המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

יהודי יפו

כיבוש יפו על ידי צבא נפוליון במרס 1799 המיט על העיר אסון גדול. בין ההרוגים הרבים מקרב האזרחים היו מוסלמים, נוצרים ואף לא יהודי אחד. הסיבה: ביפו, זה כמה דורות לא ישבו יהודים, ורק לעיתים, בספרי הזיכרונות וביומניהם של עולים לרגל, נזכר יהודי אחד, ולעיתים משפחה יהודית. אפילו בתקופה מאוחרת יחסית, 1824, ציין דוד דבית הלל, נוסע יליד וילנה שביקר בארץ והמשיך מכאן להודו, כי ״יפו היא עיר על שפת הים התיכון ובה קונסול אנגלי וקונסול צרפתי. היא עיר גדולה ויפה מאוד, מוקפת חומה, ובה מים טובים מאוד ופירות משובחים… אין יהודים היושבים ביפו״

לפי מקורות אחרים התגוררו ביפו באותן שנים שתיים או שלוש משפחות יהודיות. ידוע, למשל, על משפחתו של אהרון מטלון, שעלתה ב־1817, לאחר שהתגוררה קודם לכן בטורקיה, בארם נהריים (עיראק של ימינו) ובסוריה. כשירד בנמל יפו, פגש יהודי אחר, אף הוא מטורקיה, סניור עזריאל, וזה הציע לו לא להמשיך לירושלים, אלא להתיישב ביפו. מטלון פתח חנות גדולה, ייבא וייצא סחורות ומוצרים, והיה היהודי הראשון שקיבל פ׳ירמאן (רישיון) מהממשל העות׳מאני לרכוש קרקעות ופרדסים.

מי שנחשב לפורץ הדרך להתיישבות היהודית ביפו במאה ה-19 הוא ישעיהו אג׳ימאן מאיסטנבול, שכבר הוזכר. אג׳ימאן היה הגזבר של חיל היאניצ׳רים, שומרי הראש של הסולטאן הטורקי, ויש אף שהעלוהו בדרגה וקבעו שהיה שר האוצר הטורקי. הוא הגיע לבקר בארץ הקודש בשנת 1820. בעת סיוריו ביפו, לפני שעלה לירושלים, התברר לו כי היהודים העולים לארץ שוהים ביפו כמה ימים, והם נאלצים להתאכסן בבית אחד מערביי העיר, באין שום יהודי שיוכל לארח אותם.

קם אותו אג׳ימאן ועשה מעשה: רכש חצר ובית, לא הרחק מהנמל, שעד מהרה קיבלו את השם ״דאר אל-יהוד״ (בית היהודים) וחדר אחד בבית הקדיש לבית כנסת. הנכס נרשם בספרי האחוזה הטורקיים על שם עדת הספרדים בירושלים., סביב ״דאר אל־יהוד״ החלו להתקבץ כמה יהודים שהעדיפו להתגורר ביפו, ולא באחת מערי הקודש. כמה מהם טיפלו בעולים ואחרים עסקו במלאכות שונות ובמסחר.

השינוי במצב היהודים ביפו החל עם הכיבוש המצרי של ארץ ישראל, ויפו בתוכה. שליט הארץ אברהים פאשא הכניס בשנות השלטון המצרי תיקונים ושיפורים ומספר היהודים ביפו החל לעלות. באותו עשור כבר ישבו ביפו יהודים מטורקיה, מאיטליה, מבוסניה, ממצרים, מבולגריה וגם מתימן, מרוסיה ואף מילידי הארץ. אולם הם היו מעטים עדיין. ראשי הקהילה הקטנה הזו היה עולים מטורקיה.

מקובל שאת ה״מהפך״ הדמוגרפי חוללו ביפו עולים יהודים מצפון אפריקה, שהחלו להגיע אליה ב-1838. הסופר ש׳ בן־ציון, שראיין את ״זקני יפו״, ידע לספר כי ראשוני עולים אלה הפליגו באוניית-מפרש שהיטלטלה ימים רבים על פני הימים ומגמת פניהם הייתה להתיישב בגליל. סמוך לחיפה פקדה את הספינה סערה גדולה, הספינה שקעה ו-12 מנוסעיה טבעו.

