מורשת יהדות מרוקו

הפיצויים על הביזה 

לבקשת אלמליח זימנו חברי הוועד המרכזי של כי״ח בפריז ישיבה עם הנשיא פואנקרה כדי להסב את תשומת לבו לסבל היהודים בפרעות ולבקש ממנו לפתוח בחקירה למציאת האחראים. ב־29 באפריל 1912 הם השיגו את הבטחתו שבקרוב תושט להם עזרה, בדומה לעזרה שקיבלה הקהילה בקזבלנקה בעקבות המאורעות ב־1907. הגנרל ליאוטי הגיע למלאח זמן קצר לאחר שמונה לתפקיד ציר צרפת במרוקו כדי להעריך את נזקי הביזה. הוא הבטיח לוועד המרכזי שברצונו להגן על יהודי העיר ולעשות עמם צדק. בהזדמנות זו דרש אלמליח פיצויים לנפגעי המרד. בחודש יוני ביקש לואי מרסייה, קונסול צרפת החדש בפאס, מן הקהילה רשימה מפורטת של נזקי הפרעות, ובתוך שמונה ימים הם התבקשו להגיש את דרישות הפיצויים. התיקים הוגשו בצרפתית, ואלמליה היה מעורב בתרגומם ובעריכתם. במישור האזרחי נחל אלמליח ניצחון מרחיק לכת: כמו תושבי העיר הערבים, היהודים, שהיו עשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר הכללית, שילמו מסים לעירייה בעבור פעילותם המסחרית, אך מחמת אי־צדק הנהוג ברגיל במשטר המוסלמי, מאז ומתמיד רק העיר הערבית נהנתה מן ההכנסות – בזכות התערבותו אצל השלטונות הצרפתיים הוא הצליח להשיג שעשרה אחוזים מההכנסה למשטר ישולמו לאוכלוסייה היהודית.

שיקום המלאח החל להסתבך. על פי בקשת המנהל המקומי במרוקו(Bureau Arabe), כדי לנהל את ענייני הרובע היהודי במקום ועדת ההצלה הוקמה בספטמבר 1912 ועדה עירונית יהודית, מג׳לס. ב־1913 הביא אלמליח לדפוס בטנג׳יר דוח פעילות של הוועדה בצירוף המלצה מאת הקונסול הבריטי מקלאוד. ייתכן שבשל קנאה הביעו תושבי המלאח חוסר שביעות רצון מן האופן שבו מילא אלמליח, שלא היה בן פאס, את התפקיד המכריע שקיבל על עצמו ומן האופן שבו נבחרו חברי הוועדה החדשה, שלא נכללו בה דייני הקהילה ונכבדיה המסורתיים. בין השאר הם גינו את אלמליח, שלא היה אהוד בקהילה, בשל הקשיחות שהפגין בעת חלוקת המזון, וטענו נגדו שלא עשה מספיק בעניין תביעות הפיצויים. למרבה הצער הידרדרו הקשרים בין מנהל בית הספר לבין חברי הוועדה עד כדי הגשת תלונות על התנהגותו לגנרל ליאוטי ולקונסולים הזרים. בני פאס החליטו להתארגן בעצמם. הם הקימו ועד חדש ובו 18 חברים ומינו לנשיא את הרב וידאל הצרפתי.

אז החל עימות בין האנשים, שלא לומר בין הצדדים. בחילופי מכתבים דרש הרב הצרפתי מכי״ח את פיטוריו של אלמליח, אך רק באוקטובר 1916 מונה לו מחליף. עד סיום תפקידו של אלמליח כלל לא התקדמו תביעות הזכויות ובקשות הפיצויים. ארבעה חברים מתוך 18 חברי הוועד החדש – הרבנים וידאל הצרפתי ושלמה אבן דנאן, בסיועם של רפאל אזואלוס ויהודה בן סמחון – הגיעו לרבאט כדי לפגוש את הגנרל ליאוטי והמשיכו במסעם עד פריז כדי להשמיע את תביעות הקהילה. קרוב לשלושה חודשים הם שהו בבירה הצרפתית, ובזכות השתדלותה של כי״ח הם נפגשו עם אישים, בין היתר עם שר החוץ סטפן פישון  (Stephen Pichón)

בפברואר 1914 הציגה ועידה צרפתית שבראשה עמד קונסול צרפת את מסקנותיה, ובהן נקבע שחמישה מיליון פרנק יוקצו לנפגעים. הקהילה היהודית מחתה על סכום זה, ורק בספטמבר 1916 קיבלו היהודים סוף סוף את הפיצויים, שנוכו מאיגרת חוב ממשלתית שהוענקה למרוקו ב־1813(!).

כוח רצון ואמונה נדרשו מיהודי פאס, שרובם היו אנשים פשוטים, כדי להתגבר, להמשיך וליצור מחדש חיי קהילה לאחר האסון המחריד. סייע לכך גם השיפור הגדול במצבם במשטר החסות הצרפתי. באופן תאורטי הם שוחררו ממעמד הד׳ימה, ומאז גורלם היה תלוי בשלטונות צרפת.

            יהודה בן סמחון (1979-1888) קיבל את הוויסאם העלווי(אות הצטיינות מאת הסולטן). הוא היה מלומד נשלט בעברית, בצרפתית, באנגלית ובערבית קלסית: היה חבר במוסדות הקהילה, ובמיוחד בקופת הצדקה, שהיה אחד ממייסדיה, והיה המזכיר בענף המקומי של ההתאחדות היהודית־אנגלית. בפרעות נחרב ביתו והוא הצטרף למשלחת שנסעה לפריז לנהל משא־ומתן עם הממשלה הצרפתית בדרישה לפיצויים. הוא נודע בעצותיו המשפטיות הטובות, ומרוב בקיאותו בט׳אהרים כונה יהודה ט׳אהיר. היה לו גם ידע נרחב ברפואה ואפילו בחכמת המזלות. בן סמחון היה חובב ספרים, וברשותו היה אוסף גדול של ספרים וכתבי יד עבריים – חלק ממנו רכשה הספרייה האוניברסיטאית בקיימברידג׳. המידע על אודותיו התקבל משיחות עמו בביקור שלי בפאס בשנת 1974, וכן מעמיתי הפרופ׳ יוסף טדגי, ואני מודה לו על כך.

פטירת יולדות בעת הלידה או אחריה

התנאים הסניטריים בעת הלידה בבתים שלא תמיד הצטיינו בניקיון, וכן חולשתן של הנשים שילדו ילדים לעתים במרווחי זמן קצרים, גרמו לפטירות של היולדות בעת הלידה או זמן מה אחריה, ולעתים גם התינוק נפטר.

ר׳ שלמה בן שמעון דוראן שחי באלג׳יר במאה ה־15 נשאל על ראובן שנשא אשה ״וילדה לו בן ונפטרה לבית עולמה״(שו״ת רשב״ש, סי׳ רף). חכם מאלג׳יר בשם ר׳ דוד בן שמואל מועטי כתב: ״בענין א׳ שמתה אשתו בליל ח׳ ללידתה בן זכר, שיקברו המת ויקבל עליו אבלות ויאכל ההבראה ואחר כך יעשו המילה״ (׳אשר לדוד׳, יור״ד, דף כז ע״א).

בספרותם של חכמי מרוקו מצויות עדויות על נושא זה מן המאות ה־18 וה־19: אשה בשם ג׳אמילא, אשת ר׳ מרדכי בן עובדיה, שהתקשתה בלידתה הראשונה וחשה שהיא הולכת למות, השאירה צוואה אצל שני החכמים אפרים מונסונייגו ועמנואל מנסאנו ביום יח לחודש אלול תק״ז (1747). חילקה את רכושה בין קרוביה היורשים ובין סכום ממנו יקנו החכמים ספר תורה עם תכשיטיו ״למנוחת נפשה״. אישרו את הצוואה החכמים יעקב אבן צור ושמואל אלבאז(יעב״ץ, ׳מוצב״י/ ח״ב, סי׳ נב). המשורר ר׳ דוד בן חסין בן המאה ה־18 חיבר קינה על אשתו של שאר בשרו ר׳ יקותיאל בירדוגו שנפטרה מחמת הלידה והניחה בן זכר:

הפיוט המלא מתוך הספא " תהלה לדוד " אפרים חזן ודוד אליהו –אנדרה – אלבאז

131 – הה לאשה – קינה קוננתיה על אישה יראת ד' של שאר בשרי החכם השלם הדיין המצויין כבוד הרב הגדול רבי יקותיאל סירדוגו נר"ו שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר. סימן אני דוד בן חסין חזק

הה לאשה פתאום בא עתה / ויהי בהקשותה בלדתה

אֵבֶל זה מאד קשה / כל ימותַי לא אֶנְשֶׁה

אַסְחֶה בדמעתי ערשי אמסה / לספד לצרה ולבכּותה

נשמע במרה קול מר וקול נהי / צעקה גדולה ותהי

אל נדוד יונה תמה אחת היא / לאמה ברא ליולדתה

יחרד לבבי חֲרָדָה / אל אשה נאוה וחסודה

מאיש נעוריה נפרדה / ולא יסף עוד לדעתה

דִּמוּ לִרְפּאֹתָהּ ולא נרפאתה / ויהי בצאת נפשה כי מתה

לשחת קראה אבי אתה / לָרִמָּה אִמָּהּ וְאֲחוֹתָהּ

יקוד אש בלבבי יוקד יבער / בשמעי קול בִּכְיַת הַנַּעַר

אל שדי אמו פיהו יפער / לשכב אצלה להיות אתה

דודים נוּדּו וספדו עליה / וזכרו כשרון מעשיה

בְּאַקְרוֵּיי אַתְנוּיֵּי בְּנָהָא / זרע קדש מצבתה

במקום גילה ששון זו מילה / קול נהי קולן קינה ויללה

צלמות חשך ואפלה / נהפכה לאבל שמחתה

נאספו בה כל מדות טובות / מאליפות מרבבות

נרות מצוה מביתה לא כבות / וברכה מצויה בעסתה

חסין קדוש ישלם פעלה / ויפיל בנעימים חֶבְלָהּ

וגם רב שלום ילוה לה / וישים כבוד מנוחתה

חזק צור אל גדול ונורא / קבל אותהּ מזבח כפרה

ובצרור החיים צרורה / תהיה נפשה רוָּחּה ונשמתה

ביאורים לשיר

על הפסוק ביש׳ כח, ו. 19. חסין קדוש: כינויים לקב״ה. חבלה… וגורלה: ישים חלקה בנעימים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 20. ישלם… שלמה: יתן לה שכר מושלם על מעשיה הטובים, על-פי רות ב, יב.

