ארכיון חודשי: יוני 2017


La decouverte des Juifs berberes – Daniel J. Schroeter

berbere

in Relations Judéo-Musulmanes au Maroc : perceptions et réalités,
edited by Michel Abitbol, Paris: Editions Stavit, 1997, pp. 169-187

Parmi les travaux et domaines d’études concernant le passé des Juifs marocains, l’histoire des Juifs dans les régions à dominance berbère occupe une très faible place. Cela provient en partie de la nature fragmentaire des sources historiques provenant des zones rurales du pays . Comparée à la documentation sur les Juifs parlant arabe, vivant dans les régions urbaines du Maroc et qui ont produit un nombre considérable d’écrits, les données historiques sur la vie des Juifs berbères ou vivant parmi les Berbères, avant la période coloniale, sont très éparses, presque toujours de seconde main, et sont souvent basées sur des mythes d’origines et des légendes. Les voyageurs étrangers en visite au Maroc dans la période pré-coloniale, qui ont établi, quoique de façon inexacte, les listes des tribus et des " races " du pays ont rarement fait la distinction entre Juifs berbérophones et Juifs arabophones .Les Juifs ont été considérés comme une catégorie à part, aux côtés des Maures ou Andalous, des Arabes, des Berbères et shleuh. Peu d’Européens ont voyagé à l’intérieur du Maroc avant le XXe siècle, et ceux qui le firent, comme John Davidson (qui fut tué) en rapportèrent des informations peu fiables. James Richardson, un militant anti-esclavagiste britannique, qui a visité le Maroc en 1840, a poussé plus loin les observations de Davidson ; il a été le premier à désigner les Juifs de l’Atlas comme des " juifs shelouh ", parlant berbère et dont les coutumes et caractéristiques étaient les mêmes que celles de leurs voisins non-juifs .

Cette référence aux Juifs berbères est, cependant, encore très inhabituelle et de fait, elle n’a pas donné lieu à des hypothèses hasardeuses sur les origines berbères des Juifs. D’après la plupart des visiteurs européens du XIXe siècle, les communautés juives elles-mêmes se revendiquent fermement comme descendant des Juifs de l’Ancien Israël. Les seules distinctions qu’on y trouve sont celles relatives aux clivages entre Juifs espagnols et Juifs autochtones, un clivage que les Juifs du Maroc eux-mêmes mentionnent par les termes " d’expulsés " et de " résidents " (megorashim et toshavim).

A la fin du XIXe et au XXe siècles, les voyageurs et ethnographes " découvrent " un grand nombre de communautés dispersées et donnent de ces Juifs vivant parmi les Berbères une image totalement différente de celle des communautés juives des régions urbaines. Sous le protectorat français, l’image des Juifs berbères va être définitivement établie conformément aux études qui leur seront consacrées par l’ethnographie coloniale, ainsi que par les hommes de l’Alliance israélite universelle. Enfin, la société israélienne va y ajouter sa touche, reflétant l’apport sioniste et le développement de stéréotypes à l’égard des Juifs marocains, dont la plupart ont immigré en Israël entre 1950 et 1960.

Mon propos concerne la façon dont a été formulée la perception des relations judéo-berbères aux XIXe et XXe siècles en me référant tout particulièrement à la documentation sur les Juifs d’Iligh, une communauté qui vivait avec les Berbères dans une région de langue tashelhit, du Sous .

נוצריות חדשות בסבך הלשכה הקדושה- אלווירה דה אזבדו מאה

יהדות פורטוגל במוקד

יהדות פורטוגל במוקד

באופן שכיח הן היו בזות בעליל לנצרות, בעיקר להיבטיה החיצוניים, שבלטו בהשוואה לדתם היהודית המופנמת. בשנים הראשונות של פעילות הלשכה הקדושה, בעיקר, התבטאה תחושה זו באמירות כגון: ״גבירתנו (הבתולה הקדושה) פוזלת (או עקומה ?)״, או ״גבירתנו שווה כקוקייה״, מה שלא נחשב ממש לחילול הקודש, אשר לא היה אופייני לפסיכולוגיה הנשית.

מאוחר יותר אנו מוצאים תגובות כמו זו של ברנקה ואז  (Branca Vaz) מקואימברה, שבקיאותה בתנ״ך הייתה רבה ועמוקה, וב־1601, בגיל קרוב ל־80, לאחר ניסיון של מאסר קודם והשתתפות באוטו־דה פה ב־1568, לא נמנעה מלהחזיק בביתה פסל בהט של משה רבנו עם המטה בידו, ״וצלמים של אנשים אחרים המלקטים בסליהם ובכנפי בגדיהם את המן הנופל מן השמים״. ועוד, בין חפצים נמצאו אצלה ארבע או חמש תמונות עם סיפורו של אברהם, דבר שזעזע את פקיד המס שערך את רשימת המצאי של רכושה של הנאשמת. בישיבות של משפטה השני, שנערך בשנת 1601, הצהירה במפורש שכבר הודתה 32 שנים קודם לכן שהיא יהודייה, שלא היו לה פסלים של ישו או של הקדושים הנוצרים, כדי שלא יעידו עליה עדות שקר. ויותר לא היה לה מה לאמר, כי אלוהים יודע את האמת.

עד הגנה של החשודה אמר שלדבריה ייחוסה היה עדיף על זה של הנוצרים הוותיקים, מכיוון שמקורו בהיסטוריה של גבירתנו (הבתולה הקדושה), ואילו הנוצרים הוותיקים הם מצאצאי הכנענים ועובדי האלילים.

לא פחות חד־משמעית הייתה הערה נועזת אחרת של ברנקה ואז, שהזהירה את שכנתה כאשר עמדו למכור את הרכוש שהוחרם: ״אל תקני את הדברים האלה, גבירתי, כי הם מוכרים את דמם של החפים מפשע, ועוד תראי אותם מתים, דהיינו את מי שמכר אותם […]״.

בגלל שחזרה לסורה, ובגלל תעוזתה ברנקה ״נמסרה לידי בית המשפט החילוני״, כלומר נידונה למוות על המוקד.

הצלחנו לקבוע שהתנהגות חצופה כמו זו – התגרות אמתית באינקוויזיטורים – קשורה לרמה התרבותית של המואשמים (שהיא בולטת פחות אצל הנשים), אך בעיקר לגיל.

ואמנם, העמדות הבלתי מתפשרות והנועזות ביותר שייכות לנשים צעירות מאוד, ספוגות אידאליזם והעזה טיפוסיים לגיל הצעיר, או מאידך גיסא – לאנשים בשלים, בני גילים מבוגרים, נטולי אשליות אך בעלי ביטחון שמקורו בניסיון החיים.

כך, פיליפה  (Filipa) מסוימת, בת 17, הודתה באמירת תפילות ואף המשיכה לקיים פולחן יהודי בתוך כותלי בית הסוהר (כפי שהעידו השומרים), ובכלל זה תפילות ותעניות, ואף העמידה פנים כאילו אוכלת ומקיאה. פיליפה אחרת, בת 50, הרחיקה לכת ובבית הסוהר לא רק שצמה, בלי משוא פנים, אלא גם בכוונה הייתה מניחה סמרטוטים מלוכלכים על מקל ומכסה בהם את הצלב, ומשתינה על ידו ומשאירה שם את הצואה.

אחרות, שכבר ידעו כמה שחיקה ומתח גורמת הישיבה בבית הסוהר, בעיקר כשיושבים לבד בתא, הסתכנו עד מאוד על מנת להעביר דברי חיזוק ותמיכה לאסירות אחרות, פגיעות יותר, כפי שעשתה האלמנה קלרה גומש, אשר אף על פי שהייתה חולה הצליחה להעביר מסרים של עידוד, כגון זה: ״[…] שלא תתעצבן, אף על פי שיושבת כבר שנה בבית הסוהר, שתאזור אומץ של אישה ושתמשיך איתנה בעמדתה, כמו שאני מיטיבה להתנהג, שאני מתעלמת מרגשות לבי; וכשהיא מוסרת הודאות, שתיזהר מאוד שלא להעלות שמות של אף אחד על דל שפתיה״. לא כך איזבל נונש מטורה דה מונקורבו(Torre de Moncorvo), שלא עמדה במראה חדר העינויים ומיד כשקשרו את ידיה היה לה אומץ רק לייבב, לגנוח ולקרוא בקול רם: ״ישו, בן הבתולה, אל תעזבני, הושיעני כי עומדים להורגני״; זה היה הסימן המוסכם להודיע לאסירים האחרים היכן היא נמצאת ושכבר הודתה. אז התעלפה.

באשר לביאטריז הנריקש, בת 50, מווינייש (Vinhais)  למרות שעמדה בפיתוי ־לא הודתה, לבסוף נטרפה עליה דעתה. האינקוויזיטורים התקשו להאמין בכך אלא רק לאחר מספר חודשי מעקב צמוד, שבמהלכם שמו את בנותיה בחברתה. היא הפגינה נטיות התאבדות.

