מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב
באוקטובר 1956, נתבטל מעמדה הבינלאומי של טאנג׳יר והסולטאן סיפח את המובלעת למלכותו. על־כן, לאחר סגירת מחנה ״קדימה״ בקזבלנקה, התעוררה מיד שאלת מעמדו של משרד הסוכנות היהודית בטאנג׳יר. ראשי הקהילה, ביניהם שנימנו עם חסידי ה״השתלבות״ בחייה של מרוקו העצמאית, היו מלאי חרדה וביקשו לסגור את המשרד. אך הפעילים בתנועות הנוער הציוניות, התנגדו לכך בכל תוקף. תוך תיאום עם אנשי ה״מסגרת״, צעירים אלה טענו כי כל עוד ממשלת מרוקו איננה מתנכלת למשרדי הסוכנות בטאנג׳יר – אסור לקהילה לסגור משרדים אלה ביוזמתה. אדרבה, דווקא משום שמחנה ״קדימה״ נסגר, חייבים יהודי מרוקו לדעת כי קיים בטאנג׳יר ״שער עלייה״ חליפי. בסופו של דבר נמצאה פשרה: יהודי אמריקני, שהתגורר בטאנג׳יר, רשם את המשרד על שמו ובכך ״שיחרר״ את ראשי הקהילה מאחריות לפעילותו של משרד הסוכנות היהודית בעיר. אך גם סידור זה לא החזיק מעמד זמן רב. בראשית 1957, סגרו שלטונות מרוקו גם משרד זה בטאגג׳יר ועל־כן לא היה ל״מסגרת״ מנוס אלא לרדת למחתרת בעיר זו.
בתקופת הביניים הקצרה, שבה היתה טאנג׳יר עיר בין־לאומית, היתה הכניסה לעיר קלה יחסית: קציני ביקורת הגבולות הסתפקו בתעודות זהות מרוקניות. אך מאז סופחה טאנג׳יר למרוקו, דינה היה כדין ערי מרוקו האחרות. מצב חדש זה, חייב את היהודים להצטייד בדרכונים או בתעודות־מסע מרוקניות. נוכח הקשיים המרובים בקבלת דרכונים, הפעילה ה״מסגרת״ את ״מכונת הזיוף״ וזו עבדה ללא הרף. מלאכת הזיוף היתה כה מושלמת, עד כי אפילו מומחים התקשו להבחין בין דרכון כשר לבין דרכון מזויף.
חודשי פעולתו הראשונים של ״דרור חסיד״ היו קשים אך מרתקים. הקשרים שקשר בתקופה שטאנג׳יר היתה עדיין עיר בינלאומית, הוכיחו את עצמם. כך, למשל, אירע וגורמים עוינים הלשינו לממשלת מרוקו, כי יהודים רבים מוברחים לספרד דרך טאנג׳יר. ממשלת מרוקו הורתה למושל קזבלנקה לשגר לטאנג׳יר קבוצת קצינים שתחקור את הענין. קציני הבולשת בטאנג׳יר הדליפו מיד מידע זה לאנשי ה״מסגרת״ ולמשך מספר ימים, הופסקה יציאת יהודים דרך הנמל או שדה התעופה של העיר. לאחר שוב הקצינים המרוקנים לקזבלנקה – התחדשה פעולת ההברחה של יהודים, כרגיל.
התנועה מכפרי הדרום לטאנג׳יר, מרחק של מאות ק״מ, נעשתה ברכבת או באוטובוס. על־מנת שלא לחשוף את זהותם של פעילי ה״מסגרת״, או את מקומות ריכוזם, לא נמסרה ליהודים כתובת מדויקת בטאנג׳יר. נאמר להם רק כי בתחנת הביניים, או בתחנה הסופית בטאנג׳יר, ימתין להם פעיל יהודי מקומי וידאג להמשך הטיפול בהם. לצורך שיכון העולים, שכרה ה״מסגדת״ שני בתי מלון קטנים בטאגג׳יר וכאן המתינו העולים לקבלת התעודות הדרושות ולהשלמת סדרי המסע לספרד או לגיברלטר. הוצאת היהודים לספרד, בעיקר בספינת־מעבורת לאלחסיראס, ליד צוק גיברלטר – חייבה שיתוף פעולה הדוק עם הקונסול הספרדי בעיר. בעזרת יהודי אמיד ונכבד במדריד, התנדב לסייע בענין זה כומר ספרדי קתולי, שהיה מיודד עם הקונסול הספרדי בטאנג׳יר. הכומר בא במיוחד ממדריד ולאחר שיחה עם ידידו – הועיד הקונסול הספרדי איש מיוחד במשרדו שטיפל בהוצאת אשרות כניסה לספרד. על־ידי סידור זה, ניתן היה לקבל כ־30-40 אשרות כניסה ספרדיות ליום ולהוציא מטאנג׳יר כמספר הזה של יהודים.