1. בא עתה: הגיע זמן פטירתה. ויהיה בהקשותה בלדתה: על־פי בר׳ לה, יז, בתיאור מות רחל כשילדה את בנימין. 2. לא אנשה: לא אשכח את המקרה המצער הזה. 3. אסחה… אמסה: ארטיב ואמלא בדמעותי, על-פי תה׳ ו, ז. ולבכותה: חידוד לשוני, על-פי בר׳ כג, ב ׳לספד לשרה ולבכותה׳. 4. נשמע קול במרה: על פי יר׳ לא, יד ׳קול ברמה נשמע׳. צעקה גדולה ותהי: שיעורו ׳ותהי צעקה גדולה׳ על-פי שמי יב, ל. 5. אל נדוד: על התרחקותה והסתלקותה. יונה… ליולדתה: על-פי שה״ש י, ט. 6. יחרד… חרדה: על-פי בר׳ כז, לג. נאה וחסודה: על-פי כתובות יז ע״א, ושם בשבח הכלה. 7. ולא… לדעתה: על-פי בר׳ לח, כו. 8. לרפאתה ולא נרפאתה: על-פי יר׳ נא, ט. ויהי… מתה: מחמת לידתה, על-פי בר׳ לח, יח והשווה שורה 2. לשחת… ואחותה: על-פי איוב יז, יד. כשרון מעשיה: על-פי קה׳ ד, ד. 13. באקרויי אתנוייבנהא: בלימוד ובשינון לבניה, בדאגתה לכך שילמדו תורה, על פי ברכות יז ע״א. זרע קדש מצבתה: על-פי יש׳ ו, יג. וכאן עניינו שבניה משמשים לה כמצבת קודש. 14. במקום… ויללה: במקום השמחה וברית המילה לרך הנולד נשמעים קולות האבל על מות אמו. 15. נהפכה לאבל שמחתה: על דרך ׳שמחה לתוגה נהפכה׳ (מו״ק כה ע״ב). 16. מאליפות מרבבות: על-פי תה׳ קמד, יג, וכאן ביטוי לריבוי מדות טובות של הנפטרת. נרות… בעיסתה: כדרך שמתאר המדרש (בר״ר, ס, טז) את אוהל שרה ורבקה וציין בכך, כי הקפידה הנפטרת בשלוש המצוות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן (שבת לא ע״ב). 18. חסין: כינוי לקב״ה, על־פי תה׳ פט, ט. ישלם פעלה: על-פי רות ב, יב ותזכה לחלקה בגן עדן. ויפל בנעימים חבלה: יהיה לה חלק טוב ונעים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 19. רב… מנוחתה: על-פי תפילת האשכבה בנוסח הספרדים. 20. מזבח כפרה: קבל מותה כקרבן המכפר על כלל ישראל כמות הצדיקים, על-פי מ״ק כח ע״א; זהר אחרי מות דף נו, ע״ב. 21. ובצרור… נפשה: על-פי שמ״א, כה, כט. נפשה רוחה ונשמתה: על־פי החלוקה המשולשת של הנפש בספר הזוהר ח״א רה ע״ב.

אירוע ברבע הראשון של המאה ה־19: אשתו של יחייא לכרייף מתה סמוך ללידתה לאחר שילדה בת, והיה ספק אם תחיה הבת אחר אמה שלושים יום. בנושא זה דן ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס, בהקשר לחלוקת הרכוש עם יורשיה (׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ כו).

בטקסט ללא תאריך, בכתב ידו של הרב עמור אביטבול מצפרו נכתבו הדברים הבאים, ויש להניח כי הוא מבכה את אשתו:

בהלקח ממני עיני אשה יראת ה׳ נאה וחסודה… כי נהפכו עליה ציריה חבלי יולדה ויהי אך יצא יצא ולדה ממעיה באו ימי פקודתה עקב לשלייתה. יאבד יום ילדה בו והלילה אמר הורה ועזבה ביתה ומכון שבתה לזאת יחרד לבי… (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 255).

במקור משנת תקצ״א (1831) מדובר על ״בתו של ראובן נשואה לשמעון ותקש בלדתה ואחר ילדה בת ומתה מחמת לידה״ (שלמה אביטבול, מנחת העומר׳, אהע״ז, סי׳ כא; באותו ספר: ״ר׳ מכלוף אסולין כשנולד לו בן תכף מתה אשתו מסעודה״ (שם, אהע״ז, סי׳ יו״ד).

ר׳ ידידיה מונסונייגו כתב על ״תינוק אחד שמתה אמו בתוך עשרה ימים ללידתו והניקתו אחותה״ (׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ קלד).

אשתו של ר׳ רפאל חיים משה בן נאיים נפטרה בשבט תרמ״ג(1883), שלושה ימים לאחר שילדה זכר (בהקדמה לספרו ׳פטר רחם׳). החכם דרש בפקידת השלושים לאשה שנפטרה שלושה ימים לאחר שילדה בן ביום טו כשבט תרמ״ג (׳פטר רחם׳, דף צב ע״א).

אשתו של ר׳ מרדכי עמאר בן שלום, יליד תרמ״ח (1888) ממכנאס, ילדה בן ונפטרה מיד אחרי לידתה (בהקדמתו של ר׳ אברהם עמאר לספר ׳דברי שלום ואמת׳, עמי 52).

בג׳רבה נפטרה יולדת בהיות תינוקה בן חודש (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ לו).

חקר מסורות הלשון

• מובן מאיליו, כי מחקרה של כל מסורת לשון, כמו כל תחום מחקרי אחר, צריך להתבסס בעיקר על תיעוד ישיר בכתב ובעל פה של המסורת עצמה. באיסוף הממצאים במסורת הלשון ובתיעודם ובתיאור המסורת הנחקרת רצוי מאוד, למעשה הכרחי, לתור אחרי תיעוד מכמה תקופות. שכן ברוב המסורות, אם לא בכולן, חלו שינויים גדולים או קטנים במרוצת הדורות. השינויים התרחשו במסורות אפילו כשהן ישבו במקומן הטבעי, כי גם שם פעמים רבות נחשפו המסורות להשפעתן של מסורות אחרות. ויש שהשינויים היו כרוכים בפעולתם של חכמים ושל מורים שבאו מקהילות אחרות והכניסו בהן ביודעין ובלא יודעין שינויים משינויים שונים.
• ואין צריך לומר כי כאשר המסורת נעקרת ממקומה ונושאיה ומוסריה עוברים למקום אחר, גדלה האפשרות שיחולו בה שינויים מקיפים, והיא עשויה לעבר את צורתה במעט או בהרבה. במצב כזה יש שיסודות קדומים שהילכו בה נעלמים ונשכחים. מי שקרוב אצל מחקר מסורות הלשון יודע היטב כי הרבה מהמסורות של עדות ישראל שהוקלטו ותועדו במאה העשרים עברו שינויים במאתיים השנים האחרונות, ובמיוחד בדורות האחרונים.

תולדות עם ישראל במאה העשרים גרמו שברוב המסורות חלו שינויים בהגייה ובתצורתן של מילים. למשל יהודים ממחוזות הדרום במרוקו הגו את הווי״ו כתנועה למחצה ומשעברו לערים הגדולות בצפון־הארץ, שעיקר יושביהן היו צאצאיהם של מגורשי ספרד ובמסורותיהם נהגתה הווי״ו כעיצור אימצו את ההגייה הזאת.

עם זאת, לא אצל כולם היה מימושו של המעתק שלם וגמור. ועוד דוגמה: בכל אזורי תוניסיה הייתה האות צד״י נהגית עד הזמן החדש כעיצור חוכך מכתשי לא־קולי נחצי si], ויש שהנחציות בטלה או נחלשה, והצד״י נהגתה כחוכך מכתשי לא־קולי או כחוכך מכתשי קולי, היינו בהגיית העיצור [s] או [z] או התקרבה אליהם. עם בואם של מורים לעברית מישראל וממקומות אחרים, התחילו הוגים אותה כהגה המחוכך [ts]. ואין צריך לומר שההגייה החדשה היא הנוהגת בפי בני תוניסיה שהיגרו בצעירותם לצרפת או לארץ בראשית המחצית השנייה של המאה העשרים.

במקום שהחוקר מצליח למצוא טקסטים כתובים שבהם תועדה המסורת בטרם נעקרה ממקומה ובטרם נתחוללו בה שינויים, רבים הסיכויים להכיר אותה ברוב קוויה המקוריים. כך אפשר יהיה להציג בה תמונה דיאכרונית על ידי השוואה בין תקופות שונות בתולדותיה ולדבר על קדום ומאוחר במסורת.

