fut assigné par les autorités comme nouveau cimetière en échange de l’ancien. C’est l’origine du cimetière actuel de la communauté juive de Fès.
Cette photographie est une photo du Service Photographique du Gouvernement Général de l’Algérie (tampon en relief au recto et au verso tampon encreur de l’Office du Gouvernement Général de l’Algérie 10, rue des Pyramides Paris 1er arrondissement). Photographie non datée, mais probablement avant 1920 environ, car identique à celle du Cdt Laribe).
Voici le texte d’Alfred Bel, accompagnant la même photo dans le livre « Le Maroc pittoresque Fès-Meknès-et-Région ». Album de Photographies du Commandant Laribe. Préface et notices de Monsieur Reveillaud, Chef des Services Municipaux à Meknès et Monsieur Alfred Bel, Directeur des Médersas de Tlemcen :
Au sud du quartier juif, en face du camp de Dar-Mahrèz sur la pente descendant vers l’Oued Zitoun, se répandent les blancs monuments funéraires du Cimetière Juif, en dehors des anciens remparts Mérinides, dont on aperçoit à droite d’imposants vestiges.
C’est dans ce champ des morts que sont enterrés les Israélites de Fès depuis que le souverain Mérinide Yacoub ben Abdelhaqq à la fin de notre XIII° siècle, fit construire le quartier Juif ou Mellah sur l’emplacement qu’il occupe aujourd’hui.
Les monuments que l’on voit ici sont en pierre grossièrement taillée et blanchie à la chaux. Ils ont la lourdeur et rappellent même vaguement la forme demi-cylindrique sur socle cubique allongé, de certaines pierres funéraires des Romains. Mais si l’on voulait chercher dans le pays même des origines à ces formes, on trouverait peut-être en très grossier et très alourdi le souvenir de ces pierres prismatiques élégantes et allongées , que les musulmans de Fès comme ceux de Tlemcen au XIV° XV° siècles après J.-C. plaçaient autrefois sur la tombe de leurs morts et que les Fasis nomment encore Mabriya. Les lourds blocs massifs de pierre ou de marbre du cimetière Juif de Tlemcen, bien que n’ayant pas tout à fait la forme de ceux de Fès, ne sont pas sans analogie avec ceux-ci.
On remarquera que le commentaire d’Alfred Bel semble ignorer l’existence d’un premier cimetière : « C’est dans ce champ des morts que sont enterrés les Israélites de Fès depuis que le souverain Merinide Yacoub ben Abdelhaqq à la fin de notre XIII° siècle … ».
Il existe un autre cimetière juif où juifs et chrétiens étaient enterrés.
Dans Description de la ville de Fès Michaux-Bellaire en 1906 écrit :
« Jusque-là (1902) – date à laquelle le cimetière international fut créé et où seront inhumés les européens-, les chrétiens qui mouraient à Fès étaient enterrés à » Ed Dhar El Mheraz » (la colline du mortier, pièce d’artillerie), au cimetière établi à cet endroit pour recevoir les Juifs morts hors de la ville et que les coutumes musulmanes, qui interdisent l’introduction d’un cadavre dans une ville, ne permettent pas d’enterrer au cimetière juif placé à l’intérieur des portes de Fès Ed Djedid »
Roger Letourneau dans Fès avant le protectorat mentionne aussi ce cimetière juif mais sans préciser qu’il servait aussi aux chrétiens :
« À noter que, si un juif mourait en dehors de la ville, son cadavre ne pouvait y être introduit ; transgresser cette règle, c’était exposer la ville aux pires calamités (cette coutume vaut aussi pour la Médina et, selon M. Bensimhon, pour les communautés israélites d’Europe Centrale). Les juifs morts dans ces conditions étaient donc enterrés dans un cimetière spécial, situé sur la colline de Dahar Mahrès, face au mellah. » (Chapitre VIII Les moeurs du Mellah, la mort)
Lors de mon séjour à Fès, en mai 2016, j’ai découvert, grâce à Elie Devico, ce cimetière … devant lequel j’étais passé plusieurs fois sans le savoir : en effet il est situé sur la colline de Dahar Mahrès, en face du Mellah et au pied du récent Hôtel Sahrai ! Il reste une douzaine de tombes qui ne sont plus entretenues aussi régulièrement que dans les années 1950.
Tombes et en arrière-plan l’hôtel Sahraj
Tombes
Tombes et vue sur le Mellah, en arrière-plan
קסידה על ר׳ יעקב אביחצירא-ממני עבד ה׳ רווח מימון מבית דגון.
- קסידה על ר׳ יעקב אביחצירא
קסידה זו נמסרה לי בכתב־יד מידי המחבר מימון רווח. כותרת השיר: ״האד לקסידא לעזיזא עלא סידנא צדיק אבוחצירא זיע״א. מנענדי אנא ע״ה רווח מימון מבית דגוך. תרגום: קסידה יקרה זו על אדוננו הצדיק אבוחצירא זיע״א. ממני עבד ה׳ רווח מימון מבית דגון.
כזר פינה בעין אררדא ועפינא
פינהאר אדדיק ולחסירא
קדמנא ליק דאק לעזיז עלינא
סידנא אררב אבוחצירא
תרגום.
