התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול

קדושת ״השישיים״

האמונה בקדושת השישיים נשתמרה מאז גם אצל יהודי מרוקו שהחזיקו בה עד התקופה האחרונה. בראשית המאה הנוכחית, בשנת 1900 , שהיא שנת תר״ם (660) לספירה שלנו, נמצאו במרוקו מחשבי קצין, יהודים ולא יהודים, שחישבו ומצאו ששנת הגאולה הקרובה היא שנת תרס׳׳ו (666) כלומר שנת 1906. הדים לאמונה זו ששררה באותם ימים בקרב קהילות יהודי מרוקו אנו שומעים באחד השירים שנכתב בשנת תר״ס 660 (1900) על־ידי ר׳ דוד קיים, משורר יהודי ממרוקו. שם השיר ״אל יושב שמימה״ והוא חלק ממחרוזת שירים לפרשת ״וארא״, ותוכנו מעניני פרשת השבוע ״עשר מכות מצרים״ ובמובן גם צרות עם ישראל והכמיהה לגאולה. הבית האחרון המסיים את השיר אומר:

ולירושלמה בית מחניים

בבניו מקדש בניה ינוחמו

וספה ותמה שנאת עם עיים

עם מחרף בי חטאתיה נכתמו

קץ פדות נשלמה חשבון שישיים.

עוד שישים וששה נקוה בו יושלמו.

[שיר ידידות – עמוד שס״א]

המשורר מבטא את בטחונו שקץ הפדות נשלם בשישיים, כלומר ב־660 ומקוה כי יושלם לחלוטין כאשר יתוסף לשישיים עוד שש, כלומר ב־666.

צידוק ההמרה אצל יוסף בן צור

יוסף בן־צור, שראה את עצמו נביא ומשיח, מצדיק גם הוא בהתלהבות רבה את מעשה ההמרה. כמו כל ראשי התנועה גם הוא מאמץ את האידיאולוגיה הידועה של ההמרה ומוסיף עליה ״חידושים״ משלו. הוא חוזר בשם המגיד על ההסבר שניתן לו, לפיו שבתי צבי קיבל עליו את דה האיסלם על מנת לאסוף את ניצוצי הקדושה שהם פזורים בין אומות העולם בתוך הקליפות וכדי להצילן ולהעלותן מתון הטומאה כי על־ידי המצאותו של המשיח בתוך הטומאה, ניצוצות הטהרה השבויות בתוך הקליפות ידבקו בו ועל־ידי כך יציל אותן ״כי כל מין למינו״.

צידוק ההמרה אצל דניאל בהלול

ועוד טעם אחר בפיו של יוסף בן־צור כדי להצדיק את המרת המשיח, והוא ״יסוד המצנפת הטהור׳/ ור׳ דניאל בהלול בשמו של יוסף בן־צור, מסביר:

״אמר הבחור נ״ב (נאמן בית) הידוע כי מלת שב״ת רומז ליסוד אות ברית קודש ושבתי אדונינו יר״ה (ירום הודו) הוא רומז למלת שב״ת שבאלפא ביתא שהוא שבתי הנודע וכשם שהאות ברית קודש שהוא יסוד מחופה בערלה בקליפות שהקליפות מסתבכים עד המקום ההוא שהוא העטרה כנודע, ולכן הוא רמז שהאדם נולד ומכתר בערלה על העטרה ואנו חותכים הערלה ונשאר קדוש הילד כן שב״ת שהוא שבתי שהוא האות ברית קודש בעצמו בא מחופה בערלה שהוא המצנפת עד שיבוא השם ב״ה (ברוך הוא) ויסיר לו המצנפת ויסיר לו הערלה, אז תתגלה הקדושה שהוא יסוד ב״ה ובזה תבין היטב מה שכתוב בס׳ פרקי היכלות לרבותינו ר׳ ישמעאל כהן גדול ור' עקיבא שאל מטטרון רתימה וענה זרובבל בן שאלתיאל שכשיבוא משיחנו בעה״ו (בעזרת השם וישועתו) אדונינו לעולם שישאר שבעה שנים שיסתיר ה׳ פניו ממנו כעד שבעת ימי המלה שאין ראוי לבוא בקהל הילד הזה ואח״כ ביום השמיני הוא ראוי לבוא בקהל, שבתי נסתתר בקהל הז׳ שנים שמשנת התב״ז (1667?) חודש אלול עשה המצנפת ונסתתר בז׳ שנים וב״ה ישרה שכינתו עליו ויבוא בקהל שאז יסיר הערלה בעה״ו.״

פרוש דבריו של ר׳ דניאל בהלול הוא ש״שב׳׳ת״ שבאלפא ביתא רומזת לברית קודש שהיא ברית מילה והשם שבתי רומז למלה ״שב״ת״, וכשם שהעטרה של המילה מכוסה בערלה ורק לאחר שאנו חותכים את הערלה ביום השמיני נעשה הילד קדוש כך שבתי צבי שהוא בבחינת ברית קודש בעצמו גם הוא מכוסה בערלה – כלומר מצנפת, עד שיבוא הקב״ה ויסיר לו את המצנפת בשנה השמינית שהיא הערלה, ורק אז תתגלה הקדושה וכך תבין מה שגילה מטטרון לזרובבל (ראה הנבואה לעיל) שהקב״ה יסתיר פניו מהמשיח שבע שנים כנגד שבעת הימים שאין הילד ראוי לבוא בהם בקהל ה׳. שבע השנים מתחילים מחודש אלול תכ׳׳ו (1666), (במקור של כתב־היד כתוב אלול תכ״ז – בודאי פליטת קולמוס), עד שנת תל״ג(1673), אך בשנה השמינית שנת תל״ד יסיר הקב״ה המצנפת שהיא בבחינת הערלה כמו שמסירים הערלה מהילד ביום השמיני, ואז ישרה הקב״ה שבינתו עליו ויבוא בקהל.

ובמקום אחר שואל יוסף בן־צור: למה שבתי צבי ״חזר תוגר ולא אדום״? כלומר למה התאסלם ולא התנצר? והוא משיב מפני שכל ניצוצות הקדושה שישנם בנצרות נמצאים אצל התוגר (תוגרמה – תורכיה – שפרושו מוסלמי) (״ענייני שבתי צבי״).

תפישה זו המעדיפה את התוגר על פני האדומי, היינו את האיסלם על פני הנצרות, פותחה על־ידי חכמי השבתאות והופצה על־ידי פרשני התנועה. הם הסבירו כי תורת האיסלם נקראת ״תורת חסד״ כי הישמעאלים אין להם אלא מה שמסרו להם אבותיהם ועל כן נקראת תורתם ״תורת חסד״ ואילו תורת ישראל נקראת תורת אמת, ועל־ידי האקט של ההמרה, כאשר שבתי צבי היה מזמר וקורא ״בתורת חסד״ שהוא הקוראן של האומה הישמעאלית היה מקיים מה שנאמר במשלי ל״א: ״פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" כלומר שהוא נכנם בתורת החסד וצירף על־ידי כך את תורת החסד אל תורת האמת וזהו הפרוש למה שכתוב ״חסד ואמת נפגשו״ (תהלים, פ״ה 11), היינו שתי התורות יחד נפגשות בשבתי צבי.

עדויות על יוסף בן צור

התופעה של התגלות משיח בדמותו של אדם כיוסף בן־צור הוא נושא למחקר לפסיכולוגים ולסוציולוגים, אן אולי דוקא משום היחוד שבאישיו­תו, הופעתו היתה משכנעת, אמינה, ועשתה רושם רב, והעדות של אותו ״יהודי מסאלי״ משקפת כנראה את המציאות. היהודי מסאלי כותב לאחיו מליוורנו, ״שכל אנשי המערב כקטון כגדול עשו תשובה גדולה יותר ויותר מהתשובה שעשו בזמן שבתי צבי יר״ה״.

אחד מרבני מרוקו, ר׳ אברהם בן־עמרם כותב לחברו ר׳ בנימין דוראן מאלג׳יר מכתב נלהב. הוא מספר לו שלאחר ששמע על הבחור ממקנס ועל הסודות שהוא מגלה בתורה לא יכול להתאפק והחליט לראות במו עיניו את הבחור והלך אליו, לקח עמו ספר זוהר וספרים אחרים, והתכון לשאול אותו דברים סתומים בזוהר. הבחור עשה עליו רושם עז. הוא מצא בו כל המידות הטובות, עניו, ירא שמים וכו'.

