הוויכוח בעיתונות המרוקנית בעניין זכויות היהודים והגירתם, 1955–יגאל בן-נון
הוויכוח בעיתונות המרוקנית בעניין זכויות היהודים והגירתם, 1955–יגאל בן-נון
הקהילה היהודית, מעמדה וזכויותיה בעיתונות המרוקנית
בעיתונות המרוקנית שלאחר העצמאות היו לא מעט התייחסויות לקהילה היהודית, למעמדה ולזכויות אנשיה. מדובר בעיקר במאמרים בערבית ובצרפתית בעיתונות המפלגתית ובהצהרות פומביות של מנהיגים. דברי ראשי השלטון מובאים בהרחבה גם במסמכים המצויים בארכיונים ישראליים, אך יש להתייחס אליהם בזהירות. בראשית ימיה של מרוקו העצמאית תפסו בעיות הקהילה היהודית, ישראל והיהדות העולמית חלק זניח במכלול הנושאים שהעסיקו את ראשי המדינה הצעירה. לכן מגעיהם של ראשי המדינה עם ראשי הארגונים היהודיים העולמיים ועם שליחי ישראל המוסווים היו נושא עדין ורגיש שהמרוקנים לא היו מעוניינים להשאירם בכתובים.
יומיים אחרי שובו לבירה רבאט, בחג ההכתרה ב–18 בנובמבר 1 1955 ,ציין בנאומו הסולטאן מוחמד בן יוסף (מוחמד החמישי), שליהודי מרוקו יוענקו אותן זכויות וחובות כלמוסלמים, במלוכה תחוקתית שתבטיח לכל המרוקנים, ללא הבדל דת, את זכות ההתארגנות האזרחית והמקצועית. בפגישותיו עם משלחות יהודיות בעיירה סן ז'רמן–אן–לה בשנת 1956 ,לפני ששב למולדתו, הצהיר הסולטאן: "עידן חדש עומד להיפתח בפני נתיני היהודים. בקרוב תראו את ההוכחות לכך. מעתה הם ייהנו מזכויות כאחיהם המוסלמים, ללא הגבלה מכל סוג". באותה שנה הוא חזר על הבטחתו, והוסיף: "היהודים ייהנו משוויון זכויות, שוויון מוחלט, וישולבו בכל מסגרות גם מפלגת החיים הלאומיים וגם באחריות המיניסטריאלית".
הפופולרית והמפלגה הדמוקרטית לעצמאות האִסתִקלאל(העצמאות) (Indépendance’l pour Démocratique Parti ,)שחבריה היו בעיקר בעלי מקצועות חופשיים, פנו ליהודים בקריאה לבנות את מרוקו החדשה עם אחיהם המוסלמים. לראשונה הוזמנו רשמית גם היהודים להצטרף לשורותיהן. אם בנושא זכויות היהודים לא נמצא מי שערער על עקרון השוויון בין היהודי למוסלמי, לא זה היה היחס לזכות ההגירה של יהודים. ההנהגה המרוקנית התנגדה להגירה זו מסיבות מגוונות. הגישה הפטרנליסטית–מסורתית שאפיינה את עמדת המלך מוחמד החמישי, ראתה ביהודי הקהילה נתינים בחסותו האישית של השליט.
מוסד המלוכה חש מחויב "להגן על בניו היהודים". בגישה זו הייתה מידה לא מעטה של סנטימנטליות נטולת ריאל–פוליטיק. גישה נוספת סברה כי יציאת היהודים מן המדינה מיד עם קבלת עצמאותה, עלולה לערער את יציבותה בתחומי המִנהל הציבורי, המסחר והכלכלה, כיוון שהיהודים מילאו תפקיד חשוב בתחומים אלה. גרסה אחרת לטענה זו הדגישה שעצם הפרסום בעיתונות העולמית על יציאה המונית של יהודים ממרוקו עלולה ליצור רושם שהמדינה הצעירה מתמוטטת. לפי גישה אחרת כלכלית ולהציג אותה כבעלת משטר לא הומני. התרת יציאה המונית של יהודים עלולה הייתה להציג את מרוקו בפני דעת הקהל העולמית כמדינה לא–דמוקרטית ולא–מתקדמת שלא מסוגלת להעניק לאזרחיה הלא–מוסלמים את התנאים להשתלבות נאותה בחברתה. אחרים האמינו כי יציאת יהודים, המהגרים ברובם לישראל, תפגע ביחסי מרוקו עם מדינות ערב להן היא זקוקה לייצוב מעמדה המדיני, בתום מאבקיה בצרפת הקולוניאלית. ולבסוף, היו אלה שחשבו כי הגירה מסיבית של יהודים צעירים לישראל תחזק את כוח צה"ל במלחמתו במדינות אחיות.
נציגי הארגונים היהודיים העולמיים, שנשלחו מטעם מדינת ישראל, השיבו בפגישותיהם עם ההנהגה המרוקנית על הטענה שכלכלת מרוקו עלולה להיפגע עקב נטישת היהודים. הם הדגישו שמשקלם של היהודים בכלכלת המדינה זניח כיוון שכ–60.000יהודים (מתוך 160.000 בשנת 1960 )התקיימו רק בזכות סיוע ארגון הג'וינט היהודי–אמריקני. הם הוסיפו שיציאת בעלי מקצוע יהודים מן המדינה תְפנה מקומות עבודה לצעירים מוסלמים משכילים. על החשש מתגובת מדינות ערב, השיבו נציגים אלה שגם מדינות חברות הליגה הערבית וגם מדינות הנלחמות בישראל הרשו ליהודיהן לצאת לישראל, ובניהם של יהודים אלה משרתים בצה"ל. נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, טען כי בעוד גמאל עבד אלנאצר עודד את היהודים לצאת ממצרים, ואף גירש אותם בשנת 1957 , אחרי מבצע סיני, במסגרת חתירתו לאחדות לאומית, מרוקו מעודדת גיוון לאומי הנציגים הזכירו כדוגמה למדיניות ליברלית את העמדה התוניסאית, שעוצבה בידי חביב בורגיבה. אף על פי שהתיר יציאה חופשית מן המדינה, היהודים לא מיהרו לצאת.
מעמדם הכלכלי של היהודים היה דומה לזה של המתיישבים הצרפתים במרוקו. למרות השוני בנתינות, היהודים היו צרכנים טובים וכוח אדם מיומן למשרות ניהול. לדברי ההיסטוריון דניאל ריוֶה, "לא יהיה מוגזם לקבוע שעזיבת הקהילה עלולה לרושש מבחינה אנושית את מרוקו יותר משובם של האירופים לצפון הים–התיכון". מעיני היהודים לא נעלם החשש מפני מה שעלול לקרות משתתגבר המדינה על קשיי ההסתגלות לעצמאות הכלכלית והמדינית, אך לתביעה לחופש תנועה ולהענקת דרכונים לא הייתה משמעות מעשית. דרישות אלה יכלו לענות, לכל היותר, על צורכיהם של סוחרים ושל בעלי עסקים שביקשו לצאת לאירופה לרגל עסקיהם או לחופשה. יהודי הכפרים והשכבות העממיות בערים היו זקוקים לסיועו של גוף שיארגן את יציאתם, יטפל בהובלת רכושם וידאג לקליטתם בארץ חדשה. אך נציגי הארגונים היהודיים העולמיים העדיפו להזכיר לראשי השלטון תביעות עקרוניות כחופש תנועה והנפקת דרכונים, ולא ארגון הגירה שיטתית של אזרחיה היהודים של מרוקו לישראל.
כיוון שההתנגדות העקרונית להגירה שימשה נשק פוליטי בידי המפלגות בהתקפותיהן ההדדיות ובהתנגדותן למדיניות הארמון, אף צד לא העז לרמוז על הסכמתו ליציאת היהודים, אף שבשיחות אישיות לא התנגדו לכך ולא הפריעו לה. הארמון נאלץ להשלים עם המציאות ולוותר על רצונו להחזיק את היהודים בעל כורחם. לוויתור זה הייתה יותר מסיבה אחת. החשובה שבהן הייתה קשורה לעתידו של היהודי במדינה אסלאמית. לצד הלחץ של דעת הקהל העולמית היהודית והלא יהודית, גברה בהדרגה הראייה הפרגמטית.
87
ראשית היישוב היהודי במרוקו – י.ג.הררי
אמנם, לפי מקור אחד אסר סוורוּס על עשיית נפשות ליהדות. אולם פקודה כזאת אינה נזכרת בשום מקום אחר. ואפילו נכון הדבר, קרוב להניח, כי איסור הגיור בא אגב איסור ההתנצרות ונתכוון בעיקר למנוע את זו. הרי טרטוליאן, בן דורם של שני הקיסרים מבית סוורוס, מתאונן על כך, שהרבה נוצרים מסתתרים תחת מסווה היהדות, מפני שהיא דת מותרת והמאמינים בה אינם צפויים לרדיפות שסבלו הנוצרים באותם הימים. עובדה היא, כי במקרים רבים שימשה התייחדותם של בני אומות העולם שלב מוקדם לכניסתם בחיק הנצרות, ובתקופה מאוחרת יותר פרוזדור לאיסלאם. אף־על־פי־כן ראו סופרי הכנסיה הלאטינית, שמקורה באפריקה הצפונית, בהתפשטות היהדות בין עובדי־האלילים סכנה בלתי־אמצעית לנצרות, ונלחמו בה בנאומיהם ובוויכוחיהם.
מלחמתם של אבות־הכנסיה ביהדות במאה השלישית ובמחצית המאה הרביעית לא הוכתרה בהצלחה באפריקה! כאן רבו המתייהדים למחצה, לשליש ולרביע. אולם משנעשתה הנצרות הדת השלטת באימפריה הרומית ונתבסס מעמדה של הכנסיה הרשמית, הוזעקו הקיסרים והמנגנון הממשלתי לעזרתם של נציגי הכנסיה באפריקה. נתפרסמה שורה של פקודות מכוונות נגד יהודים, מתייהדים ו״כופרים״, הן כיתות נוצריות שלא קיבלו את עיקרי הדת הרשמית.
קונסטאנטין הגדול לא העז לפגוע במעמדם החוקי של היהודים, על אף יחסו השלילי אליהם. אולם כאשר כבש ואלנטיאנוס השני בשנת 355 את אפריקה הוציא פקודה נגד היהודים, שבה ביטל את החוק המעניק תוקף לעדותם לפני ערכאותיהם, שממנו נהנו עד כה. עם זאת עדיין מוכרים היהודים כאזרחי רומי באחד החוקים (משנת 397) שב״קודכּס תיאֹדוסיאנוס״, הנקרא על שמו של תיאודוסיוס הגדול (379—395), שהכריז בשנת 392 על הנצרות כעל דת המדינה. זמן לא רב לאחר מכן הוציא הקיסר הוֹנוריוס (408—409) חוקים המכוונים נגד היהודים והדונאטיסטים, כת נוצרית שהתפשטה במהירות במאה הרביעית באפריקה והיתה בה סכנה חמורה לכמורה הרשמית. בימים ההם קרב לקיצו שלטון רומי המערבית על אפריקה, ואחד הנציבים בארץ אף העז להפסיק את משלוח התבואות לפרנסתו של ההמון במטרופולין.
לדבריו של הירונימוס (מת 420) התקיימה באותו פרק־זמן שרשרת רצופה של יישובים יהודיים ממאוריטאניה במערב עד למזרח, דרך אפריקה, מצרים, ארץ־ישראל ועד הודו.
מסורות אלה מעבירות אותנו לימי־קדם רחוקים, כשצפה ועלתה יבשת לא־נודעת זו מתהום הפרי־היסטוריה, וכל מה שהתרחש שם עדיין נראה בדמדומי שחר. באופיין דומות הן לסיפורים היווניים-רומיים שבידינו על עברה הרחוק של הארץ ותושביה. אמנם הרקע שעליו צמחו המסורות היהודיות שונה מהם.