התרגום נעשה בהתייעצות עם המחבר
הבט עלינו בהבנה וסלח לנו
בים הלחץ והמחסור
שליחינו אליך הוא אהובנו
אדוננו רבי אבוחצירא
ראה חנה זינא בלקלב מקסור
בשפאוות לקלב ווניא
מזאווגין פימנבע אנור
אביחצירא זין סמיא
פזמון: וונעישו ונפרחו כאמלין
בזכות הקדוש רבי
בזכות הקדוש רבי
בזכות הקדוש רבי יעקב אביחצירא
תרגום : הנה באנו עם לב שבור עם טוהר הלב והתום מתחננים לאור הפורץ אביחצירא פאר השמים
פזמון: נחיה ונשמח כולנו בזכות הקדוש רבי בזכות הקדוש רבי בזכות הקדוש רבי יעקב אביחצירא
יאחבאבי לוכאן ריתו
אעזאיב צדיק פיחיאתו
כלא לעזב לפאמילתו
פניתיבות ורמלה מישפחתו
פזמון: וונעישו ונפרחו…
יקירי לו ראיתם פלאי הצדיק בעודו חי כושר הנס הוריש למשפחתו בנתיבות ורמלה משפחתו
פזמון: נחיה ונשמח…
תאפילאלת אסלנא
פארפוד כברנא
פישראל תזזמענא
מישפחת אביחצירא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
תאפיללת היא מוצאנו בארפוד גדלנו בישראל התקבצנו משפחת אביחצירא
פזמון: נחיה ונשמח …
סרב האד לכאס מאתכפסי מן אלחירא
תברא ותמסי מננק זמיע אדרורא
זכות סידנא צדיק
רבי יעקב אביחצירא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
שתה מהכוס הזו ואל תפחד מהמרירות
תבריא ויסתלקו ממך כל הכאבים
זכות סידנא צדיק
רבי יעקב אביחצירא
פזמון: נחיה ונשמח …
וולי זא בקלבו סאפי
וויסיב חזתו מקדייא
וונתי יא צדיק מנדמנהור
רחמנא ועפינא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
מי שבא ולבו טהור תימלא משאלתו
ואתה הצדיק מדמנהור רחם עלינו וסלח לנו
פזמון: נחיה ונשמח …
בסחאל דערב מרדו ווהבלו
מסאוו לצדיק ותארו
כל מא טלבולו. כל וואחד
רזע סחיח וופרחאן לדארו
פזמון: וונעישו ונפרהו…
כמה ערבים חלו והשתגעו הלכו לצדיק לבקרו כל מה שביקשו כל אחד חזר בריא ושמח לביתו
פזמון: נחיה ונשמח …
לילא נסרבו כיסאאן מאחיא
מעא לעזיז די רבי יחיא
יטלב עלינא וועליכום בלחיא
סידנא רבי יעקב אביחצירא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
היום נשתה כוסות מחייא עם היקר ר׳ יחייא יבקש עבורנו ועבורכם חיים אדוננו ר׳ יעקב אביחצירא.
פזמון: נחיה ונשמח …
וולי כאן עזיז ענד אנאס ווסאבו מא ענדו קיאם רבי יצחק מול תאז זכותו תכון מעאנא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
מי שהיה יקר בעיני האנשים והלכותיו הטובים ללא גבול רבי יצחק בעל הכתר זכותו תעמוד לנו
פזמון: נחיה ונשמח …
וולי מערוף מין סחרא חסיד וותבת זמיע תורה עזאיבו פידוניא מסהורא רבי יעקב אביחצירא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
וזה הידוע מסהרה חסיד שהשלים את לימוד התורה פלאיו בעולם ידועים רבי יעקב אביחצירא
פזמון: נחיה ונשמח …
חנה למארוקאן כאמלין כנמותו על צדיקים ובלאבאס מא יכד לגאייבין וויעישלנה רבי ישראל מול לחסד ולחן
פזמון: וונעישו ונפרחו…
אנחנו המרוקאים כולם מתים על הצדיקים בל ייפקד מושבם של הנעדרים יחיה לנו ר׳ ישראל בעל החסד והחן
פזמון: נחיה ונשמח …
נטלבו יא רבי מולאי אנתי תקבלנה האד ראיי בזהדק נמשיו לעאם זאי לצדיק בוחצירא יא כאי
פזמון: וונעישו ונפרחו…
נבקש הו רבי אדוני אתה תקבל את משאלתנו
בזכותך נלך בשנה הבאה לצדיק אביחצירא, הו אחי
פזמון: נחיה ונשמח …
יא כוואני למארוקאן כאמלין פלוסנא מסאוו פצדיקים יהי רצון תבקאוו עאישין וובזכות צדיק פלוסכום מכלופין
פזמון: וונעישו ונפרחו…
הו אחי כל המרוקאים כספנו הלך עבור הצדיקים יהי רצון תמשיכו לחיות ובזכות הצדיק כספכם יוכפל
פזמון: נחיה ונשמח …
יא כואני שמחו פיכולסי ראה דניא מאדומסי מורו צדיק פמאצר ונטללבו על גאייב וולחדר
פזמון: וונעישו ונפרחו…
הו אנשים שימחו בכל כי העולם אינו נצחי נבקר את הצדיק במצרים ונבקש גם עבור הנעדר והנוכח
פזמון: נחיה ונשמח …
פררח קלבי לאתכלה מקהיר מתכלינס פיהאד למחאיין מדרור וונתי יא רבי יעקב אביחצירא לי סבאן פידמנהור
פזמון: וונעישו ונפרחו…
שמח את לבי אל תשאירו עצוב אל תניחנו מדוכאים בצרות אתה הו רבי יעקב אביחצירא השוכן בדמנהור
פזמון: נחיה ונשמח …
לי מאשאב אוולאד פיאמו ימשי יזור ווחל חזאמו כיף תחל טריק קדאמו לרבי יעקב אביחצירא
פזמון: וונעישו ונפרחו…
מי שלא ראה ילדים בימיו ילך ויבקר ויפתח את כיסו כאשר תיפתח לו הדרך לרבי יעקב אביחצירא
פזמון: נחיה ונשמח …
פישראל ענדנא לבטחון לעסא עליק פאיין מאתקון יחדינא ויחדיכום רבי שמעון מול האד לקסידא רווח מימון מבית דגון.
