יהדות מרוקו-הווי ומסורת-חברת ביקור חולים-רפאל בן שמחון- תשנ"ד

ר׳ שלום סודרי

מנהלה האחרון של חברת ביקור חולים היה ר׳ שלום סודרי, אשר הצטיין במסירותו וביעילותו במשך תקופה של למעלה מחמש־עשרה שנה, בניהול נאמן של המוסד. הוא הקדיש לחברת ביקור חולים את רוב זמנו ומרצו. על חברות גמילות חסדים במכנאס, נוהג ר׳ שלום סודרי לומר: ״מכנאס פתח גן עדן״, ושמה של עיר זאת נודע בשערים בכל אתר ואתר כי בניה הם כולם רחמנים בני רחמנים.

במשך שנות עבודותו כממונה על ״תיק הבריאות״ של ביקור חולים במכנאס, הוא עשה רבות למען החברה, טיפל במאות משפחות נזקקות, דאג להביא רופא לכל חולה או לאשפזו אם היה צורך. תמיד הוא נהג להביא תרופות לחולים, ביקרם בביתם ואיחל להם רפואה שלמה. לא רק הנזקקים לעזרה פנו אליו, אלא גם הבינוניים שלא היו לגמרי עניים, ולעולם הוא לא השיב פני איש ריקם. כאשר היה יהודי עצור בבית הסוהר, דאג ר׳ שלום לספק לו מזון כשר, בנוסף למאמצים שהיה עושה כדי להוציאו משם ומהר ככל האפשר.

אביו של ר׳ שלום, ר׳ אהרן נהג לומר לו: ״חברת גמילות חסדים שאין לה גרעון סימן שאין לה פעילות״. רבי שלום הקדיש תמיד חלק מזמנו לחיפוש דרכים ושיטות, איך לחסוך בהוצאות והצליח. במקום להפנות את החולים לבתי־מרקחת פרטיים, הוא היה רוכש תרופות מסיטונאים. הוא עשה גם הסדרים עם עובדי בתי־החולים הצרפתיים, לרכישת עודפי תרופות במחירים מוזלים. כך נהפכה חנותו (למוצרי חשמל) למחסן תרופות, עד כדי כך שלעיתים המולת החולים שצבאו על חנותו, הייתה רבה יותר מהמולת לקוחותיו.

ר׳ שלום עלה גם הוא לארץ ומשלב פה את העזרה לזולת עם חינוך. הוא מטפל בנוער, נותן שיעורי תורה לצעירים, מכין נערים לבר־מצוה ועוד ידו נטויה בכל, בענייני צדקה וגמילות חסדים^.

שמחה בנת למלך (שמחה בת המלך)

אשה נוספת שהקדישה את רוב חייה לעזרה לזולת, היא שמחה בנת למלך (שמחה בת המלך). מעטים מאוד זוכרים היום את האשה הזאת אשר נקראה בפי כל יהודי מכנאס בשם ״שמחה בת המלך״. ומדוע?, אין איש יודע. כל בני העיר היכירוה רק בשמה הפרטי ״שמחה״ ובתוספת ״בנת למלך״(בת המלך). גם את שם משפחתה לא היה כל כך ידוע, ורק מעטים ידעוהו. (שם משפחתה בוטבול).

שמחה בנת למלך הייתה רעייתו של הזקן יוסף ממן ז״ל, אביהם של יעקב ודוד ממן. היא הייתה גרה במבוא-א-סכווליא (רח׳ בית הספר) אשר ב״מללאח״ הישן. לבית ספר לעבודה סוציאלית, לא הלכה שמחה בנת למלך, ואולי גם לא שמעה עליו. אך בזכות עצמה, הייתה שמחה עובדת סוציאלית מצויינת. היא הייתה עסקנית ציבור מטעמה היא ומרצונה החופשי שלא על מנת לקבל פרס. מרת שמחה הקדישה את רוב חייה לעזרת הזולת, אף־על-פי שמקורות מחייתה היו דלים. היא הייתה עוזרת למיילדת, פעילה בחברה קדישא, משתתפת באיסוף לחם התמיד, ומעל לכל, פעילה בתלמוד־תורה בעיר. קרוב לעשרים שנה עבדה בהתנדבות בתלמוד־תורה במכנאס, מוסד שבו מאות בני נוער נהנו מארוחת צהרים, והגברת שמחה הגישה להם את הארוחות יום־יום, וגם בישלה. ביום שבת היא לא הייתה נחה. זוכרני בכל יום שבת אחר הצהרים, כאשר רוב בני הקהילה הלכו ללמוד או לשמוע דרשות מפי ר׳ יעקב כהן ז״ל בבית הכנסת ע״ש ר׳ שמואל בן־וואעיש שהיה צמוד לביתה, האשה הזאת הייתה מכינה עוד מערב־שבת, מיחם גדול של מים חמים וסיפקה תה לכל דורש בזמן הדרשה.

כאשר בחורה יתומה עמדה להתחתן, היא ידעה תמיד אל מי לפנות ולא התאכזבה. מרת שמחה ידעה ממי לגבות ומי יכול לעזור. ״שמחה בנת למלך״ עזרה במיוחד, ליתומים שהגיעו לגיל הבר־מצווה וצירפה את היתום לבנו של גביר שעמד להכניסו לעול המצוות, ועל ידי כך חגג אותו יתום את יומו הגדול בהצטרפותו לשמחה אחרת. גם לגבי הכנסת כלה, היא נהגה כך וצירפה את היתומה או בת העניים לבתו של אחד הגבירים.

אם הבנים בפאס (זהרה סמחון)

אשה דגולה, אחרת הייתה מרת זהרה סמחון נ״ע, רעיתו של ר׳ מימון אבן־דנאן ז״ל בעיר השכנה פאס. היא כיהנה כנשיאת אם־הבנים, והייתה אחת הנשים הצדקניות של הקהילה. (על פעולותיה החינוכיות בקרב הקהילה. תעיד התעודה שצילומה מובא כאן).

כמו במכנאס, כן גם בפאס, נוסדה חברת אם־הבנים על ידי נשותיהם של נכבדי הקהילה, והמשפחות המיוחסות והעשירות. כל מטרתן הייתה לשנות את שיטת החינוך שהייתה נהוגה בחדרים, לשפרה ולהעלותה לרמה מקצועית גבוהה, להכניס אירגון ומודרניזציה ללימודי הקודש, מבלי לפגוע במסורת הטבועה ביהודי המרוקאי. זאת הייתה גם תשובה לבית־ספר אליאנס, שנחשב בעיני הרבנים בפאס מקום לתרבות זרה. שיטת הלימודים שינתה פנים בבית-ספר אם־הבנים שהכיל שש כיתות בהתחלה. התלמידים ישבו כמו בבית-ספר אליאנס, על ספסלים, קיבלו שיעורי התעמלות ומורה מיוחד לצרפתית. ארוחות חמות סופקו לתלמידים העניים שלא שילמו שכר לימוד.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-חברת ביקור חולים-רפאל בן שמחון- תשנ"ד-עמוד-206