החל מהמאה הרביעית לסה״נ מתחילות להצטבר נקודות־אחיזה בודדות: רמזים במקורות ספרותיים ומימצאים ארכיאולוגיים, שמצטרפים יחד להשערה הנותנת לנו מושג על דברי־ימיהם הקדומים של בני עמנו באזורים אלה. הידיעה ההיסטורית הראשונה על מציאותם של יהודים בשטחים שממערב למצרים הגיעה אלינו בדברי הפולמוס של יוסף הכוהן נגד אַפּיון, צורר היהודים ההליניסטי, שנולד בלוב. בהסתמכו על מקורות רשמיים מזכיר יוסף את העובדה, כי המלך תלמי לאגי (מלך 323—285 לפסה״נ) הפקיד בידי יהודים את השמירה על מבצרי מצרים, וכאשר נתכוון, בשנת 300 בקירוב, לכבוש את קיריני (היא העיר החשובה ב״פנטאפוליס״, חמש הערים היווניות, באיזור שנקרא על שמה קירינאיקה) וערים אחרות בארץ לוב, שלח יהודים להיאחז בהן. יוסף מסתמך על איגרת אריסטיאס אפילו שאינו מזכיר אותה בפירוש, שבה נאמר, כי תלמי העביר מארץ־ישראל למצרים 100,000 יהודים, וכשליש מהם הפקיד על משמר מקומות מבוצרים.
עדות ארכיאולוגית שטחית ליישוב יהודי בקיריני בתקופה ההיא, שאין להסיק ממנה הרבה, נותן חותם עברי ועליו כתוב:
לעבדיהו בן ישב
איש קיריני יאסון, תיאר בחמישה כרחים את מלחמת החשמונאים, אלא שספרו אבד ותוכנו הגיע אלינו על־פי האמור בספר חשמונאים ב. סברה היא, שיאסון היה חברו של יהודה המכבי.
״ר׳ יודן ור׳ חוניא. ר׳ יודן בשם ר׳ אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ור׳ חוניא בשם ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב, ח), זה מלך המשיח. בשעה שהוא אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין, אומרים לו: היאך אנו נגאלין? ולא כבר נשבע הקב״ה שהוא משעבדנו בע׳ אומות. והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם: אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריה, דומה כמו שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכות הזאת מכתבת טירוניא מכל העולם, מכל אומה ואומה. כותי אחד או ברברי אחד בא ומשתעבד בכם כגון ששעבדתם בהם כל אומתם. וכאילו נשתעבדתם בשבעים אומות וכו'״.
״ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני (תהלים כה, יט), אם עשו שונא ליעקב, לפי שנטל ממנו את הבכורה, והדין עמו, אבל ברברים וענתיים ושארית עמים מה עשיתי להם ?״
ההאשמה ברורה ונראית לכאורה תמוהה. בידוע שעשו־אדום שונא ליעקב. אבל מה ראה בעל האגדה להזכיר את הברברים בנשימה אחת עם עשו ? כל כמה שידוע לנו רק פעם אחת פגע ברברי פגיעה קשה ביהודים בבבל ובארץ־ישראל, והוא לוסיוס קווייטוס.
מעתה לא יפליאנו המדרש: ״ואני אקניאם בלא עם״ (דברים לב, כא)… אלו הבאים מברבריא ומטונס וממורטניא, שמהלכין ערומים בשוק, אין לך אדם בזוי ופגום אלא ההולך ערום בשוק״.
ידוע, כי הברברים והכושים בארצם לא הרבו לכסות את מערומיהם, ובוודאי גם החיילים המאוריטאניים, שהיו בארץ עם לוסיום קווייטוס, היו נוהגים כמנהגם במולדתם — לפחות בזמן שלא שימשו בתפקידם.
״היו צריה לראש״ (איכה א, ה), זה אספסיאנוס; ״אויביה שלו״, זה טיטום. שלוש שנים ומחצה הקיף אספסיאנום את ירושלים והיו עמו ארבעה דוכסין: דוכס דערביא, דוכס דאפריקיא, דוכס דאלכסנדריה, דוכס דפלסטיני״.
המדרש בצורתו שלפנינו אינו קדום. אמנם ידוע לנו, כי במצור על ירושלים השתתף מלך הנבטים מלכוֹס. אבל שלושת ה״דוכסים״ האחרים ניתוספו בהמשך הזמן, והם רומזים לצוררים אחרים, שקמו על ישראל. הראיה לצעירותו של המדרש הוא התואר ״דוכס״, שהוא מאוחר; גם השם פלסטינה התחילו משתמשים בו רק בימי אדריאנוס.- (24 בינואר 76 – 10 ביולי 138). לפי זה מותר לשער, כי דוכס אפריקי הוא רמז ללוסיוס קווייטוס. כי אמנם היה הוא לא רק ראש הגייס הברברי שלו, אלא גם בעל משרה גבוהה בפקידות הקיסרית של אפריקה. מכאן גם תוארו ״דוכס דאפריקיא״, ולא דוכס ברבריה. ראינו למעלה, כי בזמן נציבותו בארץ־ישראל נמצאו בה לא רק פרשיו המאוריטאניים, אלא גם חלק מהלגיון השלישי הקיריני. הניסיון הקשה, שנתנסו אבותינו בימי קווייטוס, מסביר כיצד חדרה לאגדה דמותם של הברברים כאומה שפגיעתה קשה.
מרבית האגדות אינן מבוססות מבחינה היסטורית, אבל בגרעינן של אחדות מהן עומדות, לדעת כמה חוקרים, עובדות של ממש. כמה מן האגדות הן ציוריות ורבות ענין.
מנהג כשמת אדם מכסים המראה שהיא בבית באיזה סדין או וילון-רבי יוסף, בן נאיים זצ"ל
כח. מנהג עושין שלש משמרות על הקברים בתשלום השנה
כח. מנהג עושין שלש משמרות על הקברים בתשלום השנה, ובתשלום השבוע ובתשלום החדש. וקורין להם פקידת השבוע, פקידת החדש ופקידת השנה. וחכמי הדרש עשו רמז לדבר בפסוק, אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם וכו׳, היינו שלש פקידות. וראיתי למאריה דאתרין מו״ה אבנר ישראל הצרפתי זצ״ל, בכתב ידו ממש, שמצא בקובץ כ״י, שהרדב״ז ז״ל היה מיוצאי ספרד והלך לעיר פיס ומצרימה ותיקן המשמרות של קברים וכוי, וגם בתשו׳ הרדב״ז ח״א שאלה כו, נסתייע ממנהג פאס, וז״ל: וכן הוא מנהג העיר המהוללה פאס יעו״ש. וראיתי בס׳ דברי ימי ישראל לד״ר צבי גראטץ ז״ל, חלק שביעי, דף 19, בהערות ד״ר הרכבי, הערה 6, וז״ל: יוסף בן יצחק סמברי בכ׳׳י של אוקספורד לנייבוער עמוד 158, והנה במקום הזה מפורשים דברים הסתומים במקום אחר, ר״י עאקריס אומר בספרו בשבחו של הרדב״ז, אף הוא תיקן המשמרות של הקברים וכו׳. דברים שאין להם הבנה ומפורשים אצל ר׳ יוסף סמברי הנ״ל לאמר: ותיקן המשמרות לקבורת מתים ושמחת חתן וכלה. לאמר, קבע חברה קדושה. או נחום אבילים וחלק את המצוה הזאת בין בני העיר במעמדים שונים להיות מתעסקים בקבורת המתים והלוייתם, כל מעמד ומעמד בחודש ידוע. וכן עשה לחובת המשמרות לשמח חתן וכלה וכו', יעו״ש. אני הדל תמית שר״י סמברי פי׳ דברי ד״ר הרכבי בדברי הרדב״ז שהוא תיקן החברה קדישא וכו'. הרואה בדברי הרדב״ז באותה תשר שציין לה מוהר״ ר אי״ ש ז״ל הנז' שלא היתה כוונתו של הרדב״ז לזה, אלא על משמרות שעושים על הקברים שלומדים איזה למודים בליל המשמרה והולכים ביום הנועד על הקבר. גם אין לפרש שהוא תיקן החברה קדישא, דזה תלמוד ערוך כי מנהג זה היה בימי חכמי התלמוד, כמ״ש בתוס׳ מועד קטן דף כו ע״ב, רב המנונא איקלע לדרומתא שמע קל שיפורא דשכבא חזאי הנך אינשי דקא עבדי עבידתא, אמר ליהו הנך אינשי בשמתא לא שכבא איכא במתיא, אמרו ליה חברותא איכא במתא. אמ״ל אי הכי שריא ליכו. ואם יהיה כפירוש מוהר״י סמברי ז״ל וודאי לא עיקר החברה תיקן, רק תיקן להם הסדרים והמשמרות כיצד יתנהגו בסדר הנהגתם ועבודתם. וכל הרבנים הנ״ל חלקם בחיים, לא שלטו מאורות עיניהם במס׳ שמחות, פ״ח ה״ח, יוצאין על המתים ופוקדין עליהם וכוי. ועיין להגאון חיד״א ז״ל, בספר ככר לאדן, חי׳ מס׳ שמחות, שהביא משם מהר״א ברודו, שפי׳ בזה פסוק אם כמות כל האדם ימותון אלה וכו', עיי״ש נעל שלש הפקידות ראה להלן ערר קבר, יד, ובשו״ע יו״ד, סימן שמד, כ, ובספר חסידים סי׳ תשט-—תשי, מ״ע].
מנהג כשמת אדם מכסים המראה שהיא בבית באיזה סדין או וילון
כט. מנהג כשמת אדם מכסים המראה שהיא בבית באיזה סדין או וילון. הטעם שלא יתלבש הרוח בדיוקנא, כי אז יש להרוח יותר מקום להתדבק בו וינזק. ועיין אוצר מנהגי ישורון, סי׳ עב, ס״ג, שציין לזה ביערות דבש, ח״א. ואולי טעם לדבר לכסות המראה בבית האבל, שכתבו הפוסקים באו״ח, סי׳ ץ, שאין להתפלל נגד המראה, כדי שלא יאמרו לצורה הנראית במראה מתפלל. ובבית האבל מתפללים מנחה וערבית עם האבל לכבודו, לכן מכסים המראה, ויש מסלקין אותה כל עיקר מן הבית. וכעין זה מצאתי בהערה בס׳ אלח למגן, שבס׳ מטה אפרים, שהביא משם ם׳ תום׳ ירושלם, יור״ד, סוס״י יא, שצריר ליזהר שלא לישחוט כנגד המראה שקורין שפיגעל, כדי שלא יאמרו לצורה הנראית במראה הוא שוחט, יעו״ש.
