ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004-״הספרדים הליטאים״
ב. ״נוברדהוק״ כדוגמה למטמורפוזה
זרם נוברדהוק נוסד על ידי ר׳ יוסף יוזל, שנולד בשנת תר״י (1850) בעיר קורטוביאן שבפלך קובנה, ליטא. הוא היה תלמידו של רבי ישראל סלנטר מייסד ״תנועת המוסר״. את ישיבת נוברדהוק הראשונה יסד רב יוזל בשנת תרנ״ו (1896) בפלך מינסק. מאז ועד לחורבן המוחלט של יהדות ליטא ופולין בשואה, הוקמו מאות ישיבות בארצות אלה ולמדו בהן אלפי תלמידים. אלה אימצו את דרך הלימוד, ובעיקר את דרך המוסר, שעיצב ״הסבא מנוברדהוק״, דרך שהכילה את העקרונות הבאים: עבודה עיונית במוסר וברכישת ידיעות בפוסקים הראשונים. בתחום המידות – פרישות וזיכוך המחשבה, עשיית חסד וביטול ענייני הכבוד והגאווה כפי שמפורט בחובת הלבבות ומדרגות האדב. תלמידי ״נוברדהוק״ זלזלו בלבוש ובהופעה החיצונית ואת תפילתם נשאו בהתלהבות וברגש, והיא שזורה ביבבות, בכי ובתענית. בישיבותיהם התפתחו נהלים ייחודיים ששילבו לימודי מוסר כגון: הפסקת לימודים בשעה 14.00 לצרכי תפילה ולימודי מוסר. הישיבה היתה מאורגנת בחלוקה לוועדים, ואלה התנהלו על ידי התלמידים החזקים בחינוך ובעבודת המוסר. עבודת פיקוח נעשתה בידי ״העובד במוסר״ שהיה בידו פנקס מיוחד ובו ניהל רישום של המעשים הנעשים בין אדם לחברו ובין האדם לבוראו. הדיווחים נמסרו לוועד בפגישה מיוחדת, שזכתה לכינוי ״בורסה דנאווארידוק״, או כפי שכינו זאת ביידיש ״נאווארידאקער בירזשע״. להווי מיוחד זה נקשרו סיפורי מופת על חייו של ר׳ יוסף יוזל, אודות פרישותו ובדידותו המפורסמת(בהיותו אברך צעיר אצל הרב סלנטר): במשך שנה ותשעה חודשים עסק בלימוד תורה בבקתה קטנה ומבודדת בעלת חלונות קטנים, שדרכם הכניסו לו תלמידיו את מזונו. מאוחר יותר, לאחר שהוסמך לרב, התבודד בבקתה ביער במשך תשע שנים ועסק בהתעלות בתורה.
אחרי מלחמת העולם השנייה ואובדן הישיבות במזרח אירופה, הקים הרב ליבמאן את ישיבת ״אור יוסף״ הראשונה בצרפת. הרב דוד שניאור, שהיה באותם ימים תלמיד בישיבה זו, תיעד את
הווייתה בספר דגל המוסר ובסדרת מאמרים שהתפרסמו בירחון Revue Des Yechivoth (העיתון יצא לאור על ידי רשת מוסדות נוברדהוק בצרפת, ממרץ 1956 ועד אוקטובר 1959). האתוס שעליו גדל שביאור כתלמיד הישיבה שמוצאו ממרוקו, קשור בשתי תקופות היסטריות: אמצע המאה ה־19 ומשנתו של הסבא מנוברדהוק, ואמצע המאה ה־20, עם הקמתה של הישיבה על ידי הרב גרשון ליבמאן במחנה הריכוז ברגן בלזן, ונדודיה לסלצהיים בגרמניה, ומשם לצרפת לערים ליון, באיי, ארמנטייר, בוסייר ופובליענס. דוד שניאור הועיד את עצמו לשמש כחולייה בשרשרת המנחילה של נוברדהוק, למרות שהוריו והורי הוריו לא השתייכו אליה. על פי תפיסת עולמו הוא הופקד על ידי שר ההיסטוריה לבצע תפקיד זה:
הערת המחבר:הרב דוד שניאור, יליד 1937, מהעיר צפרו במרוקו. בילדותו למד בישיבה של הרב דוד עובדיה. הגיע לישיבה בפובליענס בשנת 1956 בעקבות אחיו הבכור, שעומד היום בראש הישיבה. שימש כמחנך ומפקח על מוסדות החינוך העצמאי.
