רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים -שלום בר־אשר

חשיבות מרובה אני רואה בכתיבה בשתי לשונות, שכן לו התכוון דנינו לכתוב את דבריו רק כדי לגול אבן מלבו ולומר לעצמו: ״אני את שלי עשיתי״, הרי היה כותב רק בעברית. אבל כתיבתו בשתי הלשונות הרחיבה מאוד את קהל הקוראים שלו. ואם אכן התכוון שבני קהילתו יקראו את ספרו – והדעת נותנת כי העברית הצחה שבה נכתב הספר לא היתה שגורה בפי רוב בני הקהילה, ובוודאי לא בצורת הציורית, המאפיינת את מרבית הספר – נשאלת אפוא השאלה, למי מיועד הנוסח העברי? עצם הדבר שגם הנוסח הערבי כתוב באותיות עבריות מעיד על דפוס הכתיבה בקזבלנקה, שהיה בבחינת המשך לנוהג שרווח בערי מרוקו הוותיקות, בימי הביניים, שכידוע נהגו לכתוב ערבית בכתיב עברי – וממילא הוא מעיד על ידע של בני הקהילה בקריאת אותיות עבריות (ספריו של דנינו, ראוי לציין, נדפסו כולם בקזבלנקה). אין ספק שהכתיבה באותיות עבריות אפשרה לפרט היהודי להבין את הכתוב בעצמו, בלי להזדקק לעזרה, מן הסיבה הפשוטה שהיהודים במרוקו לא קראו ולא כתבו ערבית ספרותית. אמנם הם דיברו ערבית עם בני חברת הרוב המוסלמית אך רב מעטים בעיקר תלמידי חכמים ידעו קרוא וכתוב בערבית זו.

יתר על כן, התחום הראשון שבו החלו היהודים לפעול בערבית־יהודית היה הספרות המשכילית (והעיתונות); ונודע להם תפקיד ראשון במעלה בהשפעה על הציבור היהודי ה״בינוני״, שהתרבה בגלל הריבוי הטבעי הגובר. ספרים כמו ספריו של דנינו ודפי ״קול קורא״ לציבור הכתובים ערבית־יהודית הלכו ונפוצו יותר ויותר עד שנות השבעים.

נקודה אחרת שאינה ברורה די צורכה היא, האם כתב דנינו את דבריו בערבית ולאחר מכן תרגמם לעברית, או שמא כתב בעברית ותרגמם לערבית, כפי שעולה מן ההקדמה לספרו "אור חדש" שבה ציין כי הנוסח המקורי תורגם בידי מתרגם, וכן הדגיש כי המתרגם לא הוסיף על המקור ולא גרע ממנו ולו מילה אחת, וכי תרגומו נאמן ביותר. לכן קשה קצה להחליט האם ספריו הראשונים נכתבו בעברית ותורגמו בידי מתרגם זר ששמו אינו מוזכר, או שהוא עצמו תרגם את ספריו. ואם אכן תרגם את ספריו, מדוע אפוא נזקק למתרגם בספרו השלישי? אפשר שבשלב זה של כתיבת ספריו החליט דנינו להיעזר בשירותיו של מתרגם אחר כדי לחסוך זמן, ״כתוב באותה העת דברים חדשים. עם זאת, כאמור, נקודה זו עדיין לא נתבררה כדבעי.

הערת המחבר: ספריו של דנינו נדפסו בשני בתי דפוס: בית הדפוס של משה עמאר, שהיה בית הדפוס העברי הראשון בקזבלנקה ונוסד ב־1919; ובית הדפוס של יהודה ראזון, שהיה בית הדפוס השני בקזבלנקה ונוסד בשנות העשרים ובו נדפס הספר שרביט הזהב. ראו: בר אשר,הספרות (לעיל, הערה 5), עמ^׳ 212-211. כן ראו: א׳ מרציאנו, ספר בני מלכים, והוא תולדות הספר העברי במרוקו, ירושלים תשמ״ט, עמ׳ 164-131.

חריפות דבריו וההשפעה שנודעה לה על בני הקהילה נחשפת מן הסתם רק כשקוראים את ספרו רסיסי לילה (נכתב ב־1940, אך יצא לאור רק ב־1947). בהקדמה לספר זה כתב דנינו דברי ביקורת חריפים ביותר על מבקריו המלעיזים, שבמקום לשמוע את דבריו, ולנסות להבינם, עלבו בו וכינו אותו ״בעל החלומות״. מובן שבכינוי זה הביע דנינו את הרגשתו ואת דעתו על המצב: כמו שאחיו של יוסף כינוהו כך ולבסוף התגשמו חלומותיו והוא נעשה לגדול שבהם, כן גם דנינו כונה כך כשלא היסס לומר את דבריו, גם אם ידע אולי כי בכך הוא מקומם עליו את אחיו, קודם שידעו הכול כי הוא הצודק. בהקבלה זו מעמיד את עצמו דנינו אל מול קהילתו, כפי שיוסף עמד מול אחיו.

בהמשך דברי הקדמתו לרסיסי לילה הכריז דנינו במילים בוטות ונחרצות: ״לכן תאוות העולם צריך לשקץ ולזה בספרי שרביט הזהב שהדפסתי רמזתי ונתכוונתי.״ מכאן ברור לחלוטין שלא במקרה או בהיסח הדעת נכתבו הדברים.