בישראל יש לנו בטחון שמירה יש בכל מקום ר׳ שמעון ישמור אותנו ואתכם בעל הקסידה, רווח מימון מבית דגון
הקדושים וקבריהם-יששכר בן עמי
- ר׳ אברהם סויסה (מוגאדור)
- ר׳ אברהם עבו בן יחייא (אוטאת אל־חאג׳)
- עדות זו וכן הסיפור נמסרו על־ידי מר אברהם שניאור (יליד המקום). השם שניאור הוא ממוצא אשכנזי. כידוע היו במרוקו משפחות אשכנזיות שהתערבבו באוכלוסיה היהודית המקומית.
1.41 ״לר׳ אברהם עבו בן־יחייא היה שמש. פעם בליל שבת בא ערבי והתחיל להשתין על הקבר. עודנו משתין והתחיל לצעוק. כאשר באו אנשים ושאלו אותו מה עשה ? ענה שהוא התחיל להשתין על מקום הצדיק. המשפחה שלו הביאה שמן למאור. התחננו. סוף סוף שוחרר. בחלום בא הצדיק לאותו ערבי ואמר לו שזו הפעם האחרונה שהוא מקבל את בקשתו, ושבפעם הבאה כל הטירות של המוסלמים תיהרסנה. מאז התחילו המוסלמים לפחד ממנו״.
- ר׳ אברהם צבאח (מוגאדור)
- ר׳ אברהם צולטאן (סאפי)
- נקרא גם ר׳ בראהם שולטאן.
- בךנאיים, עמי טי: ״… ידוע לצדיק ומשתטחים על קברו זיע״א, ולא נודע לי באיזה זמן היה, ואני נשתטחתי על קברו והוא קבר ישן בלא ציון כלל״;
- "En faisant le tour de Saffi, nous passons près de deux célèbres marabouts juifs, dont l'un est connu sous le nom de Rabbi Braham Soult'an et dont l'autre est le sanctuaire des Ouled ben Zmirrou (ou Jmirrou). Tous les deux sont de petites maçonneries carrées et blanches… Ces saints juifs sont fameux dans tout le Maroc et les Juifs y viennent de très loin".
44 ר׳ אברהם קוריאט (מוגאדור)
נפטר ב־1845. משפחת קוריאט היא משפחת רבנים מפורסמת מאוד. כנראה שכאן מדובר על ר׳ אברהם קוריאט מחבר הספר ״ברית אבות״.
45 ר׳ אברהם ריווח (סאלי)
תלמידו של ר׳ רפאל אנקאווה וקבור על־ידו.
46 ר׳ אברהם תורג׳מן(בני סביח)
ההילולה שלו נערכת בי׳׳ד בטבת ומתקיימת עד היום על־ידי צאצאי המשפחה בארץ. שייך למשפחת קדושים. הוא אביו של הקדוש ר׳ מרדכי תורג׳מן. לפי המסורת ר׳ אברהם תורג׳מן היה רב שלימד ודאג למחסורם של כל תלמידיו.
1.46 ״עכשיו שהוא מת היינו הולכים לבית שלו להדליק שם. אנחנו מכירים רק את החכמים. הולכים להדליק בבית שלו נרות ושמן ומבקשים ממנו ואז נרפאים. לא ידענו מה זה רופא. פעם הגיע בעלי עד למוות. התחילו לקרוא קריאת שמע ואז הלכנו לבית ר׳ אברהם והדלקנו נרות ובא דוד של בעלי וכתב לו ואז הבריא״.
רבי יעקב בנחמו, מנהיג הקהילה היהודית, תאגונית, מרוקו 1958
תיאור: רבי יעקב בנחמו (משמאל), מנהיג הקהילה היהודית. תאגונית – בני סביח, מול האטלס (צפון הסהרה), מרוקו 1958 צילום: אליאס הארוס, מרוקו (מרוקו, אוסף אליאס הארוס )
מספר תמונה יחידה : 132387
- 47 – ר׳ אהרון(בסביבות סאפי)
- נראה ששמו המלא הוא ר׳ אהרון הכהן.
- 48 – ר׳ אהרון אביחצירא (תאבוגימת)
היה חי בתאפילאלת, ולפי המסורת היה בסיור באיזור כדי לאסוף כסף לארץ־ישראל ונפטר שם. ההילולה שלו נערכת בחודש אלול. הוא בנו של ר׳ יעקב אביחצירא הקבור בדמנהור, ואביו של ר׳ אליהו אביחצירא.144
49 ר׳ אהרון אסולין (תינג׳דאד)
הקבר נמצא כשני ק״מ מהמלאח. ההילולה שלו נערכת בט״ו בשבט.