הוא שאמרתי, המסורות משתנות במרוצת הדורות. אפילו מסורת מפוארת ושמרנית כל כך כמסורת תימן מהעיר צנעה ואגפיה, אפשר לראות שחלו בה שינויים רבים במרוצת הדורות. די לציין את העובדה שיש עשרות דוגמות להבדלים בין מסירת לשון המשנה המשתקפת בכ״י לוי נחום, הוא כתב יד תימן לסדר מועד(ת־מועד), שנכתב לפני למעלה מארבע־מאות שנה – ויש המקדימים את מועד כתיבתו במאה עד מאתיים שנה – לבין מסירת לשון המשנה המשתקפת בכ״י תימן ירושלים-עוזרי (ת), שנכתב כלפני מאתיים שנה והמסירה שתועדה בהקלטות של קריאה בעל פה במאה העשרים. להלן אביא שתי דוגמות בלבד.

( א ) למשל השם הנקרא בפינו כיום פִּלְפֵּל נקרא בכת"י ת-מועד : פַּלְפֵּל כמשתקף בניקוד בפַלְפֵל (שבת ו, ה), או פֻּלְפֵּל, כמשתקף בצורת הרבים פֻלפְלִין(ביצה ב, ח), שֶׁלַפָלפְלִין (שם ב, ט). הניקוד בשורוק או בקמץ בפ״א הראשונה מלמד שהפתח הומר בתנועה שפתית אחורית ליד הפ״א. הניקוד פַּלְפֵּל עולה בקנה אחד עם הממצא בכ״י פרמה ב(פר): וְהַפַלְפֵּל' (טבול יום א, ה). לעומת זאת בכ״י ת נוקד השם פַּלְפֵּל: וְהַפַלפֵל(טבול יום א, ה), הַפַלפְלִין(עדויות ג, יב), וְהַפַלפְלִין(עוקצין ג, ה). וכך נהגתה ונהגית המילה בפיהם של מסרנים בני הדורות האחרונים ובימים אלו ממש.

(ב) כידוע, במשנת שקלים(ג, ב) מופיע שמן של שלוש האותיות הראשונות של האלפבית היווני. הגרסה בדפוסים המהלכים היא אַלְפָא בֵּיתָא גָּמְלָא, ומעין זה הוקלט מפי חכמי תימן במאה העשרים – אַלְפָא בֵּיתָא גמלא. אבל כ״י ת־מועד גרס בראשונה אַלְפָא בֵּיתָא גמא, בדומה למה שמצאנו בעדים המשובחים של המשנה, כגון כ״י קאופמן(ק)" וכ״י פרמה א (פא) הגורסים: אַלְפַא בִיטָא גַמַּא. וכך הוא אפילו בכ״י פס ובלא ניקוד גם במשנת כ״י קיימברידג׳, באוטוגרף הרמב״ם ובדפוס הראשון של המשנה (נפולי רנ״ב (1492אבל במועד מאוחר תוקנה המילה השלישית בכ״י ת־מועד לצורה גִמָלָא. ברור שהצורה בלמ״ד – גַמְלָא/גִמָלָא – היא פרי השפעה מאוחרת של הצורה גִּימֶל/גִּימָל בעברית.

עם זאת, רבות הן מסורות הלשון שתועדו רק בדורות האחרונים, ואין לנו מהן כל תיעוד בן מאות שנים, ובוודאי לא תיעוד מאמצע ימי הביניים, אפילו לא מהמחצית הראשונה של האלף השני. ברור, כי לא מעט מסורות שתועדו ונחקרו בעשרות השנים האחרונות נשתמרו בהן הרבה קווי קדמות, אבל אפשר לראות שיש בהן קווים חדשים שנחתו אליהן בדורות האחרונים.

הראשונים לציון , תולדותיהם ופעולתם – אברהם אלמליח

הוצאת ראובן מס – ירושלים-תש"ל

״הראשונים לציון״ — מחקר היסטורי יחיד בסוגו מאת ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל מוגש בזה לקורא.

שנים רבות טוה וארג ר׳ אברהם אלמאליח מסכת הדמויות התורניות הדגולות שכהנו בירושלים ברציפות במשך יותר מחמש מאות שנה כנציגות רוחנית של צבור וכבעלי סמכות שלטונית בכל הנוגע לקהל עדתם.

לא קלה היתה עבודתו החלוצית של ר׳ אברהם אלמאליח. על ״הרא­שונים לציון״ נכתב עד עכשיו מעט והכתובים הללו נדירים ותכנם המצומצם אינו נותן הרבה לחוקר מודרני. היה צורך לחפש בספריות, במוסדות שונים ואפילו לחטט בארכיונים הממשלתיים של המדינות, להן היו נציגויות קונסו­לריות בירושלים, כדי להוציא מן הנשייה דמויות שרק בודדות מהן זכו לציון איזשהו בימינו. כפיות־טובה זו שנעשתה לרבים מהמנהיגים הרוחניים של יהדות ירושלים החליט לתקן ר׳ אברהם אלמאליח ולזכותו ייאמר שהצליח להוציא מהגנזים עובדות בלתי ידועות ולהאיר פעלי "הראשונים לציון״ באור חדש — אור נגוהות המחיה נשכחות ונותן להן להופיע במלוא כוחן והודו.

עם הענקת אזרחות כבוד של ירושלים הבירה לר׳ אברהם אלמאליח בל׳ כסלו תשכ״ד הגה ראש העיר דאז מר מרדכי איש־שלום את הרעיון לכנס ולהוציא לאור כל כתביו של איש ירושלים הדגול, אשר תרם רבות לבנין ירושלים כאיש רוח — כעסקן צבורי, סופר, היסטוריון ועתונאי, — חבר במוסדות המרכזיים של היישוב, חבר הכנסת הראשונה, וחבר מועצת עירית ירושלים שנים רבות.

ואמנם הוקמה ועדה צבורית בראשות ראש העיר מר מרדכי איש־שלום ובהשתתפות שרי ממשלה ועסקני ציבור מכל החוגים. הועדה החליטה לפעול למען הוצאת "כל כתבי" ר׳ אברהם אלמאליח, להוציא מחדש המחקרים שאזלו מן השוק ולערוך מבחר מאות מאמריו הפזורים בכתבי עת שונים. על דעת כולם ובהתיעצות עם המחבר סוכם להתחיל בהוצאת המחקר על חמש מאות שנות ירושלים שהמחבר עמד על סף השלמתו, ושפרקים בודדים ממנו שהופיעו בכתבי עת שונים, בישרו חשיבותו וחידושו.

ההחלטה בדבר הוצאת כתביו עודדה לא מעט את ר׳ אברהם אלמאליח וזרזה אותו לתקן ולהעמיק, לבדוק מחדש את הדרוש בדיקה נוספת והשלמה כדי להוציא לאור עבודה היאה לנושא.

בראשית תשכ״ז היו כבר כל פרקי המחקר שלפנינו מודפסים במכונת כתיבה פרט לפרק האחרון.

ר' אברהם אלמאליח הלך מאתנו ביום כ״א באדר ב׳ תשכ״ז וסיבות שונות עכבו ביצוע הוצאת כתביו. בינתיים נפל דבר בישראל: התגשם חלומו של יליד העיר העתיקה ר׳ אברהם אלמאליח וחזרה עטרה לראשה. המעיין בספר ״הראשונים לציון״ ירוץ לא רק בו אלא גם עם הדמויות הנעלות המתוארות בספר וילוון במקומות תפילתן וישוטט עמהן בחוצות העיר שבתוך החומות, העיר בה מרוכז היה במשך חמש מאות שנה רוב הישוב ביהודי בארץ.

זה ספר יחיד מסוגו המקבץ יחד דברי הגות של סופרים, משוררים וחכמי דת מוסלמים, מימי הביניים ועד העת החדשה, על היהודים והיהדות.  בתוכם מי שנותן בלשון פולמוסית קשה נגד היהודים (אבן חזם) ויש מי שמשמיע קולו בנחת ( אלגזאלי ). יש הנוקטים לשון סטריאוטיפית (כגון סופרים ערביים מודרניים) ויש המגלים ידיעה טובה ביהדות ( אלמקדסי ) וכבוד ליצירה המדעית היהודית (אבן צאעד ) ואף מבטיחים ליהודים את חלקם בעולם הזה ובעולם הבא ( עבד אלגני אלנאבלסי ).

למבחר זה מצטרפים מאמרים אחדים העוסקים במעמד היהודי. בארצות האיסלאם וביחס אליהם מצד שכניהם המוסלמים, וכן בפולמוס המוסלמינגד היהדות. המחברים.כולם מזרחנים, רובם ותיקים וידועי שם במקצוע ואחדים צעירים בראשית דרכם, דבריהם קובצו לספר אחיד על־ידי העורכת, פרופסור חוה לצרוס יפה כלת פרס ישראל; והם פורשים לפני הקורא יריעה מגוונת ומרתקת מתוך עולם הגותי בלתי ידוע לציבור בישראל.

הד'מה – התחייבות בין שני צדדים.

