הספרייה הפרטית של אלי פילו-השירה היהודית העממית – יעקב לסרי
השירה היהודית העממית – יעקב לסרי
תוכן העניינים מחולק הוא לחמישה חלקים שכלאחד דן בנושא אחר, והם, החלק הראשון דן בשירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים. החלק השני דן בשירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והתמוגגות.החלק השלישי בשירי יגון וצער, שירי בדידות והשתפכות הנפש, שירי התנצחות וגידופים. החלק הרביעי בקינות על חורבן ירושלים ובית המקדש. החלק החמישי בשירי שבח והודיה, שירי מוסר, תפילה, אמונה וגאולה.
מידי פעם נשלב בכפוף לנושא הנדון או למאורע כלשהו, אם אישי או כללי, לאו דווקא לפי הסדר המופיע בספר. זהו מסמך נדיר, ממליץ לנסות לרכוש את הספר, רק בחנויות לספרים משומשים, או לצלמו באחת מאוניברסיטאות השונות, לבטח בבר אילן יש עותק שלספר זה.
מן המפורסמות הוא כי השירה היהודית עממית במרוקו היא שירה מגוונת וענפה. על אף הטלטלות העזות מאז העבר הרחוק ועד עתה, לא שקעה מורשת זו במעמקי הנשיה, שכן היא השימוש בה יומיומי ורצוף. יצירות אלה מזומנות ומהדהדות, עד עצם היום הזה, בכל מקום אשר שם נשארו הן עניין של מנהג ופרק של נוסטלגיה.
כוחן לא תש ולא נס ליחן, משום שלא נמצא להן עד כה תחליף, לא מבחינת סוגן ולא מבחינת עוצמתן, תחליף שיהיה נמרץ בביטויו ועז ביופיו, וימלא את מקומו, אם לנוחם בשעות מצוקה, ואם לתוספת בשעת שמחה.
יהדות מרוקו שבעה במשך שנים רבות אכזבות, חתחתים וייאוש, אך ידעה גם שנים של פריחה ושגשוג. הרעות והטובות הפרו אלו את אלו אהדדי, והבשילו את היצירות למיניהן. בלעדיהן אין לך לא שמחה נוסח הנובעת מן הלב ונכנסת ללב, ולא ביטוי נאות לצער, אם של היחיד ואם של הציבור.
ואכן בסוגי השירה על חלקיה ואפיוניה נמצא בבואה לדברי ימיה של יהדות מרוקו המפוארת, לנפתולי גלותה ולכוח סבלה ועמידתה במשך דורות האופל רבים. נמצא בה חותם רצף הקיום ששמר על תכנים חברתיים תרבותיים שורשיים.
שירים אלה שלשונם הלשון הערבית מוגרבית, המדוברת על להגיה השונים, משקפים את אי ההשלמה עם הגולה. החיים עמדו בסימן " כי לישועתך קיוויתי היום " אך ההוויה נעה בין קוטב העצבון לבין קוטב התקווה והציפיה לגאולה. היהודי עתים עיניו עמומות ודלוחות השל תלאותיו, ועתים נוצצות ומפיקות נחת בזכות ימים של השקט ובטחה במקומו, ובזכות תקוות העתיד המאירה לו.
כפרט הוא חש עצמו מזדהה עם הכלל וגורלו, ועם זאת ראה עצמו מוגן בקרב הכלל, מפני הסביבה העוינת, אם מוסלמים או נוצרים. אותן נאמנות והזדהות וזיקה הדדית שבין הפרט ובין הכלל הטביעו את רישומן בשירה היהודית העממית במרוקו.
תנועת שרל נטר – הלכה למעשה-יוסף שרביט
ייתכן שנשמעת בדבריו קריאת תיגר על הגישה הרציונאלית מדי של התפיסה החינוכית של כל ישראל חברים, הפוסחת על המימד הכה מרגש של הקהילה האותנטית, על המימד היהודי הצרוף. שמא מבקש הוא לומר כי האמת החינוכית והיהודית מצויה בין לבין, ולאו דווקא באפיק חינוכי אחד ויחיד. דומה כי בתווך מצויה השקפת העולם החינוכית של " שרל נטר " : מצד אחד להעניק ביטחון לבני הנוער ולהרחיב את אופקיו של עבר העולם הגדול והמודרני, ומן הצד השני – לכבד את קודשי ישראל, בלא כל תסביך נחיתות.
על רקע לבטים חינוכיים אלה מבקש בעל מאמר המערכת של " שרל נטר " ב – 3 באפריל 1948 להציג אסטרטגיה חינוכית דיאלקטית ואמביוולנטית : " שכן אין בונים על חורבות ואין נוטעים עץ על אדמה ביצתית……..
הכיצד ניתן לחנך ילדים ולחבבם את הספורט כשהיסודות רקובים והחומה מטה ליפול ? אם תאבו כי ילדינו יהיו בריאים, יפים וזקופי גו, עלינו לבנות בעבורם בית מאוורר ושטוף שמש. הגוף יתפתח באורח הרמוני, הרוח תהא צלולה והלב רגיש עד מאוד. החיוך שאנו רוצים כי יצטייר על שפתי ילדינו, הבה נתחיל לציירו על קירותינו. הבה נפתח שערינו וחלונותינו וניתן לאוויר הצלול והמחיה של המרחב לחדור בו. הכיצד השמחה יכולה לשכון עם הצלילים שבשיכון העוני, עם הריחות הלא נעימים ועינויי הרעב והמחלה ? הבה נבנה בטרם נחריב….זו העת למעשים ולהגשמה, ואם לא עכשיו אימתי ?
בקונגרס השנתי של הפדרציה של תנועות הנוער " שרל נטר " והצופים של יהדות מרוקו ובוגרי כל ישראל חברים, שהתקיים בפאס ב – 28-29 במאי 1950, יצאו בקריאה " להילחם בחירוף נפש בבעיות החברתיות כנגד המחלה, הבערות והעוני. באותו מעמד הציג אלפונסו צבע דוח פעילות של הפדרציה לשנת 1950, ממוקד בתנועת " שרל נטר ", כשהשאלה החברתית וסוגיית המללאח בלטה בו עד מאוד בהקשרן של " היחידות העממיות ". " הללו הופעלו ללא לאות על ידי אדגר גדג' ורוג'ה אבו בקזבלנקה, פאס, מכנאס, אוג'דה, מוגאדור ומראכש ", בזיקה לפעילות החברתית במללאח עצמו ובמחנות הקיץ. מתוך ארבעת אלפי הילדים שהגיעו למחנות הקיץ, הרוב נמנו על " היחידות העממיות ".
הערכה רבה הופנתה לאותן " יחידות עממיות " שפעלו בכל המללאחים של מרוקו. " היחידות העממיות " היוו מסגרת לחסרי מסגרת במללאח. בעיתון " נוער " נכתב על כך " אתם השמתם עצמכם למחנכים ומדריכים חברתיים של ילדים שהתאכזר גורלם במללאח והנכם פועלים תוך נדיבות לב ורצון טוב המסבירים את הצלחת יוזמותיכם ".
" שרל נטר " הייתה, כאמור, שותפה " למרכז החברתי לפעילות סוציאלית של המללאח, Centre Social du Mellah , שהיה מורכב מגופים סוציאליים בקהילה היהודית בשיתוף פעולה עם שליחי תנועות נוער מהארץ. היה זה גוף מתואם בעיקר לעשייה חברתית, כשהכול הסכימו להצהרתו המחודשת של המנהיג היהודי רב המוניטין ש"ד לוי כי " מרכז זה מנוע מלעסוק בהיבטים פוליטיים וכל כולו נרתם לעשייה חברתית סוציאלית בלבד.
