אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח

וְהַזּוֹכְרִים אוֹמְרִים
כִּי בָּעֶרֶב הַהוּא
הָיְתָה תַּאֲוָה מְתוּקָה לְשֵׁנָה
בְּעֶרֶב יוֹם שְׁלִישִׁי זֶה הָיָה
הוֹי אִמָּא.

 (מתון שירו של ארז ביטון, ״רעידת אדמה באגדיר״)

טלבורז; הרובע היהודי והמוסלמי, שוקק חיים. השכנים הכפריים הגיעו כבכל לילות הרמדאן לחלוק את הארוחה החגיגית לשבירת הצום עם בני משפחה או חברים. הילדים הקטנים במיטות, אך הבוגרים ממלאים את הרחובות, נפגשים, מדברים, צוחקים. הנשים מתכנסות סביב כוס תה רענן ועוגות הדבש. בקולנוע "סהרה״ הקרנת הסרט הסתיימה, ואחרת עומדת להתחיל. בלילות הרמדאן נהוג להוסיף הצגת לילה לגברים המוסלמיים. המנהל, מר ג׳ורג', יוצא לנשום אוויר בין שתי ההצגות. עוזרו מטפל בגלגול הסרטים. הלילה ענוג. השמים זרועי כוכבים, בהירים במיוחד.

מר ג׳ורג׳ נשען על קיר הגינה באמצע הכיכר. השעה 23:41 בדיוק כאשר הוא מרגיש סחרחורת פתאומית. הוא רואה את בניין הקולנוע ואת זה שלידו מתנדנדים. העיר כולה ניעורה כמו ביד ענקים, והרצפה נכנעת להלוך ושוב חזק ביותר, צפונה ודרומה. נענוע אדיר מטלטל את הבניינים, מעקמם ומשברם. אורות פנטסטיים מאירים את השמים בגוונים אדומים וכחולים וחושפים מראה נורא: עיר שלמה נהרסת. רעש עצום ורב עולה מן האדמה, מעין רכבת ענקים בדהרה מתפרצת, מעין מהלומות תותחים. הרעש כה אדיר עד כי עדים שלמרגלות בניין מתמוטט אינם שומעים כלל את מפולת מאות הטונות של חומרי בניין. המציאות עולה על כל דמיון. והיא אימה חשכה.

נדירים הם העדים אשר יכולים לקבוע בוודאות את משך האירוע: עשר עד 14 שניות. כך מאשר מאוחר יותר המרכז הססמולוג׳. אך ברור כי השבר נעשה בשתי פעימות, והפעימה השנייה, שהחלה בשנייה העשירית, היא ההרסנית ביותר. ברובע של עבודות המועצה לעבודות ציבוריות, שהראשון נבנה כזכור בשנים 1927-1923 בידי האירופים, האדון והגברת דוהם יושבים לנשום אוויר על מרפסת ביתם. והנה הם רואים את הבניין Brise Marine, הניצב כמה מאות מטרים מהם, נפער לשניים ומתמוטט בענן של אבק. הרעש מגיע מהר מאוד לשיאו ונפסק באותה מהירות שהחל. ההד האחרון של הרעש הגדול מתמוגג באוויר עם הנענוע האחרון של הרצפה.

דממת מוות נושרת על העיר ומסתרגת בעלטה עבה ובענן אבק. לא סערת רוחות ולא הצפת מים ולא הפצצה מעשה ידי אדם יוכלו להשתוות בעצמתן לרעש האדמה הזה. בחושו את זעזוע הרצפה הנשמטת תחת רגליו, אין לו לאדם אלא לפחוד פחד מוות. נוראותו של הרעש גדולה מכל מה שאדם מסוגל לדמות בנפשו. האנרגיה האצורה המשתחררת מן האדמה ומנערת אותה, כמוה כפצצות מימן אחדות. ריח גופרית שולט בכיפה, כמו נפחה האדמה את אשר במעיה ופרקה את מטענה.

השקט לא יישאר עוד זמן רב. לא יחלפו אלא רגעים אחדים של שקט הלום לפני שברבעים הפגועים ביותר, כמו טלבורז', פונטי והעיר החדשה, תתפרצנה זעקות השבר של הנמחצים תחת ההריסות. רק עוד דקות אחדות של שקט המום לפני שבגרון חנוק, בלב פועם, בפחד מוות יצאו מן ההריסות הניצולים – גברים, נשים וטף – בבגדי הלילה שלהם או אף עירומים, כי כך לנו במיטותיהם מפאת החום הכבד. הבתים ננטשים בחטף מחשש התמוטטות נוספת או מאוחרת. הנה עוד דקות אחדות של עלטה לפני שפנסי המכוניות יאירו את הבתים שמהם בוקעות קריאות לעזרה של הקבורים החיים. כך נראית אחרית הימים!

באזור המוכה ביותר בעיר, טלבורז', ילדה קטנה כבת עשר מתעוררת בבהלה. כל גופה הקטן עקוד בצורה משונה. במיוחד שיערה הארוך. היא איננה זזה. בקושי נושמת. אפה כואב. פיה מלא אבנים וחול. עיניה נפערות אל תוך עולמה ההרוס.