כידוע נחשבו היהודים, הנוצרים ובני דתות מונותיאיסטיות אחרות כשומרונים וכ'צאבאה – ולמעשה, אם כי לא להלכה ולמעשה, גם הזורואסטרים וההינדים – כ׳בני חסות׳ (׳אהל אלד׳מה׳) של האיסלאם. כנראה בהתאם לפסוק הקוראני ״אין אֹנֶס בדת״(סורר, ב, 257) אסור היה להעבירם בכוח על דתם. תמורת תשלום מם גולגולת פרוגרסיווי (׳ג׳זיה׳) וקבלת שורה של דינים מפלים ומשפילים המקובצים במסמך המכונה ׳חוזה עמר׳ (או ׳ברית עמר׳ או ׳תנאי עמר׳), הובטח להם בטחון חיים ורכוש, וניתנה להם הרשות לעבוד את אלוהיהם בדרכם, כמעט באין מפריע וכמעט ללא סייג. הרבה נכתב על הדינים המפלים הללו, אולם לעיתים רחוקות הודגשה העובדה שאף־על־פי שה׳חוזה׳ היה מעין קורפוס תקנות שלטוניות שהוטלו על ׳בני החסות׳ – בכל זאת גם המוסלמים מצידם התחייבו למלא את חלקם ב׳ברית׳.

הערת המחברת : ה" הצבאים " ( בערבית : צאבאה ) היו באותה עת עדה בעלת פולחן מפותח של גרמי השמיים. עובדי כוכבים ומזלות אלו שהתרכזו בעיקר באיזור חרן ( בערבית חראן ), אינם זהים כלל עם כת ה " צאבאה הנזכרת בקוראן ואינם מהווים המשך שלה.

השופט וחכם ההלכה הקדום אבו יוסף אלאנצארי (מת בשנת 798) כותב בספרו ׳כתאב אלח׳ראג״: ״אין להכות את ׳אהל אלד׳מה׳ בשעה שהם משלמים את ה׳ג׳זיה׳ ואין להעמידם בשמש או כיוצא בזה ואין לפגוע בגופם, אלא יש לנהוג בהם בעדינות (׳רִפק') ולאסור אותם עד שישלמו את המס״.׳אהל אלד׳מה׳ לדעתו הם בני חסותו של הנביא עצמו ותפקיד החליף לדאוג לכך שלא ייעשקו ולא ייפגעו ולא ייתבע מהם מס מעל ליכולתם ובניגוד למותר. אבו יוסף מספר כיצד החליף השני, עמר בן אלח׳טאב (644-634), בא לעזרת יהודי זקן וסומא שהתלונן לפניו על מצבו. עמר נתן לו מכספי הצדקה המוסלמיים, שחרר אותו מעול ה׳ג׳זיה׳ והזהיר את אנשיו: ״אלוהים לא ינקנו אם אכלנו את כספו של זה בצעירותו וניטשנו בזקנתו״. כמובן היה גם שיקול כלכלי ליחס מיוחד זה, כפי שעולה בבירור ממכתב ששלח על פי המסורת עמר בן אלח׳טאב אל אחד מנציביו, אבו עבידה:

השאר את האדמות האלה אשר אללה נתן לכם שלל בידי תושביהם והטל עליהם מס במידה שיוכלו לשאת, וחלק את הרווח בין המוסלמים. הנח להם לעבוד את האדמה כי הם יודעים זאת היטב וטובים בכך יותר מאתנו. אל תראה אתה והמוסלמים אשר אתך את אלה (אשר אינם מאמינים) כשלל, ואל תחלקם (כעבדים), בשל הברית שבינך לבינם ובגלל המס שאתה לוקח מהם כפי יכולתם. אללה הבהיר זאת לנו ולכם ככתוב: ״הילחמו באלה אשר אינם מאמינים באללה וביום הדין, שאינם אוסרים מה שאסר אללה ושליחו ואינם מאמינים בדת האמת, (אך) הם מאלה שניתן להם הספר, עד אשר ישלמו את מם ה׳ג׳זיה׳ מידם כשהם מושפלים״ (סורה ט, 29).

תוספת שלי ממקורות אחרים…התרגום בעברית לקוח מספרו של פרופסור אורי רובין

 قَاتِلُواْ الَّذِينَ لاَ يُؤْمِنُونَ بِاللّهِ وَلاَ بِالْيَوْمِ الآخِرِ وَلاَ يُحَرِّمُونَ مَا حَرَّمَ اللّهُ وَرَسُولُهُ وَلاَ يَدِينُونَ دِينَ الْحَقِّ مِنَ الَّذِينَ أُوتُواْ الْكِتَابَ حَتَّى يُعْطُواْ الْجِزْيَةَ عَن يَدٍ وَهُمْ صَاغِرُونَ

הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהיו ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את ג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים

מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אהל אלד'ימה –

לאחר שלקחת מהם את ה׳ג׳זיה׳ אין לך כל זכות עליהם. האם עלה על דעתך מה יישאר למוסלמים שיבואו אחרינו אם ניקח אותם (לעבדים) וננצלם? באלוהים, המוסלמים לא ימצאו איש לדבר אליו ולהרוויח מעמלו. ואילו כך המוסלמים יאכלו(את עמלם) של אלה כל ימי חייהם, וכאשר אנו והם נמות – בנינו אחרינו יאכלו(מעמל) בניהם, וכן תמיד – כל עוד הם עבדים למוסלמים, כל ימי גבור האיסלאם. לפיכך הטל עליהם מס ומנע מהם שבי ואל תתן למוסלמים לעשוק אותם או לפגוע בהם או לשדוד את רכושם, אלא לפי המותר, ושמור בקפדנות את התנאים אשר הענקת להם בכל מה שנתת להם.

פגיעות ביהודים בימי הביניים והידרדרות מצבם בארצות האיסלאם בזמן החדש הוסברו לעתים קרובות בכך שהם הפרו את ברית החסות מצידם, מאסו במעמדם הנחות, לבשו בגדי פאר כמוסלמים השליטים, תפסו עמדות מפתח בשלטון או פגעו בכבוד הנביא והאיסלאם. המשפטנים המוסלמים בימי הביניים דנו במפורט בשאלה אילו עברות מצד בני החסות פירושן הפרת הברית (׳נקד אלעהד׳) כולה. היו שצמצמו עברות אלה לדברים שיש בהם נזק למוסלמים, כגון: סיוע לאויבי האיסלאם ומתן חסות למרגלים נגדו, הריגה של מוסלמים, שוד דרכים, חיי אישות עם אישה מוסלמית או נסיון להעביר מוסלמי על דתו. היו שהדגישו דברים עקרוניים יותר, כגון: פגיעה בכבוד הנביא – שעליה חל עונש מוות גם על מוסלמי – ובכבוד האיסלאם, אי תשלום מס ה׳ג׳זיה׳ או פריקת עול האיסלאם בכללותו. אך בדרך כלל נזהרו העולמא המוסלמים מאוד בעניין זה ורוב ההפרות של ׳תנאי עמר׳ – לפי אחדים אפילו קללת הנביא עצמו – נחשבו לעברות שעונשן בצדן, אך לא לעילה להפרת עצם חוזה החסות. נדמה שרק יהודים שהמירו את דתם לאיסלאם העזו לתבוע בפה מלא את הסרת כלל החסות (׳דימה׳) שהאיסלאם מעניק ליהודים, בדרך כלל בטענת השווא שהיהודים אינם עוד מונותיאיסטים אמיתיים והם בבחינת עובדי אלילים ואפילו עובדי אש. אכן, גם באירופה הביניימית נתנו נסיכים ורוזנים חסות ליהודיהם – בדרך כלל משיקולים כלכליים – ולעתים הגנו עליהם מפני ההמון או מפני הכנסייה, אך נדמה שמעולם לא התחייבו לכך במסמך משפטי כלשהו. שם גם מעולם לא ראה איש צורך להצדיק רדיפות ופרעות ביהודים בנימוק משפטי.

51 – כיצד בא הכסף לעולם

מספר שלמה חזן

שלמה חזן (מספר: סיפורים 51—56), יליד בנימלאל בהרי האטלס (1923). בצעירותו עסק במסחר בכפרי הסביבה, והיה גם קצב. עלה בשנת 1952 עם אביו, אמו, תשעה אחים ושתי אחיות, ועבר לגור בקאסטל (מעוז ציון). כיום הוא אב לשבעה ילדים ופעיל בעסקי ציבור: אחד מראשי ועד בית־הבנסת של העדה המארוקאית במעוז ציון׳ וראש דבריה שם. בגלל יושרו האישי הוא מקובל מאוד על כל בני העיירה. הוא עובד בעבודות חקלאות במשקי הסביבה ומצטיין בחריצותו ובנאמנותו.

הוא מספר את סיפוריו — מוסר יצחק וקסלר — באריכות ובהתאמה מרובה׳ וממחיש בתנועות ידיים מה שלשונו תקצר מלהביע. דיבורו איטי וכבד ביטוי. לעתים הוא מכניס לתוך סיפורו דברי התפלספות על חיי אדם עלי אדמות. אין סיפוריו באים׳ אלא לתת תוקף יתר לדיעותיו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור. אמונתו בייעוד ישראל ואהבתו לארץ־ישראל הן ללא שיעור. למרות משפחתו רבת הילדים, נתונה דאגתו בעיקר להוריו הזקנים, הגרים בבית־שמש. הוא תומך בהם תמיכה כספית, ובעין יפה. מעולם לא שמעתיו מתאונן. להיפך, הוא תמיד שמח בחלקו.

כיצד בא הכסף לעולם

פעם, לפני הרבה מאוד שנים, היו בני־אדם חושבים כל החיים שלהם רק על המוות. הם לא היו נהנים, לא מן האכילה ולא מן השתייה, כי חשבו רק על מלאך המוות ועל יום המוות. למה ? — כי טרם היה להם אז על מה לחשוב: מחשבות אחרות טרם נבראו בעולם. ומה היה קורה ? — ככל שזקנו, הלכו בני אדם ונעשו רזים יותר ויותר! כי זה טיבה של מחשבה על המוות: היא אוכלת את בשרו של אדם בעודו בחיים. וכשמתו בני־אדם הם היו עור ועצמות ממש, בלי שום בשר. ולתולעים שבאדמה לא היתה כל תועלת מהם.