הסיוע של השילטונות הספרדים היה למופת והוא בא לידי ביטוי בצורות שונות. כך, למשל, ״דרור חסיד״ נעצר באחד הימים, בנסותו לעבור מאלחסיראס לגיברלטר, כאשר ברשותו דרכונים מרוקניים מזויפים. בעזרת קשרים מתאימים, הצליח ״חסידי׳ ליצור קשר עם המושל המקומי באלחסיראס ובעקבות התערבותו – הוא שוחרר מכלאו. קשר זה עתיד היה להתרחב ולהקיף סיוע לאנשי ה״מסגרת״ גם באזורים אחרים.
השיטות שהונהגו באותם הימים בטאנג׳יר, היו דומות לאלו שננקטו בשתי המובלעות הספרדיות במרוקו – סיאוטה ומלייה. פעילים מקומיים של ה״מסגרת״ דאגו לספק לעולים תעודות מתאימות ולהעלותם לספינות־המעבורת שהביאו אותם לאלחסיראס. שם המתין להם איש ה״מסגרת״ ולאחר שהחתים את דרכוניהם במשטרת הנמל – הם עלו לאוטובוסים שהסיעו אותם למחנה הסוכנות היהודית בגיברלטר. ההברחה לסיאוטה נערכה לרוב בדרך הים. בין טטואן לסיאוטה, היה מפרץ עמוק ושקט בשם רינגון. שיירות העולים היו מגיעות לרינגון ושם הועברו בסירות קטנות של מבריחים לסיאוטה. התנועה מהכפרים השונים לרינגון היתה מבוקרת ושליחי ה״מסגרת״ היו מדווחים לממונים עליהם על צאת האוטובוסים ועל מועד בואם המשוער של העולים. במרוצת הזמן השתכללה השיטה מאוד. הודות ליחס הנאה שגילו שלטונות בריטניה וספרד, ננקטו בגיברלטר ובמובלעות הספרדיות, שיטות ביקורת שהבטיחו טיפול מהיר בעולים ומנעו אי־הבנות. כך, למשל, העולים בסיאוטה או במלייה, עלו על ספינות־המעבורת לפני הנוסעים האחרים וירדו באלחסיראס ראשונים. על־ידי כך, נשמרה מידה מסוימת של חשאיות, ונמנע בעד העולים מלהשיב לשאלות מביכות וטורדניות. ואילו בגיברלטר, הביקורת היתה אפילו יותר פשוטה: איש ה״מסגרת״, יחד עם מפקד המשטרה, קצין המכס ורופא – עלו על המעבורת, בעודה בלב ים. כאשר נקשרה הספינה לרציף – ביקורת הדרכונים כבר הושלמה והעולים ירדו הישר לאוטובוסים, שהסיעו אותם למחנה הסוכנות היהודית.
המושלים והפקידים הספרדים בסיאוטה ובמלייה, נהגו ביהודי מרוקו לפנים משורת הדין. בכך, הם כאילו ביקשו לכפר על חטאי האינקויזיציה וגירוש יהודי ספרד בשנת 1492. למרות העובדה שישראל סירבה בזמנו להכיר במשטח הדיקטטורי של גנראל פרנקו, לא עשתה ספרד חשבון עם ישראל והיא שיתפה פעולה בהברחת יהודי מרוקו למובלעות שלה ביבשת האפריקנית. שיתוף הפעולה עם הספרדים החל בדרג המקומי, ועבר אחר כך גם למישורים אחרים. אלמלא סיוע זה, ספק אם ניתן היה להוציא מסיאוטה וממלייה מספר כה רב של יהודים.
סיאוטה שוכנת לרגלי הר קטן, בחופו המרוקני של הים התיכון. אורח החיים הנינוח של 75 אלף תושביה, אינו מותיר ספק ביחס לאופיו האנדלוסי של האיזור. הנמל החופשי בעיר, מושך אליו מדי שנה למעלה ממיליון תיירים והפך אותו לאחד ממרכזי המסחר החשובים ביותר בחוף הצפון־אפריקני. ביקור קצר בסיאוטה, מותיר באורח רושם של עיר אירופית, בדומה לערי החוף הים תיכוניות בדרום ספרד. התנועה בסיאוטה ערה ותוססת ובין המוני המבקרים בה – בולט מספרם הרב של המרוקנים הבאים מטטואן ומכפרי הסביבה. רבים מהם לבושים בבגד המרוקני המסורתי, אחרים לבושים על פי מיטב האופנה האירופית ונוהגים בסימטאות העיר במכוניות פאר חדישות.
מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 117