בלילה הראשון שהה במחיצת יוסף בן־צור עם עוד שני חכמים מן העיר אלקצאר (עיר צפונית לפאס). ״ונשארנו בהקיץ עד אחר קריאת הגבר (ער אור הבוקר) והיה אומר לנו דברים נחמדים וסודות עליונים, על הקץ והיד אומר אותם בלשון צח ומצוחצח ואילו היו לו ג׳ או ד׳ פיות היה מדבר בכלן כמו נהר מלא.״

ר׳ אברהם בן־עמרם מסכם את ביקורו אצל יוסף בן־צור בזו הלשון: ״בקיצור באתי משם שמח וטוב לב שנתברר לנו שאינו לא רוח ולא שד ב״מ (בר מינן) מפני שהוא מיושב בדעתו וכל דבריו על ייחודו יתברך.״

רבים וטובים, ביניהם תלמידי חכמים שכיהנו במשרות רמות ברבנות בקהילותיהם, נגרפו גם הם בהתלהבות ונתפסו בהזיות משיחיות. אכן הציפיות שיצר יוסף בךצור היו גבוהות.

בין הרבנים הידועים שנתפסו להזיותיו של יוסף בן־צור היו: ר׳ יעקב אבוהב שעתיד בשנת ת״מ (1680) לשמש בכהונת אב בית־דין בעיר טטואן. בשנת תל״ה (1675) הוא כותב את האני מאמין שלו לר׳ שלמד הלוי יצ״ו: ״בערב פסח הבא יתגלה משיח אלוקינו בלי ספק והוא אדונינו המלך שבתי צבי יר״ה.״ ומוסיף ר׳ יעקב אבוהב: ״שהלכו יהודים מכאן לשם וראוהו ואמר סודות נעלמים שלא נשמעו מעולם ולא נראו… והטוב שאמר שלא יבואו חבלי משיח כלל.

ר׳ ידידיה צרפתי, בן התקופה, היה בין המחזקים את ידי הנאמנים לאחר האכזבות של שנות תל״ה ותל״ו, וקבע את זמן הגאולה העתידה לשנת עת״ה (1715). עיין להלן.

בין הוגי הדעות של ההתגלות החדשה של המשיח היה ר׳ דניאל בהלול, אותו הזכרנו. ר׳ דניאל נמנה כאמור עם חבורתו של יוסף בן־צור והיה מחסידיו וממעריציו ואף שימש שופר לכל דרשותיו.

ר׳ אלעזר בהלול ור׳ שמואל בהלול, שני בניו של ר׳ דניאל, הלכו גם הם בעקבות אביהם ונתפסו לאמונה במשיח. ר׳ אלעזר בהלול כתב ספר בשם ׳מראה עיניים״, בו הוא מרבה לצטט את אביו; ור׳ שמואל בהלול גם הוא היה מורה הלכה בישראל. שניהם זכו לכינוי ״אדירי דארעא״.

אותו ר׳ דניאל עצמו שסיים בכתב־ידו את העתקת הספר ״ירח יקר״ למקובל האלוהי ר׳ אברהם גאלאנטי (שהובא למרוקו על־ידי ר׳ אלישע אשכנזי) על פי מצותו של ר׳ יעקב בן־צור זצ״ל לאחר שר׳ חיים טולידאנו לא הספיק לסיים את העתקתו. הוא אינו מהסס לסיים את העתקת הספר בהבעת תקוה בביאת נביאנו נתן וכו'.

גם היהודי מסאלי מעיר במכתבו אל אחיו בליוורנו שיוסף בן־צור מגלה סודות וחידושים בתורה שאפילו רבנים וחכמים גדולים לא ידעו ״עד אשר לא נמצא חכם בכל חכמי המערב שיכול לנצחו.״

האם סימני התעוררות מחודשים אלה של התנועה הם סימפטומים המוכיחים ומעידים על כושר השרדותה של התנועה במרוקו לתקופה ארוכה, או אלה הם הבהובים אחרונים של להבת התנועה לפני שתדעך ותכבה לחלוטין?

התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674- ר׳ דניאל בהלול עמ' 125

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
רשימת הנושאים באתר