יום אחד באו התולעים להתאונן בפני הקדוש־ברוך־הוא, וכך טענו לפניו: — ריבונו של עולם, כאשר בראת אותנו, אמרת, כי נאכל בשר. והנה מה נאכל, כשכל בני־אדם מתים רזים וצנומים עד כדי כך, שבקושי מחזיק העור את העצמות, ובשר אין עליהן כלל. אולי נאכל עצמות ? אמר אלוהים:— הצדק אתכם. אתייעץ עם המלאכים. שמעו המלאכים את טענות התולעים וגם הם הודו, כי הצדק אתן. הרי הן נבראו כדי לאכול בשר.

מה עשה הקדוש־ברוך־הוא ? הוא הוריד את הכסף לעולם. היה האדם קונה במאה ומוכר במאתיים, והיה משתעשע הרבה בענייני מקח וממכר ורווח, עד ששכח על המוות, כי היה חושב כל הזמן על הכסף. ומה היה עושה? מן המאתיים שהרוויח היה קונה סחורה בעד מאה ובעד מאה היה קונה צורכי אוכל. והיה לו על מה לחשוב:— איך להרוויח כסף ואיך להוציאו. ומן האוכל_; הלך והשמין.

ועכשיו, כאשר מתים בני־אדם, שמחות התולעים ומודות לקדוש־בריך־הוא על חסדיו הגדולים.

52 – על מה העולם עומד

מספר שלמה חזן

52. על מה העולם עומד

פעם אחת כאשר אהרן הכהן, אחיו של משה רבנו, הקריב ביום הכיפורים פר בבית־המקדש, קפץ הפר מתחת לידיו של אהרון והרביע פרה. המליטה פרה זו עגל חזק ובריא מאין כמוהו. לא עברה שנה והעגל גדל והיה עצום יותר מכל העולם כולו.

לקח אלוהים ישתבח את העולם ושם אותו על קרנו של פר זה. עומד לו הפר ומחזיק את העולם על קרנו כל הימים, כי זהו רצונו של הקדוש ברוך־הוא. אבל יש ואנשים חוטאים, החטאים קשים והעולם נעשה כבד מהם. אז מתעייף הפר הרבה מן המשא הכבד, ומה הוא עושה ? הוא זורק את העולם ומעבירו מקרן לקרן בתנועת ראש. אז באות לעולם רעידות אדמה, המלוות רעש גדול. הרבה אנשים רשעים מתים ואתם חטאיהם הכבדים. ושוב קל לפר, והעולם עומד יציב על הקרן האחת.

כך מגלגל הפר מדי פעם בפעם את העולם מקרן לקרן, וגורם לרעידות אדמה ולאמונות אחרים, לא עלינו. והחטאים מתנערים.

ואם תשאלו, למה דווקא על קרן פר? אשיב: כדי שבני אדם ידעו את הסכנה ויראו עד כמה הם תלויים בחסדי אלוהים. אם יקיימו את המצוות ויקדשו את שמו יתברך יום יום, יעמוד הפר במקומו ועל קרנו יישאר עולמנו קבוע, יציב ושקט.

ז. ישיבת ״חכמי צרפת״ באקס לה בן וישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר

ישיבת אקס לה בן היתה שונה מיתר הישיבות הליטאיות בכך שלא נוצרו בתוכה משקעים של טינה בין ספרדים ואשכנזים.

הישיבה נוסדה בשנת 1945 על ידי הרב ארנסט וויל, במסגרת המאמצים הראשונים שנעשו לאחר המלחמה לקומם את ״עולם התורה״. לראש הישיבה מונה רבי חיים יצחק חייקין מאחרוני תלמידי החפץ חיים״. הישיבה הגדירה עצמה בפרסומיה כמי שממשיכה את מסורת הלימוד של מזרח אירופה. שיטות לימוד הגמרא היו זהות לאלו שהיו מקובלות בישיבות ליטא ופולין ושימשו מודל לפני מלחמת העולם השנייה. שפת הלימוד היתה צרפתית, התלמוד עמד במרכז הלימודים אך התקיימו גם לימודי מוסר ודינים.

ייחודה של ישיבת אקס לה בן ניכר בשני תחומים: הראשון, הנהגת לימודי חול לתלמידי הישיבה כבכל בית ספר תיכון כללי בצרפת, כך שהתלמידים יוכלו לקבל תעודת בגרות. לתלמידי הכיתות החמישית והשישית התנהלו לימודי החול בבית הישיבה על ידי מורים לא יהודים, או על ידי מורים בוגרי הישיבה. תלמידי השביעית והשמינית למדו בבית הספר התיכון המקומי, לפי תוכנית מיוחדת בתיאום עם משרד החינוך הצרפתי. תלמידי הישיבה למדו רק מקצועות בהם חובה היה עליהם לעמוד בבחינת הבגרות, ומשאר השיעורים היו פטורים. התחום השני התבטא באופי לימודי הקודש. ראש הישיבה, הרב חייקין, לא הדגיש את הצד העיוני אינטלקטואלי של לימודי הקודש. מטרתו החינוכית היתה שהתלמיד יהיה מצויד בידע שנדרש לטובת הקהילה. הישיבה קיבלה גם צעירים שמלכתחילה לא שאפו להיות גדולים בתורה ו/או רבנים, וגם בעלי בתים שביקשו ללמוד תורה. עם זאת, היתה גם אופציה ללימודי רבנות לחפצים בכך. הרב חייקין סירב להעניק תעודות גמר או הסמכה לבוגרי הישיבה, ומי שרצה בתואר התקבל לישיבה אחרת או לבית הספר לרבנים בפאריז. בקרב התלמידים היו אף ״בעלי תשובה״ רבים, ביניהם סטודנטים לרפואה ומשפטים אשר נטלו פסק זמן בקריירה האקדמית על מנת ללמוד יהדות. נתונים אלו מסבירים את רמתם האינטלקטואלית הגבוהה של תלמידי הישיבה. ד״ר שרשבסקי (המפקח החינוכי מטעם הג׳ויינט) מציין שבוגרי ישיבה זו ממלאים תפקידים חשובים בערים באירופה, צפון אפריקה ואפילו באנגליה, והם משמשים כמורים, מנהיגים, מפקחים, ורבנים. פרסומיה של הישיבה הדגישו במפורש את ייעודם של בוגריה: לצאת מעולם התורה אל הקהילה כדי להנחיל בקרב חבריה תורה ומוסר. הישיבה פרסמה בגאווה את התפוצה הבינלאומית של בוגריה ואת שורת התפקידים שבוגדים אלו ממלאים בקהילות השונות. בוגרי הישיבה ביקשו להשפיע לא רק באמצעות תפקידים של ״כלי קודש״ בקהילה, אלא גם בעזרתם של בוגרים שהם רופאים, עורכי דין ובעלי מקצועות חופשיים שיוצרים בתוך הקהילה מרכזי לימוד והפצת היהדות. על פי הקטלוג שהישיבה פרסמה בשנת 1956, ההשפעה הרבה ביותר של בוגרי הישיבה הורגשה במרוקו עצמה. הקטלוג מציין בעלי תפקידים מרכזיים שהם בוגרי הישיבה: מנהל תלמוד תורה בקזבלנקה (1,300 תלמידים); יועץ ממשלת מרוקו לחינוך היהודי; מנהל הישיבה בטנג׳יר, ותפקידי חינוך רבים ברחבי הארץ.

שילוב לימודי קודש וחול שישיבה זו הנהיגה הוא נדיר וחריג בקרב הישיבות הליטאיות. עצם השילוב והנהגת לימודי החול בישיבה נראה טבעי בעיני היהודים הצרפתים (שנולדו בצרפת). במובן זה הם דמו לזרם החרדי הגרמני, מיסודו של הרב שמשון רפאל הירש (1888-1808), שדגל בגישה המשלבת ״תורה עם דרך ארץ״. הבעיה והוויכוח שהעסיקו את החרדים במזרח אירופה, האם מותר ורצוי לערב בין קודש לחול, כלל לא עלתה על סדר היום אצל היהודים הצרפתים לאחר המלחמה. כשמלאו לישיבה עשר שנים ולאחר שכבר התנהלו בה לימודי חול, נסע הרב חייקין מייסד הישיבה ל״גדול״, הוא הרב יצחק זאב סולובייצ׳יק (הבריסקער רב) בשוויץ, וקיבל ממנו הסכמה לעירוב קודש בחול. הנימוק לבקשה ולהסכמה היה פרקטי לחלוטין, אלמלא הונהגו לימודי חול, היו ההורים מוציאים את ילדיהם מהישיבה והיא היתה נסגרת.

לישיבה באקס לה בן היתה תדמית טובה גם מבחינה כספית. על פי הדו״ח של ד״ר שרשבסקי באותה תקופה, אקס לה בן היתה המוסד היחיד שלא סבל מגדעון כספי ותקציבו היה מאוזן. שרשבסקי מייחס זאת לניהול נכון ולאגודת הידידות של הישיבה המגייסת עבורה תרומות. הישיבה זכתה לתמיכה של ה־FSJU (ארגון הסעד והקהילה היהודי המקומי), הג׳ויינט וועדת התביעות בארצות־הברית (ארגון העוסק באיסוף כספים למען יישוב מחדש של משפחות ניצולות שואה ובניית קהילות יהודיות: וכן בפיתוח והקמת ארגונים שעוסקים בנושא השואה).