השאר עלו בכוחותיהם האחרונים על חוף חיפה, אז יישוב נידח וקטן. הבאים, בעלי יוזמה וניסיון כלכלי מארץ מוצאם, בחנו להתיישב בשכם, ולאחר מכן בירושלים – ולא מצאו בשתי ערים אלה בסיס כלכלי של ממש. כיוון שכך הופנה מבטם לעבר יפו, ״והעיר שער הארץ לבאים ולשבים ומרבית סחר הארץ דרכה תבוא ותצא״. הגיעה החבורה ליפו והתיישבה בה, סביב חצרו של אג׳ימאן.

על ראשית התיישבותם ביפו של עולי צפון אפריקה סופרו עם השנים סיפורים לרוב, שמעורבים בהם דמיון ומציאות. כך לדוגמה לא ברורה השנה שבה הגיעו ליפו נוסעיה של אותה ספינת מפרש שנטרפה בחוף חיפה – 1838, 1840 ואולי 1842. במקור אחד אפילו נזכרת השנה.1830

פרשה אחרת, הנושאת אף היא סממנים מיתולוגיים, נוגעת לסיפור, ואולי לעובדה היסטורית, בדבר חרם על התיישבות יהודית ביפו שפרסמו רבני ירושלים הספרדים, שביקשו לחזק את עדתם וחששו כי חלק מהעולים לארץ, ואולי רובם, יעדיפו את יפו על פני ערי הקודש בכלל וירושלים בפרט. פרסום על כך היה בתקופה מאוחרת, לקראת סוף המאה ה־19, מעטו של העיתונאי יעקב גולדמן, שכתב על ״יפו לפנים והיום״. גולדמן אף קשר את שיגורו של הרב יהודה הלוי מירושלים ליפו ב-1840, במשימה שהוטלה עליו מטעם חכמי עיר הקודש: למנוע מהעולים להתיישב  ביפו, ולכוונם לירושלים.

בן־ציון גת, חוקר היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19, קבע את שיגורו של הרב יהודה הלוי לתקופה מוקדמת יותר ותיאר את פעילותו באור שונה במקצת, שמתעלם מהתיישבותם של יהודים אחרים, דוגמת מטלון, בעיר החוף. ״היהודי הראשון שחידש את יישובה של יפו היה ר׳ יהודה הלוי מראגוזה, שהתיישב ביפו בין השנים תקצ״ב־תקצ״ו [1836-1832]. ר׳ יהודה הלוי נשלח ליפו מטעם הכולל הירושלמי, כדי לקבל את פני העולים ולסייע בידם להגיע לירושלים״. היותו תושב קבוע ביפו – לדעת גת – משכה ליפו עוד יהודים, בעיקר מעולי מרוקו, ״שלא רצו לחיות על החלוקה וביפו יכלו למצוא להם פרנסה״.

האם היה חרם ירושלמי על המתיישבים היהודים ביפו? ככל הנראה לא. אברהם משה לונץ, עורכו של השנתון לוח ארץ ישראל שבו פורסם מאמרו של גולדמן, פקפק באמיתות הדברים ופנה לרב הספרדי הראשי, הראשון לציון יעקב שאול אלישר (״ישא ברכה״), שישב בעצמו שנים לא מעטות ביפו. הלה הכחיש את דבר האיסור הזה מכול וכול, ולדברי לונץ אמר לו מפורשות: ״מעולם לא הקשיבו אוזניו כדבר הזה״.

בד בבד עם התיישבות עולי מרוקו הראשונים ביפו, ניסתה להיאחז בה גם קבוצה גדולה של יהודים אשכנזים. בן־ציון גת כתב כי האשכנזים הראשונים שהגיעו ליפו במאה ה־19 באו ב-1839 ו״התאחדו עם המרוקנים״. הם התפללו בבית הכנסת שלהם ואת קהילתם העצמאית הקימו רק לאחר שנים רבות.

מבין המשפחות שהגיעו מצפון אפריקה החלה להתבלט משפחת שלוש, שנכונו לה הרבה עלילות בעשרות השנים הבאות, לרבות קשרי נישואים עם משפחת מויאל. כפי שנכתב לעיל, בעת האסון הימי ליד חיפה, הצליחו להגיע לחוף האב אברהם, האם שמחה, הבן אהרון בן ה-11 ושתי בנות(שגילן לא צוין) – ריקה וחנה. שניים מילדי המשפחה טבעו – יוסף בן השבע ואליהו בן התשע. כשנולד ב-1870 בן לאהרון שלוש הוא קיבל את השם יוסף אליהו, על שם שני דודיו שנפטרו בילדותם, והוא קרוב לוודאי בן משפחת שלוש הנודע ביותר, ובין השאר היה מראשוני אחוזת בית ובעבודתו כקבלן בנה חלק גדול מבתיה הראשונים. י״א שלוש נישא לבתו של אברהם מויאל, גיבורו של ספר זה, ועוד יסופר עליו בין דפיו.