רבי רפאל אהרן בן שמעון והשיטפון בצפרו – תיאורו המרתק
אזי המים שטפונו
בכ״ז אייר של אותה שנה — תר׳׳ן־(1890) היה רבי רפאל אהרן שוב עד ראיה ונוכח באסון מזעזע שקרה בעיר צפרו הסמוכה לפאס. סופת גשם וברד גרמה לשטפון גדול, עקב כך נהר צפרו עלה על כל גדותיו והציף את כל העיר. יהודים רבים נספו ורבי רפאל אהרן ניצל אך בנס. את המאורע המחריד הזה תיאר רבי רפאל אהרן בפרוטרוט בהקדמתו לספר ״עת לכל חפץ״, וכך הם דבריו ותיאורו המלא:
כאור הבקר יום השבת היה יום מר ונמהר. וכשכור מתרונן הלום יין אשר ינפץ בסכלותו את אשר לפניו, ובסור יינו אז ידע מה פעל עליו כוסו רוייה להשחית שכלו ולעשות זר מעשהו, כן הודיע בקר היום את האבדון אשר עשה ליל החולף. רעדה ופלצות אחזונו בהשקיפנו על פני הככר אשר מחוץ לפתח האלמלאח, אשר הורחב גבולו בין לילה, כי כל הבתים והחנויות אשר נהרסו שמו מרחב למבט עין באין מעצור. הככר היה דומה לגיא ההריגה, מלא פגרי בקר וצאן אשר הומתו והובאו סחוב והשלך עם הזרם האיום. גם פגרי אדם נמצאו תוך נחל השטף. גם היה דומה ליער גדול כי נמלא מאילנות רבים אשר עקרו אותם המים בלכתם. וגם המה עזרו לרעה, כי ע״י האילנות האלה נסתמו מקומות רבים אשר הנהר עובר בהם לדרכו, וע״י סכר האילנות נאלצו המים לעלות בגובה על הבתים והחצרות ויכום לרסיסים. אור היום הודיע מספר הנטבעים ויהיו תשעה וארבעים נפש, כולם כמעט צעירי ימים, ה׳ יחונן עפרם. וזאת הוסיפה להגדיל איפת היגון והבכי, מלבד כי הוכפלו צרותינו ביום ההוא, כי תלאת הלילה פעלה על רוח בני העיר פעולה עזה. לקול עלה נדף יחרדו, ואיש אשר יבטא בשפתיו הנה מים— ונסו כמנוסת חרב ואיש את רעהו ידחקו לנוס ולהמלט. ותחרד הקריה לרגעים. ככה היה משפט היום הנורא ההוא ולילו עמו. במספר ירחים אל יבואו עוד.
השמועה הרעה הזאת הגיעה אל עוב״י פאס יע׳׳א כאור בקר יום השבת. ויחרדו ויתעצבו מאד. ומפני קדושת השבת לא עצרו חיל לבוא לראות שבר אחיהם. אך כעבור יום המנוחה חיש קל עפו על כנפי נשרים ויבואו להשתתף בצרתם וגם אוכל הביאו עמהם לתת טרף לכמה נפשות אשר נותרו בלי כל. ישלם ה׳ פעלם. נקל להבין מצב כבוד הרב ר׳ רפאל אבן צור יצ״ו וחרדתו הגדולה על בנו יחידו כאשר הגיעה לאזניו שבר העיר ביום השבת קרש, בטרם ידע מי הנמלט ומי הנלכד. רץ אחר רץ שלח מבני הגויים לקחת את ערובת שלומינו ולא הרגיעו רוחו הטהורה. הן קדושת היום תעצרנו מלכתוב אליו כי תלי׳׳ת חיים אנחנו. וגם בשלוח אליו מחלצות לבוש בנו הידיד יצ״ו לאות כי חי הנהו לא הרוו צמאונו, כי הרצים דחופים בזויי עם ופראים, מותר האדם מן הבהמה אין, והגמגום והדיבור בלעגי שפה בעתות כאל תוסיף תת חרדת לב לאיש הנבהל. וע׳׳כ כאור הבקר יום ראשון הוכרחנו לשלחו אל אביו להשיב נפשו היקר. כן ישמרהו צורו תמיד מפגע ונגע לא יקרב אליו. אמן.
ואני נותרתי לבדי לתנות את שבר בני עמי. כי איככה אעזוב את העיר אשר אכלתי מטובה ואת בעל אכסניית, אשר השביעני פרי חסדיו טובעים בים צרה כזאת ואסע. ואם אסעה האם ייטב לבי? היערב לחם לחכי בעזבי את
ידידי נפשי מרי נפש נאנחים ונאנקים, לוקי כפלים נפש ורכוש יחד? אח לצרה הייתי ועיני כלו מדמעה כל היום ההוא אשר ניתנו לקבורה חנוקי מים המאררים. גם לב הקשה כאבן יתפוצץ מחזות המראה האכזר והמעציב, האיום והמחריד. ארון אחר ארון מובאים בית מועד לכל חי בקול נהי וקינה ומספד תמרורים. בזה האם ושני ילדיה הרכים בין צדיה. בארון הב׳ אב ושני ילדיו. בשלישי וברביעי משפחה שלימה אשר אבד כל זכר לה. ככה היה דבר היום ההוא מן בקר עד לילה.
בעל החסד ישלם שכר מושלם לאחינו היקרים והנכבדים הזריזים במצות חברת גומלי חסדים דק׳׳ק פאס יע״א, אשר באו הנה הם ומנהיגיהם וראשיהם וכל העוסקים עמהם לש״ש ועזרו עזר גדול בחפירת הקברות והוצאת המתים עם בני הח״ק דק״ק צפרו עד אשר הביאו אל המנוחה הנצחית והשכיבו לעפר כל הנעדרים ההמה ביום ההוא. ישלם ה׳ פעלם ומצוה זאת תגן בעדם עדי עד. אמן.
וליום המחרת נהרו כל חו״ר וגדולי ומנהיגי ק״ק פאס יע״א ועטרת מלכם בראשם הרב ר׳ רפאל אבן צור יצ״ו וקשרו מספד מר על האומללים האובדים. ואחרי זאת עזרו אותם בסיוע שיש בו ממש בנדבות גדולות אשר הפרישו ברוח נדיבה להחזיק לב נדכאים. תערב לה׳ פרי צדקתם ותיטב מזבח טוב ועליהם תבוא ברכת טוב. כיר״א.
בסוף השבוע ההוא חזרתי לפאס מוכה ומעונה. כי הטלטול הציק לי עוד. כי חצר בית אכסניא התרועעה מהשטף, וע״כ בעל אכסניא ובניו הלכו באשר יגורו בבית קרוביהם. וגם קצתה נפשי מרוב הטינוף והלכלוך אשר יפיק גועל נפש, כי העבטיט שברחובות העיר לא נתייבש כלל בהיותו מהול ומעורב בשמן. ומובן איך יהיה מצב העובר ברחובות קריה. ולא עצרתי כח לעמוד עוד, ואתפרד מאיש ברית שלומי בעל אכסניא הנז׳ בעינים יורדות נהרי דמעה ואשוב לפאס. ואקוד ואשתחוה לה׳ אשר הגדיל חסדיו עמנו. יהי שמו ברוך ומבורך עדי עד. וכעבור שבועות אחדים אחרי אשר ה׳ הניח לנו מעצבינו ורוגזינו הנ׳׳ל, הודיענו. ידידי הח״ר שלמה יצ׳׳ו כי מנוייה בסודו לעשות זכר לנס הצלתו להדפיס את ספר השירים והפזמונים אשר חיבר מר זקנו הרב הגאון המפורסם כמוהר״ר יעקב אבן צור זצוק״ל הנודע בשם טוב יעב״ץ, וממיטב כספו שלם ישלם כל כסף הדפסתו אם אך אעמוד לעזרתו בהוצאת מחשבתו לפועל ולקבל עלי משרת ההשתדלות להדפיסו, כי מלאכת הדפוס חזון יקר בכל ערי המערב. ובכל לבי נתתי לו את ידי להפיק רצונו באמרי אליו כי גם אנכי אסיר תודה הנני לאלדי ומושיעי, ובמה יתרצה עבד אל אדוניו ומה תודה מידי יקח אם לא להזכיר תהלתו תמיד, ואותה אבקש גם אני. ויהי כאשר הפיק רצון משאלתו זאת ויוסף לחלות כי אספר בהקדמתי כל המעשה והמאורע ההוא. ולבקשתו נעתרתי ואעש כן, כאשר עיני הקורא נעים תחזינה.״
תורת אמך צומות ותעניות-הרב אברהם אסולין
חייו ותורתו של הצדיק המלוב"ן כמוהר"ר ר' חיים בן עטר זיע"א
יומא דהילולא ט"ו תמוז
לידתו
בעיר סאלי נולד הצדיק, לאביו ר׳ משה אבן עטר בשנת התנ״ו, למד תורה מפי סבו כפי שכתב בהקדמה לספרו חפץ ה' וז"ל ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכיו גדלתי, ובחיקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילות תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלקנו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.
מרביץ תורה ועול הציבור
מלאכת שמים על שכמי שמתי, מימי חורפי ללמד תורה, גם לחזר אחרי היכול להבין, נוסף על צרכי צבור ומשא הנצרכים, לא לחלק לבד אלא לגבות ולהפוך ולחלק ולהצר במצומצמות צריכים ראיה שכלית לזון לנפש אביונים צדיקים וטובים, נוסף על מעמסת פיזור תורה בכל יום ב' דרשות ערב ובקר לכל בני העיר וכי יאריכון הימים דרשות ג' בכל יום. המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי…
כיצד נתחבר הספר הק׳ ״אור החיים״
את כל זה חפצתי עשות לי זמן ויחידתי זמן בכל יום שישי ד' או ה' שעות, מועט למצוה זו, לפרש ב' ג' גרגירים ממאמרי אלהים חיים אחד המרבה ואחד הממעיט וקדמתי בתפלה מול מקור החכמה ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקלותם כיוונתי חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם.
השגחה פרטית
הראני ה' נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה' רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק"ק ליוורנו יע"א אשר לא הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח… ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר… הראני ה' כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה' ברוך הוא.
הארות רוחניות
במירון: ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותיהם ספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודש בריך הוא וכל פמליא של מעלה הכא (כאן), וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת ההילולה היה שמח שמחה גדולה והוא עצמו שרף כמה בגדים לכבוד רשב"י זיע"א וכו' (ס"ס כבוד מלכים ירושלים תרלד).
כנסת ישראל.
נכנסנו למירון יום רביעי…..וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחרי האכילה ללימודינו לפני שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיום שם ספר אחד של זוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון, וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד, כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בנתים אפילו של דבר תורה ( אגרת ).
הארה גדולה
ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…
במערת אליהו הנביא ז"ל
יום הכיפורים שנת תק"ב הם עשו במערת אליהו הנביא שבהרי הכרמל "וכשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות מרוב המורא שם… ואנו בכל תפלה ותפלה מה' תפלות של יום הכיפורים היינו אומרים דעני לאליהו בהר הכרמל והיינו מתרעדים שהייתה יראה גדולה ונוראה כאילו אליהו ז"ל שם…
היקפה ומימדיה של התנועה במרוקו- שנות תכ"ו-תכ"ט-1666-1669- אליהו מויאל
הבה נבדוק אם כן, מה אומרים לנו המקורות. יש בידינו הרבה עדויות על המצב ששרר באותה תקופה בקהילה היהודית במרוקו, ונביא חלק מהן. המסמך של ר׳ יעקב בן־סעדון נכתב בשנת 1669. מבחינה מדינית ״ארבעים שנות המרד״ (1671-1631) עליהן דיברנו בפרק השני, טרם הסתיימו. שנה זו היא בין שנות שלטונו האחרונות של מולאי ראשיד, מיסד שושלת העלאווין. אי־הסדרים עדיין שולטים. מהומות ומרידות פוקדות את המדינה תכופות. השלטון אינו יציב. יחסו של המלך היה בדרך כלל עוין כלפי היהודים ולא במעט נבע מעצם קיומה של התנועה השבתאית שבה ראה תנועה הגורמת לתסיסה חברתית. ימי הדיכוי ממנו סבלו היהודים בסאלי עירו של ר׳ יעקב בן סעדון, בימי שלטונו של שודד־הים ג׳ילאן, עדיין זכורים להם. מלחמות וקרבות עזים עדיין נטושים בין המלך לבין ראשי השבטים המקומיים. מסים וארנונות כבדים מוטלים על היהודים כדי לממן את מלחמות המלך.