ה " תיאום " האמור לא היה דבר מובן מאליו. להצהרה התמימה של ש"ד לוי קשורה פרשה לא כל כך תמימה מצד " המחלקה ליהודי המזרח התיכון ", מיסודה של הסוכנות היהודית. רוב השליחים בה באו משורות מפא"י ובעיקר ממפ"ם ; לא נמצאו בין שליחיה יוצאי " הפועל המזרחי ". מחלקה זו החזיקה בעמדות מפתח בצפון אפריקה בתחומי ארגון וחינוך של הסוכנות היהודית. עובדה זו, וכן העובדה כי עיקר עיסוקיה מצויים בתחומי החינוך בצפון אפריקה, גרמו לאנשי " הפועל המזרחי " לדחותה ולצאת במאבק נגדה ".
המחלקה החלה לפעול במרוקו במחצית השנייה של שנת 1949. ראש המחלקה י. זרובבל ונציגה בפריס א' פלג, ביקרו במרוקו. שליחיה – כעשרה במספר – הגיעו לשם בעיקר בסוף 1949 ובמחצית הראשונה של 1950. הם פעלו בתחומי הארגון הציוני " המגן , והחינוך הסוציאלי. שני שליחים פעלו בבית הספר בטנג'יר. אחד מהם, י' מיוחס, ביצע את משימתו התנועתית, וארגן תוך כדי עבודתו בבית הספר קבוצה לתנועת " השומר הצעיר ".
בקזבלנקה פעלה מרים אנגלברג – בן דב – בכל ישראל חברים, ושם ניסתה גם לגייס נוער לקבוצת " השומר הצעיר " שייסדה. רוב השליחים עבדו ב " מרכז השכונתי ", שנקרא גם " הבית הסוציאלי ", שהוקם על ידי המחלקה במללאח בקזבלנקה.
המרכז טיפל כנראה במאות אחדות של ילדים ובני נוער עזובים מהמללאח במגמה להכשירם לבקר בבית הספר ובתנועות הנוער וכן לקראת עלייתם ארצה. עבודת השליחים, שנעשתה ברוח ציונית ארץ ישראלית, זכתה להערכת גורמים בקזבלנקה.
משימתם של אברהם ומרים בן דוד, משליחי המחלקה, הייתה גם לייסד קבוצה לתנועת " השומר הצעיר ". הקבוצה נוסדה, ופעילותה התקיימה המחתרת ולעתים בתוך " הבית הסוציאלי ". שליח מחלקה אחר, משה ברק, שיועד באופן רשמי לעבודה ב " בית הסוציאלי ", פעל כשליח " דרור " בקזבלנקה.
Diffusion de l'oeuvre de David Ben Hassine
DIFFUSION DE L'OEUVRE DE DAVID BEN HASSINE
Cette modeste première édition, sans doute tirée à un petit nombre d'exemplaires, est en grande partie écoulée au Maroc, comme il est d'usage pour les publications de l'époque. Elle connaît aussitôt un succès prodigieux, et devient rapidement introuvable. La notoriété de David Ben Hassine s'étend, non seulement au Maroc, mais dans toute l'Afrique du Nord, et jusqu'en Orient, où ses piyyoutim sont popularisés par les rabbins-émissaires de Terre Sainte. Ainsi, le grand voyageur Réphael Ohana (1850-1902), originaire de Meknès, émissaire de Tibériade en Extrême Orient en 1886 , les fait connaître à Samarkand et dans tout le Turkestan. Certains d'entre eux sont publiés dans Séfer Pizmonim, à Calcutta, en Inde, en 1842 et à Aden, au Yémen, en 1925 . On en a même retrouvé dans la Guéniza du Caire. Enfin, Yossef Messas rapporte que le piyyout 'E'érokh Mahalal Nivi était bien connu en Pologne! De plus, à cause de la rareté de l'édition d'Amsterdam, de nombreux poèmes de David Ben Hassine continuent à paraître dans des anthologies publiées aux XIXe et XXe siècles, et même à circuler sous forme manuscrite, comme en témoignent les innombrables anthologies manuscrites, anciennes ou récentes, éparpillées de par le monde.
Des piyyoutim de David Ben Hassine comme 'E'érokh Mahalal Nivi, chanté pendant la Havdala et la brit-mila, sont entrés dans les rituels marocains et orientaux. De même, le piyyout 'Asadder Toush-bahta se trouve dans des mahzorim de Soukkot. Le plus connu de ses poèmes, " 'Oh.il Yom Yom 'Eshta 'é", est considéré comme une sorte d'hymne à la gloire de la ville de Tibériade et de ses saddiqim. Enfin, Vé-Simman Tov Vé-Haslaha, couplet extrait d'un poème nuptial, est devenu un chant d'allégresse entonné dans toutes les fêtes des juifs du Maroc.
EDITIONS ULTERIEURES DE TEHILLA LE-DAVID
Dans sa préface à la deuxième édition de Téhilla Lé-David, Aharon Ben Hassine, descendant du poète à la cinquième génération, explique que, par suite de son succès, et de sa rareté, l'édition d'Amsterdam ne pouvait suffire à la demande du public. Au début du XXe siècle, l'usage intensif des exemplaires imprimés, très recherchés, en avait rendu la lecture difficile. Finalement, Aharon Ben Hassine décide, vers 1930 d'entreprendre une collecte pour faire paraître une nouvelle édition. En 1931 il publie le nouveau recueil chez l'éditeur Yéhouda Razon, à Casablanca, en y "ajoutant des élégies et poèmes nouveaux, que le Maître composa après le départ de son volume pour la première édition". L'édition de Casablanca contient 240 poèmes, soit 56 de plus que celle d'Amsterdam. Cependant, le nouvel éditeur ignore l'existence de la longue complainte de David Ben Hassine sur les persécutions des juifs marocains pendant le règne du sultan Elyazid, dont nous parlerons plus loin, ainsi que les trois piyyoutim écrits par son ancêtre pour accompagner ses Azharot.
L'édition de Casablanca, très populaire, est largement diffusée. En 1973, Téhilla Lé-David est de nouveau imprimé à la suite d'un traité sur l'abattage rituel d'Aharon Ben Hassine. Cette édition, qui reproduit sans changement celle de Casablanca, n'est guère connue. Nous présentons ici la première édition universitaire de l'oeuvre poétique de David Ben Hassine.
תולדות חייהם ומשנתם ויצירותיהם של רבני וחכמי הספרדים -שמעון ואנונו
רבי אברהם ב״ר משה גלאנטי [השני]
נודע בשם רבי אברהם גלאנטי השני, בנו של המוסמך רבי משה גאלנטי הזקן, בן אחיו של רבי אברהם גלאנטי הראשון, דודו של רבי משה ב״ר יונתן גלאנטי. בצעירותו שלחוהו הוריו לשלוניקי ללמוד תורה מפיו של הגאון רבי אברהם מוטל. אחרי נשואיו השתקע שם והיה לאחד מרבני העיר.
היה שליח ירושלם בשנת תמ״ה [1685]. באותה שנה היה בקשטוריה והשכין שלום בין גביר העיר, רבי משה הכהן, שבביתו התאכסן, לבין אשתו לידשיה ובענין זה הגיע לידנו שטר הפשרה [ב״פרח מטה אהרן״ ת״ב סימן קו]. בשליחותו זו היה גם בלארסו שביון וגם בשלוניקי, בה שמע מפיו רבי חיים משה אמאריליו פירוש על המאמר "כל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה מחמתה״ [״יד משה״ לרח״מ אמאריליו דף קס״ד ע״ב].