1.49 ״היה קרוב למלאח שלנו. אף אחד לא ידע עליו. עד שבא הנהר ביום שבת. הנהר עלה על גדותיו. בא בחלום לאדם אחר ואמר לו שימסור לכל היהודים שהוא, ר׳ אהרון אסולין, יחזיק את העיירה ושלא ידאגו ולא יקרה להם שום דבר. זה היה לפני כשלושים שנה. מאז התחלנו לערוך סעודה. וכל שנה עורכים לו סעודה בט״ו בשבט. אז הראה את עצמו. וכל שנה אנו עורכים לו כאן הילולה. הלכנו ביום שבת. בא הנהר, עלה על האיזור שבו היו הערבים ועמד ליד קבר הרב. הערבים התפלאו באומרם: איך לאיזור של היהודים הנמצאים במקום נמוך לא הגיעו המים ואנחנו הנמצאים על הגבעה, כל בתינו נהרסים. וגם בית ״השריפה״, שם היו קוברים את מתיהם, נהרס. בא הנהר ליד בית־הקברות שלנו ועצר. כמעט ונכנסו למלאח שלנו. אז באו היהודים וחפרו״.
50 ר׳ אהרון אסולין (פרכלה)
הצדיק הוא בעל המקום שם, ועל קברו משתטחים יהודי האיזור. ההילולה שלו מתקיימת בחנוכה.
1.50 ״כשחילקו את הדברים שלו, אמא קיבלה קמיע, קמיע מכסף. היה חכם אצלנו, יודע סוד. אמר פעם למימון ז״ל: אם אתה רוצה לקחת זהב, אראה לך איך לעשות זה. אמר לו: לא אוכל לקחת זהב. פעם בא אליה [לאמי] בחלום ואמר לה: אם היו אנשי פרכלה מכירים בערכי, היו שוקלים אותי במיליונים. הוא לא היה מרשה לאויב להיכנס לעיר. כן, כתב קמיע ושמו אותו בכניסה לכפר, שלא ייכנס האויב. אף פעם לא נכנס. מנסים להיכנס ולא מצליחים״.
2.50 ״הוא [הצדיק] עשה איזה נס לאבא. כשהייתי צעיר אז בפרכלה, כשבאו הצרפתים בנו משרד שלהם בכפר הנקרא תינג׳דאד. החיילים הצרפתים שולחים מוסלמים לקנות מחייא מהיהודים על מנת לשתות. בא מוסלמי אצל אבא ואמר לו: תן לי בקבוק מחייא. אם זה שווה לירה, למשל, נתן לו שתי לירות. הגוי מכר לחייל. החייל השתכר, לקח הרובה שלו והתחיל לירות. הרג גויים, חיילים. השלטונות לא ידעו איך לתפוס אותו. מי שהתקרב היה יורה עליו. זרקו רימון יד מרחוק והרגו אותו. אבא שלי מבקש מה׳ יתברך. שמונה ימים הוא לא יצא מהבית. [גם] לא האחראי על היהודים. הנס הראשון שנעשה לו: האדם ששתה את המחייא נהרג. אם לא, היה מגלה מי המוסלמי שמכר לו וזה היה מגלה מי היהודי שמכר לו. רחמנא ליצלן, נהרג. אחרי זה, השלטונות באו לוועד היהודים שבפרכלה. לא שאלו אותם מי מוכר כאן מחייא, ואז היו מוכרחים לגלות את שם אבי, אלא שאלו אותם מי כאן עושה מחייא, ואז אמרו לו: כולנו עושים מחייא, כולנו. זה עוד נס. אבי, שמונה ימים, מפחד וצועק: הו, ר׳ אהרון אדוני, צועק עליו, תעשה לי נס, שאהיה עבדך ואדליק לך נרות. הצל אותי. יו׳׳ר הוועד בא אל אבי ואמר לו: את מי שאתה עובד, תמשיך לעבוד. כולנו הסכמנו. אם היה המושל שואל אותנו מי מוכר כאן מחייא בכפר היינו אומרים לו שזה אתה. אבא הוא שעשה. זה היה מקצועו. אבל שאל: מי עושה, לא מי מוכר. אמרו לו: כולנו עושים. מאז תמיד מדליק ועושה לו כבוד גדול. קדוש גדול. שלושה ימים אבי ואמי צמו בגלל העניין הזה״.
51 ר׳ אהרון דהאן (איזור מזאב)
שייך למשפחת קדושים מהם ידועים עוד ר׳ יוסף דהאן ור׳ משה דהאן," הקבורים באותו איזור.
- 52 – ר׳ אהרון הכהן(תאונאכת)
נקרא גם ר׳ אהרון הכהן הגדול.
קבור בבית־הקברות היהודי ליד קבריהם של כהנים קדושים אחרים וביניהם ר׳ אפרים
הכהן, ר׳ יוסף הכהן ור׳ יעקב הכהן.
ישנן עדויות רבות על ביקורים בקברו, אבל אין פרטים על מעשיו וניסיו.
העלאת עצמות ההורים ממרוקו לארץ ישראל-הרב משה אלחרר
מאמר זה נכתב ונשלח אלי על ידי הרב משה אלחרר בעקבות פנייתי אליו
בס"ד
העלאת עצמות ההורים ממרוקו לארץ ישראל
לכבוד האדון הנכבד אלי פילו הי"ו, שלום וברכה.