ואשר לבחינה הכלכלית, שנה זו היתה שיאן של שבע שנות רעב שפקדו את מרוקו, הרעב של שנות תכ׳׳ב-תכ״ט (1669-1662). הבצורת פקדה בדרך כלל את כל המדינה, והיתה קשה יותר בפנים הארץ ופחות קשה בערי החוף. אך הבצורת הזאת, שארכה שבע שנים, פגעה קשות גם בערי החוף, כולל עירו של ר׳ יעקב בן־סעדון – העיר סאלי, כפי שמעידה אגרת שנכתבה בשנת תכ״ט (1669) על־ידי רב מסאלי, ר׳ מסעוד אתאזי, אל עמיתו ממקנס ר׳ חסאן אדארוקי, הכותב בין השאר: ״אחרי שבע שני הרעב והיוקר אשר אמרנו בסאלי נחיה … אפילו כרים וכסתות נשמטו מבעליהן ומי בכל עמו ישראל נשאר שלם בגופו ובממונו? שניים שלושה גרגרים בראש אמיר הלא מצער הם.״ תאורים מזעזעים של אותן ״ארבעים שנות המרד״ (1671-1631), אנו מוצאים אצל כל כותבי דברי העתים של התקופה, ב״דברי הימים״ לר׳ שאול סירירו ור׳ שמואל אבן דנאן, ר׳ סעדיה אבן־דנאן, וכן ב״כסא מלכים״ לר׳ משה רפאל אלבז. התאורים המרגיזים לבבות ומרעישים נפשות אינם נוגעים רק למצוקות החמריות הערמות על־ידי עצירת גשמים, כפן ורעב ונגישות השלטונות, אלא גם להעברת אנשים על דת אבותיהם. ר׳ שמואל אבן־דנאן מספר לנו באחת העדויות על התלאות, העינוים והיסורים שהיו מנת חלקם של יהודים על־מנת לאלצם לשלם מם מעל ליכלתם. וכך הוא מספר על העינוים שעונה ״עשיר אחד ושמו סולמאן בוטבול ומרוב העינוי והמכות והחניקה שהיו חונקים אותו ולא היה יבול לסבול, המיר דתו.״
ר׳ משה רפאל אלבז מספר לנו ב״כסא מלכים״ על התלאות והעישות שעברו על יהודי טטואן ואלקצר באותה תקופה. בתי־כנסיות של טטואן נהרסו ביום־הכיפורים וגזרו על היהודים שלא יתפללו במנין ״ובטיטואן עברו שמדות על שלושה יהודים ותלו לאשה אחת היא ובנה על עץ.״
וכמה שנים לפני כן אומרת לנו עדותו של ר׳ שאול סירירו על הרעב של שנות שס״ד-שס״ו: ״מראש חודש תמוז עד ר״ח כסליו של שנת שס׳׳ו מתו ברעב קרוב לשמונה מאות בני פאס היקרים, נפוחים כנאד מזי רעב, איכה נחשבו לנבלי חרם, חבקו אשפתות, לנקר בהם כתרעולים ויותר משש מאות אנשים ונשים ובחורים ובתולות שהמירו דתם (ההדגשה שלי א.מ.) והיו הדרכים בסכנה גדולה אין יוצא ואין בא.״
אבן גזרות ושמדות היו, והעברת יהודים על דתם היתה תופעה שכיחה באותה תקופה. תמוהה לכן קביעתו של ר׳ יעקב בן־סעדון האומרת: ״ומזה יצא לנו טוב טעם ודעת לאנשי מערבנו… שאין בהם שמד שבח לאל והודאה לשמו כי הם יכולים אם ירצו רובם שלא להתענות.״
לפי כל מה שאמרנו לעיל, מסקנתו וקביעתו של ר׳ יעקב בן סעדון אין להן על מה לסמוך, ואינן תואמות את העובדות ההסטוריות. מסקנותיו, אשר לפיהן הוא מתיר את ביטול הצומות היות ואין גזרות ואין שמד – נטולות כל יסוד עובדתי.
במלאכת השכנוע שלו נזקק ר׳ יעקב בן־םעדון גם לדימוים ולמשלים. כך הוא מביא את המשל הבא: משל לעבד שליח של המלך שצוה לכל נתיני הממלכה בשם המלך שיעשו מצוה מסוימת והוסיף כי על כך החליטו המלך ומועצת יועציו ושריו והתרה בהם שאם ימצא איש שלא יקיים את מצות המלך ילקו אותו עשר מלקות. העבד השליח היה ידוע כנאמן המלך ועושה דברו ואיש לא פקפק באמיתות דבריו. אך לאחר שהתחילו בקיום המצוה בא אליהם שליח אחר שלא הכירוהו ובשם המלך צוה עליהם לא לקיים יותר אותה מצוה עליה נצטוו מפי השליח הקודם, והוסיף שמהיום והלאה כל מי שיוסיף לקיים אותה מצוה יחשב כעובר על גזרת המלך ואחת דתו להמית ויושלך אל הים.
מבוכה השתררה בין הנתינים ולא ידעו במה להאמין. חכמים נכבדים ויועצים נתאספו כדי לכלכל מעשיהם ולהחליט מה לעשות. ראשי העם נחלקו בדעותיהם. קבוצה אחת אמרה כי יש להשמע לפקודה שניתנה על־ידי השליח הראשון של המלך, כי הרי הוא מוכר וידוע כשליחו ועושה דברו של המלך ולכן אין להטיל ספק באמינות דבריו ובאמיתות שליחותו. ואשר לשליח השני, איש מאתנו אינו מכיר אותו, לא שמעו עליו שיש לו מהלכים בחצר המלכות, ואם כך הדבר לא הוא המתאים שסודות המלך וגזרותיו ישלחו על ידיו, ושנית ״שלא הביא בידו אות או מופת״, כי שליח המלך הוא ומה גם שאינו מוכר לנו. היה עליו להביא אות או מופת על־מנת שנכיר בשליחותו; ולכן המסקנה היא להמשיך ולקיים את המצוה שנמסרה להם על־ידי השליח הראשון עבד המלך הנאמן.
הקבוצה השניה טענה טענה יותר פשוטה ועשתה חשבון מעשי יותר ״ותשקול בפלס ומאזני משפט ומצאה כי גדול יהיה עונש האחרון מן הראשון״, כי הרי לפי העבד השליח הראשון, מי שלא יקיים את מצות המלך ייענש על־ידי ספיגת עשר מלקות, ואילו לפי העבד השני, העובר על דברי המלך ״יושלך אל תוך הים״ ומי הוא זה אשר לא יבחר במה מלקות שאין בהן סכנה, על פני השלכה לים הכרוכה במות?
מן המשל הזה עובר ר׳ יעקב בן סעדון אל הנמשל: מועצת השרים וסגניהם הם חכמי ישראל ונביאיו שהיו בימי החורבן וקיימו וקיבלו עליהם לעשות את ארבע תעניות וגם החכמים שבאו בדורות הבאים אחריהם היו עבדים נאמנים להם וקיימו כל המצוות שנצטוו, והעובר על דרכם חייב מכת מרדות, ״כי האוכל במזיד ביום הכיפורים חייב כרת ואילו האוכל בתשעה באב במזיד אינו חייב כי אם מכות מרדות שהוא פחות ממלקות.״ אשר לעבד השני, שאינו מוכר, הוא שבתי צבי אשר ציוה לבטל את התעניות וכל העובר על דברו חייב מיתת חנק על־ידי השלכתו לים. המסקנה של הנמשל היא כמו המשל. אכן טיעון משכנע!!
מולאי רשיד, מייסד השושלת העלאווית.
מולאי רשיד, מייסד השושלת
מעולם לא היתה שושלת שהתגאתה כל־כך ביחסיה הטובים עם היהודים כשושלת העלאווים. ובכל־זאת! יש אגדה עקשנית, שאובה מסיפורי אלף לילה ולילה, הגורסת שהמעשה אשר בעקבותיו נוסדה השושלת היה רציחת ״המלך היהודי״ של טאזה, אהרן אבן משעל, ש״מלך״ כביכול על המבצר הזה החולש על הגישה לאלג׳יריה.
לפי האגדה היה אותו אבן משעל עריץ תאב־בצע שלא ידע שובעה, והיה מפיל אימתו על נתיניו המוסלמים, מנחילם השפלות ועלבונות בלתי־נסבלים, ופעם אחת בשנה, בחג־השבועות היהודי, חייב אותם לצרף בתולה מוסלמית צעירה להרמונו הגדוש.
הנצחון הנחשב ביותר המיוחס למולאי רשיד (1672-1664), מייסד השולשת העלאווית, היה כביכול דווקא מעשה־הרצח שפטר אותו מעונשו של ״השליט היהודי״ של טאזה. כדי להשיג את מטרתו חיבל הסולטן כביכול תחבולה לא־תיאמן: הוא התחפש לנערה עולת־ימים כדי לבוא על מקומה של הבתולה שהובטחה לאותו אהרן והסתיר ארבעים מחייליו בכדים ובארגזים שאמורים היו להכיל מתנות לרוב. משחדרה חבורת הלוחמים להרמון, שאנשיה טולבה (תלמידים) מן הזאויה של השריף לואטי, סמוך לטאזה, שחטו את העריץ ואת עושי־דברו, וכך זכה מולאי רשיד באוצרותיהם המופלגים – וכך גם מצאה ידו לגייס חיל־צבא ולכבוש את פאס. השושלת העלאווית יצאה לאוויר העולם.
הטולבה מן המכללה הקירוואנית שבפאס נהגו מאז לחוג את זכר המאורע מדי שנה בשם חג הטולבה, אבל שום היסטוריון רציני אינו נותן אמון כלשהו בבדיה הזאת. מובן שלא לחינם בדו אותה ומסרוה מדור לדור. את רציחתו של אהרן אבן משעל שלאמיתו של דבר לא ״שליט״ היה אלא רק סוחר עשיר – יש לתלות לאו דווקא באנטישמיות אלא בחמדת־הבצע.
בזיכרונם של היהודים לא נשאר כל זכר למאורע זה. אדרבה, ב״דברי הימים״ של קהילת פאס מוצג מולאי רשיד כמי ״שאוהב מאוד את בני ישראל״. דווקא במלאח, בביתו של ראש הקהילה, יהודה מאנסאנו, עתיד היה הסולטן החדש לבלות את לילו הראשון בפאס, בטרם ישלים למחרת היום את כיבוש העיר. יחסיו המצוינים של מולאי רשיד עם היהודים נעשו אגדיים עד כדי כך שזיכו אותו בכינוי ״מלך היהודים״! כאשר הדביר, ב־1668, את העיר דילה, אחוזת־שלטונם הדתית של אויביו המסורתיים, ראה חובת־כבוד לעצמו לשמור על חייהם ורכושם של היהודים, כמסופר בדברי הימים של קהילת פאס:
" אחר־כך הלך המלך מולא״ ארשיד לעיר אזאוו״א שהיה בה הפוקח מחמד אלחאג׳ ונלחם עמו ולכדו והכניעו עד העפר ולא הרגו, רק הביאו חי לפאס. ונשבע המלך מולאי ארשיד שלא ייצא מדלתי העיר אזאווייא עד שיחריבה וינתץ הבתים והחוצות ותישאר שממה מבלי יושב. וכן עשה: הגלה את הפלשתים (הברברים) שהיו מחזיקים בידי הפוקח הנז' והרג מהם. ועל היהודים ציווה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וגופם וכל אשר להם… והיו אנשים עשירים רובם ככולם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כסף וכלי זהב ורוב תבואות חטים ושעורים ופולים ועדשים אין מספר ויין ושמן ודבש וחמאה אין שיעור והניחו הכל כאשר לכל מלבד מה שיכלו שאת מכסף וזהב. ובאו כל הקהל של אזאוו״א לכאן לפאם.
בן שלושים־וארבע היה מולאי רשיד כאשר ירש את כיסאו של אחיו הבכור, מידי מוחמר, שממנו שאל את האסטרטגיה של כיבוש העיר פאם ממזרח, בדרך טאזה. לא די שהיה איש עשוי לבלי חת אלא גם ניחן בבינה מדינית עילאית. הוא השלים את כיבושה של מארוקו בהשתלטו על מראקש ב־1669. כעבור שלוש שנים מת מיתה טראגית בגיל 42 שנה, ב־9 באפריל 1672, תוך כדי ״פנטזיה״ במטעי התמרים.