בשנת תנ״ב שהה בצידון לרגל שליחותו, וחתם שם על גביית עדות בענין עגונה [״גינת ורדים״ אהע״ז כלל ג]. בשובו משליחותו נתקבל כרב ומנהיג בצפת, ושימש בכהונה זו שלש שנים, אך אחרי שפרצו מריבות בעיר, עזבה והלך לדמשק, בה נפטר בשנה תנ״ו [1696]. יהודי המזרח בארץ ישראל; סמכרי; קורא הדורות
רבי אברהם ג״ר משה גלאנטי [השני]
מרבני דמשק. היה מקובל מופלא. חיבר ספר שו״ת בקבלה וחלקו נדפס בתוך ספר ״ברכת אליהו״ לגה״ק רבי אליהו מני זצ״ל. חלק ב׳ של הספר של רבי אברהם הוא הגהות שלו על ספר ״שמן ששון״ [פרסייאדו], ההגהות נמצאים עדיין בכתב יד בישיבת פורת יוסף בירושלים.
רבי אברהם ב״ר משה די בוטון
מגדולי חכמי ורבני טורקיה. נולד בסלוניקי בשנת ה׳ש״ה [1545] ונפטר שם במגיפה הגדולה בשנת ה׳שמ״ח [1588]. נתפרסם בחיבורו הגדול ״לחם משנה״ – ביאור על הרמב״ם. מאז יצא לאור הספר ״לחם משנה״ הוא נלווה כמעט לכל מהדורות הרמב״ם. למד אצל הרשד״ם [רבי שמואל די מדינה] ביחד עם חברו, רבי מרדכי קלעי. כשעמד בכתיבת הלכות תפילה, הגיעו לידו ספרו של מרן יוסף קארו, ״כסף משנה״ – ביאור על הרמב״ם ובו כמה חידושים דומים לשלו, ואז כתב: ״היום ה׳ באדר שנת ה׳של״ה הגיע לידי פירוש הרב הגדול מורי״ק וכו׳ ומכאן והלאה לא אכתוב אלא הדבר המחודש אשר לי״. כן חיבר חידושים לש״ס – "מהררי נמרים״. כמה מתשובותיו הובאו בקצבי שו׳׳ת של חכמי דורו.
תולדות עם ישראל, כערכו
רבי אברהם ב״ר משה הכהן הספרדי
מן העיר קואינקה שבספרד. נולד בספרד בשנת ו״י או רי״א [1450-1451]. עם הגירוש הגיע לאיטליה. בשנת רס״ד בערך התיישב בבולניה, היה לרב הקהל ונודע לאחד מגדולי הפוסקים בזמנו. עמד לימין רבי בינדיט במלחמתו ברבי אברהם מינץ. רבי בינדיט השיב לו בחריפות על שעלב ברבי אהרן הכהן. גם רבי אהרן הכהן עצמו השיב לו עזות על שהעז לפגום בו ובמשפחתו וכתב: ׳ולאשר אמרת כי ממריבי כהן אני. בית אבי היה מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים… מהם מתו בקדושה ורבים נקברו בחיים לקדושת השם, ובנות הרב רבי יחיאל ז״ל בן הרא״ש ז״ל נשאו לקרובי… ונודע היה בית אבי ומשפחתי בכל גליל ספרד, כי כהני קואינקא ווברא קדושים היו, מקדישי שם שמים ברבים, מכבדי התורה, אנשי מעשה… וזה לי ט״ו שנה בבולונייא לא ימצא איש עלי באמת שמע מפי דבר בלתי הגון נגדו״.׳.
רבי בנימין ב״ר מתתיה בע״ס ״בנימין זאב״ ביקש קרבתו, מסר לו כמה מפסקיו כדי שיסכים עליהם, ורבי אברהם הכהן סמך ידו עליהם.
מכוא לספר"מימי! זאב״, עמוד פו
רבי אברהם ב״ר משה כלפון הכהן
מחשובי רבני ג׳רבה, רבי אברהם חי בשנים התמ״ח-התוצ״א [1931-1898], הוא בנו בכורו של הגאון העצום רבי משה כלפון הכהן זצוק״ל, נודע כבר באביב ימיו כתלמיד חריף ושקדן, ורבים ניבאו לו גדולות. הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ״ל היה עמיתו המובהק בתורה ולמדו הרבה ביחד, וכבר בילדותו היה נלחם במלחמתה של תורה עם חכמי דורו. הקפיד מאוד על לימוד המוסר יום ביומו, והיה זהיר מאוד בקיום המצוות בקפידא. לא הסתכל מחוץ לד׳ אמותיו ועיניו תמיד היו למסה ולבו למעלה. העמיד תלמידים גדולי תורה והרביץ תורה במשך שנים רבות, וממש זכה לכתר תורה נפסר צעיר לימים בן ל״ג שנים בשנת תרצ״א [1931]. רבי אברהם נתפרסם בכל רחבי תוניסיה כחכם הבקי בכל מקצועות התורה. משום כך נהגו חכמים להריץ אליו את שאלותיהם וביקשו את הכרעתו. הוא גם נודע כמורה ומחנך מעולה וכאיש נעים
הליכות, עת הרביץ תורה ב״ישיבת רבי יצחק חורי״. אלו הם חיבוריו:
א]. ״ברכת אברהם״ – שיסה רחבה בעומק העיון ויושר הסברא על מסכת ברכות נדפס בג׳רבא תרצ״א. ב]. ״ברכת אברהם״ – שיטה רחבה על מסכת חולין, ישראל תשמ״ב. ג]. שלחן ערוך קטן, כעין קיצור שולחן ערוך הכולל דינים נחוצים ביותר, ג׳רבא תשכ״ו. ד]. ״תורה וחיים״ ספר מקיף דינים ומוסרים, ונלוה אליו ספר ״משוש חתן״ דיני נדה ונישואין. ה]. ״בית אברהם״ – ב״ח, ספר גדול ומקיף על הלכות תערובות נדפס תשל״ה-תשל״ח. ו]. ״ברית אברהם״, כללי הפסק והוראה, ג׳רבא תשי״א. ז]. ״ברכת אברהם״ חלק ג׳ וחלק ד׳ על הש״ס סדר זמ״ן וסדר נק״ט, עדיין בכתב יד. ח]. יש עוד כתבי
יד בתחומים שונים.
תולדות ישראל, גדולי רמי טוניסיה ולוב, חוכרת ח. תשמ״ו
רבי אברהם ב״ר משה ערוסי
נולד בכוכבאן שבמרכז תימן בשנת תרל״ח [1878], למד תורה מפי רבי יחיא חמדי זצ״ל, עסק רבות בלימוד התורה והוסמך לרבנות ולדיינות בבית הדין שבצנעא. והיה בקי בחכמות כלליות, בשנת תרפ״ג עלה לארץ ישראל והוכיח רבים על המצב הרוחני השורר בארץ. בהשוואה לתימן, בנוסף לגדולתו בתורה היה פייטן חרזן
ומשורר. נתבש״ם בשנת תרצ״ד [1934] בפתח תקוה. ואלו הם חיגוויו:
א]. אזהרות יגר סהדותא, ב]. בית הריאה, ג]. אור לישרים, ד]. אורחות יושר, ה]. יורה חטאים, ו]. תועפות ראם וקרני ראם, ז]. זה
מנו, ח]. אוהל מועד, ט]. בן ראמים, י]. דם צדיקים, יא]. שיר חדש, יב]. הגדה של פסח, יג]. קורא הדורות, יד]. המחברת השנית.
רבי אברהם ב״ר משה קונמבריאל
היה בשאלוניקי בזמן מהרשד״ם ומהרש״ך, חכם גדול ומרביץ תורה בתלמידים ודרשן גדול, והיה דורש מדי שבת בשבתו בחברת תלמוד תורה בתוך קהל גדול, והיה אבי זקנתו אם אמו של הרב מו״ה דוד קונפורטי בעל קורא הדורות [דף מ׳ ע״ב], והחכם אמאטו לוזיטאנו כיבדו בשנת שכ״א ונשא את שמו בראש חיבור א׳ מחיבוריו.