כל שהיא רואה הוא חושך וצלמוות. היא שומעת עמומות את קול אביה המונה את שמות אשתו וילדיו אחד לאחד: מסוד׳! לאה! מוניק! רז׳ין! מיזו! היא רוצה לענות, אך גרונה נחנק. היא רוצה לצעוק, אך קולה משתתק. היא כה צמאה. לא, היא איננה חושבת על שום דבר ברור. רק חשה את הזעזועים החוזרים ונשנים המנענעים את האדמה. כל כמה שניות. אולי דקות. בעצם אין לה ידיעה ברורה של זמן. היא נרדמת ומתעוררת לסירוגין.

מה זה? איפה היא? גופה לכוד בין שברי קירות, בין אבנים. אך הנה היא מצליחה להזיז את ידה השמאלית. גם את הימנית היא מרגישה. מה עם הרגליים? אמנם הן מקופלות, אך יש לה תחושת חיים בהן. היא שומעת קולות. ושוב קולו של אבא. הפעם היא אומרת: "אבא, אני צמאה נורא". היא בטוחה כ׳ אבא יגיע מיד ויחלצנה. עד היום היא מחכה.

היא מצליחה לפלס דרך. מעל לראשה חור קטן. אולי תנסה להגדילו. היא שולחת יד מעל לראשה. ועוד יד. כמו תינוק מרחם אמו. הנה, היא בחוץ. בזכות מידותיה הקטנות היא מצליחה להשתחל בין השברים של מה שהיה ביתה וילדותה. שיערה הארוך סתור על פניה. אפה נפוח וכואב. שן אחת נשברה בפיה, והוא מדמם. היא אינה מרגישה את כאביה האחרים.

לילה. אך הנה היא עומדת על הריסות ביתה שנתערמו לערמה דמוית חרוט. היא עומדת עליהן ברגליים יחפות. רק החלק העליון של הפיג׳מה הלבנה מכסה אותה. למטה אנשים שהיא אינה מזהה בבירור קוראים לה לרדת. לאט, לאט. היא מתעכבת עוד מעט קט על המראה הנורא. היא יודעת שהעולם שלה נשבר, והיא עומדת על שבריו.

הנה היא כבר רצה בדילוג על האבנים ומגיעה למטה. זוהי בריחתה מהמולת ילדותה. למטה אוספים אותה ומושיבים אותה עם ילדי שכנים בלתי מזוהים. מה קורה? איש אינו מדבר אתה, מסביר לה. מסביב עמודי חשמל ממוטטים. חוטי חשמל גלויים. היא אינה מנסה לפענח את המציאות המבולבלת המוזרה הזו. חיילים צרפתיים מתרוצצים סביב ערמת ההריסות לאור פנסי מכונית. אחרי כמה זמן יגיע לצדה גם אחיה הפצוע. הוא מושב לצדה. מה יש לו ביד? ומדוע

ראשו קיבל צורת אבטיח משונה? הנה אחותה הגדולה. הביטחון למראה המוכר, הידוע, האהוב מתחיל לשוב אליה. הנה אחותה האהובה, לאה. על כתפיה ז׳קט צבאי. גם רגליה יחפות. כמה זמן חולף עד אשר מעלים אותה, את אחיה ואת אחותה למכונית צבאית לכיוון בית חולים שדה?

בטלבורז׳ אימה ותדהמה! מעטים מאוד הבניינים החפים מפגע. מאות בניינים נהרסו עד היסוד. הרובע אשר שקק חיים לפני כמה שעות קרס והשתנה ללא הכר. סימון הרחובות נעלם. כמה ניצולים יש מבין אלפי תושביו? אלפי נפגעים! נהוג בקרב המוסלמים שלאחר הצום היומי הנשים אינן יוצאות מביתן, ולעומתן הגברים מתרועעים אלה עם אלה בקולנוע או בבתי הקפה ומכינים עצמם לקראת יום המחר. הודות למנהג זה ניצלו גברים מוסלמיים רבים, ואילו הנשים נלכדו בבתיהן ונספו.

הרחוב המרכזי, המכיל חנויות רבות, נהרס כליל. חנות נעליים יחידה עומדת פתוחה לרווחה. כל הזגוגיות שבורות. ניצולים יכולים לקחת לעצמם נעליים. אין למי לשלם.

רוב היהודים התגוררו ברובע זה. עתה כבר אי־אפשר לזהות את רחובותיו. הניצולים עוברים מבית לבית בחיפוש אחר בני משפחה או חברים יהודיים. יצחק אביסרור, בעל חברת האוטובוסים, נכנס לאחד האוטובוסים שברשותו ויוצא לחפש ניצולים יהודיים ומובילם לבית החולים של חיל האוויר והים הצרפתי ולחווה הפרסית שלו שעל דרך  Oued Soussוב־Ait Melloul ולחוות של משפחות יהודיות אחרות. לאיש יש אישור הסעה, ועל כן שוטרים מתלווים אליו. כל הלילה נוסע האיש בין החורבות הלוך ושוב. הוא מעמים גם מתים. ותלמידי הישיבה? מי ידע גורלם?

ההמולה רבה גם בבית החולים הגדירי. כל הצוות הרפואי – רופאים, אחים ואחיות, ביניהן נזירות – ממהר לפנות את 400 המיטות לפני שהבניין קורס. נס גלוי הוא שאף לא אחד מן המאושפזים נפגע.

אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח-עמ' 91

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
רשימת הנושאים באתר