באמצעות ידיד נפשי, רע ואהוב, ר' שלמה בן-לולו הי"ו בעניין העלאת עצמות הורים/קרובים ממרוקו לארץ ישראל:
- באופן עקרוני אסור להעביר נפטר ממקום למקום מפני קדושתו של הנפטר שדומה לספר תורה. כדברי חכמים: "העומד בשעת יציאת נשמה כאילו רואה ספר תורה שנשרף" (תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כ"ה עמ' א') והלכות אלו התבארו בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שס"ג סעיף א').
- מכל מקום מצווה גדולה אתם עושים בהעברת נפטר ממרוקו לארץ ישראל משום שקדושתה של ארץ ישראל גדולה היא ולכן התירו העברת נפטר מחו"ל לארץ.
- יש יתרון לכך שלא תדעו את הזמן המדויק שבו מוציאים אותו מקברו במרוקו כדי לא להיכנס למחלוקת האם הוצאה מהקבר כפי שנעשית היום (בצורה מכובדת, בארון או בדומה לזה) יש לה דין של 'ליקוט עצמות הנפטר' ('חזון איש', יורה דעה סימן רי"ג סעיף א').
- מעיקר הדין – אם מפנים את המת בארון אין בו דין 'ליקוט עצמות' (דין זה מחייב מנהגי אבלות וקריעת הבגד ביום הוצאת הגופה. 'ספר שאלות ותשובות 'הר-צבי', יורה דעה סימן רצ"ו וחולק על כך בספר 'אגרות משה', יורה דעה חלק א' סימן ר"ס).
- להלכה ולמעשה יש לנהוג כפי שכתב מרן הראשון לציון הרב עוזיאל (הרב הראשי הראשון למדינת ישראל) בספרו 'משפטי עוזיאל' (בחלק יורה דעה סימן ק"ל). לאחר שכתב שמעיקר הדין אין לנהוג אבלות ביום הקבורה או ביום העברת מת ממקום למקום בהיתר, סיכם: "ומנהג ירושלים להתאבל ביום הקבורה אינו מן הדין אלא משום כבוד למת ולקרוביו שיום קבורת ארונו הוא להם יום צער כיום הקבורה. לפיכך יושבים ומקבלים ביקורי קרובים וידידים לנחמם ולהפיג צערם". עד כאן דבריו (עמ' ר"ה בספר, בסוף התשובה).
- לכן, ביום שיובאו יקיריכם לקבורה בארץ ישראל תנהגו בו כפי שנוהגים בזמן עשיית אזכרה, כלומר: לימוד משניות, קריאת פרקי תהילים והשכבה. אין עושים סעודת הבראה בבית העלמין אלא לנהוג בו ביום מנהגי אבלות בבית בלבד (ללא קריעה) שאינם חובה מן הדין אלא מצד המנהג כפי שכתב הרב עוזיאל זצ"ל שכך נהגו בירושלים.
- כל העלאת נפטר לקבורה בארץ ישראל יש בה זכות ותועלת גדולה מאוד למי שלא זכה בחייו לדור בארץ ישראל וזאת אנו לומדים מהמאמץ והחריצות שנהגו ביעקב אבינו ויוסף בנו ומעובדות רבות נוספות בתלמוד הבבלי והירושלמי, עד כמה השתדלו להיקבר בארץ ישראל שהיא היחידה הנקראת "ארץ החיים". ולמה נקרא שמה 'ארץ החיים'? משום שמתיה קמים תחילה בזמן תחיית המתים.
- אדמת ארץ ישראל מכפרת לנקברים בה כפי שכתוב: "וכיפר אדמתו – עמו" ולכן יום זה לנפטר הוא מעין יום כיפורים ובודאי עליכם לנהוג בו כיום התעלות נפשית ובעיקר לבני המשפחה הישירים, הצאצאים, ולנהוג בו בחרדת קודש.
- אחת הנבואות החשובות של ישעיה הנביא שמתגשמות בדורנו היא שאומות העולם יביאו את עם ישראל מן הגולה לארץ ישראל ובכל מקום שימצא שם אחד מישראל יאמרו: "זה מבני ציון הוא וזה נולד בה ונביאנו לשם". וזאת על פי דברי הנביא בישעיה ס"ו, כ': "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה'". (על פי פירוש רש"י בתהילים). מי נכלל בנבואה זו?. האם רק אלה שנולדו בה בארץ ישראל ויצאו לגלות, אותם יביאו אומות העולם ויתייחסו אליו כאחד מ"בני ציון היקרים המסולאים בפז"?. על כך ישנה דרשה מעניינת בתלמוד הבבלי (מסכת כתובות, דף ע"ה עמ' א') שגם אלה המצפים לראותה, אף על פי שנולדו בגלות גם הם יקראו מבניה ויביאום האומות לציון. וכך היא דרשת נכדו של ר' יהושע בן לוי: "נאמר (תהילים פ"ז, ה'): "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון". אמר רבי מיישא בר בריה (נכדו) של רבי יהושע בן לוי על כך, אחד הנולד בה (בציון) ואחד המצפה לראותה. עד כאן דברי התלמוד. הסבר הדברים: הלשון הכפולה בפסוק: "איש ואיש" באה לרמוז שלא רק מי שנולד בציון אלא אף מי שנולד בגלות, אם מצפה הוא לראותה נחשב כאחד מבניה.