גם גרסה דה מדיירוש (Graca de Madeiros), בת 60, מווילה דה קונדה, לא הודתה במאומה, שמרה על שפיותה והצליחה לתלות את עצמה בתא, בעזרת מגבת מבד הודי, אחרי שלבשה את בגדיה הטובים ביותר, חצאית ומעיל קצר.

אף על פי כן היו מי שראו את המצב בצורה שונה לחלוטין – כך אישה אחת מברגנסה, בת 30, פיליפה דרגה, שזעמה בגלל שנעצרה פעם שנייה על היותה קשורה לזייפני ברגנסה. כשלא קיבלה את המחזור, חשבה שאין לה כבר מה להפסיד. בטוחה הייתה שתקבל עונש כבד, ואם כך – למה שלא תשתמש בתכסיס הישן של הטרדה מינית. ״הצהירה שגם אם תצטרך לעשות סיבוב בגיהינום תגיד שהרתה לאלקייד, שלקח אותה לבית אחד ושכב אתה״.

הערת המחברת : מדובר בסיפור יוצא דופן, שהתרחש בעשור האחרון של המאה הט״ז, והוכיח את מידת חכמתם ואת ערמומיותם של ״בני האומה״ מברגנסה. הם התלו בסמכות השיפוטית של האינקוויזיציה, והצליחו – באמצעות תחבולה מתוחכמת – לפתור שתי סוגיות קשות ביותר: הראשונה, לשים קץ לאמינותה של הלשכה הקדושה, או של דרכי החקירה שלה; והשנייה – לנטרל את החגיגה של הרוב באוכלוסיית ברגנסה, אשר שמחו לאידם בגין המאסרים הרבים של הנוצרים החדשים בברגנסה על ידי האינקוויזיציה.

ואכן, הקהילה של ברגנסה המציאה בדיה ענקית, לפיה מאז שנות השמונים של המאה הט״ז היו אנשים שהצליחו לרכוש מסמכים ספרדיים מזויפים שבאמצעותם ביקשו להוכיח כי הם בני הקהילה הנוצרית הוותיקה. במשך שנים מסרו חשודים שונים את המידע הזה במהלך ההודאות שלהם. וכאשר התחילו להלשין על אותם נוצרים ותיקים אשר לגלגו עליהם או מסרו את שמותיהם כמתייהדים, לא הצליחו הללו להתגונן בעזרת מוצאם. הלשכה הקדושה הייתה להוטה להצהרות כוזבות, כמו אלה שהמציאו המתייהדים מברגנסה. על כן עברו גם הנוצרים הוותיקים את נתיב הצרות של עצורי הלשכה הקדושה. כאשר נחשפה המזימה והליצנים באו על עונשם במספר שנות מאסר, איבדה כבר האינקוויזיציה מאמינותה, שכן הדברים הגיעו עד לנקודה שבה הודו חלק מאותם נוצרים ותיקים – בעצת שכניהם הנוצרים החדשים – ביהדותם או בהתייהדותם, על מנת להשתחרר מן הלשכה הקדושה. ההדים שקיבלה פרשה זו זירזו את מתן החנינה הכללית של 1605.

קווים כלליים לארגון הקהילה היהודית במרוקו במאה הי״ח:- שלום בר אשר

קווים כלליים לארגון הקהילה היהודית במרוקו במאה הי״ח:

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

המיסוי

כבר קבעו חכמי הדורות האחרונים שדפוסי ההנהגה העצמית היהודית בגולה הם מן התופעות היסודיות של חיי עמנו. קביעה זו יפה גם לארצות אפריקה הצפונית ולקהילה הגדולה שבה — הקהילה במרוקו.

מתוך עיונים ראשונים במקורות ששרדו ממאות השנים האחרונות, עולה שחיי היהודים במרוקו, עד עצם התחסלותה של קהילה זאת בדורנו, זרמו בתהליכים מסורתיים: הווייתם החברתית, הרוחנית והתרבותית נארגה במסגרת התא הקהילתי על כל מוסדותיו.

הנושא שלפנינו — כמו נושאים רבים בתולדות היהודים בארצות האסלאם ובאפריקה הצפונית בכלל זה — לא זכה עד היום לבירור. אף־על־פי־כן היו חכמים אחדים שדנו בכמה שאלות העולות מנושא הקהילה וארגונה. ראשון להם הוא אנדרי שוראקי שבדק את השאלה, אם חלו תמורות בהתארגנותה של הקהילה במרוקו בחמישים שנות הפרוטקטורט הצרפתי. זכור לטוב ח״ז הירשברג שקבע את רציפותו של ארגון הקהילה היהודית גם בתקופה עלומה שבין רדיפות המוראביטון והמווחידון לבין התאוששותה בימי השלטון המריני. קביעה זו חשובה היא, לדעתנו, משום שהיא מתייחסת לשתי תקופות מכריעות בתולדות האוטונומיה היהודית באפריקה הצפונית. הירשברג קובע שלמרות שתי תמורות חשובות שחלו בתקופה זו — מחד גיסא פסקה לחלוטין הזיקה הרוחנית של חכמי אפריקה הצפונית לישיבות בבל בראשית המאה הי״א, ומאידך גיסא נותקו הקשרים החברתיים והתרבותיים, שהיו ליהודי המאגרב עם יהדות ספרד, תמורה שחלה במאות הי״ב והי״ג — למרות תמורות אלה השכילה הקהילה היהודית המקומית לשמור על מסגרותיה.

ואולם עד היום בדקו רוב חוקרי תולדות היהודים באפריקה הצפונית — מאלה שחקרו את התקופה משלהי המאה הט״ז ועד ימינו — בעיקר את המסגרת המדינית והמשפטית שבה התנהלו חיי הקהילה. רק לאחרונה נחלצו אחדים לחקור את עולמה הפנימי, שעל פיו ניתן לתהות בעליל על ייחודה בתוך כלל קהילות ישראל. נזכיר אחדים מבין חוקרים אלה: תחילה את דוד קורקוס ז״ל שתיאר במאמר מקיף את המסגרת הדימוגראפית. הוא העלה את ראשיתה של השכונה היהודית, המלאח, בקהילות הראשה בפנים הארץ, בפאס, במראקש ובמכנאס, בתיטואן ובערי־החוף החשובות, רבאט סלא ומוגאדור. חיים זעפרני בדק לראשונה את אושיות ארגון הקהילה היהודית על־פי מקורותיה היא. ג׳יין גרבר כתבה את המונוגראפיה הראשונה מסוגה על תולדות האוטונומיה היהודית באפריקה הצפונית: קהילת פאס במאות הט״ו־י״ז. הרב דוד עובדיה העלה על הכתב את קורות קהילת צפרו מיום היווסדה ועד הדור שבו שימש אחרון רבניה. הוא כלל בשלושת כרכי־הספר מאות תעודות שהם מקור ראשון במעלה לשחזור תולדות הקהילה היהודית בצפרו בפרט ובמרוקו בכלל.״

אילו הם המקורות המשמשים בסיס לכתיבת תולדות ארגון הקהילה היהודית במרוקו ? בנוסף למקורות הידועים לנו זה מכבר והכוללים אוספי־כרוניקות, ספרות־נוסעים, תעודות דיפלומאטיות וכלכליות והמסייעים בתיאור המסגרת המדינית והחברתית הגדרת המצב המשפטי ושיחזור הפעילות הכלכלית שבתוכן התרקם התא הקהילתי, ניצבת במקום ראשון ספרות מסוג אחר לתיאור החברה היהודית, שיחזור עולמה הרוחני ודפוסיה הארגוניים והתרבותיים. ספרות זו כוללת שרידים של פנקסי בתי־הדין ופנקסי־הקהל. אוספים של תקנות, שאלות ותשובות וכיוצא באלה. כתבים אלה רובם ככולם עדיין מונחים בקרן זווית. מה חשיבותה של ספרות זו ? בעוד שמהמקורות שתוארו עד עתה עולה בעיקר דמותן של שכבות ההנהגה כמו משפחות רבנים  עיליתות כלכליות וחברתיות, הרי מהספרות שלפנינו מבצבץ גם דיוקנן של שכבות הביניים והשכבות הדלות. נדגים עניין זה בשתי דוגמאות מ׳ספר התקנות׳ של יהודי מרוקו: תקנה אחרת שחזרו והתריעו עליה אסרה על סעודות ראווה ׳מפני שרבו כמו רבו משאלות לב שכנינו בענייני המיסים, ושערי ההשפעה דחוקים, וראינו שהקהל עם דוחקם ומיעוט השפעתם מוכרחים להוציא הוצאות יתרות בענייני הסעודות, עניים ועשירים, ולוקחים בריבית, מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום׳. תקנה מסוג אחר העוסקת בענייני חינוך מאלפת בתוכנה, וזאת משום שנדמה שהמצב המתואר בה חזר ונשנה עד לפני דור אחד. עניין תקנה זו הוא ב׳שערוריה שמפני דוחק השעה, בני אדם מוציאים את בניהם מבית הספר כבר שית וכבר שבע [כבן שש וכבן שבע] ומשכירין אותם לאומן… ועדיין אינם יודעים לקרות קרית שמע ולהתפלל׳.