אור החיים, בערכו
רבי אברהם ב״ר משולם ממודיגה
מחכמי איטליה ומרבניה מצינו אותו בשנת ה׳שי״ח [1558],
שהיה ממגיהי ספר ״הזוהר״ שנדפס במנטואה.
אטלס עץ חיים
רבי אברהם ב״ר נחמיה ב״ר נחמיאש
מחכמי טורקיה. מתלמידו של ״המזרחי״ [רבי אליהו מזרחי] ומוזכר בתשובותיו. נפטר בשנת ה׳רפ״ח [1528]. היה שאר בשרו של בעל ״היוחסין״ [רבי אנרהם זכותא] ודודו של רבי אברהם הלוי בר אליעזר, שהיה גיסו של בעל ״היוחסין״.
אטלס עץ חיים
רבי אברהם ב״ר נסים חיון
מחכמי ליסבון שבפורטוגל שהשתקע בטורקיה אחרי הגירוש משנת ה׳רנ״ז [1497]. מושבו בקושטא. בשנת ה׳רע״ו [1516] הדפיס את ספרו ״אמרות טהורות״ – ענייני תשובה ומוסר. בכתב-יד
השאיר את ״מאמר במופתים״ – ענייני נסים במקרא.
תולדות עם ישראל, נערכו
רבי אברהם ב״ר נסים קשטיל
יליד חברון, היה חתנו של רבי שלום ב״ר אליהו מני. משנת תר״ע [1910] כיהן כרבה של הקהילה היהודית בליסבון.
רבי אברהם ב״ר ניסים שלמה אלגאזי
גיסו של רבי חיים חזן בעל ״שנות חיים״ ורבי יום טוב אלגאזי. נמנה על חכמי ורבני ירושלם בשנים ת״נ-ת״ק [1740-1690]. במכון נמצא צלום ספר ״תעלומות חכמה״ לרבי משה ב״ו יהודה מגלייגו שהעתיק רבי אברהם.
תולדות חכמי ירושלים
סיפורי הנביאים-מוחמר בן עבד אללה אלכִּסַאאִי, ירחמהו האל־
הק׳דמה
בשם אלוהים הרחמן והרחום
אמר החכם, המלומד המובהק,
מוחמר בן עבד אללה אלכִּסַאאִי, ירחמהו האל־
א.פ – כאן נתוודע לסיפוריהם של הנביאים מנקודת מבטם של המוסלמים והאסלאם בכלל..יש לשים לדקויות, לדמיון הבולט למקורות היהדות וכמובן לסילופן המוחלט על ידי האסלאם, אשר למעשה מנכס לו את הכול מבלד אלוהים…אך לא ירחק היום שבו יגלו " מדעני " האסלאם הוכחות לכך שאלוהים היה מוסלמי לפני בריאת העולם……
התהילה לאלוהים, אשר הצמיח את הברואים [מן הארץ] בצמחים, ועשה אותם חיים אחרי היותם מתים, וקיבצם אחרי היותם מפוררים ( 1 ) ; והעבירם [בבריאתם] ממצב אל מצב: [תחילה] עשה אותם עיסה אחרי הדם המעובה, ואחר זאת ביקע בהם בקיעים וניקב בהם נקבים, ופיתל בהם עצבים והתקין בהם סמפונות, ושם בהם עורקים, אשר [לרוויה] משקים כנהרות הזורמים, ויצר בהם בשר והזרים בהם דמים. אחרי כן היטיב לעצב את גופם ולמתוח עליהם את עורם, ונפח בהם רוח החל בקדקודם, והמציא בהם תנועות ויצר בהם תנוחות; ושם להם צלעות בהתאמה, ושאר איברי גוף בהקבלה: וברא בהם את חמשת החושים, ללמדם דעת על הדברים החושניים ועל השגת המוחשיים. אחר זאת הוציאם אל החסד המדוד, להותירם בחיים עד עת מועד, ונתן להם בשפע חלב לפרנסם, והיטה אליהם את הלבבות לאהבם. כן השפיע עליהם רוב טובה ורומם בעיניהם את הדעה. ועת הגיעו לשלמות והשכילו להבחין בין אמת לבין טעות, הטיל עליהם מצוות כפי יכולתם והעמיס עליהם כפי שאתם, והאיץ בהם להתבונן ולימדם מוסר, למען ידעו כי אלוהים כול יכול וכי ידיעתו מקפת כול. ( 2 )
על כל אלה השבח לאל, המיטיב לעצב צורה ומעורר הערצה, אשר בראך ועיצבך ואיזן איבריך, והרכיבך בכל דמות שבחר. אכן, יתברך הטוב שבבוראים, ותפילתו וברכת שלומו על הטוב שבכל ברואיו – מוחמר חותם הנביאים ושליח ריבון העולמים – ועל כל בני ביתו וחבריו.
ועתה לעצם העניין. בספר זה כינסתי [סיפורים] המעוררים שימת לב לבריאת השמים והארץ, השדים (ג'ן), האנשים, ומצבי הנביאים, לפי מידת הידיעות שהגיעו אלינו על אודותיהם. זאת אחרי שעיינתי בדברים עיין היטב, ובדקתי את הקרוב ואת הרחוק מצד ההתאמה אל האמת. אלה הדברים אשר חיברתי, ומה שמתוכם מנוגד לאמת, יחול עוונו על ממציאו. אץ הצלחתי אלא באלוהים, שבו אשים את מבטחי והוא המספיק לי, ומה טוב המבטח. ( 3 )
1 – זוהי תמצית ההשקפה הקוראנית על בריאת האדם וגורלו בעולם (השוו סורות 17,71; 28,2; 6,99), דהיינו: יצירתו מעפר הארץ, החייאתו, המתתו והעמדתו למשפט ביום הדין. ראו גם להלן והערה 2.
2 – כאן לפנינו תיאור מפורט יותר של ההשקפה הקוראנית הנזכרת במהדורה, הערה 1. הוא כולל רעיונות וביטויים קוראניים נוספים (למשל סורות 22, 7-5; 16-12,23), לרבות ההשקפה שמצוות האסלאם אינן משא כבד כמצוות היהדות(טורה 286,2).
3 – אלה תהילות וברכות מקובלות בספרות המוסלמית, חלקן מהקוראן(סורות 82, 8-7; 14,23), וחלקן מהמסורת הבתר־קוראנית.
סיפור הלוח והקולמוס
אמר אבן עבאס : ( 4 ) בראשית ברא אלוהים את הלוח הגנוז, ונגנזו בו מה שהיה ומה שיהיה עד יום הדין. אין יודע מה יש בו פנימה, אלא אלוהים לבדו, ועשוי הוא מפנינה לבנה. כן ברא לו קולמוס מאבן חן, שאורכו מהלך חמש מאות שנה והוא משונן, ונובע ממנו אור בנבוע הדיו מקולמוסיהם של בני העולם הזה. אחר זאת יצאה קריאה אל הקולמוס לאמור: ״כתוב!״. אז נחרד הקולמוס מאימת הקריאה עד שהדהד קולו בשבחו לאלוהים כהדהד הרעם, ואחרי כן זרם על הלוח עם הדברים שהזרים בו אלוהים: הוויית היקום כולו עד יום הדין. התמלא הלוח, יבש הקולמוס, אושר מי שאושר ואומלל מי שאומלל.
4 – הוא עבד אללה בן עבאס, בן דודו של הנביא מוחמד, אחד המסרנים הבולטים ביותר בספר זה. מסרנים נוספים, בולטים כמוהו בספרנו, הם המומרים הנודעים כעב אלאחבאר ווהב בן מנבה, שהוזכרו בהקדמה, הערה 16. עליהם ועל מסרנים נוספים המוזכרים לאורך הספר, ראו שוסמן, כסאאי, עמי 27-23 באופן כללי, ובייחוד שם, נספח ג, עמי 202-196, שבו מובאת רשימת כל המסרנים, לרבות הפרטים עליהם. להלן אזכירם בשמותיהם בלבד, ללא פרטים נוספים.