- הדבר נכון לגבי הרבה יהודים מקהילות ישראל בתפוצות העולם אך באופן מיוחד שונים לטובה יהודי מרוקו, המערב הפנימי, מכל תפוצות ישראל בגולה, וכך כתבתי לפני כ-15 שנים בהקדמה למאמר על חכמי המערביים ויחסם לארץ ולמדינת ישראל: "חיבתם וכיסופיהם העזים של בני ארצות המערב (צפון אפריקה) לארץ ישראל בכל הדורות, בולטים באופן מיוחד ביחס לשאר פזורי גלות ספרד. החל מריה"ל (רי יהודה הלוי), ששר 'לבי במזרח ואנכי בסוף מערב' ועד בני הדור האחרון שבאו מארצות המערב וכונו 'מערביים' (ואין כוונתי לדור שגדל בארץ, וד"ל). וכן חכמי צפון אפריקה כונו 'חכמי המערב'. וזאת על שום מה? על שום שהם שוכנים מערבית לארץ ישראל וקשרו עמם שמם בזיקתם העמוקה אליה. לכן, מעולם לא טיפחו בלבבם ובנפשם אהבה לגלות או להשתקעות בה. נפשם הייתה תמיד נשואה להינתק ממנה. מרוב חיבתם לארץ הקודש היו תושבי הערים הגדולות במרוקו מתגאים בעירם ומכנים אותה 'ירושלים הקטנה', כגון: צ'פרו, רבאט, מקנס ומראקש. ועליהם כתב גאון עוזינו, הגאון רבי חיים פאלאג'י ז"ל: "ולכך נקראת ארץ ישראל 'מערבא'. כי שכינה במערב. ולכן תראה דאנשי קודש המערביים היו באים ממרחק, לדור בארץ הקדושה. ה' צבאות יגן עליהם, כי הם משתוקקים ותאבים לחזות בנועם ה'". (בספרו 'ארצות החיים', דף מ"ט ע"ב).
- מעתה ברור הדבר שזכות מיוחדת לאוהבי הארץ להיקבר בה והיא מקבלת אותם באהבה ובשמחה.
אחד מגאוני חכמי ישראל, הרב אליהו גוטמכר, שלא הצליח להיקבר בארץ ישראל, ביקש שיביאו עפר מארץ ישראל וישימו על גופו ויאמרו אחד מגדולי החבורה (אפשר גם כולם) ברגש גדול: "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו, וכפר אדמתו עמו". על פסוק זה דרשה הגמרא (כתובות דף קי"א): "אמר רב ענן, כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח", דהיינו: קדושת ארץ ישראל וטהרתה כל כך גדולים עד כדי כך ש'וכיפר אדמתו – עמו'. הנקבר בארץ ישראל, בכל מקום שהוא בארץ, כאילו קבור במקום הכפרה של האדם שהוא מקום המזבח שממנו נברא האדם. - לכן מלבד המנהג של האבלות ביום הקבורה (לא חובה בכל הפרטים וכנ"ל) יש חשיבות גדולה ללמוד על המשמעות של הבאת הנפטר לארץ ישראל, כי כל פעולה ומצווה ולימוד שאין בהם כוונה והבנה של העשייה הם כגוף בלי נשמה ועיקרה של היהדות היא ההבנה והנשמה של המעשים כמבואר במקומות רבים. והנביא זועק על כך: "ותהי מצוותם אותי מצוות אנשים מלומדה". דהיינו עושים דברים ומקיימים מצוות מכוח האינרציה וההרגל ולא מתוך ההבנה החודרת והעמוקה עד כדי כך שהיהדות הופכת להיות דבר יבש, נטול חיים ונטול יופייה והדרה העליון של תורתנו הקדושה. ובמיוחד יוצאי יהודי מרוקו שיש כח גדול בידכם לעורר ולהמשיך לבניכם אחריכם את החיבה העמוקה והאהבה הגדולה לארץ ישראל שקיבלנו מאבותינו.
בברכת 'בכל אשר תפנו תשכילו ותצליחו'
משה אלחרר
החונה פה בעיה"ק שלומי ת"ו.
שלוש תעודות מרבני צפת משנת תתקי״ח-אוצר גנזים-ר' יעקב משה טולדאנו
טז• שלוש תעודות מרבני צפת משנת תתקי״ח
שלוש התעודות שלהלן, מצאתי בכתב־יד שנכתב בצפת. וכנראה .זה היה נוסח מתזקן ומסודר לשלוח לתורמים הקבועים בראשיד שבמצרים ובקושטא. השם אליהו אגימאן בבר ידוע, מגדולי היהודים בקושטא אז. גם רבי משה בן עטר נזכר ב״אדמת קודש״, ב, חשן משפט, סימן, ט, וב׳״משאת משה " חלק ג, סימן כד, בנדון הצוואה, שהקדיש את הונו לישיבת צפת ויצאו עוררים על זה. הרבנים אישרו את הצוואה ואנו רואים בתעודה זו׳ שפירות העזבון ההוא נשלחו שנה־שנה לצפת, כרצון המצווה ר׳ משה בן עטר בצוואתו המובאת בתשובת הרבנים. ועי׳ בקורות היהודים בתורקיה לרוזאניס׳ חלק ה, על אליהו אגימאן ועל האחים וונאנה הנז׳ כאן, ובירחון ״סיני״, כרך כח (תשי״א), עמי שנט.