היהודים ביכו מרה את הסתלקותו של מלך שהביא להם פריחה ובטחון. נסיבות מותו – ראשו התנפץ אל ענף של עץ כאשר יצא סוסו בדהרה – הזכירו לקהילה הלומת־הצער את אחריתו של אבשלום, בנו של דויד המלך. ולא היה דבר שממנו התייראה יותר מאשר מתקופות בין־המלכויות, על שלל צרותיהן הרגיל. אך הפעם לא התעכבה העברת השלטון ולא היתה כרוכה בזעזועים. קשריהם החברתיים של היהודים ועושרם היה להם חלק בהישג זה.
La dynastie alaouite — ou les Alaouites, Alawites (de l'arabe [‘alawī], « descendant d'Ali », gendre du prophète Mahomet.) — est une dynastie qui règne sur le Maroc depuis la seconde moitié du xviie siècle. Venus du Hejaz, ils s'installent au Tafilalet, les Alaouites deviennent sultans du Maroc à la suite d'une période d'instabilité ayant suivi le décès du dernier sultan de la dynastie des Saadiens en 1659 et durant laquelle le pays est morcelé en plusieurs États indépendants, l'autorité centrale échouant aux mains des Dilaïtes. Moulay Rachid, troisième prince alaouite du Tafilalet, réunifie le pays entre 1664 et 1669 et réinstaure un pouvoir central, marquant ainsi le début de la dynastie alaouite du Maroc, qui est toujours à la tête du royaume de nos jours.
Les veilleurs de l'aube-Victor .Malka-Des ornements à la prière
Des ornements à la prière
Qu'ils soient signés par des poètes de l'espace andalou ou par des rabbins versificateurs marocains, ces poèmes ont une particularité : ils ont d'abord été écrits pour être chantés et pour accompagner les offices religieux. Ils ont en priorité une fonction liturgique. C'est une poésie sacrée. Une poésie de la méditation et de l'introspection, non de l'évasion ou du divertissement. Un poète a judicieusement qualifié ces pièces, ainsi qu'on l'a noté précédemment, « d'ornements à la prière ». Il s'agit de la rendre plus belle, plus joyeuse et plus populaire. Ce qui ne veut pas dire que ces pièces poétiques ne soient pas également lues, ou bien qu'à la lecture elles perdent quoi que ce soit de leur pouvoir d'inspiration ou d'émotion. Mais souvent, l'auteur a pensé, en même temps qu'il cherchait une rime plus ou moins riche, à un air spécifique appartenant à tel ou tel mode de l'art musical andalou. Chaque langue a son rythme, ses exigences, son génie. Et sa musique intérieure. Cependant, les différents poètes dont les œuvres figurent dans l'anthologie Chir Yedidout ont souvent écrit en ayant sous les yeux (mais le plus souvent en mémoire) le texte classique arabe relatif à l'extrait musical. Ils veillaient également à imiter autant que possible le style et les techniques de composition utilisés par les poètes-musiciens arabes. Le chant, en l'occurrence, est une des expressions possibles de la poésie. Il est inséparable du texte. Et la poésie en est le fidèle auxiliaire. L'auteur du livre des Psaumes n'écrit-il pas : Tes préceptes sont devenus pour moi un sujet de chants dans ma demeure passagère ? (Ps 119, 54). Comme si c'était le texte qui donnait au chant sa véritable signification. Par ailleurs, voulant insister sur la force que représentent la poésie et le chant, une légende talmudique (Sanhédrin. 94 a) prétend que, dans un premier temps, Dieu a voulu désigner le roi Ézéchias comme Messie d'Israël. Pourquoi y a-t-il finalement renoncé ? N'est-ce pas – ajoute la légende – parce que ce monarque n'a pas pris l'initiative de chanter lorsqu'il a été sauvé des griffes d'un de ses ennemis ?
Voici comment un homme de lettres comme Georges Pompidou, ancien président de la République, définit dans un de ses ouvrages1 la poésie :
Lorsqu'un poème ou simplement un vers provoque chez le lecteur une sorte de choc, le tire hors de lui-même, le jetant dans le rêve ou, au contraire, le contraint à descendre en lui plus profondément jusqu'à le confronter avec l'être et le destin, à ces signes se reconnaît la réussite poétique.
Si l'on juge les poèmes des hommes qui, durant des siècles, ont écrit pour la synagogue marocaine, à l'aune de la définition de cet ancien agrégé de lettres, alors il ne fait pas de doute qu'ils sont, pour la plupart d'entre eux, des poètes inspirés et accomplis. Ils ont d'ailleurs été perçus et traités comme tels par leur communauté tout au long de leur vie. Pourquoi la poésie ne se trouverait-elle pas aussi dans les synagogues ainsi que dans les chants liturgiques qui leur sont consacrés ? Qui peut contester qu'il y a de la poésie – et au plus haut niveau – dans certains récits de la Bible et singulièrement dans certains textes de prophètes tels qu'Isaïe ou Jérémie ? Sans parler de Job et de l'Ecclésiaste…
De même, si l'on se réfère à la définition du poète proposée un jour par l'acteur Louis Jouvet (« Qu'est-ce qu'un poète ? C'est une cicatrice ! »), alors ces rabbins et ces lettrés ont plus d'un titre à faire valoir pour se prétendre poètes. Car des cicatrices, ils en ont plein l'âme. Ils n'ont même que cela…
La poésie peut assurément se trouver partout. On la rencontre chaque fois qu'un texte provoque chez son lecteur joie ou mélancolie, rire ou larme, tristesse ou espérance, méditation ou compassion.
Un de ces poètes, David Elkaïm – linguiste et polyglotte, habité par le génie, considéré, ainsi qu'on l'a vu, comme le plus grand poète de l'histoire des juifs du Maroc – s'est spécialisé dans un genre poétique spécifique aux pays d'islam : la ksida. Le terme veut dire « objectif ». Il s'agit d'une sorte de ballade arabe dans laquelle le poète raconte une histoire, développe longuement ses idées, défend ses objectifs et expose, in fine, sa morale. C'est une poésie populaire dans le meilleur sens du terme.
מבצע יכין-עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב
ואילו בפריס, פינתה ממשלת מנד פראנס, ב – 6 בפברואר 1955, את מקומה לממשלת אדגאר פור. מנדס פראנס עמד
בראש ממשלת צרפת שבעה חודשים בלבד. אך התגברות מעשי הטרור במרוקו, המרידה באלג'יריה, והסיוע המצרי הפעיל לתנועות השחרור הערביות בצפון אפריקה, הגבירו בפריס את התחושה כי מדיניותו הפייסנית של מנדס פראס פשטה את הרגל. בדומה להלוך הרוחות בישראל, כן גם בצרפת התחזקה ההרגשה, כי דרושה יד תקיפה כלפי מצרים וכלפי המורדים באלג'יריה ובמרוקו. תחושה זו חיזקה את מגמת ההתקרבות בין צרפת וישראל וממשלת אדגאר פור הייתה משוכנעת שסיוע לישראל נגד מצרים – מחלש בסופו של דבר, את יכולתה של מצרים לסייע לאלג'יריה.
הידוק היחסים בין ירושלים לפריס שיפר את יכולתה של ישראל לעקוב אחר מצבם של היהודים בצפון אפריקה, ובעיקר במרוקו. אך החרפת המצב הפנימי במרוקו וערעור הביטחון הציבורי שם, הגבירו בישראל את המאבק לביטול מדיניות הסלקציה, ולהכרזת העלייה ממרוקו כ " עליית הצלה ". בתשובה להצעה לסדר היום של ח"כ בר-יהודה, הביא שר האוצר, לוי אשכול, ב – 23 בפברואר 1955, תוכנית דו שניתי להעלאתם של 60 עד 80 אלף יהודים מצפון אפריקה, מרביתם ממרוקו. בנאום בכנסת, אמר אשכול : " אין בישראל שום מניעה להמשך העלייה, יען כי חוק השבות מבטיח זכות עלייה לכל יהודי המבקש לעלות ארצה. אלא שבעיית היסוד העומדת לדיון והדורשת פתרון דחוף היא שאלת האמצעים הכספיים העצומים וכאן יש לנו מגבלות מצערות ". אשכול הוסיף : " החל מחודש אוגוסט 1954, נתחדשה העלייה המאורגנת מצפון אפריקה ובמיוחד ממרוקו. ההנחה שלנו היא כי במרוצת 12 החודשים הקרובים, אפשר יהיה להביא בדרכים המאפשרות גם קליטה, כ – 30 אלף איש. על הממשלה ועל " המוסד לתיאום " לדון בכך ולהחליט כיצד לטפל בנושא זה. אפשר לחזור אומנם לדרך שהלכנו בה עד כה, בעת העלייה ההמונית של רבבות ומאות אלפים ; ואפשר לנהוג עוד פעם בשיטה של מחנות מעבר, ממחנות למעברות והמעברות להתיישבות, אך אשפר אולי גם להיאחז בדרך של תוכנית דו שנתית או תלת שנתית ".
אשכול ציין כי הוא עצמו מצדד בתוכנית דו שנתית להעלאתם של 60 אלף עד 80 אלף איש. בדרך זו, הוא אומר, אפשר יהיה להימנע מחבלי קליטה קשים ומיותרים ולמנוע אחר כך ירידה. אשכול סיים באומרו : " לו היה קיים צורך להעלות בבת אחת את כל 300 אלף יהודי מרוקו, אזי עם כל הרצון הטוב – היינו נתקלים בחוסר אפשרות גמור, וזאת מפאת המצב הכלכלי בארץ ומשום היענותו הרופפת של העם היהודי למבצעי העלייה והקליטה. מוטב, אפוא, להישאר בגדר התוכנית הדו שנתית, לטובת מדינת ישראל והעולים גם יחד ". מתוך הערה זו היה ברור שאשכול מתנגד לרעיון כי העלייה מצפון אפריקה, תיחשב " עליית הצלה " ועל כן יבוטלו לגבי כללי הסלקציה. אך מאחר שבאותה שנה עמדו להיערך בחירות חדשות לכנסת, קיים היה חשש שנושא העלייה ינוצל לניגוח הממשלה במלחמת הבחירות. כדי לצקת תוכן ממשי לדברים שאמר לוי אשכול בכנסת, כינס ראש הממשלה, משה שרת, ביום ה 28 בפברואר 1955, התייעצות בין כמה אישים המעורבים בנושאי העלייה והקליטה. בהתייעצות נטלו חלק לוי אשכול, גיורא יוספטל, ברל לוקר, אליהו דובקין, יצחק עילם – מנכ"ל משרד העבודה – ודו טנא – מנכ"ל משרד השיכון.
אשכול פתח והסביר כי בתקציביהן של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית גם יחד, אין מספיק אמצעים למימון עלייתם של 25 אלף יהודים, בשנת 1955. אך נוכח ההתפתחויות בצפון אפריקה, תובעת הסוכנות היהודית להגדיל את מספר העולים ל – 40 אלף. אשכול אמר כי קיימת תוכנית להקמת 100 משובים עם 10 אלפים משפחות המונות 100 אלף נפש. אך לדעתו " לא יקרה שום אסון ", אם תוכנית זו תתבצע במשך 4 שנים ולא בתקופה קצרה יותר.
גיורא יוספטל, שבדרך כלל נימנה עם חסידי הסלקציה, היה מודע עתה לחומרת המצב בצפון אפריקה והוא הציע להגדיל את מכסת העלייה ב – 10 אלפים נפש. גם אליהו דובקין צידד בכך. אולם אשכול דחה הצעה זו בתקיפות. הוא אמר כי אין לו כסף למימון הגידול בעלייה ואף לא מקורות תעסוקה חדשים. הוא הזכיר, כי בישראל שורר כבר מחסור בעבודה וכי שרת העבודה, גולדה מאיר, תובעת במפגיע להעסיק את המובטלים בעבודות דחק שונות. אז מנין יבוא הכסף ? יוספטל ודובקין הציעו לגייס את הכסף הדרוש לכך בישראל עצמה – אם על־ידי הגדלת מס ההכנסה, או על־ידי ביטול הסובסידיות והטלת מס על חומרי בנין.