5 – סיפור זה מבוסס על הפרשנות המוסלמית לרמזים סתומים בקוראן (למשל סורות 22,85; 1,68) על הלוח השמור עם אלוהים בשמים, שעליו רשם את כל תולדות היקום לעתיד לבוא. לוח זה הוא, לפי האמונה המוסלמית, ״אם הספרים״(סורה 13, 39), דהיינו: המקור לספרי הקודש של שלוש הדתות המונותאיסטיות (וראו גם הקדמה, הערה 5 והקשרה: מהדורה, הערות 238, 269 והקשריהן). לפנינו בסיפור זה גם השתקפות של התפיסה הדטרמיניסטית שרווחה בתאולוגיה המוסלמית: לפרטים על כך ראו גולדציהר, הרצאות, עמי 79-66: לצרוס־יפה, פרקים, עמי 372-364.
סיפור בריאת המים
אמר אבן עבאס: אחר הדברים האלה ברא אלוהים פנינה לבנה בגודל השמים והארץ, ולה שבעים אלף לשונות, והיא משבחת את אלוהים בכל לשון מאותן לשונות בשבעים אלף שפות. אמר כעב: ולה עיניים, אשר לו הושלכו בהן הרים שלא ייעקרו, לא היו אלה אלא כזבובים בים הגדול. אחר כך קרא לה אלוהים, והיא נחרדה מאימת הקריאה עד שהייתה למים זורמים המכים אלה באלה כגלים. ועוד אמר [המסרן]: כל דבר חדל {ז} לעתים לשבח את אלוהים, לבד מהמים; אלה אינם חדלים לשבחו, ושבחיהם הלוא הם סערתם ותנועתם. כן ביכרם אלוהים על שאר ברואיו ויצר אותם מקור להם, כמו שנאמר: ״ויצרנו כל חי מן המים. הלוא יאמינו?״(סודה 21, 30). אז יצאה קריאה אל המים לאמור: ״הסכיתו!״. הסכיתו [המים] בהמתינם לדבר אלוהים. היו אלה מים זכים, נטולי עכרוריות וקצף.
הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה 1948-1956-חיים מלכא
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
חוליות המיון. 
עם תחילת הדיונים על חידוש העלייה מצפון אפריקה החליטו לוי אשכול, שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, וגיורא יוספטל, הגזבר וראש מחלקת הקליטה, שמעתה לא יועברו העולים מן האונייה אל למחנה, " שער העלייה " ומשם ליעדיהם הסופיים, אלא מן האונייה – ישירות להתיישבות.
בדיון מליאת הסוכנות הציע אפוא יוספטל שיוקמו " חוליות מיון ", הן יישלחו למרוקו ותוניסיה, וכבר שם, לפני היציאה לארץ, יבצעו ציון והתאמה להתיישבות ולעבודה חקלאית. ואכן ב-14 ליולי 1954 קיבלה מליאת הסוכנות את הצעתו :
כדי להבטיח קליטה מסודרת וקליטה פרודוקטיבית של עולים, תקים הסוכנות היהודית במרוקו ובתוניסיה חוליות מיון המורכבות מב"כ מחלקה העלייה, הקליטה וההתיישבות. מתפקידי חוליות אלה יהיה לקבוע את קצב העלייה, למיין את העולים לפי מקומות העלייה בארץ ולהבטיח את אפשרות העברה של רוב המשפחות הללו להתיישבות ולאזורי פיתוח.
ב-26 ביולי 1954 אישר " המוסד לתיאום " את החלטתה ואף הגדיל את סמכויות חוליות המיון : אין להעלות משפחות, אשר לדעת חוליות המיון אינן מסכימות ללכת להתיישבות חקלאית או לעבודה באזורי פיתוח, כך הורה " המוסד לתיאום " לצרף את נציגי משרד הבריאות לחוליות המיון.
על תפקיד חוליות המיון הסביר יהודה ברגינסקי לחברי הנהלת הסוכנות בדצמבר 1954 : " אסביר בקיצור נמרץ כיצד עניינים אלה מתנהלים, תפקיד נציגי מחלקת העלייה בצוות הוא רק לבדוק אם האנשים מתאימים לכללי הסלקציה, שלא יסתננו לארץ מקרים סוציאליים ;
ולגבי אנשי הקליטה וההתיישבות בחוליות המיון ; תפקידם להתאים את המועמדים לעלייה להתיישבות באזורי פיתוח בארץ, ורק העולים העומדים בקריטריונים של חוליות המיון, יועברו לשלב הבא של בדיקה רפואית.
העולים חותמים במרוקו ובתוניסיה על התחייבות ללכת להתיישבות, גם אם אינם תושבי הכפרים. הסוכנות היהודית " הכשירה " בארץ מועמדים, ובתוכם עובדים סוציאליים, ולקראת סוף 1954 נשלחו למרוקו ולתוניסיה. למותר לציין, כי כל חברי המיון היו יוצאי אירופה.
למרוקו נשלחו חיים טולצ'ינסקי, יהודית קסטלן וזליג נחומי, ואליהם הצטרף נציג מחלקת העלייה ממרוקו ; ולתוניסיה נשלחו חנן פרץ, מנחם וילנר, אריה פויארשטיין ומשה רבר.
יהודה ברגינסקי, שלימים הכה על חטא על תמיכתו בסלקציה, פרסם בשנת 1978 את ספרו " גולה במצוקתה " על חוליות המיון סיפר, כי ביצעו מיון סוציאלי תוך מראות קורעי לב של הפרדת משפחות. " מופתע אני איך השליחים לא מעלו בתפקידם ומדוע הסכימו לעשות עבודה זו ? " כתב : והוסיף על רשמיו עת יצא לאחר הכפרים במרוקו עם חוליות המיון :
" יצאתי לטייל בכפר, והנה ראיתי עשרות אנשים ונשים יושבים במעגל ומשוחחים בלחש, כאשר על האדמה המאובקת שכבה אישה מבוגרת עטפה בגדים רחבים, והיא מתייפחת חרש, פולטת מלים בודדות בתוך בכיה העצור. מידי פעם אימצה את ידיה אל גופה וברוב צער גילגלה עצמה באבק. סברתי לתומי שהיא חולה. אולם הוסבר לי שהיא מתגוררת עם משפחת ביתה הנשואה. הבעל מבוגר ומספר בני המשפחה גדול מן המותר לפי תקנות העלייה, והיא איננה נכללת ברשימה.
חשבתי, מה אנו עושים ? מה יהא על אישה זקנה בודדה זו, שתאלץ לחפש לה קורת גג ופת לחם. הרי זה ממש רצח ! ומה תחשוב המשפחה על צוות המיון, על ישראל ועל העם היהודי, שהביאו לנטישת האם ? ומה יחשבו עלינו, האשכנזים, הבאים להכניס סדרים ולתקין תקנות " .
בתחילת 1955 פורסם מאמר בעיתון " המבשר ", היוצר בדרום תוניסיה, וכותרתו " הצלה או מיון ? " וכך נכתב על עבודת חוליות המיון :
זה היה במקרה ביום סגריר, בו נודע לנו על בואם של ארבעה ישראלים שהגיעו באווירון הענק ממרסיי לתוניס….יושבים להם סביב שולחן אחד ארבעה במספר….כבר ניתנה הוראה לא לאשר סופית אף עולה מבלי שיעבור דרכנו…
משפחה שגמרה את כל הפורמאליות, עברה כל מדורי גיהינום ומחכה לרגע האחרון, בו תקבל את ההוראה להפליג ולעזוב את המקום. במקום זה מתבקשת לעבור את " צוותי המיון ". מבלי שידע מה צפוי לו, נכנס ראש המשפחה, מנהל חשבונות במקצועו, אחריו אשתו ובנו המבוגר בגיל 16 שגמר תיכון, ויתר הילדים – 8 במספר, עוברים כבני מדון אצל צוותי המיון. אחרי כל המשאלות ( שאלות ) לראש המשפחה ולאשתו אם היא יודעת לחלוב פרה, ואם ידעה פעם לחרוש וכו….וכו….., ואחרי כל הרישומים בא פסק הדין : לפי חוק שבידינו מפרנס אחד לחמש נפשות ולא לשמונה. אתה לא תוכל לעלות. תגובותיו של ראש המשפחה ואשתו אין בהם לשכנע את הצוות. סקנדל במשרד. מיד נקרא המשרת ומוציא בכוח את הסקנדליסטים.
גנזך 710/53, העיתון המבשר, נשלח משרגאי לראש הממשלה ב-1 לפברואר 1955.
למעשה היו חוליות מיון אלה במרוקו ובתוניסיה האמצעי להשגת שתי מטרות :
1 – העמקת הסלקציה תוך הבטחת אי הסתננות של מקרים סוציאליים
2 – מיון העולים במרוקו ובתוניסיה להתיישבות, כלומר מהאונייה – למושב, וכך להבטיח את פיזור האוכלוסייה בארץ, על פי תפיסתם של לוי אשכול וגיורא יוספטל.
הרב ישראל זיתון-חוכמה מקדם-חזי כהן
ראש רבני תוניסיה וראש בית הדין הגדול(1921-1840), תלמידם של הרב אברהם חג׳אג׳ והרב ישועה בסיס. כתב אלפי תשובות בהלכה, חלקן התפרסמו וחלקן עדיין בכתב יד. בראשית דרכו היה סוחר שעווה והכיר היטב את דרכי המסחר, עובדה שסייעה לו רבות בכהונתו כדיין. היה ידוע במידותיו התרומיות: אהב שלום ונהג כבוד בכל אדם אך היה תקיף ואיתן בדעתו. הרב זיתון תמך בהקמת בית הספר של כי״ח בתוניס ואף ביקש לסייע לד״ר עוזיאל מפריז להקים בית ספר של כי״ח בג׳רבה. המשיך בתמיכתו בלימודי חול ובכי״ח גם לאחר שרבו, הרב אברהם חג׳אג׳, חזר בו מהסכמתו.
הרי אתה כבן חמש מאות שנה
פעם אחת גונב לאוזנו שאחד מרבני העיר סוסא העניש נאשם במלקות. הרב זיתון כתב לו בלשון תוכחה, ״ידידי! כמדומה לי שרו״מ [רום מעלתו] הוא כבן חמש מאות שנה ומעלה ולא ידע רוח היום… לא זו הדרך ולא זו העיר, ובכן סוב לאחור והתנהג לפי העת והזמן…״
למד לשונך לומר איני יודע
פעם נשאל הרב זיתון בענייני טריפות. הרב השיב שאינו בקי בנושא והפנה את השואל לרב אחר. משראה שתלמידיו תמהים על כך השיב שלמד זאת מרש״י, אשר ציין כמה וכמה פעמים בפירושו לתורה ״איני יודע״.
פעם אף כתב לרב יוסף גג', שאף שהוא מעריך אותו עד מאוד הרי שאינו בקיא בגיטין וקידושין והוא מציע לו שלא יפסוק בסוגיות מורכבות בתחום זה.
מתרחק מן המחלוקת
מחלוקת קשה נתגלעה בין רבי יעקב כהן גדישא, רבה הראשי של ג׳רבה, לבין רבי בנימין חדאד מג׳רבה, עד שהראשון הטיל חרם על האחרון. מששמע זאת הרב זיתון, כתב להם, ״ובראותי כל הכתוב רחפו עצמותי מרעיד ומרעיש על המעשה הרע הזה. אוי לאוזניים שכך שומעות, תלמידי חכמים מבזים זה את זה עד אשר הגיעו למידה כזאת – צר לי מאוד. אולם אין לי עסק בזה וכל ימי אני מתרחק מן המחלוקת ובפרט מן החכמים.״
מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן
תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצב ייבום – אלימלך וסטרייך
ג. רקע ומקורות
לאחר שקבעו המגורשים את סדר הקידושין והנישואין הראוי במקומם החדש וכן את הסדרי הירושה הנראים ראויים בעיניהם הם התקינו את התקנה הזאת:
יד. עוד מי שהיה חולה ויראה שהוא מסוכן חייב לתת גט כשר לאשתו אם ישאלו ממנו באופן שלא תשאר זקוקה ליבם. ויען שאיזה בני אדם יעכבו ויסרבו ליתן גט מפחד גביית כתובה ונדוניא, לכן אנו גוזרין דין המגורשת כדין האלמנה, כשתהיה מגורשת בזה האופן לגבות כפי זאת התקנה ואף על פי שהמגרש יעשה איזה תנאי בשעת הגירושין.
הערת המחבר : א׳ אנקאווא, כרם חמר, חלק ב, סעיף יד; מ׳ עמאר, המשפט העברי במרוקו, המשפט העברי בקהילות מרוקו, ירושלים תשמ״ו, עמ' 6. עריכה מחודשת של קובץ התקנות ראה ש׳ בר־אשר, ספר התקנות, ירושלים תשנ״א, עמי 55-54
מתוך הספר " המשפט העברי " לפרופ' הרב משה עמאר. תוספת א.פ
י״ד. עוד מי שיהיה חולה ויראה שהוא מסוכן יהיה חייב לתת גט כשר לאשתו אם ישאלו ממנו. באופן שלא תשאר זקוקה ליבם. ויען שאיזה בני אדם יעכבו ויסרבו ליתן גט מפחד גביית כתובה ונדוניא, לכן אנו גוזרין דין המגורשת כדין האלמנה, כשתהיה מגורשת בזה האופן לגבות כפי זאת התקנה. ואעפ׳׳י שהמגרש יעשה איזה תנאי בשעת הגירושין. וזאת התקנה כך נתקנה עפ׳׳י החכמים ומעולים ונכבדי הקהלות. ונקראת במעמד הקהלות הקדושות יצ״ו, ביום שבת קדש י״ב ימים לחדש סיון הוא החדש שבו ניתנה תורתנו הקדושה, בשנת חמשה אלפים ומאתים וחמשים וארבעה לבריאת העולם. וזאת התקנה נתקבלה עפ״י כל הקהלות להיות נוהגים בה כל ימי עולם. והכל שריר וקיים החתומים בה משה אלברהניץ. משה ממון. יצחק צרויה. בנימין בר יוסף גבאי.
הגירוש שגורשו חכמי קאסטילייא זלה״ה, היה בשנת מזרה ישראל לפרט קטן היא שנת רנ״ב
לתקנה שני חלקים עיקריים: האחד מתמקד במישור האישות והאחר במישור הממוני. בחלק הראשון, שבו נעיין תחילה, מטילה התקנה חובה על האיש לתת גט לאשתו לפי דרישה אם הוא חולה מסוכן, כדי למנוע היווצרות זיקת ייבום בין האישה ובין אחי הבעל לאחר מותו. תוכן התקנה הוא אפוא מניעה מוחלטת של זיקת ייבום, והאמצעי שנבחר להשגת היעד הוא חיוב הבעל במתן גט. כדי לעמוד על משמעות התקנה בהיקפה המלא יש לתת את הדעת לרכיבים השונים המצויים בדרך כלל בתקנות: 1. רקע ומניעים; 2. תוכן התקנה: 3. אמצעים לביצוע התקנה; 4. תכלית התקנה; 5. מקורות קדומים והשוואה למרכזים אחרים.