ישיבת אקס לה בן החלה לקלוט תלמידים ממרוקו עוד לפני שנות החמישים. בבקשות תמיכה שנשלחו לג׳ויינט בשנת 1949, כותבים המבקשים שחלק גדול מתלמידי הישיבה הם צפון אפריקאים ובכוונתם לקלוט עוד תלמידים משם. באמצע שנות החמישים מנתה הישיבה כשמונים סטודנטים, מתוכם 70% יוצאי מרוקו, מספר תלמידים מועט מאלג׳יריה ותוניס, והשאר ממזרח אירופה.

בישיבת אקס לה בן, כאמור, לא נוצרו משקעים על רקע היחסים בין ספרדים לאשכנזים. כיוון שייעודה של הישיבה היה להחזיר את התלמידים לקהילה כשהם מצוידים בידע בתורה ובהשכלה כללית, לא נוצרה תחושת ניכור בקרב התלמידים והם לא הסתגרו והתבדלו בתוך כותלי הישיבה. ישיבת אקס לה בן הגדירה עצמה בפרסומיה כאורתודוקסיה קיצונית, הממשיכה מסורת אשכנזית ממזרח אירופה בת מאות שנים, אך בד בבד מצאה דרך לקלוט לתוכה תלמידים ממרוקו, לחנכם ברוח מסורת זו תוך שילוב לימודי חול.

גם בישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר של הרב וולטנר, לא התעוררה התנגדות בולטת לאופייה הליטאי הזר של הישיבה. נשמעו טרוניות של מנהלים מקומיים נגד ההגמוניה של האשכנזים ונגד מנהיגותו של הרב וולטנר, אך לא הוגשו תלונות של תלמידים נגד מוריהם או תלונות בגין יחם רע. גישתו החינוכית של הרב וולטנר צמצמה ככל האפשר את רגשות התסכול והניכור, שכן הרב התייחס ברגישות רבה לצרכים הייחודיים של כל אחד מתלמידיו: בישלנו ואכלנו את האוכל והטעמים שהם היו רגילים מהבית, התפללנו בנוסח התפילה שלהם, האווירה שלהם, רק לימודי הקודש היו ע״י מורים אשכנזים בעברית, ושיטת הלימוד וסיפורי המוסר מהישיבות הגדולות שלנו. כשהגיעו לפוניביץ וחברון ראו בהם אחד משלנו.

התנגדות ורדיפות; התפתחות תורתו של מוחמד

כבר ראינו שלא קל היה למוחמד לשבור את שוויון־הנפש של אנשי מכה הבטוחים בעושרם ובמשפחתם. אולם הטפתו עוררה מוקדם מאוד התנגדות שלא ציפה לה, ואולי לא היה צריך לצפות לה, כי הלא בתחילה לא פגע מוחמד בקודשי מכה. הוא לא הטיף נגד האלים. אדרבא, הוא שם בפי אללה את המצווה לזבוח אצל הכעבה. אך הוא פגע בדבר שהוא קדוש ביותר לכל אדם — בשלוותו. הוא אמר לאנשי מכה שעושרם הבל, שאינם יכולים לסמוך על מה שיש בידם. הוא ערער את בטחונם. מהר מאוד הרגישו: הנער הזה מבית עבד אלמטלב אינו ככל האדם, ועתיד הוא להחרידם מן השלווה שהיו יושבים בה. דבר זה אין סולחים לאדם. אין אנו צריכים לחפש סיבות מיוחדות וצדדיות להתנגדות החריפה, אלא בעצם בשורתו של מוחמד: חיי העולם הזה הם הבל, אין אדם יכול לסמוך על עשרו ואינו יכול לבטוח במשפחתו, השלטון על חיי אדם הוא לאלהים בלבד — לשמוע זאת לא היה נעים. הדבר פגע בהרגשה היסודית של הערבי, בהרגשת החופש, כי הנה הוא צריך להיות עבד של אללה בכל דבר. כמו שאמר מוחמד (סורה 21, 17): ״לו מי אשר בשמים ובארץ ואשר אצלו (אותם מלאכים שהם גיבורי כוח) — אין (הם) מתגאים מלעובדו ואין (הם) לאים״. ואתם אנשי מכה מתגאים ואינכם חפצים להכנע…

משום כך השיבו אנשי מכה מלחמה שערה. קודם כל הטילו ספק בעצם סמכותו של מוחמד בשליחותו. כבר אמרנו שבתחילה חשש מוחמד שמא הוא ״מג׳נון״, שמא הוא תפוס על ־ידי שד. אם הוא עצמו היה לו ספק זה, טבעי שאחדים האשימוהו בכך (סורה 81, 22; סודה 68, 2). האשימו אותו שהוא ״כַּאהִן״ – كاهين – מתנבא, שהוא משורר, ובעיקר שיומרתו שהוא מדבר בשם אללה אינה אמת, ודבריו הם דברי בן־אדם (סורה 74, 25), או סיפורי קדמונים (סורה 68, 15 ; סורה 83, 13). מתנגדיו מפרשים את דבריהם ומצביעים על אדם זר שהוא רבו של מוחמד ונותן דברים בפיו. וכך אנו קוראים בסורה 16, 101 ואילך:

״וכאשר אנו מחליפים פסוק בפסוק, ואללה יודע מה הוא מוריד, אומרים הם : אתה רק בודה מלבך… אנו יודעים שהם אומרים: אין זה כי אם בן־אדם מלמד אותו״.

ועל זד. משיב מוחמד: ״לשונו של זה שהם מאשימים שלא בצדק היא לועזית וזו היא לשון ערבית ברורה״. כלומר, מוחמד מודה שדיבר עם איש או אנשים זרים שאינם ערבים, ועל כך הוא אומר: איך יכול להיות שמה שאני אומר לכם אלה הם דבריו! הלא הוא לועז, הלא לשונו היא זרה ואני מדבר אתכם בשפה ערבית ברורה. ועוד הם טוענים (סורר. 25, 4):

אלה הם מעשיות ראשונים, שהוא רושם לו,

כדי לקרוא לפניו בבוקר ובערב (היינו, תמיד).

ועוד, מוחמד קירב כל כך לדמיונם את יום הדין, שקרוב לבוא, עד שבאה השאלה: היכן הוא יום הדין ? ימהר יחישה, מדוע אין יום הדין, שאתה מכריז עליו, בא ? (השווה ישעיהו ה/ יט)

ומה שהכאיב ביותר למוחמד, שדווקא ממשפחתו קמו לו אויבים. אין אנו יודעים מה עשה לו אחי אביו עבד אלעֻזא, אך שהוא ואשתו עוללו לו עלבונות קשים אנו רואים בסורה 111, כשמוחמד מקלל את דודו קללה נמרצת וקורא לו ״אבו להב״ — בעל הלהבה, שייצלה באישה של גיהנום ואשתו תביא עצים להגדיל את הלהבה.

לא קל היה לעמוד נגד הלחץ מבחוץ. על כן צריך אלהים לעורר ולעודד את מוחמד. ואנו קוראים כמה פעמים: אל תאבה להם, אל תשמע להם, אל תכנע להם. מה שהיה בלבו של מוחמד על אנשי מכה העיקשים הוא שם בפי הנביאים. למשל, בתפילה הגדולה של הנביא נוח (סורה 71, 5 ואילך):

הנה קראתי לעמי (אומר נוח) יום ולילה,

אך אין קריאתי מוסיפה להם אלא התרחקות בגלוי ובסתר

קראתי להם, אך הם ממרים את פי              

ריבוני, אל תניח על הארץ מן הכופרים אחד —

שלא ילדו אלא פושעים כופרים.

ואולם כלפי חוץ קבעה פקחותו הטבעית של מוחמד חזות אחרת. לא היתה למוחמד חמת ה׳ המסכנת את חיי בעליה, כפי שהיתה בירמיהו, אלא הוא הסתפק בהיותו צופה המזהיר את עמו, ואם לא יזהר — את נפשו מוחמד הציל. סורר. 73, 10 : " דום על מה שיאמרו ופרוש מהם פרישה יפה״, משמע: אל תתווכח. סורה 26, 214 ואילך:

הזהר את משפחתך הקרובים

 והטה את כנפיך (כלומר היה נוח) כלפי ההולכים

 אחריך מן המאמינים.

אם לא יאבו לך — אמור : אני נקי ממה שתעשו

 ויחל אל האלהים.

מנהג נוהגין לעשות היכר בבית הכנסת מקום לאבלים ולחתנים

ל. מנהג נוהגין לעשות היכר בבית הכנסת מקום לאבלים ולחתנים. וגם הנערים יום התחניכם במצות תפילין, מושיבים אותם בהיכל הם והילדים הבאים עמהם, ודורשים דרשה בענין מצות ציצית ותפילין שמלמדים אותם המורים. וגם ביום ש״ ת מושיבים בהיכל חתן המסיים התורה וחתן המתחיל התורה. ומצאתי למוהר״ח פלאג׳י ז״ל, בס׳ יפה ללב, או״ח סי׳ קן, אות ו, וז״ל: כב׳ נוהגים לעשות היכר בבית הכנסת מקום לאבלים ולחתנים, כדי שכל הנכנס יכיר ויגמול חסד זכר למקדש. ומה גם שבית הכנסת נקרא מקדש מעט. מו״ה מעיל צדקה, אות תשנא, דף מח ע״ג, ויעו״ש. ועיין כך החיים הבבלי, סי׳ קן אות מז. ומרן פסק באבל לשנות מקומו.