כללו של דבר, מתוך ספרות מעין זו — ובמידה לא מעטה מתוך ספרות פרשנות המקרא והתלמוד, חידושי ההלכה, הקבלה, הדרוש, הפיוט, תרגומי המקרא וספרים אחרים וכן היצירה העממית הענפה — ניתן להתחקות אחרי עולמה הפנימי של הקהילה.

רוב החוקרים שעסקו עד היום בסוגיה זו תיארו בעיקר את מוסדות הקהילה כמות־שהם בפרק זמן מוגדר, אך לא הצביעו על שתי שאלות יסוד שיש לתת עליהן את הדעת: האחת — ייחודה של הקהילה היהודית במרוקו בכלל קהילות ישראל, והשנייה — מה היו הבעיות המרכזיות שניסרו בחלל עולמה של הקהילה היהודית במרוקו בתקופה מסוימת וביחס לתקופות אחרות בתולדותיה ?

Jean-Louis Miège – LA Bourgeoisie Juive du Maroc au xix siecle Rupture ou continuité

judaisme-dafrique-du-nord

Cet enrichissement, cette sécurité sont d'autant plus facteurs d'ascension sociale que les Juifs, incarnent de plus en plus les valeurs nouvelles, celles promises à l'avenir, celles qui s'imposent aux Musulmans encore réticents: les valeurs de l'occidentalisation. Cette occidentalisation se fait par le contact avec les européens, avec les écoles multipliées — et il faudrait longuement parler des écoles de l'Alliance après 1862—par les voyages à l'étranger, par la presse tangéroise, enfin, toute entière, à une exception près, aux mains des juifs.

L'effet s'en marque partout dans les moeurs. Le changement des costumes en est la première manifestation depuis longtemps notée. Même dans les petits centres l'évolution est rapide dans les habitudes journalières. Michaux Bellaire l'a noté excellement à El Ksar dans le Gharb au tout début du siècle.

Le juif sera—et cela ne contribue pas peu à son enrichissement — le diffuseur des novations notamment des novations alimentaires qui prennent, une part croissante dans le volume d'un commerce pratiquement décuplé entre les années 1830 et les années 1890 (de 8 à 80 millions). Le thé, le sucre qui l'accompagne, certains tissus de cotonnades sont les produits nouveaux les plus remarquables. Selon la tradition les Afriat, originaires d'Ifran firent répandre, au XIXe siècle, dans le sud marocain et le Sahara l'usage du Khourt et du Kalamoun qu'ils fabriquaient ou faisaient fabriquer à Manchester mais aussi à Madras et Pondichéry.

Parmi bien d'autres traits il conviendrait de relever la poussée démographique de la minorité juive. Tous les indices prouvent que par l'évolution de son revenu, par l'urbanisation, par l'usage croissant de la vaccine, une évolution différentielle s'établit dans le dernier quart du XIXe siècle entre la population juive et la population musulmane.

Le schéma d'ascension de cette nouvelle classe juive rappelle celui de la bourgeoisie européenne au XVIIIe siècle et au début du XIXe siècle. Toutes choses égales, il s'établit selon un même procès ou agissent des forces semblables: hausse longue des prix, utilisation habile des cycles économiques dans leur phase d'expansion comme des brusques crises (les faillites permettant des acquisitions à bas prix par saisie de gage), constitution de fortunes mobilières et foncières, renouveau idéologique (les emprunts aux idées européennes jouant ici assez exactement les rôles des lumières dans l'Europe du XVIIIe siècle), extension rurale d'un capitalisme à racine urbaine. Avec un certain décalage il s'appliquera d'ailleurs bientôt à la bourgeoisie naissante musulmane; mais la bourgeoisie juive marocaine, en partie grâce au ferment des judéo-andalous mais aussi par sa situation spéciale, son intelligence et ses aptitudes a été la première à saisir le sens de l'évolut­ion, à l'utiliser et à se perpétuer. Elle joue pleinement de ses deux grandes forces millénaires la force conservatoire et celle de l'adaptation. Elle a pu appliquer à une situation nouvelle les acquêts d'une situation ancienne. Cette bourgeoisie remplit à nouveau pleinement ce rôle d'intermédiaire sinon intercesseur entre deux mondes, celui du Maroc profond et celui de l'Occident, ceux aussi de la tradition et de la novation.

Ainsi retrouvons-nous notre interrogation initiale. Continuité ou rupture? En réalité continuité et rupture. N'est ce pas là la marque du génie juif marocain de conservation et de ferment qui le fait vivre, dans ce Maghreb à la fois ami et hostile, le long des siècles, constamment à l'heure juste de son destin.

פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע״א- הרב אברהם אסולין הי"ו

פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע״אתורת אמך צומות ותעניות

טבילה במקוה

כתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יעביר טומאתו ממנו.

מנהג אבותינו

כתב רבי חיים בן עטר זצ״ל בספרו חפץ ה על הש״ס ברכות (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים.

מנהג קדמונים

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י״ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.

מחזיקים בת״ח

כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ״ג פי״א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז, ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.

להורות בגיל צעיר

איתא בגמרא (סוטה כב.). אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כי רבים חללים הפילה, זה תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת״ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין ופירש רש״י עד כמה, הוי ראוי להוראה. כלומר שלא מספיק בקיא בהוראה אלא יש תנאי שיהיה גילו בן ארבעים. ובמקום שאין מורה הוראה אחר מעל גיל ארבעים באותו מקום, מותר להורות כמבואר שם בגמרא גבי רבא שהורה קודם ארבעים שנה ובמרוקו פסקו בזאת כרמב״ם הלכות תלמוד תורה (פ״ה ה״ד). שם מביא כל דברי הגמרא הללו, ומאריך מאד בחומרת הדבר למי שלא הגיע להוראה ומורה. אך אינו מזכיר כלל את דברי הגמרא שצריך שיהיה מורה הוראה בן ארבעים שנה. וכן מרן בשו״ע (יו״ד רמב סעיף יג). פוסק שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי הוא רשע וגס רוח וכוי ולא הזכיר כלל את גיל ארבעים והיינו שפסק על פי כללי הפסיקה כהרמב״ם והרי״ף. וכך פוסק רבי חיים בן עטר זצ״ל בספרו ראשון לציון (יו״ד רמב אות ט). בדורותינו דאין מי שראוי להוראה, אם כן מי יורה דעה. אלא כפי הזמן והעת הגיע (להוראה), יקרא וכך פסקו במערב.

סגולות

כותב רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש פרשת אחרי מות כמעשה ארץ מצרים. כשם שבעשבים יש דברים סגולים וטבעים כך יש בתורה מדות סגולות וכוי.

הנחת תפילין

פסק רבנו חיים בן עטר זצ״ל בספרו פרי תואר (יו״ד סימן כח ס״ק ד), שיש ג׳ דברים שמברכים עליהם שהחיינו. א. מצוה הבאה מדי שנה, כשופר, סוכה ולולב. ב. מזמן לזמן כנישואין, בברית לבנו וכו׳. ג. כניסתו לעול המצות שבא לידי ביטוי בהנחת התפילין שאז מברך ברכת שהחיינו, ואין ברכת שהחיינו מצד שהתפילין חדשות ולא מצד שתפילין הם מלבוש וכו׳ אלא מצד כניסתו לעול המצות והדבר ניכר בהנחת התפילין ואז יברך ברכת שהחיינו.

ברכת הציפורן

פסק הגאון הצדיק רבנו חיים בן עטר בספרו חפץ ה׳ (ברכות דף מג ע״ב). וז״ל ולכן הורתי הלכה למעשה על מין שקורין קרונפ״ל (ציפורן) הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מקים שנים בארץ, עם כל זה כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עליו בורא עצי בשמים, ומה גם דאמרו לנו שמתקימים שנים, והשתא לא איצטרכינא בהוא להאי טעמא אלא למין שאינו מתקיים ועצו מתקיים שפיר מברכין בורא מיני בשמים.

ברכת שהחיינו

כתב כמוהר״ר חיים בן עטר ז״ל בספרו פרי תואר (סימן כח ס״קט), שהקונה מלבוש או ספרי הקודש, מברך שהחיינו כיון שהוא קנין המשמח את הלב.

(מעשה היה בקום המדינה היה חכם בשם הרה״ג רבי משה אסולין שכיהן ברבנות בחו״ל ובארץ, מישהו הראה לו ספר תורני חשוב ומאד חפץ לקנותו, אך כסף בכיסאו לא בנמצא, הגיע להסכם עם המוכר, שהוא יתן לו שמונים מזוזות תמורת הספר).