Le Judaisme Meknassi aores la mort de moulay Ismail-un siecle de troubles- Robert assaraf
Les trois juges du tribunal fassi, rabbi Yaacob Abensour, rabbi Shmouel Déry et rabbi Shmouel Elbaz se prononcèrent donc en faveur de Moshé Mamane :
Nous avons été conviés à donner notre avis au sujet de l'affaire du respectable et érudit Moshe Mamane qui, depuis des années, acquitte une quote-part d'impôt supérieure à tous les autres contribuables. Cette année, il a été victime, comme on le sait, de retours de fortune qui l'ont fait plier sous le poids du fardeau. Il sollicite comme mesure exceptionnelle de justice que, désormais, on abandonne cette coutume d'imposition. Nous avons trouvé sa requête justifiée pour maintes raisons ; En conséquence, nous statuons qu'il est redevable de la règle de ne verser qu'une quote-part à hauteur de la contribution du second dans l'évaluation.
Le tribunal de Meknès refusa toutefois d'entériner cette décision, ouvrant ainsi un conflit qui ne se termina qu'avec la mort de Moshé Mamane, assassiné dans sa maison, en 1763, par des voleurs.
Le Juif meknassi le plus influent de l'époque fut sans nul doute l'homme de confiance du souverain, Mordekhay Chriqui. Natif de Marrakech, il y avait fait la connaissance de Sidi Mohammed IV, alors gouverneur de la ville. Lors de l'accession au trône de son protecteur, il fut nommé par lui chef de la communauté de Meknès où il transféra ses affaires. Tous les chroniqueurs de l'époque soulignent, que, contrairement à la tradition de réserve et d'humilité des dhimmis, il avait fière allure, portait des habits somptueux et montait à cheval sans que nul osa lui en faire la remarque. Très dévoué à sa communauté, il n'avait pas hésité à user de son influence pour convaincre Sidi Mohammed IV d'éloigner de la Cour son fils préféré, Moulay Lyazid, qui se distinguait déjà par sa haine pour les Juifs. Le poète de la communauté de Meknès, rabbi David Hassine chanta ses louanges dans on recueil de poèmes Téhila Lédavid :
Lui, qui avait la force et le courage de faire face aux autorités,
Sans que jamais la crainte l'effleure,
Contre l'escroquerie et l'exploitation des faibles, il veille.
Ses paroles aux rois sont écoutées comme autant de clous plantés.
Devant lui, les grands plient
Dieu nous a dotés d'un chef aux heures d'épreuve
Les autres Juifs de Cour, notamment les négociants de Mogador, étaient très loin d'avoir les mêmes qualités. L'appât du gain les poussa à se lancer dans des conflits fratricides. C'est ainsi que deux Juifs originaires de Tunisie, les frères Attal, cherchèrent à prendre la place de leurs coreligionnaires marocains. De concert avec les commerçants chrétiens, ils soudoyèrent le roi pour prendre la succession des tajjar-es-sultan. En 1789, un avant sa mort, le vieux souverain ordonna aux titulaires juifs de ce titre de céder aux marchands chrétiens de Mogador les fonds du Trésor qu'ils géraient ainsi que les marchandises leur appartenant en propre. C'était là un surprenant changement d'attitude de la part d'un souverain qui avait jusque-là ouvertement favorisé les négociants juifs marocains. Pour ces derniers, une période sombre allait s'ouvrir avec le règne de Moulay Yazid. Même s'il ne régna que deux ans, de 1790 à 1792, Moulay Yazid fut l'un des souverains marocains les plus hostiles aux Juifs. De mère anglaise, ce jeune prince était connu pour son tempérament rebelle et colérique. A plusieurs reprises, il s'était révolté contre son père mais avait toujours réussi à obtenir son pardon. Excellent cavalier ; tireur d'élite ; il s'était attiré une grande popularité par son fanatisme religieux. Il manifestait une haine farouche contre tous les infidèles, et plus particulièrement contre les Espagnols et les Juifs.
Pour mettre un terme à ses intrigues et essayer de le corriger ; son père l'avait envoyé en pèlerinage à la Mecque. Il en était début 1790 par voie de terre, à travers l'Algérie, plus décidé que jamais à détrôner son bienfaiteur. Il se trouvait dans le Rif lorsque lui parvint la nouvelle de la mort de Sidi Mohammed IV ainsi que le rapporte la Chronique de Fès :
A la fin du mois de Nissan (avril), parvint de Rabat la mauvaise nouvelle de la mort du sultan Sidi Mohammed, que Dieu l'ait dans sa miséricorde. Toute la ville fut en émoi et un trouble profond saisit les Juifs et les Gentils… Tout le monde se sauva et enfuit son argent. Le lendemain, tous les Gentils se réunirent et proclamèrent souverain l'un des fils du sultan défunt ; Moulay Yazid… Nous pensâmes retrouver le calme ; car on annonçait que la paix s'était faite dans tout le pays…
Les naïves espérances des Juifs furent cruellement déçues. Dès son arrivée à Tétouan, le nouveau monarque annonça son programme : conformément à l'accord passé avec ses partisans berbères de la tribu des Amhaous, il s'était donné pour mission d'exterminer tous les Juifs du royaume. Pour réveiller les ardeurs de ses partisans, il promit une récompense de dix meqtal à qui lui apporterait la tête d'un Juif. La sentence était tellement sans précédent qu'un des cadis lui fit remarquer qu'elle était contraire aux commandements du Prophète. Selon ce cadi, il y avait une solution non moins radicale : dépouiller les Juifs de tous leurs biens. Il est bien connu qu'un homme pauvre vaut moins qu'un mort. Trouvant l'avis astucieux, Moulay Yazid ordonna de commencer par la première communauté rencontrée sur sa route ; celle de Tétouan.
דברי הימים מכנאס-ר' יוסף משאש ז"ל
פד
פ׳ הנז׳.
ידידי החה״ש, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום.
שלום.
קח נא עוד ידידי מן המוכן, במבוי בן עטאר, יש עוד ביהכ״נ בסוף המבוי, פתחה במזרחה בפנת המבוי לימין הנכנס למבוי, ארכה יתר על רחבה, יש בה ב׳ היכלות, אחד באמצע מערבה, ואחד בעלית קיר שבצפונה. התיבה באמצע, פני הש״צ למזרח. יש בדרומה עזרת נשים גבוהה סמוכה לתקרה, ספר לי זקן אחד ששמע מאבותיו, שהעזרת נשים בנה אותה הנגיד כה״ר משה ן׳ עטאר ז״ל, שהיה בזמן קדמון, זה יותר ממאתים שנה, שלא ברצון חכמים, שהיו מעכבים שלא לעשות עזרת נשים בביהכ״נ, משום הרהור, ומשום שיחה, ע״כ. יש בה כוסות וספסלים וכו' בחברותיה, מתפללים בה כשמונים נפש. היא היתה נקראת בזמן הקודם ע״ש הנגיד בהר״ס ן׳ עטאר הנ״ל, כן מצאתי שמה בפס״ד ישן בש׳ תקי״ו לפ״ק, ובשטר אחד בש׳ תק״ע לפ״ק מצאתי שמה ע״ש החכם כמה״ר חסאן ן׳ לחסין זלה״ה, אפשר שהוא קנה אותה, וחזרה ליקרא על שמו, ואך עתה היא נקראת בפי הכל ע״ש הרה״ג המפורסם כמוהר״ר שמואל ן׳ ואעיש זיע׳׳א, נתבש״מ ש׳ תקע׳׳ח לפ״ק. ושמעתי מכמה זקנים, וכן יש תחת ידי, ספר קטן של מעשיות בכת״י, בלשון ערבית, משנת תרי״ח לפ׳׳ק, וזה העתק מה שצריך לנו בעברית: בזמן הרה״ג כמוהר״ר שמואל ן׳ ואעיש זצ״ל, צדו הפלשתים מהיער לביאה אחת חיה, והביאוה דורון למלך, והכניסה לגן אחד ברחוב הישמעאלים, וקשר אותה בצוארה בשלשלאות של ברזל, ומנה עליה ערבי אחד להאכילה ולהשקותה, ויום אחד נתקה השלשלת וברחה חוץ לפרדס, והזיקה הרבה ישמעאלים, ואז גזר המלך על היהודים, לתת לו חצר אחת ברחוב היהודים, בחשבו שאף אם תצא ותזיק, תזיק רק ליהודים, ומה בכך ? והוציאו הרבה שוחדות על זה ולא הועילו, ונתנו לו חצר אחת (שמעתי שהיא החצר הראשונה לימין הנכנס למבוי אלעטארין, שעדין נקראת ״צא״ר אלביי״א״, דהיינו חצר לביאה, ע״ש המעשה).
והביאו אותה שם וקשרו אותה בשלשלת ברזל, והערבי הממונה עליה היה בא אצלה בבקר ובערב לתת לה די מחסורה, וערב יום אחד הניח הפתח פתוח בשוגג או במזיד, ובאשמורת הבקר בעוד לילה, נתקה עוד השלשלת ויצא׳ לחוץ, ומפני שכל החצרות היו סגורות, לא מצאה מקום ליכנס, והיתה משוטטת בעיר, עד שהגיעה לביהכ״נ של הרב הנז׳, שהיתה פתוחה, והיה הרה״ק הנז', קורא שם כדרכו בכל יום, בקשות הבקר, והתחילה לנהום עליו, והוא לא ידע שהיא הלביאה, רק חשב שהוא כלב, והכה אותה במטהו, והיא נוהמת, ויוסף להכותה להוציאה מביהכ״נ, ובאותה שעה בא הממונה עליה, ועמו מעבדי המלך, להוליכה אל המלך, שרצה ליתנה במתנה לשר אחד גדול, שהיה נוסע באותה שעה, וכשלא מצאוה בחצרה, התחילו לחפש אחריה, עד ששמעו נהמתה ממכות הרב שהיה מכה אותה, ואז הלכו אחר הקול, והמה ראו כן תמהו, ותפשוה והוליכוה, ואז נודעה קדושת הרב זיע״א גם לעיני הגויים. ע״כ. שלוחי צבור ששמשו בה, הם: הרב הקדוש הנז׳ וזרעו אחריו, בנו הרב כמוה״ר משה זלה״ה ובן בנו אשר הכרתיו כד הוינא טלייא, החכם הותיק כהה״ר יוסף ז״ל, ועתה משרת בה החכם כהה״ר מכלוף ן׳ שטרית הי״ו, וה״ר רפאל ן׳ לחסין הי״ו, מזרע הרב כמה״ר חסאן הנ״ל זלה״ה. וגם בני דודי כמוהר״ר דוד זצ״ל, שהם החכם כמה״ר יעקב וכהה״ר אברהם אחיו ישצ״ו, שמשו בה שלוחי צבור איזה שנים, הבית הקדוש הזה שמש ישיבה לת״ת להרה״ק הנ״ל, אשר ראיתי במכתב עדות מש׳ תר״ז לפ״ק, שבחצר שלפניה היה מלמד תשב״ר חכם אחד שמו ר׳ דוד עטייא ז״ל, והיו התנוקות נכנסים בפתח אחד קטן, שהיה בביהכ״נ פתוח לאותה חצר, והיו מפריעים את הרב ותלמידיו מלמודם, ועמד הרב וסגר אותו פתח, ע׳׳כ. וגם מו״ר הרה״ג כמוהר״ר שלם משאש זיע״א הרביץ בה תורה איזה שנים, כאשר שמעתי מתלמידיו, גם למדו בה תשב״ר בני מור דודי כמוהר״ר דוד הנ״ל, ועמהם החכם כמה״ר יוסף אלבאז ישצ״ו, ואנא נפשאי למדתי אצלם תנ״ך. ועתה היא רק לתפלת שמ״ע, ולמשכימי קום בלילות החורף בעוד לילה לומר שם שירות ותשבחות ובקשות, יתקון חצות. זהו מה שיכולתי להשיג עתה להודיע לכבודו, ובמוצאי חג הסוכות אגמור את הכל בעה״ו. ואך יואל נא כבודו לשלוח איזה כסף, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
המומר-נהוראי מאיר שטרית-המומר
המומר- הסיפור המלא
לפני חמש שנים, מיד לאחר חג הפסח, באה מפי עדים רבים הבשורה המרה: שלמה, בנה של משפחת בן־חיים, המיר את דתו, שינה שמו למוסא ותחת שם משפחתו הוא נושא כעת את השם עבד־אלחק. כל בני הקהילה, עד האחרון שבהם, התגייסו למאמץ הגדול למנוע את מעשה הטומאה. כל הדרכים מוצו עד תום, אך לשווא. שלמה התאהב באיסלאם. הוא חבש מצנפת בד לבן, לבש בגדי משי לבנים כשלג והחל עובר מדי יום שישי מול עיניהם הבוכיות של יהודי העיירה בדרכו למסגד, כדי להשתתף בתפילה השבועית.
רכוב על סוס לבן, כנסיך, היה שלמה־מוסא מובל בתהלוכת שמחה, בעוד הגברים הערביים קוראים סביבו בקול גדול ״אללה אול אכבר״ וידיהם מונפות כלפי שמיים ובעוד נשותיהם שורקות לעברו שריקות שמחה ומפזרות עליו ועל סוסו פרחים ומתיזות עליהם מי־בושם.
תהלוכתו של שלמה־מוסא היתה לבושתם ולחרפתם של יהודי העיירה. בעת התהלוכה הסתגרו בבתיהם. רק הסקרנים מביניהם הציצו בעד לחלונות או מעבר למעקות הגגות, וכך גם הילדים, שלא ניתן היה למנוע מהם את היציאה החוצה וההתבוננות במומר, המחייך אליהם ומנופף בידו לשלום מעל סוסו.
״אתה נראה כמו מרדכי ממגילת אסתר״, קרא לעברו פעם שמעון, הגדול בחבורת הילדים, בקולו החזק.
או־אז החלו הילדים האחרים להתווכח עימו, לפי שמרדכי הציל את היהודים מידי המן הרשע ואילו שלמה משפיל אותם בעוזבו את משפחתו.
״רק נזכרתי במה שלמדנו על מגילת אסתר״, התנצל שמעון. ״אבל שלמה נראה שמח במה שעושים לו הערבים, ולא חושב בכלל על השפלת הוריו ושאר היהודים בעיירה״.
״אללה אול אכבר!״, זעק שלמה המומר לעבר הילדים, שפרצו בצחוק ואחר־כך בבכי, על שלמה ששוב אינו חברם ואינו משתייך ליהודים.
מדי יום שישי שב ונתחדש אבלם של בני משפחת בן־חיים וכלימה שבה וכיסתה את פניהם. כליפא, האב, היה מהלך שבועות רבים וכובע הגלביה השחורה על ראשו, משתדל להימנע מכל מגע עם הסובב אותו. גם את חנותו סגר, לפי שלקוחותיו היו ערבים, והם שגזלו ממנו את בנו, את שלמה. ללא נשוא היתה כלימתו, אך למרות רחמיהם עליו לא חסכו ממנו יהודי העיירה את לשונם החדה, העסיסית, החותכת־רכיל. ״לי מנהום ימשי ליהום״, היו מלהגים על משפחת בן־חיים: מי שנוטה אליהם, לערבים, שיילך אליהם. ועם זאת הלכו כמה נשים אצילות־נפש וגאות ביהדותן לבית המשפחה וקיימו שם את חובת האבל על המומר, ה׳לוקאף׳, המעמד.
משך שעתייים תמימות, בקול צער, בנהי ובשריטת הפנים התקיים מעמד זה. הן עמדו זועקות, מקוננות ומבכות מרה את אבדן הנפש היהודית מחיק העם הנבחר. בסוף הטכס הלבישו הנשים את אימו של שלמה בשחורים, הושיבוה על הארץ ופיזרו על ראשה אפר. בצאתן שטפו הנשים ידיהן, ובלא לנגבן העבירון אחת לאחת על הסף ומרחו את האבק שדבק בידיהן הרטובות על מצחן.
בזעקה ״מוות לשלמה המומר״ הסתיים המעמד. ואחר מיהרו, נחפזות, לדרכן.
אולם בכך לא הסתיים המעשה. שמואל הצולע, שרק משום היותו שמש בית־הכנסת לא דחקו מומו לשולי החברה, אזר אומץ ופנה ביום שישי אחד לראש הקהילה היהודית בעיירה, מסעוד וולד סולטנה, בבקשה כי יעשה משהו כדי למנוע את החרפה. כלומר, שידאג כי ירחיקו את המומר למקום אחר.
ברגלו הימנית, הקצרה מרגלו השמאלית, פירכס שמואל בתחנוניו בפני ראש הקהילה. וזה הביט בו ברוך משך תפילת מינחה ולבסוף יצא מבית הכנסת לערבו של עוד יום הממלא את בני הקהילה בושה וכלימה.
כבר בשבת הודיע ראש הקהילה על כוונתו לדרוש מן האחראים הערביים לסלק את המומר מן העיירה, וביום ראשון שלמחרת אכן צעד נמרצות לעבר ביתו של מוכתר הערבים, מוחמד אוחמו, ושטח בפניו את בקשתם של בני קהילתו. אמנם, ראש הקהילה היהודית ומוכתר הערבים היו מקיימים ביניהם יחסי ידידות וריעות משך שנים רבות, אך לבקשה זו לא יכול היה המוכתר להיענות, ויעץ לראש הקהילה לפנות אל המושל הצבאי.זאת, משום שאם תבוא פקודת הסילוק מפיו, לא יוכלו בני העיירה הערביים להתנגד לה. אולם, ראש הקהילה, אשר הכיר את המושל הצרפתי, הנוקשה בדיעותיו ונמנע מכל צעד שירגיז את הערבים האהודים עליו, נרתע מפני עצה זו.
למרבה הפלא קיבל הקפיטן ג׳ורג׳ מארסו את פני ראש הקהילה בחמימות, וכאשר התברר לו, כי בקשת היהודים היא להעביר את שלמה המומר מן העיירה, וזאת בלבד, נענה לה בחיוב, ובו במקום ציווה על מזכירו להוציא פקודה בנושא זה.
״תהיתי מתי תבואו לבקש זאת ממני״, הוסיף המושל ואמר. שלמה המומר נעלם מן העיירה ויודעי־סוד טענו, כי נאסר עליו לחזור אליה עוד.
חמש שנים עברו מאז. שלמה נשכח מלב היהודים וגם משפחתו התנערה ממנו. רק אימו, שרה, נותרה בקדרותה, תוגת אם על בנה הכסיל, אותו ילדה וגידלה באהבה והכניסה למצוות ולו ייעדה כלה יהודית מבנות העיירה. האם לא יכולה היתה לשכחו. צחוק לא ניכר עוד על שפתיה ושמחה לא חדרה שוב לליבה. היא הדירה רגליה מן הרחוב והסתגרה בביתה.
יום אחד חלפה בקרב יהודי העיירה השמועה, כי שלמה חזר לעיירה ושב ליהדותו. נשים רבות, מתמוגגות משמחה, נחפזו אז לבית אימו כדי לברכה. ״מי הרשע שרוצה לשרוף את לבי״, הטיחה האם הכואבת בחברותיה ורדפה אחריהן עד הבאר המרכזית של העיירה, בצווחה כי את שלמה קברה מזמן, ובדרשה כי את הלעג יקבור כל לועג בביתו שלו. למרבה המזל עבר במקום, באותו רגע, מסעוד, ראש הקהילה, שכיבד את האם והבין לליבה. הוא בירכה לשלום והפיג בכך את כעסה.
״את לא מאמינה לשמועה, אבל גם אלי באו ערבים רבים, להודיע לי שהוא מבקש לחזור למשפחתו וליהדותו״, אמר.
״סירבתי לראותו עד שאשוחח איתכם על אודותיו״, הוסיף ואמר לשרה, שלא הגיבה על דבריו ורק האיצה את קצב הליכתה, עד שהגיעו לפתח ביתה. שרה נכנסה לביתה. מסעוד לא הירפה ונכנס אחריה. בבית היו כבר בני המשפחה כולם, ובראשם כליפא, האב, מתדיינים ומתווכחים ביניהם בדבר שמועה זו.
לאחר דין ודברים ביקש כליפא מראש הקהילה, מסעוד, כי יעשה בדבר זה כטוב בעיניו, ומסעוד הודיע לו כי למחרת היום יביא את שלמה לבית־הכנסת.
שמועה רודפת שמועה בעיירה. כולם שומעים ומתלחשים, מסתקרנים ומתווכחים, מופתעים ומצפים לבאות. מחר בבוקר יובא שלמה המומר לבית־הכנסת. אולם, אין זה יאה להכניס יהודי מומר, טמא, לבית האלוהים. אך הלא רק שם, בבית־הכנסת, יכולים לבדוק אותו. אם כך לפחות תוגבל כניסתו לחצר בית־הכנסת, שלא יבוא בתוכו, רחמנא ליצלן. האם יבדוק הרב רחמים את איבר מינו של המומר. והלא גם הערבים נימולים הם.
למחרת המה רחובו של בית־הכנסת מאדם. הכל הסתופפו והתגודדו, מצפים לבואו של המומר החוזר הביתה. ובתווך, בחצר, משפחתו, ובקרב בני המשפחה בולט היעדר האם, שרה, המסרבת להאמין לשיבה זו של מי שקברה בנבכי נפשה, ורק צער וכאב על אובדנו נותרו בה.
״אני שלמה, אני שלמה!״, קרא המומר להמון היהודים שקיבלו פניו בצהלה וקרבו אליו כדי לבחון פרצופו, תמהים איך נשתנה ונתכער, מתריסים כי טומאת הגויים ניכרת בפניו, בעוד השמש, שמואל הצולע, מנסה בכל כוחו לחסום לו את דרכו אל בית־הכנסת, וכוחו בוגד בו.
ההמון פרץ פנימה אחר המומר. איש לא שעה לקריאותיו של ראש הקהילה. כליפא קפץ על בנו בחיבוקים ובנשיקות, מתייפח. שלמה צחק במלוא גרונו.
״למה אתה בוכה, אבא, הרי חזרתי״, קרא שלמה לאביו, החונק אותו בחיבוקו, בעוד הוא עצמו משועשע מן המתרחש סביבו ונהנה מתשומת הלב המופנית כלפיו.
״לך נשק את אימך ואת בני משפחתך״, הורה ראש הקהילה לשלמה המומר, בבקשו לבחון את זכרונו של השב הביתה.
שלמה קם על רגליו, תר בהמון אחר דמות אימו. לשווא. רק באחותו, רבקה, הבחין, וקרא לעברה: ״רבקה, איפה אמא!?״
רבקה פרצה בבכי וקראה קריאה חנוקה מגרונה הצרוד:״עלא סלאמתק יאכוייא!״, ברוך בואך אחי. או אז שטף גל אהדה את בני הקהילה המסתופפים סביב, והיה מי מביניהם שרץ אל שרה, האם.
כאשר הגיעה שרה לבית־הכנסת, והיא מעולפת למחצה, כדי לפגוש את בנה עליו התאבלה חמש שנים, קם שלמה ממקומו. הוא חיבקה, נישקה, החזיק פניה בין כפות ידיו, הביט בה ארוכות בעודה בוכה ולבסוף פרץ בצחוק רם.
״תסלחי לי, אמא, על מה שעשיתי לך״, אמר ונשק שוב על ראשה, המכוסה עדיין במטפחת שחורה, לאות אבל ותוגה.
״תלחמד עלייק שרה!״, ברוך שהביאך עד הלום, נשמעו קריאות מפי נשים רבות לעבר שרה הבוכיה, שתפסה מקומה ליד בנה האובד. הרב רחמים, שישב עד כה בפינתו, קרא לשלמה להיכנס עימו לחדר צדדי שבחצר בית הכנסת. איתם נכנסו פנימה גם ראש הקהילה, מסעוד, השמש שמואל ועוד שניים מאנשי הקהילה. הדלת נסגרה מאחריהם והמון הממתינים החל רוחש חיוכים אלמים ולחישות. הרב בודק את שלמה.
בפנים פתח שלמה את מכנסיו והציג את איבר מינו לפני הרב, המבקש לבדוק את זכר הברית. שלמה עמד וצחק משך כך. אחר סיפר לרב כי טרם נישא והוסיף כי ברצונו לחזור ליהדותו ולחיק משפחתו.
כעבור זמן נפתחה הדלת והרב יצא והכריז קבל עם ועדה: ״שלמה בן חיים הוא יהודי לכל דבר״.
שאגת שמחה החרידה את חלל בית־הכנסת והדהדה בעיירה כולה. עד בתי הערבים הגיעה, אפילו עד לשכתו של המושל החדש, אשר שלח שומר חמוש כדי שיבדוק מה קול ההמון השואג בעיירה.
העיירה ליוותה בחגיגה גדולה את שובו של שלמה בן־חיים, שיום אחד לפני כן עוד היה מוסא עבד־אלחק, לביתו. בבית הוריו שררה מהומה רבה. המשפחה לא התכוננה לחגיגה שכזו, ולפיכך קיבצה אצל השכנים משקאות, חמוצים ופיצוחים, לקבל בם פני החוגגים הרבים. בינתיים קבע הרב את סדר החזרתו של שלמה לחיק היהדות: גזירת ציפורניים, גילוח ראש, רחיצה בנהר וטבילה במקווה — ולקראת שבת, הבאתו כחתן לבית־הכנסת והעלאתו לדוכן לקרוא בתורה.
אולם, שלמה התנהג באופן מוזר. רוב הזמן צחק והתבדח, סיפר על מה שעבר עליו במשך חמש שנים כערבי ונראה משועשע מתשומת הלב הרבה שיהודי העיירה מפגינים כלפיו. אחיו, סעדון, רכן על אוזנו ולחש לו, כי עליו להרצין ולא להיראות משועשע כפי שנראה בעת רוכבו על סוס לבן, כערבי. צחק לו שלמה במלוא קולו. ״אתה זוכר את הסוס? אהההה!״, בהזכירו את הסוס פגה שמחת הסובבבים, שכמו שבו וחזו מחדש בתהלוכת ההתאסלמות, שהתרחשה חמש שנים קודם לכן.
שלושים ימים נמשכו הסעודות וההילולות, החגיגות והמסיבות סביב שלמה, שנהנה מכל רגע ורגע. כל שביקש לדעת היה איפה תתקיים, ביום המחרת, עוד חגיגה. הוא אכל בכל סעודה כמויות גדולות של מזון ומאכלים ומטעמים שהכיר בילדותו, ולא הסתיר געגועיו למאכלים אלה, שחסרו לו בחייו כערבי. היה מי שהעיר על כך, כי הוא מקווה שלא זוהי סיבת שובו, אותם מאכלים שחסרו לו.
ודאי, ההילולה הגדולה מכולן התרחשה ביום השבת בו עלה שלמה לתורה ובירך את הברכות על־פה. ״נכון שאני זוכר הכל?״, שאל שלמה לקול צחוקם של המתפללים.
ובכן, תמו ההילולות, והמשפחה החלה מתכננת לו, לשלמה, חתונה מפוארת עם בתו היפהפיה של באלו בן משה. לא קל היה לבאלו הקשיש לשכנע את בתו שתסכים לנישואיה עם שלמה, בשל רתיעתה מהיותו מוסלמי בעבר. ואף על פי כן נעתרה לבסוף להפצרות אביה והסכימה להינשא לו. והנה, כאשר כלו ההכנות לחתונה נעלם החתן כלא היה. מוסא עבד־אלחק חזר לאיסלאם, ממנו הגיח.
שרה, אימו, מתה ביום היעלמו.
ברוך שפינוזה, דיוקנו של כופר יהודי- האנוסים – ירמיהו יובל
גם הממסד הקלוויניסטי גינה את שפינוזה בסינוד אחר סינוד: אבל הוא הצליח למצוא לו סביבה תומכת בקבוצות של
פרוטסטנטים רדיקלים, ולאחר מכן גם בקרב ליברלים מחוגי הבורגנות ההולנדית. הוא חי בצניעות, התפרנס מקצבה שנתית שהעניק לו ידיד ומעיצוב וליטוש עדשות אופטיות: זו הייתה אז הטכנולוגיה העילית של התקופה, ושפינוזה פיתח בה שיטה משלו. כשהוצעה לו משרת פרופסור בהיידלברג דחה את ההצעה מחשש לפגיעה בעצמאותו. אויביו הרבים כינו אותו ״יהודי ואתאיסט״, צירוף פוגעני של שני שמות הגנאי הגרועים ביותר במילון האנטישמי של חלק מן הנוצרים. שמו היה לדיראון ברוב החוגים באירופה אפילו מאה שנה ויותר אחרי מותו בטרם עת, בשנת 1675, והוא בן ארבעים וחמש.
ז'אן קלווין, אבי הקלוויניזם
קלוויניזם הוא זרם בנצרות הפרוטסטנטית, הקרוי על שם מייסדו, התאולוג והמשפטן ז'אן קלווין (1564-1509). הזרם הקלוויניסטי השפיע בעיקר על הנצרות הפרוטסטנטית בשווייץ, בהולנד ובסקוטלנד, ומאוחר יותר התפשט בצפון אמריקה. קלווין פרסם את משנתו בשני חיבורים עיקריים: "מוסדות הדת הנוצרית" ו"הדרכה באמונה נוצרית".
העיקרון המרכזי של הקלוויניזם הוא עיקרון ריבונות האל. התאולוגיה הקלוויניסטית מייחסת לאל מעורבות מוחלטת בכל היבטי החיים – הרוחניים, הגופניים והאינטלקטואליים, החילוניים והדתיים, הפרטיים והציבוריים, השמימיים והארציים; הכול הוא חלק מתוכנית אלוהית בראשיתית שנקבעה עוד לפני יצירת האדם ולפי הגיון אלוהי שאין האדם מסוגל להבין אותו, והכל נעשה לפי רצונו וכתוצאה מהתערבותו הישירה של האל. לפי תפישה זו, האדם תלוי לחלוטין באל, לא רק כאשר הוא עוסק בפנייה ישירה אליו, כמו תפילה, אלא בכל אשר יעשה. כיוון שכך, אורח החיים הקלוויניסטי דורש מהמאמינים מודעות מתמדת למילוי רצונו של האל.
רק בשלהי המאה השמונה־עשרה נעשו רעיונותיו המהפכניים של שפינוזה נושא לדיון פילוסופי רציני וחלק מסדר היום של ההגות האירופית (מעל לכול בגרמניה, בתקופתה הפורייה ביותר); ומאז השפיעו על פילוסופים, אנשי מדע, אמנים ואחרים, שסייעו לעצב את האקלים האינטלקטואלי המודרני – מקאנט וגתה ועד פיכטה, הגל, היינה, האסכולה הרומנטית, דרווין, ניטשה, פרויד, ברגסון, איינשטיין, סארטר, ברטרנד ראסל, דיווידסון ודלז, ועוד רבים אחרים.
אפשר להבחין אצל שפינוזה כמה דפוסי מחשבה ותבניות חיים שאפיינו את האנוסים, ובשל כך נוכל לכנות אותו בהשאלה ״האנוס של התבונה״:
(א) שפינתה מדגים במידה רבה את התסיסה הרוחנית והאינטלקטואלית שהולידה ספקות דתיים באנוסים רבים, ובכמה מהם עוררה גם אמון גובר וציפיות מפליגות בכוחה של התבונה.
ב) בדומה לאנוסים שהתייהדו בסתר התנהלו גם חייו של שפינוזה בשני מישורים, פנימי וחיצוני, נסתר וגלוי; האמת הפנימית שלו עמדה בניגוד לדת (או לדתות) ששלטו בחברה שבה חי; אבל האמת החבויה הזאת לא הייתה עוד היהדות בניגוד לנצרות, אלא הדת האוניברסלית של התבונה.
(ג) שפינוזה נזקק לעתים קרובות ללשון כפולה ודו־משמעית – שהייתה לאנוסים רבים צורך קיומי ממש, והוא פיתח אותה לאמנות מיוחדת.
(ד הקריירה הכפולה: בדומה לאנוסים שחזרו ליהדות נחלקו גם חייו של שפינוזה לשתי תקופות שביניהן נפערה תהום; אבל הוא לא עבר מספרד או פורטוגל אל היהדות שמחוץ לאיבריה אלא מן הדת היהודית לחיים של תבונה מחוץ לכל הדתות ההיסטוריות.
(ה) חיפוש דרך חלופית לגאולה היה אופייני לאנוסים; אבל לעומת המתייהדים, שאמרו שהגאולה אינה בישו אלא ב״דת משה״, טען שפינוזה שהגאולה אינה לא במשה ולא בישו ולא בשום דת התגלות אחרת אלא רק ב״אהבת אלוהים שכלית״ המיוסדת על תבונה והבנה. (ו) האנוסים עמדו בניגוד קיומי לאינקוויזיציה: שפינוזה נתן לכך ביטוי פילוסופי כשדרש חופש ביטוי ומחשבה לכל אדם, וקבע – בניגוד לכוונה שביסוד האינקוויזיציה – שכל ניסיון לבקרה מוחלטת על מחשבתם הפנימית של בני אדם נידון לכישלון. בכך נעשה שפינוזה פילוסוף של סובלנות, ולמייסד הליברליזם הפוליטי.
לבסוף, בדומה לאנוסים המתייהדים שדבקו באמת שלהם, ניחן שפינוזה בכוח הרצון ובנחישות לדבוק באמת החדשה שגילה אפילו לאחר שהוחרם, הושמץ, הורחק ממשפחתו וחבריו והיה לתועבת הממסד הקלוויניסטי. לאחר שגורש מן הקהילה עמד גם בלחץ ידידיו הלא־יהודים וסירב להתנצר: הוא ראה בכך בוודאי מעשה בגידה – גם בהכרתו הפילוסופית הפנימית וגם בבני ״אומתו״ היהודים, שהוסיפו לעלות על המוקד למען אמונתם באיבריה ובאמריקה הספרדית.
שפינוזה קבל על הזיהוי שיצרה היהדות שלאחר החורבן בין האמונה בדת הרבנית ובין עצם השותפות בעם היהודי. לאחר שחרבה מדינתם העתיקה נעשתה הדת ליהודים מעין מולדת ניידת, שהם לוקחים עמם לכל מקום בגלותם. קיום מצוות הדת נעשה תנאי בל יעבור לשותפות בעם היהודי, ומי שחדל לקיים מצוות מאבד באופן אוטומטי את ״אזרחותו״ היהודית. שפינוזה ראה במצב הזה עיוות, פגם יסודי בחיי היהודים; אבל בזמנו לא היה לו פתרון לכך. המושג יהודיות חילונית, שמבחין בין אמונה דתית ובין שייכות לקהילייה ההיסטורית של היהודים, לא היה יכול לעלות על הדעת בזמנו ונחשב לסתירה פנימית, אף על פי ששפינוזה מבשר אותו – לא ביודעין אלא בפרשת חייו.
ואכן זה נהיה המאפיין הבולט ביותר של היהדות בעת החדשה. בכמה דרכים היה שפינוזה חלוץ המודרניות האירופית, ובתוך כך מבשר המצב היהודי החדש. הנושאים האלה יידונו בשני הפרקים האחרונים.