מנהג דאם מת אדם בחצירו ובאו אחיו ובניו ונתאבלו בבית המת

לא. מנהג דאם מת אדם בחצירו ובאו אחיו ובניו ונתאבלו בבית המת, ביום צאתם מהאבלות מחליפין החלוק שלהם, ואין מחליפין אלא בבית המת שנתאבלו שמה, ואין מוליכין החלוק לביתם לכבסו רק מכבסין אותו בבית האבילות, ובורחין מזה כבורח מן הנחש.

מנהג שאוכלים דגים באבילות ובשלש פקידות ובשבתות החודש

לב. מנהג שאוכלים דגים באבילות ובשלש פקידות ובשבתות החודש. והטעם דדגים נאמר בהם אסיפה, והצדיקים נאמר בהם אסיפה.

מנהג מחז׳ק פאס, שעושים פקידת השנה כשנכנסים לחודש אחד עשר משמת המת.

לג. מנהג מחז׳ק פאס, שעושים פקידת השנה כשנכנסים לחודש אחד עשר משמת המת. ובערים אחרות עושים אףלתשעה חודשים. ונראה שהמנהג שלנו יש לו בסיס על מה לסמור, דראיתי למוהר״ א הכהן האתמרי זצ״ל, בס׳ מדרש אליהו, דרוש שביעי, שעמד על זה, וז״ל: ונחזור על המנהג הקבוע לספוד ולבכות למת אחר תשלום השנה, והטעם למנהג עם מה שפירשנו לא ימנע מן החלוקה, דההספד הזה סיוע בין לצדיקים בין לרשעים. אם הוא רשע וישב בגהינם י״ב חודש, אנו בוכים עליו ומייללים עליו לסייעו להוציאו החוצה, משום שההספד שסופרים ומספרים שבחיו שהיו בו, הוא סיוע להעלותו מיד. והוא דרך משל למי שישב כמה זמן בתור הבור העמוק ולא היה רשות לצאת משם, וכשנתנו לו רשות אינו יכול לעלות אם לא יתנו לו יד לסייעו. ג״כ אחר י״ב חודש ניתן לו רשות לזה לצאת מגיהנם, והבכי וההספד הוא כמתפלל עליו לסייעו על ידי הבכי וסיפור שבחיו וכו'. וכן לגבי צדיקים אחר י״ב חודש שנשמתו שוב אינה יורדת בזה העולם כדפירשנו, אז ההספד והבכי וסיפור מעשיו, הוא סיוע לו להעלותו ליותר מדרגה שבג״ע. והשם ברחמיו יזכנו להיות כמוהו ולעמוד במחיצת הצדיקים, לחזות בנועם ה׳ ולבקר וליכנס בהיכלו אמן, עכ״ל. ומה טוב מנהג עי״ת מקנאס יע״א, שבליל פקידת השנה נאספים בערב בבית הנפטר, ואומרים כי הם נאספים לעשות הספד, ואומרים קינות בקול רם בתמרורים המשברים את הלב. ועיין בס׳ מדרש אליהו הנדז', שהביא ראיות להספד השנה. וראיתי למהר״א הכהן ז״ל, בם׳ חסדי כהונה, דף נב, וז״ל: מה שנהגו ישראל לעשות פקידת השנה אע״פ שכבר עשו כל שלשים יום הראשונים, דכל י״ב חודש הנשמה עולה ויורדת והוי בפניו, ואין יכולין לומר כל שבחה אבל בתשלום השנה שעולה ואינה יורדת, הוי שלא בפניו ויכולין לספר כל שבחיה דקיי״ל אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו, יעויי״ש.

מנהג הקרובים והחברים עולים לס״ת בשבעת ימי אבילות ונודרים צדקה לעילוי נשמת המת

לד. מנהג הקרובים והחברים עולים לס״ת בשבעת ימי אבילות ונודרים צדקה לעילוי נשמת המת. עיין יוד״ע, סי׳ רמס סעי׳ טז בהגהה, מה שנוהגים לפסוק צדקה עבור המתים בשעת הזכרת נשמות מנהג ותיקין ומהני לנשמותיהן (רקח סי׳ ריז).

מנהג ראיתי כשמתו איזה ת״ח גונזים בכותלי קבריהם יריעות ספרי תורה שבלו

לה. מנהג ראיתי כשמתו איזה ת״ח גונזים בכותלי קבריהם יריעות ספרי תורה שבלו ושמו אותם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים, וכמ״ש מרן או׳׳ח, סי׳ קנד ס״ב, דזהו גניזתן שיהיה לו קיום. וראיתי בשיירי כנה״ג, יו״ד, סי׳ שנג, שכי עמ׳׳ש הטור, אין מניחין ס״ת על מטתו של חכם. וכי על זה עיין הרדב״ז, ח״א, סי׳ קז, כתב הרלנ״ח, בסי׳ סג, דהשתא עבדינן לחכם במיתתו מאי דלא ס״ל בחייו כשהוא דבר מוסכם, עכ׳׳ל. וודאי מזה נשתרבב מנהג זה. ודין זה הוא במס׳ מגילה דף כו, ס״ת שבלה קוברין אותו אצל ת״ח ופסקו בטור ובשו״ע יור״ד, סי׳ רפב. והרב תורת חכם למוהר״י ידיד הלוי, ח״א, סי׳ ג, עמוד עז, עיי׳׳ש.

מנהג שיושבים אנשים ונשים יחד סביבות המת לסופדו, ולא חיישינן לשום דבר.

לו. מנהג שיושבים אנשים ונשים יחד סביבות המת לסופדו, ולא חיישינן לשום דבר. ועיין להרב החבי״ף ז״ל, בס׳ רוח חיים, יוד״ע, סי׳ שעט אות ב, שנתעורר בזה וציין לעיין בס׳ אבק דרכים, סי׳ יג_; ותפארת למשה, מ״ש בעניו זה. ובהלויית המת קפדי שלא להתערב עם הנשים, רק אנשים ונשים לבד, עיין זוה״ק, פ׳ ויקהל דף קצו ע״א. ועיין שדי חמד, ערך אבילות, אסיפת דינים סימן קצט, שאסר בזה דעות החולקים והאדיר כדרכו בקדש.

ס״ו. שוב ראינו בכתב יד החכם הנז׳ וז״ל דין עדי מסירה כרתי בגט בדיעבד, ואם נתן הבעל רשות לשליח לכתוב גט לאשתו בפני עדים, שהשליח יכתוב גט והבעל או שלוחו ימסרנו לה בעדי מסירה וסגי. עיין בסימן קל״ג בטור אבן העזר ועיין עוד בסי׳ ק״מ בשם בעל העיטור, שאפי׳ אם נתן הבעל גט לשליח ואמר לו הולך גט זה לאשתי, ואם נאבד תכתוב גט אחר עד שיבוא גט לידה, לית ליה רשותא למימר לספרא למכתביה, דמילי נינהו, ונדלי לא ממסירן לשליח. ואם כתב הוא בעצמו ונתנו לה בפני עדים כשר, ותנשא בו לכתחילה, דעדי מסירה כרתי בדיעבד ע׳׳כ. והכי עבדי עובדא בנדון כזה החכמים השלמים נ׳׳נ זלה״ה הקדמונים.

 וגם בימינו ג״כ אירע מעשה גדול מזה, שאחד אמר לשלוחו תן גט זה לאשתי בעדים, כאשר הוברר לנו שטר השליחות, ולא אמר לו כתוב ותן גט לאשתי, ואעפ׳׳י כן נתקבצו החכמים השלמים נ״נ ז״ל ועמדו למניין, ויצא מביניהם ברובא ורובא דמנכר, דאפילו שלא אמר לשליח כי אם תן, יכול הוא לכתוב וליתנו לה בעדי מסירה, ועדי מסירה כרתי. ויראה לי שהפשיטות שהביאו המורים להקל בדבר זה, הוא ממתניתא במי גיטין בפי האומר התקבל.אמר לשנים תנו גט לאשתי, או לשלשה כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו, ופי׳ רש״י ז״ל לשם אמר לשנים תנו גט וכוי, אע״ג דלא אמר כתבו, הרי אלו יכתבו בעצמן, ולא יאמרו לסופר אחר לכתוב, ולא לעדים לחתום. דלא כב״ד שויינהו, והן הן שלוחיו והן הן עדיו. אבל לשלשה וכו׳ מפורש ממתניתין, דאעג״ב דלא אמר אלא תנו גרידא, כאלו אמר כתבו ותנו. ואף לגבי יחיד שאמר לו תן גט לאשתי דין א׳ להם. עם היות שיש לבעל דין לחלוק עם כ״ז אחרי רבים להטות, ואין להרהר אחר ב״ד. שאם באנו להרהר אחריהם יש להרהר אחר בית דינו של יהושע בן נון. ואלים כח תן גט לאשתי, מכתוב גט לאשתי גרידא. שאם אמר לו כתוב גט לאשתי ולא אמר תן אותו בידה. עדין אני אומר כתוב אותו והניחו אצלך, עד שאומר לך מה תעשה בו, או תתנהו לה, או תחזירהו לידי. כמפורש בטור א״ה בסי׳ קמ״א בסעיף ט״ו, ואפילו אמר לשנים כתבו גט לאשתי, ולא אמר תנו, הרי אלו לא יתנו. דלא עשאם שלוחים כי אם לכותבו, לא ליתנו. ופי׳ הטור לשם והוא מן הגמרא, בד״א בבריא, אבל בחולה לאחר ג׳ ימים, או שקפץ עליו החולי, הרי אלו יכתבו ויתנו וכוי. עיין שם. וכל מה שכתבנו בא לידינו ג״כ. והשבנו לשואלים כאשר כתבנו הלכה למעשה. נאם שמואל אבן דנאן ס״ט עב״ל ז״ל. ולראיה שכך ראינו בכתיבת יד החכם הנז׳ ז״ל והכרנו כתיבתו, ח״פ וקיים וחתום החכם השלם החתום לעיל.