וכ״ש לתקופת הגר״ח בן עטר, ספר היה יקר המציאות ובימינו אנו, ספרים עלותם כמה פרוטות ולכן לא יברך. וכן שמעתי מפי הגר״י מאמאן שבמרוקו לא בירכו על רכישת ספר. ונראה לענ״ד אם אדם יקנה ספר נדיר במאות שקלים והפרוטה לא קיימת בכיסו, ברור שהמברך לא הפסיד כהנוהגים בברכת שהחיינו על ספר תורה. (תורת אמך ברכות הנהנין).

חיבוריו

א.   אור החיים – על התורה

ב.   פרי תואר – יורה דעה

ג.   ראשון לציון – על הש״ס

ד.    מאור החיים – דרשות שדרש באיטליה נכתב ע״י תלמידו הרב משה פראנקו זצ״ל

נלב״ע טו תמוז היתק״ג ומנוחתו כבוד בהר הזיתים זיע״א

Meknes – Joseph Toledano – Portrait d'une communaute juive marocaine

 

MeknesUN NOUVEL APPORT

Mais repliement ne signifie pas isolement total. Le flux des échanges conti­nua à couler même si à un rythme réduit. Si les souverains Saadiens firent appel aux talents diplomatiques et commerciaux des expulsés d'Espagne et de leurs descendants, cela profita peu à Meknès. Le centre du pouvoir trans­féré à Marrakech, ce devaient être les descendants des expulsés d'Espagne dans la capitale du Sud et les villes du littoral at­lantique, et également ceux de Fès, qui devaient servir d'agents de liaison commerciaux et diplo­matiques avec les pays européens. C'est pourtant dans cette période incertaine que devait se produire un des événements mar­quants pour l'histoire de la communauté juive de Meknès – l'arrivée tardive d'une grande famille de rabbins descendants des expulsés d'Espagne qui allait tant contribuer à son épanouissement comme centre de Torah au cours des siècles sui­vants : les Tolédano.

Au moment de l'expulsion d'Espagne en 1492, les membres de cette famille de rabbins originaires de Tolède, s'étaient dispersés, les uns trouvant refuge au Portugal et en Eretz Israël, la grande majorité dans l'Empire ottoman. C'est ainsi qu'une de ses branches de cette famille, celle de rabbi Yossef et son fils rabbi Daniel s'établit dans le port de Salonique, conquise par les Turcs en 1430. L'afflux des expulsés accueillis à bras ou­verts par le sultan Batazid devait grandement contribuer à l'épanouissement économique de la ville qui allait devenir pour des siècles le plus prestigieux centre culturel séfarade, attirant même un grand nombre d'originaires du Ma­roc. A la différence du Maroc, les descendants des expulsés s'y étaient organisés selon leur province d'origine avec leur propre synagogue et yéchiba; Aragon, Catalogne, Léon, Castille, Portugal, Maroc. Rabbi Daniel y portait le titre de Roch Hakhmé Castilla, chef des rabbins de Castille; titre inconnu en Espagne -même. Il devait pourtant avec ses deux fils quitter cette communauté -phare pour s'installer au Maroc, à Fès, vers 1545, on ne sait pour quelle raison et dans quelles circonstances. Pen­dant une vingtaine d'années, il y dirigea une grande yéchiba. Ses deux fils, rabbi Haïm et rabbi Yossef quittèrent à leur tour Fès pour s'établir à Meknès vers 1565, sans doute suite aux épreuves dont fut victime la communau­té de Fès lors de son occupation par les Turcs en 1554, et à l'épidémie qui décima la commu­nauté en 1559. Accueillis les bras ouverts, les deux frères furent dès leur arrivée invités à se joindre au tribunal rabbinique dont leurs des­cendants allaient désormais faire partie tout au long des siècles suivants et jusqu'à nos jours. Ils y transférèrent leur célèbre yéchiba contribuant à la diffusion des études sacrées. Rabbi Yossef eut deux fils, Batoukh et Daniel qui à la génération suivante furent membres puis pré­sidents du tribunal rabbinique de Meknès.

Rabbi Haïm laissa deux fils : Habib et Daniel. L'aîné, rabbi Habib, surnom­mé le Hassid, le pieux, présida le Tribunal rabbinique cumulant cette fonc­tion religieuse avec celle de Naguid, chef de la communauté responsable des relations avec les autorités. Sa piété, son érudition et son dévouement pour le bien public lui valurent l'estime générale au -delà des frontières de sa ville natale, comme en témoigne le style d'une requête que lui avait adressée par un Juif de Fès venu s'établir à Meknès, Réouben Ben Zikri : " Lumière sacrée, toujours disponible pour toute action de sainteté, roi assis sur son trône, une couronne divine sur sa tête, débordant de pitié pour les indigents; secours pour les démunis, homme de compassion; fils de notre grand maître rabbi Haïm Tolédano – que sa mémoire soit bénie. Je viens d'une grande ville de sages et de lettrés, mais à l'heure présente les cèdres du commerce se sont appauvris et à plus forte raison les talmidé hakhamim, et quand le feu prend dans les cèdres que peut -il en être des simples plantes grimpantes ? Et il ne nous reste plus sur qui compter que sur notre Seigneur au Ciel et sur des hommes généreux discrets et compatissants comme votre honneur et les autres gardiens des vignobles qui suivent votre voie …Depuis mon arrivée dans votre ville, je n'ai trouvé nulle part où me loger et je serais resté dans le rue sans l'hospitalité du sieur Yéshaya Bahtit qui m'a pris en pitié et je fais donc appel à votre compassion pour moi et ma famille restée à Fès … "Il laissa nombre d'ouvrages dont un livre de sermons et commentaires en trois tomes Sha'aré hokhma, Les Portes de la Sagesse, dont le manuscrit se trouve en Amérique. Son fils, rabbi Haïm alla sur les traces paternelles à la fois dans l'érudition et l'activité publique. Malgré son isolement et sa fermeture sur elle -même, la communauté de Meknès ressentit la même angoisse que celle de Fès, plus ouverte aux affaires politiques, face au danger de conquête du Maroc par le Portugal.

POURIM DE LOS CHRISTIANOS

La mort en 1574 du sultan saadien Abdallah el Ghalib (1557 -1574), ouvrit une terrible guerre de succession propice à l'intervention des puissances étran­gères dans le cadre complexe des rivalités entre le Portugal, l'Espagne, et l’empire ottoman rêvant d'étendre sa conquête au Maroc après celles de la Tunisie et de l'Algérie..

Contestant l'accession au trône de son neveu, Sidi Mohammed el Moutawakil (1574 -76), le frère du sultan défunt, Moulay Abdelmalek qui s'était réfu­gié à Alger, parvint avec l'aide d'un corps expéditionnaire turc à s’emparer du pouvoir en prenant Fès en 1576. En contrepartie de son soutien, la Turquie avait obtenu la promesse d'un versement de 500.000 onces d'or et d'une al­liance militaire contre l'Espagne. Le nouveau souverain eut la prudence d'ob­tenir le rapide retrait de l'armée turque en s'acquittant de la somme promise. Mais le sultan déchu qui s'était replié à Marrakech, revint à l'assaut, et fut de nouveau battu dans la région de Salé. Il remonta alors vers le nord jetant dans l'angoisse les communautés juives, en particulier Fès et Meknès, qui connais­saient ses mauvaises dispositions envers elles. Après bien des péripéties, il arriva à Lisbonne. Il n'eut pas de mal à convaincre le jeune et impétueux roi du Portugal, Don Sébastien, qui rêvait de conquêtes et de croisade, à entre­prendre une expédition pour le ramener sur le trône, en contrepartie de la remise de la place d'Azila et de sa reconnaissance comme vassal du roi du Portugal

Le souvenir de l'extrême cruauté de l'expulsion du Portugal, encore très vif chez les descendants des Mégourachim, explique la panique de la communau­té juive à la perspective de tomber entre ses mains alors qu'il avait juré de convertir ou d'exterminer les Juifs du Maroc comme le rapportent les Chro­niques de Fès.