כך רואים אנו חכם יהודי, החי בתוך קהילתו בקזבלנקה, והוא ער למתחולל בקהילתו ולתמורות העוברות על העם היהודי בקזבלנקה הנעשית יותר ויותר לאבן־שואבת למהגרים, בעיקר מן הדרום המרוקני. ערנותו זו יוצאת דופן בכך שאין הוא אוטם את לבו, למתרחש סביבו, אלא מקשיב לו ומפרש אותו בפירוש הקשה ביותר. יתרה מזו: הוא מכריז על כך במפורש, לעומת חכמים אחרים, המעדיפים לטמון את ראשיהם בחול ולא לראות את הסכנה הקרבה, המחייבת צעדים מעשיים מידיים, שתינו דורש לנקוט. אמת, נכון הדבר שצעדיו המעשיים לא הגיעו עד כדי דרישה לקום ולעזוב את הגולה ולעלות לארץ, אבל דבריו רומזים על כך בעליל.

דנינו, ״נביא לדורו״ – בין עניים לעשירים״

"קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם.״(ישעיה נח, א)

פסוק זה הוא המוטו בשער ספרו של דנינו שרביט הזהב, והוא כתוב בצורת קשת הממוקמת סביב תמונתו של המחבר העטוף בטלית ותוקע בשופר בדיוק כפי שצייר לעצמו דנינו בדמיונו את הנביא המתואר בפסוק זה. אין ספק שדנינו ראה את עצמו בתור שליח החייב להביא את דבר השם ולפרשם לקורא. הגם שהדברים ברורים בעיניו, הוא הבין שלא לכולם הם מובנים, וכן הבין שהמצב חמור בהרבה ושרבים מבני הקהילה כבר סטו מדרך הישר. לכן יש לקרוא בקול גדול, לזעוק ולהוקיע את ״דרכי [ה]מוות״ שלהם, ולדחוק בהם לסור מהן ולבחור בדרך הטוב ובחיים ההגונים. או־אז ״ישגיח עליך האל ויתן לך חיי נצח״.

הערות המחבר: מבוא רעיוני וספרותי נאות לסוגיה זו ולסוגיות הבאות אחריה (כולל מוטיב הגיהינום וגן־העדן) ראו במאמריהם של י' הקר, י׳ דן, מ׳ אידל וי׳ יהלום, בתוך: יו״ט עסיס וי׳ קפלן(עורכים), דוד גירוש ספרר, עמ׳ 226-223. אמנם, מדובר בתקופה אחרת, אבל הדמיון בולט.

בהקדמה לשרביט הזהב, עמ׳ א, טור א, כותב דנינו: ״באתי לפרש דברים קצרים, הכתוב העומד בשער מאחרון הספרים, מפרשת נצבים שבספר דברים [דברים כט] והוא כותב דברים ברורים…״ על חשיבותה של פרשת נצבים, הנקראת לפני ראש־השנה, ראו: ש׳ בר־אשר: ״פרשת 'נצבים׳, ברית השיבה לתורה״, בתוך: כ׳ רוטנברג (עורך), פותחים שבוע, אנשי רות ותרבות ישראלים כותבים על פרשת השבוע, תל־אביב ירושלים 2001, עמ׳ 483-475.

בהיענות לקריאתו ראה דנינו את שכרו, כדבריו: ״ואם יקבלו את דברי, והיה זה שכרי.״ והוא המשיך ואמר שאם יזלזלו בני קהילתו בדבריו ויראו בהם דברי הבל, כי אז אין לו אלא לקוות כי יקום אי פעם ״דור אחר שבדרך הטוב יהיה בוחר, ואוהב מוסר ואותו שוחר, והגם שפני לא יכיר, דברי יהיה מזכיר והאמת שבהם יהיה מכיר״. מבין השורות אנו חשים היטב את לבטיו של המחבר, שהרגיש, עוד קודם שהגיש לקורא את ספרו, כי הסיכוי שיקבלו את דבריו כהווייתם ויראו בהם ביקורת בונה ולא רצון לנגח – קלוש ביותר. את הסיבה תלה דנינו בטיבו של הדור שהוא דור ״דל ורזה״, הגם שאין חסרים ״אנשי אמונה ובעלי דעת ותבונה שיאמרו האמת שלא בפני, ובזה ישאו ברכה מאת ה׳״. את סיום ההקדמה לספרו ייחד דנינו לתפילה היוצאת מן הלב, ובה ביקש מן הבורא כי יחיש את בוא הגאולה וכי עם ישראל ישכון ״בארץ המנוחה והנחלה, הטובה והרחבה, בנחת ובשובה ובתוככי ירושלים״ וכן כי מלך ישראל, המשיח, יהיה ״ראש וראשון לכל דבר שבקדושה ועם ישראל ראשו ישא״.

כמה דגשים הנשזרים זה בזה אפשר אפוא למצוא אצל דנינו: (א) הציפייה לגאולת העם ולארץ המובטחת; (ב) עם ישראל, והמלך המשיח בראשו, יהיו אות להילה ולמופת לכל העולם; (ג) ואולי החשוב ביותר, כי ״עם ישראל ראשו ישא״. כלומר, שסוף־סוף נוכל לשאת את ראשינו בגאווה כעם, ולא כמיעוט נדכא, המשועבד בארצות זרים.

מן הראוי לציין כי כמו בהקדמות ובסיומות דומות כמעט בכל ספר במרוקו, גם כאן כינה את עצמו דנינו ״הצעיר״ או ״הקטן״, ללמדך אולי שלא ראה את עצמו נישא או גדול מאחרים. תקוותו היא ״לגאולת ישראל ופדיונו״, אך אפשר שנקט סגנון מקובל בפי חכמים ומשכילים.

רב ומשכיל בזמנו-ר׳ דוד דנינו מקזבלנקה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים

שלום בר־אשר-עמוד 37