שוב ראינו בכתב יד החכם הנז׳ וז״ל, כתב הר״י קארו ז״ל בטור א״ה בסי׳ קמ״א בב״י בהלכות גטין ם׳ ל״א, עמ״ש הרי״ץ ז״ל, שכשמגרש ע״י שליח קבלה לא יטול תנאי בגט וז״ל, תמהני דמ״ש מ״ש כשמגרש לאשה עצמה, ואפשר דחיישינן דילמא אי־כא עדים דידעי שקבל הגט, ולא ידעי בתנאי, ואזלן ומסהדי שהגט שהגיע ליד שלוחה, ואזלא ומנסבא אפומהן, ונמצא גט בטל ובניה ממזרים עכ״ל הרב מוהרי״ק ז״ל. ובדקנו בס׳ ש״ע ולא הביא זה החידוש, ויש לחוש אליו שנימוקו עמו הרב ז״ל בדבר זה וס״ל כתוב.

עוד כתב הרב מוהרי״ק ז״ל בטור הנז׳ בסי׳ קמ״ד בסוף סי׳ י״א, הנותן גט לשליח ליתנו לאשתו, ע״מ שאם לא יבוא מאותו יום עד ב׳ שנים יהיה גט. ואם יבוא תוך ב׳ שנים לא יהיה גט, והאשה לא רצתה לקבלו עד עבור ששה חדשים אחר הב׳ שנים. עשה מעשה בזה ה׳׳ר יהודה ן׳ בולאנו ז״ל, וציוה ליתנו לה, והתירה מיד. וכתב ע״ז פסק, וגם ע״י היה מעשה פה צפת תוב״ב, והתרנו בבנופייא עכ״ל.

ונלע״ד שנפל להם הספק עד שהוצרכו לכנופייא שלהיות שלא רצתה לקבל הגט בהשלמת הזמן הנזכר, יראה משם שנתבטל התנאי, וכאילו פנים חדשות באו לכאן להצריכה גט אחר, אך אמנם בראותם ז״ל, שהכל הוא בנוי על יסוד אמיתי, שהאשה מתגרשת בעל כרחה, וברצון הבעל תלייא מילתא. והואיל והוא כוונתו להרחיב זמן לעצמו, שבכל עת שיבוא בתוך הב׳ שנים הגט אינו גט, ואם תתרצה האשה גם היא להרחיב לו זמן יותר זהו חפצו ורצונו, שאם בוא יבוא ורצונה לשוב אליו, עליה תבוא ברכת טוב. אמנם לא מפני זה יתבטל הגט, שבכל עת שתרצה לקבל הגט לאחר עבור הזמן הרשות בידה, ולית דימחא בידה. וכן הסכימו עמנו החכמים השלמים ישצ״ו, נאם הצעיר שמואל אבן דנאן יס״ט עכ״ל ז״ל, ולראיה שכך ראינו בכתיבת יד החכם הנז׳ ז״ל, ח״פ וקיים. וחתומים החכמים החתומים לעיל זלה״ה.

ס׳׳ח. וזה אשר מצאתי בכתב יד מוהר״ש שאול הנ״ל זלה״ה, שהעתיק הוא מכת״י כמוהר״ר יעקב ן׳ דנאן זלה״ה.

בענין אשה שנתפשרה עם בעלה, בפרעון כתובתה קודם שפטרה בגט, שמחלה לו כולה או מקצתה, קודם שכתב לה הגט. שוב ערערה על המחי׳ לומר שהיתה באונס, ומסרה עליה מודעה בעדים שהכירו באונסה כראוי, וטוענת מכחה לבטל המחילה אחר שקבלה גטה, בלי שום שיור ותנאי בעולם, ותובעת כתובתה במושלם. נגזר בב״ד הצדק שאין הגט גט עד שתתקיים המחילה, ותתבטל המודעה כמאן דליתא. שאם תתקיים המודעה ותתבטל המחי׳, נמצא גיטה שהגיעה לידה בטעות, שהרי הודית לבעל באותה מחילה, דאנן מהדי דלא פיטרה בגט ההוא, אלא לחושבו שהמחילה קיימת וכמאן דהתנה על הגט דמי, דלא יהא גט זולת אם תתקיים המחילה. והשתא דקדמה לה מודעה המבטלתה, גם הגט אינו גט.

מיהו אם תחדש לו מחילה אחרת בביטול כל מיני מודעות הגט גט למפרע, ואינה צריכה ממנו גט שני, הואיל ולא התנה בפירוש בשעת מסירת הגט, שלא יהיה גט אלא בהתקיים המחילה. ואע״ג דאנו דנין אותו כאילו התנה כן בשעת מסירה, דוקא לענין ממונא אמרי׳ כן, לפוטרו מהכתובה שמחלה. אבל לענין ביטול הגט מטעם אומדנא דמוכח, במקום שלא נאמר התנאי בפירוש, לא הורע כח הגט כל כך, רק בלא יגמר קיומו עד שתמחול מחילה אחרת בביטול כל מיני מודעות וכו'. אכן בחידוש מחילה אחרת כראוי יתקיים הגט למפרע, מעשה שהגיע לידה ואינה צריכה גט אחר. ונפקא מינה דלא מצי בעל הדר ביה לומר, דאינו גט השתא, ראותה מחילה קמייתא הות בטעות, ולא צבינא במחילה אחרת אפי׳ שתהיה קיימת בביטול כל מיני מודעות, דהואיל ומטעם טעות קא אתינא שהטעתו במחילה בלתי הגונה. הוי דינה כדין מקח טעות דחוזר בו הלוקח, עד שיחזיר לו המטע׳ אותו דבר שקנה ממנו, או שמכר לו שבו היה ביניהם מקח וממכר. מיהו בהנתן הדבר ההוא למוטעה, יתקיים המקח למפרע כמוטעה, ולא מצי הדר ביה. ואין לומר אדרבא, איפכא מסתברא להחמיר באיסור אשת איש להצריכה גט שני, מטעם האומדנא הנזכר. דהא לגבי ממונא אנן עבדינן עיקר מן האומדנא, ומכ״ש לגבי איסורא. דיש לומר דתנאי כזה שהוא מכח האומדנא, ובפירוש לא איתמר בשעת מסירת הגט, ולא קודם לזה, לא הוי מסירה שלא כהלכה, ושלא כהלכה בשעת מסירה הוא, כגון שחסר בו א׳ ממשפטי התנאים, אם שהקדים בו לאו להן, או לא היה תנאי כפול, ותנאי קודם למעשה, ותנאי בדבר א׳ וכו', ושיוכל להתקיים עיי שליח, ושתוכל לקיימו כדמוכח בסי׳ קמ״ג טוא״ה, דמוכח משם שאפי׳ היה בשעת מסירה אם לא נעשה כהוגן ככל משפטו כמאן דליתיה דמי התנאי ההוא, והגט קיים. וכ״ש בנדון דידן שלא נזכר כלל ריח מהתנאי הנז׳ בשעת מסירה, ולא קודם לה, אלא באומדנא דמוכח אתינא למימר וכו׳ וק״ל. נאם יעקב עכ״ל הרב זלה״ה.

אסיפה א׳

האסיפה הרא׳ של ״מועצת הרבנים״ השנתית שנתייסדה במארוק ברשיון הממשלה יר״ה, נהייתה פה עי״ת ״ארבט״ באולם של הבדי״ץ הגבוה יום ב״ך יברך לחדש סיון המכב״ת ש׳ לעזרת ה׳ בגבורים. תחת נשיאות הרב כמוהר״ר יהושע בירדוגו ראב״ד מ׳ יש״ץ ואתו עמו האדון מ׳ בוטבול הי״ו המפקח על מוסדות היהודים במארוק בא־כח מועץ הממשלה ואליהם נלוו הרבנים כמוהר״ר שאול אבן דנאן יש׳׳ץ וכמוהר״ר מיכאל יששכר אנקאווא יש״ץ חברי הבדי״ץ ה׳. כמו כן כאן נמצאו והיו באסיפ״ה הרבנים:

כמוהר״ר שלמה הכהן אסבבאן                      ראב׳׳ד אוזדא

כמוהר״ר חיים דוד סירירו                           ראב״ד פ׳אס

 כמוהר׳׳ר ברוך רפאל טולידאנו                    ראב״ד מק׳נאס

כמוהר״ר דוד ן׳ שושן                                 ראב״ד דאר לבידא

כמוהר״ר אהרן ן' חסין                                ראב״ד אצווירא

כמוהר״ר מרדכי אנקאווא                            ראב׳׳ד טאנכיר

וכמוהר״ר מרדכי קורקוס מ״מ ראב״ד מראקס (אשר לא נשתתף בהאסיפ״ה הגם שהיה במספר הקרואים).

 כמוהר"ר ר' יוסף משאש                     חבר בדי"ץ מקנאס

כמוהר"ר ר' ידידיה מונסוניגו                חבר בדי"ץ פאס

כמוהר"ר ר' שמעון הכהן                      חבר בדי"ץ דאר לבידא

גם במזומנים היו סופרי ומזכירי הב״ד הראשי החכם כמוהר״ר יוסף חיים אלמאליח הי״ו וה״ח אברהם אוחיון הי״ו וה׳׳ר יהודה צבע הי״ו.

עבודת המועצ״ה נפתחה בנאומו של ראב״ד הגבוה ה׳ יש״ץ. אחריו דברו חבריו בעניינים העומדים על הפרק כמוזכר להלן.