Restée dans l'histoire dans l'Histoire comme la Bataille des Trois Rois, suite à la mort des trois chefs d'armées; elle eut un grand retentissement en Europe. (1578). Suite à la mort du roi Sébastien sans laisser d'hériter; son trône revint au roi d'Espagne qui annexa le Portugal. Les Juifs du Maroc instituèrent pour commémorer leur sauvetage un petit Pourim; Pourim de los Christianos. " Les rabbins prirent l'engagement, pour eux et leur postérité, jusqu'à l'avènement du Messie, de célébrer le second jour du mois de Ellul comme Pourim en donnant des aumônes aux pauvres …"

A l'instar de la Méguila d'Esther, une Méguila fut désormais lue dans toutes les synagogues le 2 du mois de Ellul :.. "

UNE PARENTHÈSE DE PAIX ET DE PROSPÉRITÉ

Le soir de cette éclatante victoire; le frère du sultan défunt fut proclamé comme nouveau souverain sous le nom d'Ahmed El Mansour. Ses 25 ans de règne (1578 1603־) furent une parenthèse de paix, de stabilité et de prospé­rité dont profiteront largement tous les Juifs du Maroc. Et plus particulière­ment ceux de sa capitale Marrakech et des villes du littoral engagées dans le commerce international comme la célèbre famille Pallache qui fut à l'origine de la promotion des relations diplomatiques et commerciale avec le premier pays chrétien à signer un traité de paix avec l’empire chérifien, la Hollande. Ou l'homme des relations commerciales entre le Maroc et le Portugal, rabbi Yaacob Rosalis de Fès. Certes, le transfert de la capitale ne devait pas porter atteinte à la prééminence de Fès comme centre de la Torah où se poursuivit la rédaction du livre des Taqanot rythmant la vie sociale et religieuse de Fès et des communautés satellites. Mais Fès n'était plus désormais l'unique réfé­rence, d'autres centres apparaissent Dans le sud : Marrakech, Taroudant et Sijilmassa, dans le Tafilalet. Et dans le nord, Meknès. Depuis l'installation de la famille Tolédano on ne peut plus parler de simple dépendance, mais de collaboration et de symbiose, ses rabbins consultés et parfois même impli­qués dans la rédaction des taqanot des Sages de Castille. Son épanouissement comme centre de Torah allait être mis en relief pour la première fois à l'occa­sion de la traumatisante épreuve de la crise messianique qui allait ébranler l'ensemble du monde juif.

מנהגי החופה בתאפילאלת על פי מליץ טוב לרש״א – מאיר נזרי

מנהגי החופה בתאפילאלת על פי מליץ טוב לרש״אקהילות תאפילאלת וסג'למאסא

להלן פרט־ם, הלכות ומנהגים על החופה בקהילות הדרומיות של תאפילאלת: מקום החופה, עיתוי־:, סדר עריכתה, הקידושין, ברכת חתנים ושבירת הכוס.

החופה הפילאלית הוקמה באחת מפינות הסלון מתחת לתקרה בצורת סוכה מקושטת בענפי דקלי התמר, על במה מוגבהת, כאשר הפתח עשוי בצורת קשת.

העיתוי

א.   החופה נערכת בלילה ׳בשלישי בשבת׳ ולאלמנה ׳בששי בשבת׳.

ב.   נהגו לשאת נשים גם בסוף החודש בימים, שאין הלבנה במילואה.

ג.    נהגו להכניס את הכלה לחופה גם כשהיא נדה, ומודיעים לחתן לפני החופה.

כדעת הרמ״א, וכדי שלא יטען החתן, שקידושי טעות הם (רש״א, שם).

סדר עריכת החופה

א. נהגו להקל בחופה ובקידושין, שנעשו גם על ידי תלמיד חכם פשוט.

ג. סדר עריכת החופה הוא כך: קריאת הכתובה תחילה, אחר כך ברכת האירוסין וקידוש הכלה בטבעת ולבסוף ז׳ ברכות.

הקידושין

א.   נוסח ברכת האירוסין הוא ׳אקב״ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין בא״י מקדש עמו ישראל׳.

ב.   נהגו לערוך נישואין לשני אחים ביחד בני י״ג-י״ד או אחד בן י״ב ואחד בן י״ג

 כדי לצמצם בהוצאות של שתי חופות, שגרמו לתוצאות קשות.

ראה מליץ טוב א,ג, עמי א. בסוף 1963 נערכה בארפוד חופה משותפת באותו לילה לשני אחים שמעון ויחיאל פרץ בני אחות אבי. באשכנז לא נהגו לערוך חופה לשני אחים באותו יום (ראה הנישואין כהלכתם ה, ו) ראה מליץ טוב, שם.

ג.    לא נהגו לברך ברכת חתנים לשני חתנים ביחד, אלא לכל אחד בפני עצמו בין שהם אחים, בין לאו.

ד.   נוהגים להכין שתי כוסות של כסף ושל זכוכית או שתיהן של זכוכית ושוברים כוס של אירוסין.

ה.   נהגו שהמברך ברכת אירוסין טועם כוס הברכה וטועמים ממנו החתן והכלה. המברך ברכת אירוסין ונישואין אינו טועם אלא טעימה כלשהי, ואינו שותה כשיעור ברכה אחרונה.

ו.    נהגו לשפוך על הארץ מה שנשאר מכוס של ברכת אירוסין לסימן ׳נשפך יינו סימן טוב לו׳… ואין חוששים לעניין ביזוי משקה, כיוון שהוא מועט.

ז.    לא נהגו לייחד עדים לקידושין לשמוע ולראות מסירת הקידושין, ואף־על־פי־ כן קידושין מעליא נינהו.

ח.   יש משפחות, שנהגו משנים קדמוניות לקדש במטבע של כסף, ויש שנהגו לקדש בטבעת של כסף, ואלה גם אלה יש להם על מי שיסמוכו.

ט.         נהגו שהחתן המקדש, נוטל בידו הטבעת ונותן לכלה בשעת מאמר הקידושין ׳הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל׳ בין בתחילת המאמר בין באמצע ובין בשעה שאומר ׳כדת משה וישראל/ שהרי בתחילת העניין עוסקים בקידושין ולשם קידושין, ואין שום חשש למקדש במלווה.

ברכת חתנים ושבירת הכוס

א.   לא נהגו לחלק את שבע הברכות לאורחים, ועורך החופה קורא את כולן.

ב.   נהגו לחתום ברכה אחרונה במילה ׳ומצליח׳: משמח חתן עם  הכלה ומצליח׳.

שני חכמי תאפילאלת וארפוד דנים בהרחבה על פי מקורות בתוספת המילה ׳ומצליח׳ ותומכים בה, ראה מליץ טוב סב, עמי עב-עג יפה שעה, סימן קי, עמי רכט-רל. גם בצפרו נהגו לאומרה, ראה נהגו העם, עמי רט-רי, סעיף יח, ראה שו״ת בצל החכמה תשי״ט לר׳ בצלאל שטרן חלק א, סימן כו וכתר שם טוב לשם טוב גאגין, חלק א, עמ' תרד הערה תשו התומכים בתוספת ׳ומצליח׳ וכן הוא מנהג לונדון (ראה שו״ת עטרת פז, חלק ראשון, כרך א, אורח חיים, מימן יד). ידועה פסיקתו של הרב עובדיה יוסף נגד התוספת ׳ומצליח׳ בגלל שאינה מוזכרת בש״ס ובפוסקים ונחשבת להפסק בין חתימת הברכה לטעימת היין, ראה שו״ת יביע אמר, חלק ב, אורח חיים, סימן טז.

ג.    כוס של ברכת נישואין — טועם ממנו המברך, ונותנו לעומדים לפניו, וטועמים ממנו, אבל לא החתן והכלה, ואף על פי כן היה הרש״א בבצאר מזהיר, שיטעמו ממנו גם החתן והכלה.™

ד.    לא נהגו לתת אפר בראש החתן לזכר ירושלים, אלא שוברים את הכוס.

ה.   נהגו לשבור כוס של אירוסין, ולא של נישואין, כי כוס של נישואין מביא לגמר זיווג, ואין זה סימן טוב לשוברו, שמורה על שבירת העניין ח״ו.

פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 -אליעזר בשן

2ממזרח שמש עד מבואו

10 באפריל 1873. תזכיר משותף של שגרירי בריטניה וצרפת במארוקו לסולטאן מוחמד ה-4, על רקע מידע שהגיע אליהם מיהודים באירופה, בדבר אילוצם של יהודים ע״י מושלי רבאט ומכנאס לבצע עבודות בשבת. הם מבקשים שיוציא הוראות למושלים לבל ייאלצו יהודים לעבור על מצוות דתם.

FO 99/154

Morocco 10th April 1873

 Memorandum of tyrannical acts towards the Jews of Rabat and Mequinez,

by the Governors of those towns

The elders of the Hebrew communities in Europe, have brought under the notice of the undersigned, acts of the Governors of Rabat and Mequinez, which they are persuaded are in opposition to His Majesty's well known justice towards His Majesty's subjects, whether Mohammedan or Jew. It is declared that the authorities have compelled the Jews to work on their Sabbath, and thus to disobey the laws of God as revealed to them through Seedna Moses. The Governor of Rabat has compelled certain Jews, to salt on their Sabbath the heads of some rebels sent to that town to be exposed.