אין בידינו דברי הסבר ורקע לתקנה זו שעניינה ייבום או לכל קורפוס החקיקה כולו. ייתכן שעצם המעבר לסביבה חדשה היה המניע העיקרי, וכל רצונם של מגורשי קסטיליה היה לשמר את ההסדרים המשפטיים שלהם הורגלו בארץ מולדתם. לפי זה, נדרשו המגורשים לחקיקה משום שבפאס נהגה מסורת משפטית שונה מזו שאליה הורגלו, או משום שבארץ המוצא נבע הכלל המשפטי מתקנה מקומית שהייתה מוגבלת בהיקפה הטריטוריאלי לסביבתם בקסטיליה. ( 9 ) בפתיחה לקובץ התקנות משנת רנ״ד, שבו נקבעה התקנה בעניין הייבום, נאמר: ״אלה הם התקנות שתיקנו והתנו להיות ביניהם הקהלות הקדושות מגירושי קאסטילייא בעצת החכמים השלמים וגדוליה״. שאלה היא עד כמה משוקעת בתקנה זו תורתם של חכמי קסטיליה ומורשתם המשפטית. לשאלה זו כמה פנים: ראשית, יש לבחון עד כמה מהווה התוכן המסוים של הסעיף בעניין הייבום המשך של המסורת המשפטית שרווחה בקסטיליה. אם לא נאתר כלל משפטי זהה במסורת הקסטיליאנית, בחקיקה או בהלכה פסוקה, נבקש לדעת אם הייתה קיימת במסורת זו בענייני הייבום התשתית לכלל שנתחדש בחקיקתם של המגורשים בפאס. ועוד נבקש לדעת עד כמה רווח השימוש בחקיקה במסורת המשפטית המקורית של מגורשי קסטיליה שבה עשו שימוש אינטנסיבי מיד עם בואם.
9 – הערת המחבר : תקנות רבות בימי הביניים היו טריטוריאליות וחלו בסביבה מסוימת, וראה דיון מקיף בהן אצל מ׳ אלון, המשפט העברי, תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ירושלים תשמ״ח, עמי 712-547. היו תקנות שחלו באופן אישי ולא טריטוריאלי, ואלה עברו עם בני הקהילה גם לסביבתם החדשה. דוגמה מובהקת לכך היא חרם דרבנו גרשום, שנתפס בדרך כלל כמונח על קרקפתא דגברא (אך ראה גישת ר׳ יוסף קארו, שדת בית יוסף, הלכות כתובות, סימן יד הסבור שאף חרם זה הוא טריטוריאלי).
כדי לענות על שאלות אלה אנו נדרשים למסורת המשפטית שרווחה בקרב יהודי קסטיליה בדורות הסמוכים לגירוש. אלא שכאן עומדים אנו בפני קשיים של ממש, שכן לא הגיעו לידינו מקורות משפטיים של חכמי הלכה גדולים מהתקופה הסמוכה לגירוש העוסקים בייבום ובתוצאותיו המשפטיות. אין ספק שהיו בספרד חכמי הלכה גדולים ובולטים בדורות האחרונים שקדמו לגירוש, ביניהם חכמים דוגמת ר׳ יצחק קנפנטון שכונה גאון קסטיליה ותלמידיו ותלמידי תלמידיו."( 11 )
הערת המחבר : על לימוד התורה בספרד במאה החמש־עשרה והיצירה התורנית בה ראה א׳ גרוס, ״קווים לתולדות הישיבות בקאסטיליה במאה הט״ו״, פעמים 31 (תשמ״ז), עמי 21-3.; א׳ גרוס, ״מרכזי תורה וישיבות בספרד״, בתוך: מורשת ספרד(ערך: ח׳ בינארט) ירושלים תשנ״ד(הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס) עמי 329-327; י״מ תא- שמע, ״לידיעת מצב לימוד התורה בספרד במאה ה-15״, בתוך: דור גירוש ספרד (עורכים: יום טוב עסיס ויוסף קפלן) ירושלים, תשנ״ט(מרכז זלמן שזר), עמי 62-47. אם נמנו רובם של החכמים עם בית המדרש של ר׳ יצחק קנפנטון, ראה במאמרים הנ״ל עמדות שונות.
אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה
אבי פיקאר – יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה 
ביטחון, עוני ושליחי הסוכנות בצד תיאורם של יהודי צפון אפריקה באופן שיגביר את המרחק המנטלי בין הקוראים הישראלים לבינם, חתר אילון להציג את המוטיבציה לעלייה בקרב יהודי צפון אפריקה באור שלילי. כאמור, מאז שנות הארבעים רווחה ההנחה שמדינת ישראל היא מקום מקלטם של יהודים נרדפים. הסכנה לחייהם ולביטחונם של היהודים ברחבי העולם הייתה הסיבה להקמתה של מדינת היהודים וביטול מדיניות השערים הפתוחים עמד בניגוד חריף לכך. על אילון היה לשמוט את הקרקע תחת הטיעון של עלייה כמקלט ליהודים נרדפים:
" שאלתי כל יהודי אשר פגשתי: האם נשקפת סכנה ליהודי טוניסיה? כולם ללא יוצא מן הכלל, כולל אנשי הפדרציה הציונית, אמרו כי לדעתם אין סכנה מידית נשקפת ליהודי הארץ […] הדעה הכללית המתקבלת לחלוטין על הדעת היא שבשנים הקרובות אין סכנה אנטישמית נשקפת לעדה היהודית בטוניסיה […] יתכן שיחול שינוי במצב הזה לאחר שיצאו הצרפתים, אבל זוהי אפשרות כה תיאורטית וכה בלתי מציאותית שאין ליחס לה חשיבות מרובה"
הערת המחבר : אילון, 'האם מוכרחים להעלות את יהודי טוניס מיד?', הארץ, 1953.4.30 .חשוב לציין, שלוש שנים לאחר פרסום הסדרה, כבר הייתה טוניסיה עצמאית ויציאת הצרפתים הייתה למציאות.
בצד ההערכות הללו ששמע אילון בצפון אפריקה היו יהודים שטענו כי אכן נשקפת להם סכנה. אולם אילון דאג לטעת בקוראיו את התחושה שאין להסתמך על תיאורים אלה:
" הוא [אחד מצעירי כפר בהרי האטלס] מספר על פחד היהודים מפני המוסלמים. גם הוא מבטא אותה פסיכוזה אי רציונלית של פחד, שתקפה את יהודי מרוקו בחמש השנים האחרונות […] כולם הם אומרים, כי הם פוחדים מן המוסלמים, שחייהם בסכנה אבל אף אחד אינו יכול להצביע על סיבות הפחד הזה ".
אילון הוצרך להסביר לקוראיו מדוע יש להאמין בעיקר ליהודים הסבורים שלא נשקפת להם סכנה. 'במידה שהאנשים פרימיטיבים יותר, בה במידה הם מאמינים אילון הציג את מידת הסכנה בסכנה, במידה שהם מפותחים יותר, מאמינים פחות'. שנשקפה ליהודי הכפרים בהרי האטלס בהעמידו את הכפריים היהודים באור מגוחך:
" הם סבורים כי נשקפת להם סכנה, אם כי איש אינו יכול להצביע על סימנים והוכחות ברורות בסביבתו שלו, אם להוציא קטטות שוק, המתקיימות לא רק בין יהודים למוסלמים כי אם גם, ויתכן מאד כי במידה רבה יותר, בין מוסלמים לבין עצמם. אבל הסכנה הזאת נשכחת ברגע שמדברים על תשלום לכיסוי חלק מהוצאות הנסיעה. ברגע שדורשים 10 אלפים פרנק […] שוב אין, כפי הנראה, סכנה ליהודי מרוקו "
. אילון הדגיש שכל הטענות בדבר סכנה ביטחונית ליהודי צפון אפריקה מקורן באנשי הסוכנות. 'הם [אנשי מחלקת העלייה] מספרים ליהודים התמימים שאינם מתלהבים כלל לעלות כי זוהי ההזדמנות האחרונה […] שאם לא יעלו עכשיו לא ירשו להם אף פעם לעלות […] הם טוענים את תורת הקטסטרופה, אסון צפוי ליהודי טוניסיה בסכמו את הסדרה כתב אילון ש'אם סכנה מידית היא אם לא יעלו מיד לישראל'. הנימוק להעלאתם המידית של יהודי צפון אפריקה לישראל – אין לנימוק זה על מה להסתמך.