דמות מרכזית ביפו במשך יותר מ־40 שנה הייתה הרב דמתא, רבי יהודה הלוי מראגוזה, כפי שכונה בפי כול. אף שנולד בסרייבו, גדל והתחנך בראגוזה, על חוף הים האדריאטי. בקרואטיה המודרנית נקראת העיר דוברובניק. הרב האריך ימים ושנים ונפטר בשנת 1879, בגיל 96. בראש קהילת יפו עמד למעלה מ-45 שנה. הוא היה מוכר ונערץ על ידי היהודים, כמו גם על ידי המוסלמים והשלטונות הטורקיים.

ב־1863 יזם את הקמת ״ועד העיר יפו״, נציגות-על של כל יהודי יפו מכל העדות, ספרדים כאשכנזים – תופעה לא מקובלת עד אז בארץ. הרב יהודה הלוי נחשב גם לאחד מראשוני הפרדסנים בארץ. יחד עם אחרים רכש חלקה גדולה ליד נחל מוסררה(כיום נתיבי איילון) ונטע בה פרדס, אחד הראשונים בארץ. באמצע שנות ה־50 של המאה ה-19 נמכר הפרדס למשה מונטפיורי, ולימים הוקמה במקום שכונת מונטפיורי.

במשך עשרות שנים היוו העולים מארצות צפון אפריקה, הבלקן והמזרח התיכון (שנקראו באופן מכליל ״ספרדים״) רוב ביפו. אשכנזים היו מעטים ורק בתקופת העלייה הראשונה (לאחר 1882) עלה מספרם. איטה ילין, בתו של העסקן יחיאל מיכל פינס שעלתה ארצה ערב העלייה הראשונה, כתבה בזיכרונותיה: ״לחוף יפו הגענו בתחילת אלול, בזמן החם היותר גדול. האוויר החם והמחניק, יפו המזוהמת, והערבים בתלבושתם המוזרה לנו לגמרי דיכאו את רוחנו. ביפו של אז ישבו כמאתיים משפחות מיהודי המזרח ששפתם הייתה ערבית מרוקנית. היו גם אי אלה חלבים [מהעיר חלב בסוריה] ומשפחות ספרדיות אחדות… בעיר יפו היו אז משפחות אשכנזיות אחדות ובהן משפחת המבורגר ומשפחת שמרלינג, שבביתה התאכסנו״…

אין ספק כי הקהילה היהודית ביפו עברה מהפך מוחלט ב-100 השנים האחרונות של השלטון הטורקי. כתבה על כך פרופ׳ רות קרק: ״…יפו צמחה מיישוב שגודלו ככפר ובו 2,500־3,000 נפש לעיר השנייה בגודלה בארץ שמנתה 50,000 תושבים. בה-בעת מנה היישוב היהודי בעיר 15,000 על סף מלחמת העולם הראשונה ושיעורו באוכלוסייה הכללית הגיע ל-30 אחוזים, אף על פי שבתחילת המאה ה-19 לא ישבו כלל יהודים בעיר״. אל החבורה הססגונית של יהודי יפו, עוד בימי הבראשית של הקהילה בעת החדשה, הצטרפה באמצע שנות ה־50 של המאה ה-19 משפחת מויאל. מספר היהודים בעיר באותה עת לא היה גדול: לפי הערכה אחת היו בה ב-1854 130 יהודים – 25 משפחות ספרדיות ומשפחה אחת אשכנזית. לפי הערכה אחרת, מ-1856, מספר היהודים הגיע ל-.400 משפחת מויאל השתלבה בקהילה ובחיים הכלכליים. ועם השנים פרשה כנפיים, ובניה – במיוחד אברהם ויוסף מויאל – הרחיבו את פעילותם אל הארץ כולה.

באישורו של מחבר הספר ד"ר מרדכי נאור ובהסכמתו של פרופ' נעם למלשטריך לטר ורבקה (חיון) למלשטריך לטר, בתו של יגאל חיון.

ספר זה מוקדש לזכרו של יגאל חיון נכדו של אברהם מויאל

יגאל היון נולד בפתח-תקווה ביום 19.5.1916 לרבקה בת אברהם מויאל ולדוד חיון יליד דמשק. יגאל היה אח לאברהם ולשלמה, והבכור מבין שלושת האחים

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ' 24

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
רשימת הנושאים באתר