His Majesty the Sultan, and His Majesty's ancestors, have always desired that the Jews should have full freedom in the exercise of their religion. This act of tyranny has been published in the journals throughout Europe, and has left a very unfavorable impression on the minds of Foreign Governments, as it is supposed that the Governor of Rabat acted under the authority of His Majesty. As the undersigned desire that their respective Governments should not alter, in any way, the opinion they entertain of His Majesty's sentiments of justice towards his Hebrew subjects, they have thought it their duty to bring this fact under His Majesty's notice, and they are persuaded not only that a severe reprimand will be given to the Governor of Rabat for his arbitrary conduct, but that orders will be given to all governors at the towns, not to compel the Jews to infringe the tenets of their religion.

It will be a further satisfaction to the undersigned if the Sultan will cause a letter to be addressed severally to them, by one of His Majesty's Ministers, expressing His Majesty's disapproval of such acts, and stating that orders have been sent to His Majesty's authorities in the sense they have desired; as this communication would be transmittted to their respective Governments.

S(igne)d C. Tissot & J.H. Drummond Hay

נשים יהודיות ורכוש במוגדור- אליעזר בשן

תעודה 15נשים יהודיות

מסגן־קונסול בריטניה לאסתר אנהורי, אלמנת יהודי ששכר בית מהממשלה

Mogador Jan[uary] 28, 1878

Mrs Esther AnahoryMogador

Madam

The house in which I reside having been rented formerly from the Moorish Government by your late lamented husband. I shall be much obliged to you if you will inform me whether the premises adjoining the house where there is now a synagogue  formed part or were included in the rental of the house in your husband's life time. I shall also be glad to learn, what use he made of the place and how it eventually passed into Mr Yuli's  hands.

I am

(signed) R. Drummond Hay.

 

תרגום

מוגדור 28 בינואר 1878

את הבית שבו אני גר שכר לפנים מהממשלה בעלך המנוח. אהיה אסיר תודה לך אם תודיעיני, האם החצרים הקרובים לבית ששם עומד עתה בית־כנסת, היו חלק או נכללו במושכר בזמן שבעלך היה חי. הייתי רוצה לדעת איזה שימוש הוא עשה במקום, ואיך זה עבר לידי מר יולי.

יהודה לוי יולי (1878-1805), יליד מוגדור, קיבל אזרחות של בריטניה ב־1835, מנכבדי קהילת מוגדור, סוחר אמיד מ׳סוחרי המלך, גר בקסבה בבית שהיה שייך לשלטונות. היה אחד המארגנים של הוועדה לעזרת יהודים שהוקמה בלונדון בראשותם של מונטיפיורי והברון אנתוני רוטשילד. ב־1866 היה במצוקה כספית, והסולטאן נענה לבקשתו לסייע לו. בעל רשיון מהסולטאן לייצא לאנגליה. ראו עליו להלן: תעודה 40. הוא נזכר בארכיון משרד החוץ של בריטניה מ־7 ביולי 1851 עד 1878 בתיקים אלה: /631 FO 99/121,130,150; FO 2-6, 8; FO 830/1, 2; BMAIU, 1875, March, p. 35; JC, 1892, 22 July, p. 13; 1894, 22 11 .June, p ז מ׳ אביטבול, תשנ״ד, מס׳ 74, 87 ;,1988 ,Miege, II, 1961, p. 574; Schroeter 33 .p. משפחת יולי לוי ובני משפחת בן סעודה היו קרובי משפחה והקימו יחד רשת כלכלית שהקיפה מרכזי מסחר באנגליה, בצרפת, בגרמניה, בפורטוגל ובאלג׳יריה. בידי המשפחה מסורת שהם לוויים מיוחסים. על ראשי התיבות של שמם ׳יולי׳ — ייבאו וישתחוו לפניך ה״: בן נאיים, תרצ״א, דף קכא. על המשפחה: בנטוב, תש״ם, עמי 158-131 ;;'Corcos, 'Yuly 44 יוסף הלוי יולי חתום על מכתב לשגריר בריטניה סאטוב ב־29 במאי 1894:  על סוסו רכב מלך הבלגים בביקורו במוגדור 

היה מן התורמים להדפסת ספרו של ר׳ יהודה ארוואץ, הוד יוסף (ירושלים תרס״ה). נזכר בהקשר לחגיגות הניצחון של הסולטאן

תעודות 18-16 תביעתה של שמחה אלמאליח

תעודה 16

מהקונסול־בפועל של בריטניה במוגדור ר״ל ג׳ונסטון ליהושע יולי בקשה לשמש מעריך בתביעה של שמחה אלמאליח

British Consulate Mogador, 12 June 1879

1879 June

Thos. Yule Esq[uire] Mogador Sir

Your services as Assesor in the suit of Mrs Simha Elmaleh versus Mr George Broome, for recovery of goods, are hereby requested.

The consular Tribunal will be established at this Consulate on Friday next the 10th instant at two o'clock in the afternoon when you will have the goodness to attend.

I am &c (signed) R. L. M. Johnston Acting H. M's Consul

תרגום

12 ביוני 1879,

הנך מתבקש לשמש מעריך בתביעה של הגב׳ שמחה אלמאליח נגד מר ג׳ורג׳ ברום בקשר להחזרת סחורה.

בית־המשפט הקונסולרי יקיים את ישיבתו בקונסוליה זו ביום שישי הבא ב־10 בחודש בשעה 2 אחר הצהריים, הואל נא בטובך להופיע.

תעודה 17

מהקונסול־בפועל של בריטניה במוגדור לבן דהאן בקשה לשמש מעריך בתביעה הנ״ל

British Consulate Mogador 12 June 1879

  1. Mr Bendahan Esqu[uire], Mogador Sir
  2. Your services as Assessor in the suit of Mrs Simha Elmaleh versus Mr George Broome, for recovery of goods, are hereby requested.
  3. The Consular Tribunal will be established at this Consulate on Friday next the 13th instant, at two o'clock in the afternoon, when you will have the goodness to attend.
  4. I am ) signed) R. L. M. Johnston Acting H. M's Consul

 

תרגום

מוגדור 12 ביוני 1879

הנך מתבקש לשמש מעריך בתביעה של הגב׳ שמחה אלמאליח נגד מר ג׳ורג׳ ברום בקשר להחזרת סחורה.

בית־המשפט הקונסולרי יקיים את ישיבתו בקונסוליה ביום שישי הבא ב־13 בחודש בשעה 2 אחר הצהריים, הואל נא בטובך להופיע.

מנפלאות האדמו"ר הקדוש רבי שלום בר-חנין

מנפלאות האדמו"ר הקדוש רבי שלום בר-חניןרבי שלום בר חנין ציון הקבר

מרפא חולים, מוציא עין הרע, מברך וכותב להצלחה, לפרנסה, שלום בית, זיווג, עקרות ועוד ועוד….

הצדיק בחייו

שוחט, מוהל,סופר סת"ם, כתב ספרים רבים, לימד תלמידי חכמים והרביץ תורה ברבים, דיין בצעירותו, רב העיר נטיפה ובעיר אסקורה (שבתפיללאת). בהמשך היה אב בית דין, למד באותו בית מדרש עם הצדיק רבי רפאל אנקווה זצוק"ל. היתה לו התגלות של אליהו הנביא זכור לטוב ועם מלאכים משמיים שלמדו יחד איתו. (הוא הצאצא של הראבד אברהם בן דוד).

מס' ימים לפני מותו קיבץ הצדיק רבי שלום בר חנין זצ"ל את תלמידיו ואת כל בני משפחתו ואמר להם כי ב-כ"ב בטבת רחצ"ת  אני הולך לעולמי, וכך זה קרה, ביום מותו, ירדה משמיים מנורה מקושטת וכולה זהב טהור לביתו של הצדיק, שהאירה את כל ביתו של הצדיק.

רבי שלום בר חנין -שלט בציון

בהלוויתו של הצדיק ליוו אותו לעולמים אלפי בני אדם יהודים ולא יהודים כאחד, מכל הרי האטלס שבמרוקו ומחוצה  לה. האבדה היתה קשה עד עומק נשמתם על אובדן צדיק גדול שהיה בשבילם הכל, אי אפשר לתאר במילים את גדולתו וסגולתו של הצדיק בחייו  עפ"י עדויות של אנשים רבים מכל קצוות הארץ והעולם.

רבי שלום בר חנין ספר התורה

 

 

העתק מהמצבה הקודמת מהעיר נטיפה שבהרי האטלס שבמרוקו

שר' היה נטמן  איש נטע נעמן ישר ונאמן לגן עדן מזומן הדיין המציין עד זקנה ושיבה עובד ה' באהבה וכל חייו נלהב מלמד תינוקות של בית רבן והרביץ תורה ברבים זה שמו הטוב והישר, החכם השלם כבוד הרב רבי שלום בר-חנין זצ"ל היו ימיו צ"פ תשעים ושמונה שנלב"ע יום א' בשבת כ"ב לחודש טבת  שנת רחצ"ת  ת.נ.צ.ב.ה.

