"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע"א-אות ברית קודש
על רבי יוסף כנאפו זצ״ל וסביבת חייו
רבי יוסף כנפו חי במוגדור שבדרום מרוקו. הוא היה בנו של רבי משה, מניצולי אופראן שהגיעו למוגדור. הוא נולד כנראה בשנת התקפ״ג ונתבש׳׳ם בר״ח כסלו התרס״א, כלומר חי בין השנים 1825-1901 למניינם. הוא גדל במוגדור, והיה מתלמידיו של רבי אברהם קורייאט זצ״ל. בצעירותו הלך ללמוד בעיר המרכזית באזור של אותם הימים: מראכש. ״ובילדותי שמעתי מתלמיד חכם אחד מעיר מראקס [מראכש] יע׳׳א החכם השלם והכולל כמוהר׳ר יעקב אדאוודי ז"ל שהיה אומר משם הראשונים.״״. בשלב מסויים חזר והתיישב במוגדור, והקדיש את חייו ללימוד תורה, להוראה ולכתיבת ספריו. מאחר ולא ידוע עליו שהיה בעל מקצוע, יש להניח שפרנסתו הייתה מהרבצת תורה לתלמידים במלאח. סביבת חייו הייתה, אם כן, דלת אמות של בית המדרש, או ליתר דיוק, בית הכנסת ״שלו׳ הנקרא גם – ״סלאת לקהל׳. סיפורו של בית כנסת זה הוא מעניין. מאז היווסדה מחדש של העיר ב־ 1764, היה ליהודים מעמד מיוחד ואישור לגור בכל שכונה בעיר, ובמיוחד ב״קסבה׳׳. שכן, העשירים, היו בעלי זכויות מסחר, ואחדים מהם היו אף הקונסולים של מדינות אירופה. שאר היהודים, כנראה אלו שהיגרו למקום מכפרי הסביבה, עם התפתחות העיר והנמל, גרו גם ב״מדינה" יחד עם המוסלמים. אולם, ב- 1807 קבע להם המושל אזור מגורים נפרד, בצפונה של העיר, הוא המלאח. בתי הכנסת הקיימים בעיר היו אז של המשפחות העשירות או בחסותן. רבי שלמה חי כנאפו, אבא זצ״ל, כתב, ששמע מפי אביו רבי דוד זצ״ל, בנו של רבי יוסף, כי בית הכנסת הזה נבנה על ידי הקהילה עצמה. הכסף נאסף מהקהילה, בעיקר בשעת הלוויות, תחת הקריאה: ״צדקה תציל ממות״. כאשר אזל הכסף, התבקש כל אחד מבני הקהילה לעבוד בעצמו בבניית בית הכנסת בתחום מקצועו עד השלמתו. ״זה בית כנסת שנבנה כולו בידי הקהל, שום לא יהודי לא שם ידו בו, ועל כן נקרא בית הכנסת של הקהל״.
עם השלמתו, פנו ראשי הקהל לרבי יוסף זצ׳׳ל וביקשו ממנו לקבל על עצמו את תפקיד החזן של בית הכנסת. רבי יוסף, שלא ראה את עצמו כחזן, סירב בתחילה, אך נכנע לדרישת הקהל וקיבל על עצמו את התפקיד. תפילתו הראשונה כחזן הדהימה את הכל ביופייה ובעדינותה. כשנפטר מילא את תפקיד חזן בית הכנסת בנו רבי דוד. בשנת 1937, נתמנה אבי זצ״ל כחזן בית־הכנסת, עד יציאתו לקזבלנקה ב- 1952 , בדרך לארץ ישראל. נראה כי שמו של בית הכנסת ״סלאת רבי יוסף כנאפו", נוסף לשם ״הקהל״(או ״סלאת לקהל" בערבית) מתוך הזהות שנוצרה בין בית הכנסת לבין נוכחותו של הרב המחבר בו. לפי הערכת פינקרפלד, בעת סיורו ב- 1954 , ״הבניין נבנה לפני חמישים שנה״, והוא מוסר את התרשים שלו בשם : בית הכנסת ״הקהל״ (רבי יוסף כנאפו). כלומר תחילת המאה העשרים. יתכן, אם כן, שהחיבור בין שמו של בית הכנסת לבין רבי יוסף הוא תוצאה של שנים רבות של הוראה והימצאותו של רבי יוסף בבית הכנסת.
חיבורים בדפוס ובכתב יד
לא ידוע לנו מתי החל המחבר לכתוב את ספריו, אך הוצאתם לאור החלה רק כשהיה בן מג׳(43) שנים, אבל משהחל עשה זאת בהתמדה מיוחדת עד סוף ימיו. כתיבת הספרים הייתה עבורו דרך משפיעה יותר, להעביר את התורה להמונים. לטענתו, ההלכה הפסוקה בשולחן-ערוך יורה דעה (סימן ע׳׳ר), שהיא מצוות עשה על כל אדם לכתוב ספר תורה משלו, הרי שבימינו, על-פי פירושו של ה׳׳באר היטב׳׳, שספרי תורה נמצאים לרוב, ואין מצווה מיוחדת בהעתקת ספר התורה עצמו, המצווה היא לכתוב ספרים שניתן ללמוד מהם. יתר על כן, ״ובזמן הזה, יותר מעשיית ספר תורה. ובפרט הדפסת הספרים שמצוותם כי רבה היא, מטעם כי העושה ספר תורה [ממש] הרי הוא מיוחד לבדו, ואין שני לו במעמדו [אולם] תלמידי החכמים המחברים ספרים, והמחזיקים בידם להדפיסם, להגדיל קרן התורה ולהרבות אורה.. .״. הוא עוד מדגיש כי בספר תורה קוראים את פרשת השבוע בלבד, אך בספרים אפשר להעמיק ולעשות בהם שימושים על ידי רבים וטובים. הוא מעודד כאן את התורמים ״המחזיקים״ בידיו ובידי שאר תלמידי החכמים, ביודעו את קשיי הזמן, ומצוקת המחברים החפצים להוציא ספרם לאור. רבי יוסף כתב ספרים רבים. שבעה מהם הוא שלח לדפוס והוציא לאור עוד בימיו. השמיני הוצא לאור בארץ. 6 כתבי יד מונחים עדיין בידי המשפחה, ושישה נוספים ידועים רק בשמם, אך אינם בנמצא. סך הכל יט׳ (19) חיבורים.
את החיבור הראשון ״זבח פסח״ הוא כתב בשנת תרל״ד, בהיותו בן 47 שנים, והוא הודפס בליוורנו בשנת תרל׳ה 1875. מדובר בו על חודש ניסן, והוא כולל פירוש להגדה של פסח ופירוש לפרקי אבות. "זבח פסח הינו הגדול שבספריו שהודפסו(420 עמוד).
ספרו השני הודפס אף הוא בליוורנו, עשר שנים יותר מאוחר, ושמו ״אות ברית קודש״, על ברית המילה. ובשם הספר רמוזים גם הנושאים שבהם הוא עוסק: ״אורות מאירות, זכות וברות, יוד מאמרות,וזה מספר שמותם, א׳ אהבה ואחדות, ב׳ תורה, ג׳ ברית, ד׳ ראיות רצויות, ה׳ יראה, ו׳ תפילות, ז׳ קדושה, ח׳ וטהרה, ט׳ דעת, י׳ שפלות, והמה דברים מעלים בקודש קדושת הברית ביראת הרוממות ברום המעלות.״ ארבע שנים מאוחר יותר (תרמ״ח) ראה אור הספר ״חסדים טובים״, באותו בית דפוס של אליהו בן אמוזג בליוורנו. זהו ספר המורכב משלושה חלקים: ״חסדי ה׳ ״, חידושים על התורה – תורת חסד, "חסדי אבות״, ומה שכתוב בתוכו… המה מעשיות הרב הקדוש הנזכר [הבעש״ט], בערבית מדוברת, ר׳חסדי דוד׳, חידושים בקשר לדוד המלך ע״ה, פרשת העקידה ועוד.
בשנת תרנ״א הודפס עוד ספר חשוב, ״שומר שבת, באותו מקום. והוא ספר וסידור ליום השבת. הוא כולל את התפילות, ההלכות והמנהגים הראויים, החל מערב שבת ועד צאת השבת. כך, שהעושה בו שימוש יכול להתפלל בו כל השבת וללמוד ממנו גם הלכות ומדרשים. קטעים רבים ממנו תורגמו לערבית מדוברת.
הספר ״מנחת ערב״, נדפס בשנת תרנ״ו בליוורנו בבית הדפוס של שלמה בילפורטי. הספר כולל את דיני תפילת מנחה של יום חול, פירוש לפרשת פיטום הקטורת, הנאמרת לפי מנהג הספרדים לפני תפילת מנחה, שעת הקטרת הקטורת של בין הערבים במקדש, וכן תפילת מנחה וערבית. הוא מכיל גם קטעים רבים בערבית מוגרבית. ספר זה יצא לאור מחדש, במהדורה מפוארת, על ידי העמותה ״אות ברית קודש״ בירושלים בשנת תשנ״ו(1996). הוצאה זו הוקדשה לזכר נכדו, ר׳ שלמה-חי כנאפו זצ״ל, שנפטר באותה שנה.
ספרים נוספים שיצאו לאור הם: ״טוב רואי״ (תרנ״ט, דפוס בילפורטי ליוורנו), פירוש על מסכת אבות, ו"יפה עינים״ (תרנ״ט בילפורטי ליוורנו), הדומה בהרכבו ל״זבח פסח״, פרט לעובדה שאין בו פירוש לפרקי אבות. לא ברור מדוע המחבר חיבר שני ספרים על אותם הנושאים, שאינם זהים בתוכן המילולי אך עוסקים באותן הסוגיות, מבלי לציין או להסביר זאת, בכתביו המאוחרים יותר. כנראה שהספרים ״טוב רואי׳ ר׳יפה עינים״ הם ספר אחד, שכן הם כוללים את אותם הנושאים שב״זבח פסח״, אך הם נכרכו בנפרד על-ידי בית הדפוס, אולי משום היקפם. הספר ״זך ונקי״ הובא לדפוס על ידי נכדו, מור אבי רבי שלמה חי כנפו זצ״ל, והוצא לאור בחברת ״אהבת שלום״ בשנת תשמ״ז בישראל. כתב היד, אשר נכתב, על פי הערת המחבר, כשהיה בן 53 שנים, ובו הוא מזכיר את ספרו הראשון ״זבח פסח״ בלבד, נשלח בימי רבנו לוורשא להדפסה, בהשתדלותו של כה״ר יצחק הלוי, אשר לאחר מכן נפל למשכב ונפטר.
העתק כתב היד חזר, בדרך עלומה, לידי המשפחה והוצא לאור כאמור בישראל.
חיבורים אחרים נמצאים עדיין בכתב יד בידי המשפחה והם: ״בדי הארון", הכולל חלקים שונים והגהות על ״אוצרות חיים״ לרבי חיים ויטל זצ״ל; ״יוסף בסתר״, הכולל ביאורים על הזוהר הקדוש, רק על החומשים בראשית וויקרא; ״מעט צורי״, הכולל דרושים לחגים לשבתות מיוחדות; ״מעט מים״, הכולל חידושים וביאורים שונים, ו״קול זמרה״, הכולל דרושים על חמישה חומשי תורה.
רבי יוסף בן־נאים, בספרו ״מלכי רבנן״, המאסף את כל הידוע לו על חכמי מרוקו מהמאות האחרונות, כותב על עוד שישה כתבי יד, ללא פירוט תוכנם, ואלו הם: ״זעיר שם״ [או "זיער שם״], ״חוט של חסד״, ״מכנף הארש״[ או מכנף הארץ], ״מעט דבש״, ״רגלי הכסא”, ״תהלות ישראל". ״שמות אלו הינם שמותיהם של ספרים שנתחברו ע״י רבינו, ולעת עתה אינם תחת ידי המשפחה.״
בנוסף ל׳זך ונקי" ר׳מנחת ערב״ הוציאה לאור עמותת"אות ברית קודש״, ספר ״פרקי אבות״ עם פירושיו למסכת זו מתוך ספריו ״טוב רואי״, ״זבח פסח״ ו׳זך ונקי״. בשנת תש״ס יצאה לאור בעריכתי הגדה של פסח עם חלק מפירושיו בספר "יפה עמים״. מעניין לציין כי הספר ״אות ברית קודש״, אשר כבר בימי רבי יוסף זכה לפופולריות רבה, "זכה״ למהדורה מיוחדת, בפורמט של צילום מוגדל על־ידי הוצאת ״קופי־קורנר״ ברוקלין ניו־יורק, בשנת תשנ״ג.
ראה:"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע"א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב-עמ'41-36