משנתו החינוכית הטהורה של הסבא מנוברדהוק זצוק״ל לא היתה מעולם שנויה במחלוקת… ההיסטוריה של ישיבות נוברדהוק מצביעה על ישיבות רבות שהוקמו ע״י גדולי תלמידי הסבא ותלמידי תלמידיו, שלא עלה בידם להחזיק מעמד בגלל הדרישות הרוחניות הגדולות… אין חולקין על כך שישיבה אחת ויחידה שמרה בדקדקנות מופלאה על משנתו ועל דרכו החינוכית של הסבא מנוברדהוק, הלא היא ישיבת ״אור יוסף״ בצרפת מייסודו של רבנו שליט״א, הרה״ג גרשון ליבמאן… בקרבו פעפעה ההרגשה שהוא חייב וגם יוכל לעשות משהו כדי להקים את ההריסות של יהדות צרפת ולהשמיע מחדש את קול התורה שנדם במדינה זו… האינטואיציה שלו הובילה אותו חיש מהר לחשוב על פתרון חלופי, מחוץ למדינת צרפת. בחסדי ה׳ מדינות צפון אפריקה, מרוקו אלג׳יר טוינסיה שהיו נתונות תחת שלטון צרפת נשארו לפליטה ולא נכחדו תחת שלטון הכבוש הנאצי… במקומות אלו נמצאה רזרבה אנושית, עתודה יקרה המתאימה לשקם את ההריסות ולהשיב לצרפת את חדוות קול התורה…
מהם תוכנה ומרכיביה של אותה חוליה חסרה בשרשרת, אשר בני התורה ממרוקו באו למלא? זהו העולם שיצק בשעתו ״הסבא מנוברדהוק״, הווי ואורח חיים מלא ומיוחד שנביא כאן דוגמאות אחדות ממנו:
תפילה מיוחדת. למשל, תפילת שמונה־עשרה שקוראים אותה גם תפילת לחש. אברכי נוברדהוק מלווים אותה בצעקות ויבבות עד ״שבית המדרש דמה לבית חרושת אדיר, הפועל במלוא הקיטור, והמשמיע למרחוק רעש מחריש אזניים״.ההתרגשות עצומה ומביאה את המתפללים לשיאים בהתעלות רוחנית. ״העובדים החזקים״ נמדדים גם לפי אריכות תפילתם ועוצמתה.
לימוד המוסר. הינו ערך עליון בישיבה והציר המרכזי שסביבו התבצעה הפעילות המיוחדת שלה. הערכת התלמידים נעשתה לפי כמות השעות שהקדישו ללימוד המוסר. מי שהקדיש יותר שעות ללימוד מוסר זכה אף לשידוך טוב יותר. הזמן המוקדש ללימוד זה היה רב יותר מאשר בזרמים אחרים, ואף זכה לכינוי ״קביעות״. תלמידים נהגו ללכת לקביעות כשעתיים ביום, בבית המוסר, או שהיו מתבודדים ביער כפי שנהג לעשות ״הסבא״ בצעירותו. למנהג זה קראו ״עושים יער״. קבוצות קבוצות נהגו האברכים לצאת לסבך היער בחשכת הלילה כדי לדון בענייני המוסר ולהשתלב בחברותא בחוויה הקשה בחושך ולאור נרות.
ה״התעוררות״. מתקיימת בתקופת חודש אלול ובעשרת ימי התשובה. בסוף הדרשה שנושא הרב כבים אורות החשמל וכולם מצטופפים לידו בחשיכה.
…ואז בוקע ועולה קולו של הרב, בחשיכה, בקול נוגים מתנגן ומתפזם, השערות מסתמרות, הדברים מתנגנים אינם מרפים חודרים פנימה עמוק בנבכי הנפש, תביעות וטענות קשות על האדם, איך הוא מתרחק מדרך האושר ומדרך תיקון מידותיו… ואז קורה הנס. אז הלב נפתח בעזרת החשיכה, אין חוששים מהעין של האדם… העינים זולגות דמעות, הקול הפנימי מתפרץ ואז בקול רעש גדול אדיר וחזק בוקעות הזעקות מקרב לב וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים…
ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004–״הספרדים הליטאים״ עמוד 135