״הראשונים לציון״ — מחקר היסטורי יחיד בסוגו מאת ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל מוגש בזה לקורא.

״הראשונים לציון״ — מחקר היסטורי יחיד בסוגו מאת ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל מוגש בזה לקורא.אברהם אלמליח 2

שנים רבות טוה וארג ר׳ אברהם אלמאליח מסכת הדמויות התורניות הדגולות שכהנו בירושלים ברציפות במשך יותר מחמש מאות שנה כנציגות רוחנית של צבור וכבעלי סמכות שלטונית בכל הנוגע לקהל עדתם.

לא קלה היתה עבודתו החלוצית של ר׳ אברהם אלמאליח. על ״הרא­שונים לציון״ נכתב עד עכשיו מעט והכתובים הללו נדירים ותכנם המצומצם אינו נותן הרבה לחוקר מודרני. היה צורך לחפש בספריות, במוסדות שונים ואפילו לחטט בארכיונים הממשלתיים של המדינות, להן היו נציגויות קונסו­לריות בירושלים, כדי להוציא מן הנשייה דמויות שרק בודדות מהן זכו לציון איזשהו בימינו. כפיות־טובה זו שנעשתה לרבים מהמנהיגים הרוחניים של יהדות ירושלים החליט לתקן ר׳ אברהם אלמאליח ולזכותו ייאמר שהצליח להוציא מהגנזים עובדות בלתי ידועות ולהאיר פעלי "הראשונים לציון״ באור חדש — אור נגוהות המחיה נשכחות ונותן להן להופיע במלוא כוחן והודו.

עם הענקת אזרחות כבוד של ירושלים הבירה לר׳ אברהם אלמאליח בל׳ כסלו תשכ״ד הגה ראש העיר דאז מר מרדכי איש־שלום את הרעיון לכנס ולהוציא לאור כל כתביו של איש ירושלים הדגול, אשר תרם רבות לבנין ירושלים כאיש רוח — כעסקן צבורי, סופר, היסטוריון ועתונאי, — חבר במוסדות המרכזיים של היישוב, חבר הכנסת הראשונה, וחבר מועצת עירית ירושלים שנים רבות.

ואמנם הוקמה ועדה צבורית בראשות ראש העיר מר מרדכי איש־שלום ובהשתתפות שרי ממשלה ועסקני ציבור מכל החוגים. הועדה החליטה לפעול למען הוצאת "כל כתבי" ר׳ אברהם אלמאליח, להוציא מחדש המחקרים שאזלו מן השוק ולערוך מבחר מאות מאמריו הפזורים בכתבי עת שונים. על דעת כולם ובהתיעצות עם המחבר סוכם להתחיל בהוצאת המחקר על חמש מאות שנות ירושלים שהמחבר עמד על סף השלמתו, ושפרקים בודדים ממנו שהופיעו בכתבי עת שונים, בישרו חשיבותו וחידושו.

ההחלטה בדבר הוצאת כתביו עודדה לא מעט את ר׳ אברהם אלמאליח וזרזה אותו לתקן ולהעמיק, לבדוק מחדש את הדרוש בדיקה נוספת והשלמה כדי להוציא לאור עבודה היאה לנושא.

בראשית תשכ״ז היו כבר כל פרקי המחקר שלפנינו מודפסים במכונת כתיבה פרט לפרק האחרון.

ר' אברהם אלמאליח הלך מאתנו ביום כ״א באדר ב׳ תשכ״ז וסיבות שונות עכבו ביצוע הוצאת כתביו. בינתיים נפל דבר בישראל: התגשם חלומו של יליד העיר העתיקה ר׳ אברהם אלמאליח וחזרה עטרה לראשה. המעיין בספר ״הראשונים לציון״ ירוץ לא רק בו אלא גם עם הדמויות הנעלות המתוארות בספר וילוון במקומות תפילתן וישוטט עמהן בחוצות העיר שבתוך החומות, העיר בה מרוכז היה במשך חמש מאות שנה רוב הישוב ביהודי בארץ.

קהלות צפרו – מקורות ותעודות ר'ד.עובדיה

תעודה מספר 11רבי דוד עובדיה 2

תעודות אלו המובאות על ידי רבי דוד ז"ל הינן רכוש בעל ערך רב מבחינה היטורית וקהילתי. םסקי דין שונים בעיקר בענייני רכוש, חלוקת הכנסות, כפי שנראה בתעודה הזו ובכלל ההווי של יהודי מרוקו בצוק העתים ובשנות רווחה והשקט….הדאגה לזול והשיוויון בפני הציבור של בעלי המשרות, ניכר היטב בתעודות אלה…אים כאן הטיה, כעני כעשיר, דין אחד הוא לכולם מחד גיסא ונמאידך גיסא אין בעלי השררה מחפשים להם כבוד ומעדיפים לפיול בקשט וללא הרבה רעש…

התנ״ב – 1692

ק״ק קהל צפרו יעי׳א

אחדש״ו – אחרי דרישת שלום שלומך-ים וטובך-ים כראוי – כבוד-כם – כלכם –  כבר כתבנו לכם פעם ושתים על ענין וסדר הנהגת השתי בתי כנסיות שבמ״ק דהיינו שיתקבצו כל ההכנסות של השתי בתי כנסיות ביד הגזברים ויתחלקו על הסדר הכתוב ביד הח' ה"ש כהה״ר אהרן ן' זכרי ויורשי הח׳ ה״ש כהה״ר יוסף גבאי וכהה״ר יוסף ן׳ עטייא זלה׳׳ה. וטעמא הוי משום שלא נמצא מי שימלא מקום אותה ב״ה. וזכו בעלי ב״ה הגדולה בכל הקהל, וכשפתחו אותה ב״ה שלא ברשות בד״יא והלכו קצת מהקהל לאותה ב״ה כל ההכנסות הם לבעלי ב״ה הגדולה. ולא שמעתם ולא הטיתם אזניכם, ולא זו בלבד שפתחו אותה ב״ה שלא ברשות כאמור. אלא שלמדנו מפי השמועה שקצת מיחידי הקהל רוצים לפתוח ב״ה אחר להתפלל בו, וכל אחד בונה במה לעצמו. ואלו היו בעיר רוב צבור ואין השתי בתי כנסיות מכילות אותם היה מן הדין לפתוח ב״ה אחר להתפלל בה משום יגדיל תורה ויאדיר, ואעפ״כ כל ההכנסות יזכו בהם בעלי ב״ה הגדולה, כיון שהחכמים ז״ל שהחזיקו בשאר הבתי כנסיות לא הניחו בנים ממלאים מקומם כראוי. אלא שידענו נאמנה שאין כוונת הפותחים לש״ש אלא להתגדר ולהתגדל ולעשות להם שם ולמנות להם ש״ץ אשר יבחרו כדי שתקרא ב״ה על שמם וכל כוונתם למעט הנאות השתי בתי כנסיות הנז', לכן אינו מן הדין לפתוח שום ב״ה אחר רק אם יראה בעיני בדי״א בהסכמתם, ואם לא תהיה ע״פ והסכמתם המתפלל בה הוא מתפלל בחזקה ואין עונין אחריו אמן, ואתם מותרים ועומדים, וג״כ אתם מותרים ועומדים על ההכנסות של הב״ה הקטן אם לא תתקבץ ביד הגזבר ותתחלק על הסדר שכתבנו לכם, כל הנוטל הכנסותיה כאלו מועל בהקדש וכל אוכליו יאשמו רעה תבוא אליהם  ח״ו ואי לא צייתי דינא השתא מחמת המחזיקים בידם ומחמת שהחמס קם למטה רשע ותשלך אמת ארצה, יבוא זמן שסוף בעלי זרוע ליפול ויקוב הדין את ההר  ומי שנטל שום דבר מהכנסותיה ממיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם  וכל נכסיו אחראין ומשועבדין לפירעון, ואף זו מן התוכחות ששמענו אומרים שנתייעצו רוב צבור ליטול לעצמם כל ההכנסות של השתי בתי כנסיות הנז' והמוחזקים הנז' יתנו להם קצבה לכל א׳ משל צבור, וזו לא שמענו ולא ראינו, וכי אומרים לו לאדם שיתן ממונו מתנה לאחרים ויתפרנס משל צבור דמאן דאכיל דלאו דיליה וכ'  ואם רואים הצבור שקצתם אינה מספקת להם הכנסת ב״ה ויוסיפו להם משל צבור תבוא עליהם ברכה, אמנם ליטול מה שהוא שלהם ושל אבותיהם ויפרנסו אותם משל צבור לא שמענו כלומר לא סבירא לן, שכבר הם מוחזקים מימות אבותיהם וחזקה זו ר״ל חזקת שררת בית הכנסת והנאותיה היא כירושה שאין לה הפסק לעולם ואפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזין אותה ממקומה.