בתעודה השנית יש לראות, שרבני צפת קיבלו לפעמים מן העולים החדשים סכום מסויים ועל ידי זה היו פוטרים אותם מכל מיני מסים במשך עשר שנים״' כנראה עשו זה העולים, שלא ידרשו מהם סכומים בכל שנה ולא יכבידו עליהם עול המם.
א
" מודים אנחנו הח״מ חכמי ותופשי התורה בישיבות הקדושות אשר פעה״ק הודאה גמורה שרירא וקיימת היות אמת וצדק שקבלנו מאת פ׳ ופי סך פ׳ יפים וטובים והם צדקת צדיקים הגבירים החכמים ,הרמים שרים וטפסרים אחים נשואים הגביר יעקב וונאנה הי״ו וכמה״ר ברוך נר״ו וגם, מיד האשה רבת המעלות המעטירה אם המלכים הנז׳ סך פ׳ מחג׳ המ' השר והטפסר כמהר״ד אליה אגימן נר״ו הכל כאשר לכל לחלק לפום רבנן ותלמידיהון ותכף לת״ח ברכה המשולשת בתורה לכלם בשם נקרא ישלם; ה׳ פעלכם הטוב ולהיות האמת נהדרת ח״ש.
ב
" מודים אנחנו הח״מ חכמי ותופשי התורה בישיבות הקדושות אשר'פע״ק צפת ת״ו הודאה גמורה שרירא וקיימת היות אמת וצדק שקבלנו מיד הרבנים הפקידים המפוארים פ׳ ופ' סך פ׳ יפים וטובים והם אשר שלחם על ידיהם הח׳ פ׳ ממתא רשיד יע״א דרך ארץ מצרים יע״א ע״י הפקידים הרמים אשד שם הראשון אדם הרב פ׳ והג' הה׳ המ' כמה״ר פ׳ הן הנה מפרי צדקת הישיבה הקדושה הידועה ולשם המנוח הגביר כה״ר משה בן עטר נ״ע נקראה בשם אהל משה בעדי שנה תמימה נמנית ומתחלת מר״ח טבת התקי״ו עד ר״ח טבת התקי״ז ונטל וקבל כל איש ממנו חלקו הנוגע לו משלם. ומקבלה ואילך אנחנו בשם ה׳ אלקינו נזכיר לזכדון לפני ה׳ למען ינוח נשמת הגביר המקדיש הנז׳ במנוחות שאננות נפשו בטוב תלין אל המנוחה ואל הנחלה בלי מצרים בעדן גם אלהים לעולם שכולו טוב בי גזא דרחמנא אכי״ר. גם ברכות יעטה למחזיקים בה ותומכיה למען הקים ד״א של הלכה במקום הקודש יתן ה׳ להם החיים והשלום גם עושר גם כבוד בחצריהם ובטירותם יבלו בטוב ימיהם ושנותיהם בנעימים גם עד זקנה ישיבה עוד כל ימי הארץ נס״ו ולמען תהיה זאת לעדה ומכתיב לחזקיהו ׳כתבנו וחי׳ש פעה״ק צפת את״ל וקיים.
ג
בהו״ו
מודים אנחנו הח״מ חכמי ומשגיחי ומנהיגי ופקידי עה״ק צפת ת״ו הודאה גמורה שרירא וקיימת היות אמת ויציב שנתפשרנו עם הר׳ פ׳ שיבא לשכון כבוד בארצנו ההר הטוב הזה והוא יתן מדי שנה בשנה בעד המם שלו סך פ׳ ובעד הסך הנז׳ אשר יתן בכל שנה מעתה ומעכשיו פטרנו אותו מכל מין מם וארנון ומודה, בלו והלך לא שליט למהוי עלוהי נהוג ובלתי נהוג מן הכל יהיה פטור בין בדרך מס והטלה בין בדרך .., פטיר ועטיר הר׳ פ׳ מכל מין ערעור ונוגש לא יקרב אל פתח ביתו לקחת ממנו אפילו פ״ק בשום צד ואופן שבעולם זולת הסך פ׳ הנז׳ והיתה הפשירה הזאת בינינו ובין הר׳ פ׳ הנז' מהיום עד משך עשר שנים רצופים ונתחייבנו וחייבנו לכל הבאים אחרינו לשרת בקדש לאשר ולקיים את כל הנז״ל בלי שום שנוי ותמורה ובלי שום מרמה וערמה ותחבולה כלל דלא להשטאה ודלא להשנאה ודלא למיהדר מינח לעלם כלל והכל דלא וכוי בביטול וכו׳ ובפיסול וכו׳ ע״ד הרשב״יא זלה״ה ועד״א ח״ש פעה״ק .יבש׳ התקי״דג
[1] אין להחליף ר"מ בן עטר זה בר"מ בן עטר, אביו של ר"ח בן עטר, עי' למעלה, ס׳ ט"ו. הנזכר כאן הוא ממצרים מעיר ראשיד ואביו של ר"ח בן־עטר חי בסאלי שבמארוקו.
אלימלך וסטרייך – תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום
אלימלך וסטרייך
תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום
Elimelech (Melech) Westreich is professor of Law in the Faculty of Law of the Tel Aviv University and has been a visiting professor at the University of Chicago Law School (spring 2001, Autumn 2005, Autumn 2008). He was ordained as a rabbi by the Rabbis of Kerem Be’Yavneh Yeshiva and served as a Rabbi of a brigade in the I.D.F. He obtained the LL.B. from Bar Ilan University, the LL.M.
מוקדש לזכרם המבורך של נינה ושמעון אוחנה ז״ל בני מראקיש ובוני ארץ ישראל
א. מבוא
עניינו של מאמר זה הוא דרך פעולתם המשפטית של מגורשי ספרד שהגיעו לפאס מיד לאחר הגירוש כדי למנוע מצבים של עיגון בשל זיקת ייבום.
מצוות הייבום קושרת קשר של אישות המכונה ״זיקת ייבום״ בין אלמנה שבעלה נפטר ללא צאצאים ובין אחי בעלה באופן בלתי תלוי בהסכמת האלמנה. בפני הצדדים עומדות שתי אפשרויות: האחת, לממש את הקשר ובכך האלמנה תהיה אשתו הנשואה של הגיס, והאחרת, לנתק את זיקת הייבום באמצעות טקס החליצה המתבצע אישית בידי האלמנה ואחי בעלה. קשיים עלולים להתעורר אם אין הסכמה בין הצדדים לגבי מימוש הייבום או כשקיים סכסוך כספי בין האלמנה לגיסה. ואולם קשיים מיוחדים עלולים להתעורר בשל אי־האפשרות לממש את אחת משתי האפשרויות, וכתוצאה מכך לאלמנה סטטוס של ״זיקת ייבום״ מבלי יכולת ליצור קשר עם גבר אחר.
מצב זה שבו אין בידי האישה לממש קשר של אישות הוא המצב הקלסי של עיגון, והרבו לעסוק בו חכמי הלכה לדורותיהם בעיקר לגבי אישה נשואה שבעלה נעלם ולא נודעו עקבותיו. גם יבמה עלולה להיקלע למצב של עגינות אם נעלם הגיס ולא נודעו עקבותיו או שלא ניתן לגשר על פער המקום, וכתוצאה מכך אין אפשרות לבצע את מעשה החליצה.
הערת המחבר : אישה עלולה להיקלע למצב של עגינות כפולה, למשל, אם בעלה נעלם ולא היו לו ילדים וגם אחיו נעלם ולא נודעו עקבותיו. במקרה כזה האישה היא עגונה רגילה, שכן לא ידוע אם בעלה חי, אך גם אם ייוודע שבעלה נפטר עדיין תיוותר עגונה בשל זיקת הייבום.
בעקבות משבר גדול דוגמת זה של גירוש ספרר נוצרו מצבים רבים שהיו קרקע רחבה של עגינות בשל היעלמם של בעלים או גיסים שעקבותיהם לא נודעו. יש להניח שהתופעה גברה בשל עזיבת ספרד בדרך הים, והיו מקרים רבים של טביעה בים או נפילה בשבי של שודדי ים.
נוסף על מצבים הרגילים נוצרו בעקבות הגירוש מצבים אחרים שיצרו עגינות ליבמות. בעיה אחת היא בעיית היבמים המשומדים שעברו לדת הנוצרית בלב שלם והתנתקו מכל זיקה וקשר לדת ישראל. בעיה זו אינה חדשה בתולדות ישראל ונפוצה בספרד לאחר גזרות קנ״א- 1391 אבל הגירוש בשנת רנ״ב-1492 העצים אותה עוד יותר. אם עד אז היה אפשר לנסות לפתות יבם משומד לחלוץ ולו תמורת כסף, בשל עזיבת היהודים את ספרד נוצר קושי רב ביצירת קשר פיזי עם היבם. הוא הדין לבעיית האנוסים, שמספרם היה רב לאחר גזרות קנ״א, ובמהלך המאה החמש עשרה, הם התרבו עוד בעקבות הגירוש. אם עד הגירוש ניתן היה ליצור עמם קשר פיזי ואולי אף להבטיח מתן חליצה במידה גדולה יותר מאשר במקרה של משומד, למן הגירוש נבצרה אפשרות החליצה בשל הניתוק הפיזי. אך גם אם נותר אחי הבעל ביהדותו ועזב את ספרד אלא שבחר להגר ליעד שונה מזה של אחיו, הרי שלאחר מות האח נותרה האלמנה עגונה מבלי יכולת פיזית לבצע חליצה.
המגורשים מספרד בשנת רנ״ב(1492), שדבקו בדת אבותיהם נדדו ברובם לרחבי אגן הים התיכון, וכמה עשרות אלפים מהם הגיעו למרוקו. אחת הערים שקלטה מספר רב של מגורשים הייתה העיר פאס ואליה הגיעו רבים מיוצאי קסטיליה. עד מהרה התארגנו המגורשים ופנו להתמודד עם הבעיות המורכבות שנגרמו עקב הגירוש ההמוני ותלאות הדרך שפקדו אותם, בייחוד בתחום המשפחה. האמצעי המשפטי שבחרו לקידום פתרונות לבעיותיהם היה החקיקה והיוזמה הראשונה כבר שנתיים לאחר הגירוש בשנת רנ״ד (1494). קורפוס התקנות הכיל ארבעה-עשר סעיפים ועסק בנושאים שונים רובם מתחום המשפחה. הסעיף האחרון בקובץ עניינו ייבום, והוא יעמוד במרכזו של מאמר זה.