מה הייתה אם כן לשיטתו הסיבה לרצונם של היהודים לעלות? בנוסף לסכנה הצפויה להם היו גורמים אחרים לעלייה, כמו אהדה לרעיונות התנועה הציונית או שאיפות דתיות. אילון נטה לפסול גם אותם. הוא הסביר ש'הם קרובים לציונות, אבל אי אפשר לדבר על תנועה ציונית בטוניס גם את משקלם של מניעים דתיים נטה אילון לגמד. הוא אמנם ציין שבקרב כפריים מסוימים קיימות גם שאיפות על רקע דתי: 'אצל הכפריים קיים משהו אחר, מעין אהבה פרימיטיבית, מיסטית בעיקרה ל"ארץ ישראל" ושנאה עוורת ל"אומות העולם"'. אולם בהמשך הסתייג מחשיבותו של אותו רגש משיחי, והדגיש שהסיבה המרכזית לעלייה היא 'פסיכוזה המונית שמעודדים באופן שיטתי השליחים […] פסיכוזה של "הכל עולים נעלה גם אנחנו". בחברה המסורתית הזאת, הבנויה משפחות משפחות, לעיתים גדולות מאד […] לא קשה לפסיכוזה כזו להיווצר'
הערת המחבר : אילון, 'האם מוכרחים להעלות את יהודי טוניס מיד?', הארץ, 1953.4.30 .בהקשר זה חשוב לציין כי דווקא בטוניסיה הייתה התנועה הציונית משמעותית ביותר עבור היהודים ובעלת השפעה רבה. ראו, חיים סעדון, התנועה הציונית בתוניסיה 1918-1948 ,עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית בירושלים תשנ"ג.
Avishay Bar Asher Rabbi Chlomo Hayoun, disciple de Rabbi Yaacov Abehssera et la littérature kabbalistique au Tafilalet
Le livre "Pitouhé Hotam"
À la fin de sa préface, Rabbi Chlomo Hayoun décrit le livre Pitouhé Hotam, et il insiste sur quelques détails intéressants. D'abord il signale la répartition des différents discours selon les quatre niveaux du commentaire de la Thora d'après la tradition kabbalistique : le Simple, le Sous-entendu, la Légende et le Secret. En effet, c'est le côté le plus caractéristique de ce livre en comparaison de ses autres écrits qui traitent uniquement d'une partie de ces quatre niveaux. Selon Rabbi Yaacov, la distinction de l'étude du Nisstar (du caché) et de ce qui est apparent n'exige aucune limite qui soit infranchissable, mais plutôt, elle est mue par le devoir d'investiguer « les cachettes et les secrets de la Thora ». En cela, il est fidèle à la conception courante dans la littérature kabbalistique que le sens simple de la Thora est l'habit de ses secrets. Le rôle du Mékoubal (celui qui approfondit l'étude mystique) selon ces dires est de dévoiler les secrets cachés dans la Thora ; de là émane la dualité de sa position envers le sens simple de la Thora : d'une part, du point de vue de sa place dans l'étude approfondie il est "le moindre de tous" ou selon ses paroles : "Si tu n'as étudié que le sens simple de la Thora, qui est le dernier, tu n'as pas accompli ton devoir et il faut que tu t'efforces à étudier les trois autres parties qui sont les plus élevées". D'autre part, le fait que ce sens soit secondaire ne veut pas dire qu'il perde quelque chose de sa valeur ou qu'il soit dédaigné mais plutôt qu'il est estimé plus que tout. Donc il ne faut pas s'étonner, par exemple, que la distinction que fait Rabbi Yaacov entre le sens sous entendu et le sens secret soit très floue par rapport à la distinction traditionnelle et sert surtout à reconnaître les démarches des différents exégètes du texte, mais en général les deux (le sens sous entendu et le sens secret) possèdent un fond caché et secret.
Hayoun souligne également que les secrets du livre " sont d'aller dans le chemin du Moussar (morale), car la plus grande aspiration de notre Maître (R. Yaacov) était de prodiguer le bien à son prochain, d'enseigner à son peuple la crainte de Dieu, car c'est ce que nous demandent Dieu et ceux qui connaissent Sa pensée. » R. Yaacov lui- même ne se sert presque pas du terme Moussar pour expliquer la ligne de conduite principale de son enseignement. En effet, à la lecture de ses écrits, on se rend compte de la présence de coutumes kabbalistiques, toutes destinées à former le mode de vie rigoureux de l'homme, sans qu'elle soit obligatoirement attachée à la correction des mœurs. Ceci représente un pas hardi dans les relations entre les vertus dans « la littérature des vertus » et celle du « mode de vie kabbalistique » auquel appartient R. Yaacov. Ces coutumes ou ce mode de vie ne sont pas présentés comme des rajouts successifs à une autre méthode spirituelle mais comme la concrétisation d'une méthode kabbalistique évidente. C'est pour cela que j'ai proposé dans un autre article d'user d'un terme différent pour définir le livre Pitouhé Hotam qui pourrait mieux expliquer le terme Moussar : « La littérature du mode de vie et des Tikounim ». La primauté des bases qui ont trait au mode de vie religieux et spirituel dont le rôle et l'influence touchent directement différents points de la réalité qui dépend en général de la conception kabbalistique de Ha'ari (Rabbi Ytshak Louria). Une estimation différente des aspects sociaux et théologiques, qui à mon avis, ont reçu trop d'importance dans l'investigation de cette littérature et aussi un regard sur le caractère des relations entre le comportement selon la Halakha et les actes dictés par la « hitnahagout » (mode de vie).
Dans sa préface, Rabbi Chlomo affirme que Pitouhé Hotam est la sixième œuvre de R. Yaakov, ce témoignage est contraire à une autre liste dressée par son fils Rabbi Ytshak. Les œuvres qui ont précédé Pitouhé Hotam sont Guinzé Hamélekh, Lévona Zaka, à laquelle Rabbi Chlomo a écrit également, selon ses dires, une préface, perdue depuis. Sefer Chéélot outchouvot, qui n'est autre que Yorou Michpatekha Léyaacov que nous possédons ; Sefer Hadrouchim, dont le nom n'est pas cité par Hayoun et le livre Chita, livre perdu, dont le sujet est le Talmud.
En plus, Rabbi Chlomo donne deux explications au titre Pitouhé Hotam
; "car il ouvre et dévoile quelques sujets obscurs et hermétiques cachetés par le sceau", et "Le mot Pitouhé fait allusion au bon nom de l'auteur et à son enseignement".
Le souhait de Rabbi Chlomo exprimé dans la fin de sa préface : "Que notre Maître arrive à imprimer ce livre et les autres" n'a pas été exaucé du temps de son maître tout comme n'a pas été exaucée la prière pour sa Alia en Erets Israël. C'est seulement cinq ans après le décès de Rabbi Yaacov à Damanhour, le 20 Tevet de l'année 5640, que fut imprimé à Jérusalem Pitouhé Hotam avec la préface de Rabbi Chlomo.