עוד שמענו שכשידעו קהל בית הכנסת הקטן שהכנסותיה יטלו אותם בעלי ב״ה הגדול, ישבו להם ואינם מוכרים הרינטא״ש – הכנסות בשלון ספרדית –  כנהוג ואינם משתדלים לגבות נדרים ונדבות כנהוג וכמעט הפקירו הכל וכל הרוצה ליטול בחנם יבוא ויטול, וש"ץ שלהם נותנים לו דרך מתנה משלהם, וזו הערמה גדולה, ולכן אותו ש״ץ המתפלל שם צריך ליתן דין וחשבון לבעל ב״ה הגדול מכל מה שנכנס בידו מאותה ב״ה בין מרינטא״ש בין מנדרים ונדבות בין ממתנות, ובעלי ב״ה הגדול יתנו לו שכר טורחו כפי ראות עיני בדי״א, וג״כ הרשות ביד בעלי ב״ה הגדול להשביע לש״ץ הנד שבועת הנאמנות מכל מה שנכנס בידו מההכנסות הנז' הוא וכל מי שנכנס בידו הכנסות ב״ה מיום שפתחו אותה ועד היום הזה כל אימת שירצו וכל איש אשר ימרה את פינו בזה דינו ככל מאן דלא ציית לדינא ועתיד ליתן את הדין נאם החותמים בחשון כשנת והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים  ליצירה פה מתא פאס יע״א

יעקב אבן צור – שאול בא״א יעקב נ״ע אכן דנאן סי״ט – אפריט מונסונייגו סיל״ט – רפאל עובד אכן צור        אליהו הצרפתי ס״ט                                          מתתיה סירירו ס״ט

 

סליחות ושירים- אוצר המכתבים כרך א' – רבי יוסף משאש זצ"ל

רצא

סליחות ושירים

רבי יוסך משאש

רבי יוסך משאש

רבי יוסף משאש ז"ל ידוע הוא בשפתו המליצית והחדה כתער, חרוזה ויפה, שקולה ומדודה ותמיד קולחת, למען גם עמך יבין את כוונתו של המשורר הדגול….הוא חיבר שירים וסליחות הנופיעים בכרף א' של אוצר המכתבים..

אביא קצת מפניני לשונו של מורנו ורבנו רבי יוסף משאש זצ"ל.

להלן הסליחה הראשונה המופיעה בכרך א'…ראו נא רבותי איך רבי יוסף מתאר את גודלן וחשיבותן של המצוות, אשר הן הילדים שלו שילוו אותו ביום דינו….

חשון. לעי״ת צ׳א״ר אלביצ״א יע״א.

ידידי חמד בחורים, הולך במשרים, החכם המפואר,

כהה״ר אברהם פחימאת ישצ״ו. מכתבך היקר הגיעני, בו הפצרת בי הרבה, להעתיק לך הסליחה אשר חברתי, לחן ״מלכי עולם בורא״ ורמזתי בה, משל הג' חברים, הנזכר בפרקי ר׳ אליעזר זיע״א, שהם, העושר, והבנים, והמצות, עם המסרה שעשו בעלי המוסר על זה, שהיא, הן אני עץ יבש, שהוא העושר, הן אני נשארתי לבדי, אלו הבנים שמלוים אותו עד הקבר, ועוזבים אותו לבדו, הן אני כפיך לאל, אלו המצות, שהם מליצים טוב על האדם לפני האל. כאשר ראית בהיותך בביתי ובחומותי באלול שעבר.

ידידי! הרי היא לפניך, סימנה, יוסף חזק:

מלכי שוכן ערץ, פדה נא מחרץ, ליושבי ביתך.

 יצורי חרדים מפחד דיניך, כי נפשי יודעת עובדי רצונך, ואחרי גוי השלכתי חקיך, זעתי ונבהלתי, כי הן אני גדר פורץ, ליושבי ביתך.

 ואדרת עושרי אשר אני לובש, בקשתי להיות לי פה לפני כל חובש [פי׳ מושל, כמו לא אהיה חובש, ישעיה ג׳ פ׳ ז'], והיא השיבתני הן אני עץ יבש, בקול מר צעקתי, הוי בוגד כפתן חרש. ליושבי ביתך.

סעיפי השיבו בני יהיו הודי, הם ענו עד קברי ילכו עמדי, אוי לי כי הן אני נשארתי לבדי, אהה כי ילדתי, בנים אשר אין בם דורש. ליושבי ביתך.

פועל טוב אם היה לי בשמחה יואל, לבקש בעדי לפני צור הגואל, הוא יאמר לי הן אני כפיך לאל, בושתי ונכלמתי, כי אני ממצות רש. ליושבי ביתך.

חי זך קיים לעד דלתיך דופקים, קראנוך אדני ממעמקים, מלפניך אל תשיבנו רקים, שמע תחנתי, צור מרחם על הארץ. ליושבי ביתך.

עוד אחרת, לחן ״בן אדם״, סי׳ יוסף משאש חזק:

יום דינךך, שים בין עינך, רעיונך בו יהיו פונים.

ואז לבך, יתר ובך, יבא פחד ויגונים.

סור מרע, וגם זרע, צדק וטוב ברוב אונים.

פרט חטאך, לפני בוראך, בבכי ורוב תחנונים.

מחצות קום, איש לב עקום, לבקש על רוב זדונים.

שפוך שיחך, בעוז כוחך, לפני אדון האדונים.

אולי תשפיק, לצון תפיק, מהאל שוכן מעונים.

 שים לבך, לניב פיך, ותפחד עשרת מונים.

 חזק שחול, קדש מחול, עמך בני האיתנים.

הנה, אם כבודו אחת דיבר, שתים זו השמעתיהו, ואם יעלו לרצון לפניו, יודיעני, ואוסיפה כהנה וכהנה, מאשר חברתי, כאשר ראה כבודו. ואשר שאלת להגיד לך מקום משכן כבוד המאמר, לעתיד לבא, באין עכו״ם ומתגיירין וכו', ומניחין תפלין בראשיהן וכו'. המאמר הזה הוא במס׳ ע״ז דף ג׳ ע״ב, ע״ש, ובמפרשים שם. ושלום.

אני היו״ם ס״ט

תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא; נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא; עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו , מעשיו שעשה כבר, ויבדוק עבירות שבידו, ויתודה וישוב –  ואמרי לה ימשמש במעשיו

סימן רסו.

תמוז לעיר צ'אר אלבידא יע"א.

ידידי החה"ש כהה"ר יצחק אדהאן. שלום שלום

מכתבו בהיר הגיעני, בו הפציר בי, להעתיק לו, את הקינה אשר ארגתי לט"ב, כאשר ראה אותה כתובה אצלי, בהיותו בשבוע שעבר, זה נסחה ידידי, תמרור, ציון הלא תשאלי, סימן אני יוסף משאש חזק.

 

אקרע לבב בזכרי / את גלתי ושברי / ומדרך תחת צרי / מבטן לעבד לו.

נפל שכב כארי / אויבי בעיר הדרי / ושרף את דבירי / וה' הניח לו

יום ולילה כנורי / נהפך לבכי תמרורי / עלי עמי יקירי / כשל ואין עוזר לו.

וטבח צר צרורי / עם קדוש כעשירי / ומלא חוצות עירי / קבורה לא הייתה לו.

 

סר מעלי פארי / הושלך לארץ נזרי / אבד עמי בחירי / פליטה לא הייתה לו.

פשט מעלי עורי / ובלע את בשרי / ובתוך מקדש אל יוצרי / הוא אוה למושב לו.

משחקים תשורי / אלהי ישעי אורי / ולמה תישן עורי / לראות מה יעשה לו.

שאר עמל תגברי / ושפוך על אויב חרי / אפך עדי תבעיר / על אשר ימצא לו.

 

אמור לו התנערי / מעפר קום לך ברי / וכל טוב אל תחסרי / ובול הרים ישאו לו.

ששון שמחה תאדירי / וטל חיים תמטירי / על טמוני עפרי / יקומו איש על דגלו

חזק עמך יה צורי / ולקבצו מהרי / אז יאמרו גויים אשרי / זה העם שככה לו.

 

עוד שאלתני ידידי, מה שנאמר בקדושין דף פ"ב ע"א במשנה, שלא עניות מן האמנות וכו…, אלא הכל לפי זכותו של אדם וכו…וכתבו שם התוספות לפי זכותו, פירוש, לפי מזלו, דבני חיי ומזוני לאו בזכותא, אלא במזלא וכו…והקשה כבודו, והלא אמרו רז"ל אין מזל לישראל ? ( שבת קנ"ו )

תשובה : קושיא זו כבר הקשה אותה הגאון בעל עץ חיים, פירוש על השמניות שם, ותרץ, שעל כללות ישראל אמרו אין מזל, כי חלק ה' עמו, אבל כל יחיד יש לו מזל, עיין שם וגם בתוספות יום טוב.

אני היו"ם ס"ט

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר