יהדות מרוקו, הווי ומסורת –רפאל בן שמחון-הילד המרטיב

 הילד מאחר לדבר

היו מקרים רבים שילדים בגיל שנה ושנתיים טרם התחילו לדבר. אחרים איחרו ללכת וזחלו כל הזמן על בטנם והמשיכו לינוק בגיל שנתיים ויותר. ההורים נהגו לקחת אותם לבית העלמין ביום שישי אחר הצהרים לפני קבלת שבת, בזמן שהרבה אנשים נמצאים בבית החיים, לעריכת סעודות ליד קברי הצדיקים. ההורים הושיבו את בנם על־יד הקבר של הקדוש, ונתנו לו לטעום מן הסעודה וללגום מן התה ומכל אוכל שהוגש לנוכחים. בגמר הסעודה, ההורים הניחו צלוחית מלאה מים על הקבר, וכעבור ימים חזרו ונטלו אותה. הם השקו את ילדם כל אימת שביקש לשתות. המים האלה בנוסף לברכה שבהם (ברכת הצדיק) זירזו את הילד לדבר מיד.

סגולה אחרת בה, היא ״מי-העריבה״ או בערבית אל-מא דסספ'נא. כידוע כל בית יהודי הכין לו את הלחם בבית, ולצורך זה, עקרת הבית השתמשה ב-ספינא, משארת או עריבה. זהו כלי שלשים בו הבצק ומשהים אותו שם עד שמחמיץ. המים שנשארו ואשר בהם הישרו את הבצק, לא נשפכו, אלא נתנו מהם לילד לשתות וזה עזר.

סגולה נוספת שעזרה לילדים לדבר, הם ״מי-ניסן״ ואומרים שהם מפתחים את הזיכרון. כאשר הילד איחר לדבר, נתנו לו לשתות מן המים שלנו תחת כיפת השמים בחודש ניסן, ואשר בהם השתמשו ללישת הבצק של המצות. אחרי שהמים האלה זוקקו וטוהרו היטב, הועברו אח״כ דרך בד דק הנקרא אל-חאייאתי. המים ניתנו לילד וזו הייתה סגולה בדוקה. אין פלא איפוא שאומרים אל-מא די ניסן, כא יסלק ל-לסאן ( מי-ניסן משחררים את הלשון. אומרים גם, יש בו אל-באראכא (הברכה).

הילד המרטיב

הפרעה נפוצה בקרב הנוער, היא אל-בולא פילפ'ראס (הרטבה במיטה). לא רק התינוקות הרטיבו, אלא גם ילדים גדולים בגיל עשר ולפעמים אפילו אחרי ברמצוה, המשיכו להרטיב.

כדי להיגמל ממצב זה, נהגו ההורים להעלות את הבן על גג הבית בליל החמישה-עשר לחודש, כשהירח מלא (לילית אל-כימסתאס) להפשיל את תחתוניו, לחשוף את איבר מינו מול הלבנה ולהפנות אליה בקשות ולחשים. ובעוד האם עסוקה בלחשים, ירד האב ופיזר צימוקים ובוטנים על מיטתו על הבן. כאשר זה ירד מהגג ונכנס למיטתו לישון, הוא מצא את הצימוקים והבוטנים וזלל אותם, ובעוד הוא זולל, האב קרא את הפסוק: והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה (יחז׳ מז, יב).

אמצעי אחר לגמילה מהרטבה, היה מיועד לילדים גדולים בגיל עשר ומעלה. ההורים לקחו בבוקר את המזרן של בנם כשהוא עוד לח מהרטבת הלילה, שמו לו אותו על הראש, קראו לילדי השכנים, ואלה התנפלו על המסכן בקריאות בוז בעיירא! בעיירא! (בוז! בוז! בוז! ילד מרטיב! ילד מרטיב!). הילד התבייש כמובן ואולי גם נפגע, אבל הוא חזר למוטב והשתדל לא להרטיב יותר.

אמצעי נוסף לגמילה: לקחו בבוקר חתיכת בד מהבגד התחתון של הילד המרטיב, שרפו אותה כליל, עירבבו את האפר בתה או בדבש ונתנו לילד לשתות. ואם הילד היה די גדול, הם עירבבו את האפר ביין.

נשירת השיניים

כאשר שן החלב הראשונה נושרת לילד, הוא לא יזרוק אותה סתם בכל מקום שהוא. הוא יגש לבאר הנמצאת בחצר ביתו ויזרוק אותה שם אך לפני כן, הוא יעטוף אותה בפיסת-בד אחרי שיטבול אותה במלח. זוכרני שלפני שזרקנו את השן לבאר ניגשנו בדחילו ורחימו כאילו רצינו לברך על דבר קדוש והצהרנו בערבית: א-שיך לביר! אנא כא נעטיכ סנת לחמאר, ונתי עטיני סנת לגזאל! (הו זקן הבאר: אני נותן לך שן של חמור, ואתה תתן לי שן של צבי!).

ראה:יהדות מרוקו, הווי ומסורת –רפאל בן שמחון ארות המערב:תשנ"ד-עמוד142-140

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר